לבית המשפט הוגשה תביעת ביטול קניית רכב, להלן פסק הדין בתביעה: פסק דין לפני תביעה "חוזית כספית" לתשלום סך 49,000 ₪ כשבמהותה היא תביעה לביטול הסכם רכישת רכב ולחלופין תביעה לתשלום נזקים, פגמים וירידת ערך שנתגלו ברכב. הנתבעת 1 הציגה עצמה כבעלת הרכב והיא זו שערכה הסכם מול התובע, הלכה עימו לבדיקה ולאחר מכן הלכה עימו לסניף הדואר על מנת להעביר בעלות על שמו של התובע. כנגד הנתבעת 1 ניתן פסק דין והגם שאינני יכול לקבוע זאת באופן פוזיטיבי, נראה כי היא סוחרת רכב ומעולם לא נרשמה כבעליו של הרכב. הדיון בפני התמקד בחבותו של הנתבע מס' 2 מול התובע. הנתבע טען כי אדם בשם משה סנדר פנה אליו עקב מודעה שהדביק על רכבו, התעניין ברכב ולבסוף קנה אותו כנגד תשלום של 43,000 ₪ כאשר בין השניים נערך זיכרון דברים וגם נמסר יפוי כוח להעברת הבעלות. התובע ציין בעדותו וכן בזיכרון הדברים כי לרכב היתה תאונה וכי מד האוץ מראה 146,000 ק"מ. מטעם התובע העידו ונחקרו הוא והשמאי מר בני גורביץ ואילו מטעם הנתבע העיד הוא עצמו. ב"כ הצדדים סיכמו ופסק הדין ינומק באופן תמציתי ובהתאם להוראות תק' 214 ט"ז. הכלל הוא כי המוציא מחברו עליו נטל הראיה. נטל זה כבד ומורכב יותר כאשר מדובר בטענות תרמית, הונאה וזיוף כגון אלו הנטענות בכתב התביעה שלפני. הפסיקה דורשת פירוט כדבעי של העובדות המבססות טענות שכאלו זאת מעבר הצורך להוכיחן. במקרה שלפני, לא עמד התובע בנטל והגם שאין ספק (והנתבע לא חלק על כך) שלתובע נגרם נזק כזה או אחר הרי שלא ניתן לקבוע שהנתבע הוא הכתובת והאדם מהם יש להיפרע. אין בנמצא ולו ראיה אחת הקושרת את הנתבע למעשה הקנוניה, הורדת הקילומטרז' והצגת מצגי השווא שהציגה הנתבע 1 בפני התובע. גירסתו של הנתבע לא פחות סבירה מגירסת התובע ושניהם אנשים מהישוב שפעלו גם אם לא נכון, הרי שבתום לב. כך התובע לא בדק את רישיון הרכב טרם הקניה, את טופס העברת הבעלות לאחר הבדיקה ויתכן ואם היה עושה כך, היה מגלה שמדובר "במוכרת" שמוכרת דבר שאיננו שלה, בכך שהבעלים הרשום אינו קשור אליה והיתה בידיו האפשרות ליצור קשר עם הנתבע ע"מ לברר כיצד הגיע הרכב לידי הנתבעת 1, בכמה נמכר ומה מצבו. באותה מידה פעל הנתבע לא לגמרי נכון אך כי בתום לב עת מכר את רכבו והסתפק במסירת יפוי כוח (שתוקפו לא ברור) וזאת במקום לעמוד על כך שתועבר הבעלות ברכב בצורה מסודרת, (כפי הנראה לא נעשה שימוש בפועל ביפוי כוח זה נוכח הרשום על אישור העברת הבעלות). אך בכך אין כדי לסבכו בקנוניה הכוללת זיוף ומרמה. הנתבע הציג זיכרון דברים שנערך ונכתב בכתב ידו ועליו הוא חתום עם מר סנדר, מסמך זה קביל ולעניין אי הבאת מר סנדר לעדות יש השלכה על משקל הראיה ולא על קבילותה כפי שנטען בסיכומים. כך או אחרת, גרסתו של הנתבע לא קרסה ולא נסתרה בחקירתו הנגדית ועיקריה הם כפי שציין בתצהיר ובעדות. דווקא התובע בחקירתו הנגדית התקשה להסביר מדוע תבע את הנתבע והסתפק בכך שהוא "יודע" שהיתה קנוניה כנגדו ושהנתבע 2 "שלח" את מר סנדר והנתבעת 1 למכור לו את הרכב כבעליו. ב"כ התובע יחס משקל רב, רב מדי, לעובדת אי הזמנת מר סנדר לעדות מטעם הנתבע. אינני שותף לגישתו, מר סנדר אינו עד בשליטת הנתבע, לא הוכח שהוא כזה, הוא אינו שותף למסכת העובדות המרכיבה את התביעה והאופציה לזמנו היתה זמינה גם עבור התובע. יתכן ואם מר סנדר היה מוזמן, היה בכך כדי לחזק את הגנת הנתבע אך באי הבאתו אין כדי לקבוע שהגנת הנתבע קרסה. וגם כאן, מחדלו של הנתבע לא פוחת ממחדל התובע שלא הביא לעדות את אמו - בעלת הרכב ע"מ שזו תחזק את הבסיס לכל התביעה - זכותו של התובע לתבוע למרות הרישום (וגם עדותו) לפיהם הרכב של אימו. לא בגלל עניינים אלו תידחה התביעה ולא בגלל עניינים אלו תדחה ההגנה. ב"כ התובע הפנה לפסק דינו של כב' השופט ד"ר ורדי קובי שניתן בת.א. 024447/00 בבית משפט השלום בתל אביב - יפו, ברם כבר בשלב זה יש לומר שמדובר במקרה שונה לחלוטין ובתביעה שהוגשה בנזיקין ובעוולת רשלנות לפחות לגבי אותם נתבעים שאינם סוחרי רכב באותה תביעה, עילות שזכרן לא בא בתביעה שלפני. בנסיבות אותו מקרה גם הוכחו העובדות שביססו את מסקנת ותוצאת בית המשפט, מה שלא קרה בתיק שלפני. נותר איפה לדון בשאלת ההוצאות. שקלתי את העניין ובחרתי שלא לחייב את התובע בתשלום הוצאות לנתבע, בין היתר משום שאילו היה הנתבע פועל נכון ומעביר בעלות כפי שצריך לעשות, היתה נמנעת הגשת התביעה כנגדו. כפי שצויין קודם לכן, שני הצדדים טעו, גם אם בתום לב ולכן כל צד ישלם על טעותו וכל צד ישא בהוצאותיו. התביעה נדחית. רכבביטול עסקה (רכב)קניית רכב