מעצר על עבירת אונס בצוותא

מעצר על עבירת אונס בצוותא לפני בקשה להורות על מעצר עד תום ההליכים של המשיבים. כנגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירות של אינוס ומעשים מגונים במתלוננת. ב"כ המשיבים טוענים כי אין ראיות לכאורה לגבי שתי העבירות. 1. ראיות לכאורה א. כללי על המתווה הכללי של האירוע אין חולק. ביום 20.9.09 בשעה 01:30 לערך הגיעו המשיבים לפאב 'אשמורת' בשדרות רוטשילד בתל אביב. אותה שעה היתה בפאב המתלוננת. המתלוננת הכירה את המשיב 2 עדי (להלן: עדי). עדי הגיע למקום בלווית המשיב 1 טמיר. המתלוננת שתתה משקאות חריפים בפאב, חלקם עם המשיבים, ובשעה 04:00 לפנות בוקר לערך יצאו המתלוננת והמשיבים מהפאב. השלושה ישבו על ספסל בשדרות רוטשילד בסמוך לבית מס' 26, כאשר המשיבים נגעו במתלוננת נגיעות בעלות אופי מיני (בחזה ובאיבר מינה). לענין זה מודים המשיבים בחלק מהמעשים אך טוענים כי נעשו בהסכמתה של המתלוננת. לאחר מכן, עברו השלושה לסמטה או כניסה לבניין בסמוך מאחורי הספסל. לענין זה טוענת המדינה כי השניים, כל אחד בתורו, אנסו את המתלוננת, ואילו המשיבים טוענים כי לא עשו כן. האירוע נפסק משהגיעו חבריה של המלוננת ש' ו-ז' שראו את חלקו האחרון של האירוע ואף הזעיקו את המשטרה. ב. טענות הצדדים המבקשת טוענת כי יש בידה ראיות לכאורה כדי לבסס חשד סביר הנדרש בשלב זה של בקשה למעצר עד תום ההליכים. אשר לעבירת האינוס טען ב"כ המבקשת כי לכל אחד מהמשיבים מיוחס ביצוע אונס כמבצע עיקרי, וכן ביצוע בצוותא, וכן ביצוע מעשים מגונים. (1) טענות המבקשת ב"כ המבקשת טוען כי קיימות ראיות לכאורה הן לאונס ביחס לכל אחד מהמשיבים כמבצע עיקרי, הן לביצוע אונס בצוותא וכן למעשים מגונים. אשר לאונס - כל אחד מהמשיבים טוען שחברו אנס את המתלוננת, בין על ידי החדרת אצבעות לאיבר מינה ובין בהחדרת איבר מינו לאיבר מינה. לגבי טמיר קיימות ראיות לכאורה גם בעדויות עדי הראייה שהגיעו למקום, ראו את המעשים וקראו למשטרה ז' ו-ש'. לגבי עדי, נדרשים לעדותו של טמיר לעניין האונס. אשר לחשש כי השותפים לא יעידו, טען ב"כ המבקשת כי לאור חומרת האשמות, הדבר אינו סביר. אשר להתנגדות מפנה ב"כ המבקשת הן לעדות המתלוננת, הן לעדויות עדי הראיה ש' ו-ז' שהעידו על כך שהמעשים לא נעשו בהסכמה. (2) טענות המשיבים עו"ד סבן, ב"כ של טמיר טען כי אין ראיות לכאורה המבססות עילה למעצרו של טמיר עד תום ההליכים. ראשית, טוען ב"כ המשיב 1, אין לבסס ראיות על עדותו של המשיב 2, כיוון שהוא סובל מבעיות נפשיות והוגדר כבעל נכות נפשית בשיעור של 100%. אשר לעדות עד הראיה ז', לטענת ב"כ המשיב 1, עדותו מבולבלת ומלאת סתירות. ב"כ המשיב 1 הדגיש כי עדי הראיה ז' ו -ש', גם הם חבריה של המתלוננת והגיעו מאותו פאב, על כן, לטענתו, יש להניח כי גם הם היו שתויים. בנוסף ובעיקר, מסתמך ב"כ המשיב 1 על דבריה של המתלוננת לשוטרים שהגיעו למקום מיד בסמוך ואף בחקירתה הראשונה, שם אמרה שלא נאנסה ושהיתה מרגישה ויודעת אם היתה נאנסת. כן מצביע על כך, שגם על פי עובדות כתב האישום המתלוננת היתה שתויה. עוד מפנה ב"כ המשיב 1 לעדות של אדם שישב ברכב קרייזלר שחנה במקום. בעדויות השונות סברו חלק מהעדים כי אותו רכב קשור בצורה זו או אחרת למשיבים, אולם בחקירה התברר שמדובר באדם שהחנה את רכבו בסמוך כדי לשוחח בטלפון הסלולרי. בעדותו מעיד אותו אדם כי ראה חלק מההתרחשות ולא נראה היה לו כי מדובר במעשים בכפיה או תוך כדי התנגדות. ב"כ המשיב 2, עדי, טענה גם כן כי אין די ראיות כדי לבסס עילת מעצר. ב"כ המשיב 2 מפנה גם היא לדברי המתלוננת, שחזרה ואמרה כי לא נאנסה. עוד טוענת ב"כ המשיב 2 כי אין זה סביר שיבוצע אונס למעשה ברחוב ממש, מקום בו עדי הראיה יכולים לראות את המתרחש. אשר לביצוע בצוותא טוענת ב"כ המשיב 2 כי לא ניתן לייחס למשיבים ביצוע בצוותא כיוון שלטענתה כל עדי הראיה, ואף המשיבים העידו כי בשעה שאחד מהשניים היה עם המתלוננת באותה סמטה או כניסה לחניון, השני עסק בענייניו. אחד העיד כי חיפש מונית, אחר כי הסתכל על העוברים ושבים, ושלישי כי נשען על אותה קרייזלר. מכל מקום, לא עולה מהעדויות, כך טוענת ב"כ המשיב 2, כי מדובר בתצפיתן שאמור לשמור על חברו ולהתריע. חיזוק לכך מוצאת ב"כ המשיב 2 בכך שעדי הראיה הגיעו, ראו את המעשים בסמטה, וראו במקביל את המשיב 2 שלא התריע ולא עשה דבר. ג. ראיות לכאורה לגבי אינוס (1) עבירת אינוס כמבצע עיקרי - האם יש ראיות לכאורה כי המתלוננת נאנסה ע"י מי מהמשיבים. להלן אסקור את הראיות בתיק החקירה לעניין עבירת האינוס. בדו"ח הפעולה של השוטר אוחנה שהגיע לאירוע מציין השוטר כי על המתלוננת לא היו סימני אלימות. עוד מציין השוטר כי המתלוננת טענה שעדי, המשיב 2, הוא זה שנכנס איתה לסמטה ונגע בה בניגוד לרצונה. אך לטענתה לא היה אקט מיני עם חדירה מלאה. על אף שהוזעק צוות מד"א, המתלוננת סירבה להתפנות. בדו"ח נאמר: "לציין שוב כי לדברי [המתלוננת] לא היה אונס אלא רק מעשה מגונה". מאוחר יותר באותו יום התקשר למתלוננת רס"מ איאד מוראד כדי לברר האם ניגשה להיבדק בבית חולים. המתלוננת מסרה שטרם עשתה זאת ושתיגש להיבדק בהמשך היום. עפ"י המזכר נשאלה המתלוננת על ידי השוטר על נסיבות האירוע ומסרה כי לא היתה כל חדירה וכלל לא הופשטה. לדבריה, האירוע נמשך מספר שניות בתוך סמטה, כאשר מיד בסמוך הגיעו חבריה ש' ו-ז' והחשוד נמלט. בהמשך היום התקשרה למתלוננת רס"ר סבטה פרידמן, שוב כדי לברר האם המתלוננת נבדקה בדיקה רפואית. המתלוננת השיבה כי תלך להיבדק מאוחר יותר בערב. השוטרת בקשה ממנה לחזור ולתאר לה את ההתרחשות והמתלוננת ענתה שהמשיבים התחלפו ביניהם אך לא הצליחו לעשות לה כלום. השוטרת שאלה את המתלוננת מה לא הצליחו לעשות וזו השיבה כי ניסו להוריד ממנה את הבגדים אך לא הצליחו. אותה שוטרת סבטה מתקשרת בהמשך אותו יום (בערך ב -17:00) שוב למתלוננת (מזכר שסומן כ'), לשאול אם הלכה להיבדק, והמתלוננת השיבה שלא הלכה להיבדק כי "לא קרה כלום". בנוסף, המתלוננת סיפרה כי עדי התקשר אליה בהמשך היום והיא ניתקה, ולאחר מכן, שלח לה הודעות טקסט ובה שאל איך הגיעה הביתה. המתלוננת אמרה שאינה מעוניינת להגיש תלונה. השוטרת התקשרה מאוחר יותר ושידלה את המתלוננת לגשת להיבדק לאור העדויות האחרות לפיהן היה אונס. השוטרת הזכירה למתלוננת כי כאשר השוטרים הגיעו לאירוע נראתה נסערת. המתלוננת ציינה שבבוקר היתה "שתויה ודרמטית" וכי למעשה לא קרה דבר. לבסוף הגיעה המתלוננת לבדיקה (ההפניה לבדיקה סומנה כו'). בנסיבות בשלהן הופנתה נאמר כי: "התלוננה על שני חשודים שלטענתה אנסו אותה בסמטה ברחוב. מאחר והיתה שיכורה לא בטוחה אם שניהם החדירו את איבר מינם או רק אחד מהם". את הטופס מלאה אותה שוטרת סבטה פרידמן. בנוסף לשיחות הטלפון עמה, מסרה המתלוננת שתי הודעות. הראשונה ביום 20.9.09 שעה 06:10 מיד בסמוך לארוע (להלן: ההודעה הראשונה), והשניה ביום 23.9.09 בשעה 15:47 (להלן: ההודעה השנייה). בהודעה הראשונה מספרת המתלוננת כי פגשה את עדי, המשיב 2 בפאב יחד עם חבר (המשיב 1) שאותו לא פגשה קודם לכן. המתלוננת ספרה שמדובר בפאב של הומו לסבים, שהיא לסבית, אך היא יודעת שעדי אינו חד מיני, היה חבר של חברתה. המתלוננת ציינה שהיא לסבית כדי להבהיר שלא היא שיזמה את המעשים (כפי שטענו המשיבים לעניין מעשים מגונים). לדבריה שתתה 4 כוסות וודקה רד בול (עמ' 1 להודעה הראשונה ש' 9). לדבריה, יצאה עם השניים החוצה, כאשר עדי רצה "לדאוג לי להזמין מונית" (עמ' 1 להודעה הראשונה ש' 10). לדבריה השניים הובילו אותה לסמטה חשוכה כאשר עדי: "השעין אותי על הקיר כאשר אני עם הפנים אליו, הוא ניסה להוריד לי את המכנסיים, אני ביקשתי ממנו להפסיק אחזתי אותו בפנים. לא ניסיתי להרים את המכנסיים כי פחדתי. הוא לא הצליח. הם התחלפו, הם לא היו ביחד. אני לא חושבת שהשני הצליח, החברים שלי אמרו לי שכן, כי הם ראו, ברגע שבאו החברים שלי הם ברחו" (עמ' 1-2 לעדות הראשונה). המתלוננת מוסיפה ששתתה אלכוהול וכי: "אני לא זוכרת בכלל מה היה. אני לא בטוחה שהוא עשה" (עמ' 2 להודעה הראשונה ש' 7). היא נשאלה האם "הוא" הצליח להשכיבה על הרצפה, כאשר לא ברור למי מהשניים הכוונה והשיבה כי "לא הצליח, לא עדי ולא הבחור השני" (עמ' 2 להודעה הראשונה ש' 10). המתלוננת בהמשך מוסיפה כי כל האירוע ארך כחמש דקות עד שחבריה הגיעו. היא מספרת כי "הוא" ניסה להרים את הרגל שלה אז לא הצליח. המתלוננת ציינה כי עדי שתה כוסית אחת בלבד. מנגד ציינה כי הורדו גם המכנסיים וגם התחתונים (עמ' 4 להודעה הראשונה ש' 3-6), אך הוסיפה כי היא כמעט בטוחה שאף אחד מהם לא התפשט לגמרי, כי הרגישה כאב רק בידיה וכי הלכה לשירותים ובדקה את התחתונים ולא ראתה כלום (עמ' 4 להודעה הראשונה ש' 18-24). היא נשאלת "כל מה שהיה, היה שלא בהסכמה" ומאשרת שלא היה בהסכמה (עמ' 4 להודעה הראשונה ש' 2-5). המתלוננת נשאלת מדוע אמרה לשוטרים שהגיעו שלא היה כלום ומשיבה "אמרתי בגלל שפחדתי, רציתי ללכת לבית" (עמ' 5 להודעה הראשונה ש' 17). היא נשאלת האם היא בטוחה בדבריה ומשיבה (עמ' 5 להודעה הראשונה ש' 19): "אני לא זוכרת הרבה, פחדתי". בעדותה השנייה, מספר ימים לאחר מכן, מובהר לה כי היא הזומנה שוב כדי לספר יותר פרטים והיא פותחת ואומרת: "זיכרון מדויק אין לי. את זה אמרתי גם אחרי שהתקשרו אלי למחרת. אני זוכרת חלקים מסוימים כמו שאמרתי, לא במדויק מה שאני זוכרת" (עמ' 1 להודעה הראשונה ש' 3-4). היא מתארת שעדי וחברו נגעו בה ומוסיפה: "אני לא יודעת בוודאות אם עשו לי משהו מעבר ללגעת בי. אני לא חושבת ששניהם באמת אנסו אותי... זה קרה כל כך מהר והחברים שלי העדים ז' ו-ש' יצאו אחרי מהמועדון וראו...וז' צרח עליו על עדי ושניהם ברחו..." (עמ' 1 להודעה השניה ש' 6-19). בהמשך היא נשאלת במפורש האם עדי או חברו החדירו לה אצבעות או את איבר מינם ומשיבה לגבי עדי: "זה קרה כל כך מהר אני לא יודעת" (עמ' 2 לעדות השניה ש' 33) ולגבי טמיר (שהיא מכנה - חבר של עדי): "הוא היה מאוד צמוד עלי ואני לא זוכרת את היידים שלו ואם נגע בי במקום מסוים אני זוכרת שהוא התחכך בי עם הגוף" (הודעה שנייה עמ' 2 ש' 35-36). המתלוננת נשאלת שוב, במפורש האם "הוא" (כאן ככל הנראה הכוונה לטמיר), החדיר לה אצבעות או את איבר מינו ומשיבה: "לא זוכרת אבל אני בטוחה שהיה כואב לי אם זה היה קורה" (עדות שנייה, עמ' 2 ש' 38). היא מציינת שהתנגדה לכך שעדי יגע בה, ונשאלת שוב האם היתה חדירה, נאמר לה כי החשודים אמרו שהיתה חדירה. השאלה נוסחה כך: "החשודים כן אמרו שהיתה חדירה לא זכור לך שהרגשת שאחד מהם או שניהם חודרים עם איבר מינם?" ומשיבה "אם זה היה הייתי מרגישה את זה אחר כך, אני בטוחה בזה" (עמ' 3 לעדות השניה ש' 60). מעדויות המתלוננת עולה שהיא אינה זוכרת הרבה מהאירוע, אולם בכל מקרה עומדת על כך שאם היתה חדירה היא היתה זוכרת זאת. למעשה המתלוננת הייתה שתויה ולא זכרה הרבה מהאירועים, למעט מגע והתחככות. היינו, המתלוננת עצמה, לאורך כל העדויות הכחישה כי מדובר באונס. ראיה נוספת היא דו"ח העימות שבוצע בין שני המשיבים, לאחר שכל אחד מהמשיבים טען כי חברו הוא זה שביצע מעשים מגונים ואונס במתלוננת. העימות בוצע ביום 22.9.09 (סומן מג'). העימות בוצע לאחר ששני המשיבים שוחחו טלפונית עם עורכי דינם. מהעימות עולה כי השניים הכירו לפני כשנתיים במסגרת עבודה "בהום סנטר". הם אישרו כי נפגשו במוצאי שבת, כי שהו בפאב, וכי יצאו מהפאב עם המתלוננת. יש לציין כי עדי הכיר את המתלוננת היכרות מוקדמת, והכיר לה את חברו, המשיב 1. עדי (המשיב 2) טען כי לאחר שיצאו מהפאב ישב על ספסל, כאשר המתלוננת ישבה על ברכיו של טמיר, וכל שהוא, עדי עשה, זה לקח אותה הצידה ואמר לה ש"זה לא יפה מה שהיא עושה". טמיר אישר כי המתלוננת ישבה עליו. עדי חזר והכחיש כי אנס את המתלוננת באמצעות החדרת איבר מינו. עדי בעימות, לאחר שנשאל כיצד הוא יודע שטמיר אנס את המתלוננת השיב, שכך אמר לו טמיר בטלפון. עדי נשאל האם ראה את טמיר מחדיר את איבר מינו למתלוננת והשיב כי אינו זוכר (גיליון 3 לעימות, ש' 40). כשטמיר נשאל אם ראה את עדי מחדיר את איבר מינו למתלוננת השיב (עמ' 3 לעימות, ש' 44): "ממה שאני זוכר כן, היינו שלושתינו שתויים". לענין זה השיב עדי וטען כי הוא לא היה שתו. כל אחד מהמשיבים טען שלא ביצע חדירה. הם לא התעמתו זה עם זה. כל אחד עמד בהכחשתו. במזכר נח' של השוטרת חגית אמיגו היא מציינת כי במהלך הקלטת העימות נשארו השניים לבד בחדר ואז עדי אמר לטמיר "לא אמרת לי בטלפון שאתה חדרת אליה" (לא ברור האם זו שאלה). במזכר נו' נרשמה שיחה של השוטרת חגית אמיגו עם נהג הקרייזלר. לדבריו היה בנסיעה מנתניה לבאר שבע, ועצר לשוחח בטלפון. לדבריו אינו מכיר את תל אביב, אך ראה התקהלות של אנשים וראה: "בחור ובחורה באיזו כניסה לבניין או כוך שעשה את זה" והבהיר לשאלת השוטרת: "מה שזוג עושים" ולשאלת השוטרת הבהיר שלא נראה לו שהבחורה סובלת. וכעת נפנה לעדויות האחרות. המשיב 1, טמיר, נחקר ביום 22.9.09. בפתח הדברים נשאל המשיב 1 האם הוא מעונין להיוועץ בעורך דין לפני החקירה והשיב כי לא עשה שום דבר ועל כן אינו זקוק לעורך דין (עמ' 1 להודעתו ש' 4). הוא נשאל לגבי אותו ערב והשיב: "יצאתי עם חבר ששמו עדי ושתינו די הרבה ונכנסנו לאיזה שהוא בר במקרה ואני לא זוכר שום דבר לגבי מה שקרה. אני בקושי זוכר איך הגעתי הביתה. אני פשוט לא זוכר מה היה ומה לא היה. הייתי שיכור מדי. אני לא זוכר כלום מאותו ערב" (עמ' 1 להודעתו ש' 6-8). כאשר נשאל שאלות ספציפיות מסר כי עדי החל לגעת בבחורה שהוא, טמיר, לא הכיר. טמיר לדבריו בקש מעדי לעזוב אותה וללכת, ועדי רצה להישאר ומוסיף: "ואז הוא סיים ואני אמרתי לו בוא נלך והלכנו אני והוא..." (עמ' 2 לעדותו ש' 35). טמיר נשאל מה קרה בין עדי לאותה בחורה ומשיב שאינו יודע כי התיישב על ספסל הנמצא בסמוך למקום בו עצרו. ומוסיף: "הם נגעו אחד בשנייה היא בו והוא בה. לא ראיתי שהיא מתנגדת או משהו. זה מה שהספקתי לראות" (עמ' 3 לעדותו ש' 46-45). טמיר נשאל במפורש האם הוא החדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת ומשיב: "לא יכול להיות הייתי שיכור מדי" (עמ' 3 לעדותו ש' 53). אשר להחדרת האצבע הוא משיב כי אינו זוכר (עמ' 3 לעדותו ש' 55). נאמר לו כי יש עדים נוספים חוץ מעדי שראו אותו מחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת והוא משיב: "אני לא זוכר שעשיתי את זה" (עמ' 4 לעדותו ש' 82). הוא נשאל האם ראה את עדי מחדיר את איבר מינו לבחורה והשיב: "ממה שזכור לי כן" (עמ' 4 לעדותו ש' 100) וכשנשאל מה עוד ראה תאר טמיר (עמ' 4 לעדותו ש' 102): "היא הורידה את המכנס שלה והיה שם מעקה בסמטה בה הם היו. אני לא זוכר בדיוק והם נגעו אחד בשני זה נראה כאילו זה מרצון שהיא נוגעת בו וזה מה שאני זוכר לא מעבר לזה". נאמר לטמיר שעדי אמר שטמיר החדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת ומשיב "לא, אני לא חדרתי" (עמ' 5 לעדותו ש' 120). טמיר נשאל אם הוא זוכר בוודאות ומשיב: "ממה שזכור לי לא חדרתי". גם טמיר מאשר כי עדי והמתלוננת היו בסמטה כ-5 דקות. החוקר חוזר ושואל אותו אם היה עם המתלוננת בסמטה ומתאר: "היא (המתלוננת) עמדה בכניסה לסמטה הזו וראתה אותי במרחק כמה מטרים וסימנה לי עם היד לבוא, ורציתי לדעת מה היא רוצה וכשהתקרבתי היא אמרה לי אני רוצה אותך" (עמ' 5 לעדותו ש' 153-154). הוא נשאל מה עדי עשה באותו זמן והשיב שעדי יצא מהסמטה. אז הוא נשאל מה קרה בסמטה, וכאן התאור שונה: "הוא (עדי) נגע בכל הגוף שלה וראיתי ששניהם עם מכנסיים מופשלים. היא והוא הוא נגע בה בכל הגוף" (עמ' 160-162). אז טמיר נשאל מפורשות ע"י החוקר האם ראה באותה הזדמנות שעדי מחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת והשיב: "כן ממה שזכור לי" (עמ' 6 לעדותו ש' 164). טמיר נשאל כמה פעמים זה קרה והשיב: "לא יודע. כמה פעמים ממה שזכור לי" (עמ' 6 ש' 166). אז נשאל טמיר האם המתלוננת היתה לבושה כשקראה לו לבוא לסמטה והסביר לחוקר כי המכנסיים שלה היו מופשלות 10 ס"מ מתחת למפשעה והיא היתה עם תחתונים. לדבריו המתלוננת אמרה לו שהיא רוצה להיות איתו והוא סרב: "קראה לי. היא אמרה אני רוצה אותך. אמרתי לה אבל אני רוצה ללכת. היא אמרה אני רוצה שתכניס את הזין שלך לתוכי. אמרתי לה שאני רוצה ללכת ואני לא רוצה כלום אני עייף. אז הגיעו כל מיני אנשים ואז אמרתי לעדי בוא נלך ואז הלכנו" (עמ' 6 לעדותו ש' 177-179). לסיכום, טמיר טוען שלא ביצע מעשה אונס. כשחזר ונשאל טען שזה בניגוד לעקרונותיו וחזר וטען כי הוא שיכור. גם בנוגע לעדי, אמנם טמיר ציין כי ראה את עדי מחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת אך הדברים נאמרו רק לאחר שחזר ונשאל על כך מפורשות. בכל הפעמים שהתבקש לתאר מה שקרה תאר מגעים אך לא חדירה, אין מחלוקת כי טמיר שתה לשכרה קודם לכן. על כן קשה לומר שניתן יהיה לבסס ממצאים על עדותו. עדי נחקר בשתי הזדמנויות. החקירה הראשונה נערכה ביום 20.9.09 בשעה 16:53 (להלן: העדות הראשונה) והשניה בהמשך היום 20.9.09 בשעה 19:27 (להלן: העדות השנייה). בעדות הראשונה סרב עדי לשתף פעולה ואמר שהוא מעדיף להמתין לעורך דין. בעדות השניה לאחר מספר שעות הבהיר שאינו צריך עורך דין. עדי, שעל פי מרבית העדויות שתה פחות מבין השלושה מתאר את האירוע. לדבריו המתלוננת ישבה על טמיר וטמיר נגע בה, ועדי לקח את המתלוננת הצידה ואמר לה שמה שהיא עושה לא יפה ומוסיף: "ואז היא לא התייחסה אלי ואז טמיר לקח אותה לצד ועשו מה שעשו אני לא יודע" (ש' 2 לעדותו השנייה ש' 27-28) וכשהוא מתבקש לתאר הוא מפרט (עמ' 2 לעדותו השנייה ש' 39-42): "המתלוננת עמדה נשענה על הקיר עם הגב והמכנס שלה היה למטה נראה לי מתחת לאיבר מין שלה וטמיר נעמד מולה עם הפנים אליה. המכנס של טמיר היה למטה והשניים היו ממש צמודים...". עדי נשאל מפורשות אם ראה חדירה והשיב (עמ' 3 לעדות השניה בש' 57-59): "ת. לא זוכר אם ראיתי או לא ראיתי אבל מה שטמיר אמר לי בטלפון שהוא חדר אליה קצת. ש. הוא אמר לך אם הוא גמר? ת. הוא אמר לי כי הוא לא גמר הוא אמר לי כי הוא ניסה אבל לא הצליח". עדי אמר שהמתלוננת הסכימה לכל מה שטמיר עשה וכי לא ראה התנגדות. נאמר לעדי שטמיר אמר שראה אותו חודר עם איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת והשיב (עמ' 4 לעדותו השניה ש' 88-90): "אני לא עשיתי את זה. אני אגיד שלא עשיתי את זה. ש. לא הוצאת את איבר המין שלך בשום שלב? ת. לא בשום אופן אני לא הוצאתי את האיבר מין שלי בשום מקרה". עדי מפליל את טמיר, אבל שוב, רק לשאלות מפורשות וכשנאמר לו שטמיר הפליל אותו. התיאורים המפורטים יותר, גם לגבי טמיר, מצביעים על נגיעות גם אם באיבר המין ולא על חדירה. ומכאן לעדי הראיה. היו שני עדי ראיה ז' ו-ש'. ש' הגיעה למקום ראשונה ועדותה נגבתה ביום 24.9.09. לדבריה יצאו היא, ז' ו-מ', חבר נוסף, שהיו באותו פאב והלכו בשד' רוטשילד. לדבריה ז' התעכב לדבר והיא התקדמה ואז ראתה את האירוע וקראה ל-ז'. ש' מתארת מה ראתה, שעורר את חשדה (עמ' 1 להודעתה ש' 8-26 - מצוטטים רק החלקים הרלבנטיים): "מישהי, בחורה עומדת על גדר ככה מעולפת, שתויה, נמרחת על הגדר ואז היא ניסתה לברוח והיא הצליחה. היא ישבה על הספסל ואז הם חזרו לאותו מצב. במסיבה בפאב ראינו שני הבחורים הם היו במסיבה וגם המתלוננת הייתה... אחרי שיצאנו מהבר הלכנו על רוטשילד, בבניין מס' 26 יש כניסה לבית. ממש בכניסה על הקיר ראינו בחור עם חולצה לבנה שמקיים יחסי מין עם המתלוננת. התקרבנו אליהם והמכנס שלה היה למטה והמכנס של הבחור לא היה למטה, פשוט ראו לו את איבר המין. ראיתי אותו מבצע תנועות משונות (או מגונות לא ברור - מ.א.ג.) עם הגוף וזה היה בחור עם החולצה הלבנה...". בשלב מאוחר יותר בעדות מספרת ש' שהמתלוננת הצביעה על הבחור בחולצה הלבנה ואמרה ששמו עדי [עמ' 2 להודעה ש' 27], מנגד עולה מהראיות האחרות שדווקא טמיר היה עם המתלוננת בסמטה כשהגיעו עדי הראייה. ש' מוסיפה בעדותה בעמ' 2 ש' 1-11: "לא בדיוק הבנו מה קורה אז לא התערבנו ואז הבחורה ניסתה לברוח והיא הצליחה ואז לא הבנתי בדיוק איך אבל הם חזרו להיות באותה סיטואציה שהם עומדים. היא מושענת על הקיר והוא עליה... [העדה מתארת שבשלב זה הבינו שמדובר בחברתם והחליטו לחזור] ... ואז הגענו לבניין 26 ואני ראיתי את הבחור עם החולצה הלבנה סוגר את המכנסים, והמכנסיים של המתלוננת היו חצי למטה. גם במהלך המקרה המכנס לא למטה עד הסוף. היא [המתלוננת] ראתה אותנו באה והיתה מפוחדת כזו באה וחיבקה אותנו כדי שנגן עליה". ש' מעידה שהמתלוננת התנגדה, דחפה את הבחור עם החולצה הלבנה, היתה שיכורה ובכתה. ש' נשאלה במפורש האם היא ראתה את הבחור עם החולצה הלבנה חודר לאיבר מינה של המתלוננת עם איבר מינו ומשיבה: "לא ראיתי את איברי המין שלהם" (עמ' 3 לעדותה ש' 11), זאת על אף שבתחילה העידה שראתה את איבר מינו של הבחור. אז נשאלה כיצד הבינה שהם מקיימים יחסי מין והשיבה (עמ' 3 לעדותה ש' 13): "זה היה נראה ככה לפי האופן שזה היה, לפי התנועות". ש' נשאלת לגבי הבריחה והחזרה של המתלוננת ומתארת (עמ' 3 לעדותה ש' 26-28): "ראיתי אותה עומדת והבחור עם החולצה הלבנה נשען עליה ועשה תנועות עם האגן ואז היא הצליחה לצאת מהפתח ואז היה ברחוב ספסל, את הקטע הזה ראיתי מרחוק אז לא ראיתי אם היתה לבושה או לא". יש לציין שהמתלוננת העידה כי טמיר התחכך בה ויתכן כי אלו התנועות שראתה העדה. ש' נשאלת מה היתה הסיטואציה הראשונה שראתה ומשיבה (עמ' 4 להודעה ש' 3-4): "ראיתי בחורה. נשענת על הקיר וגבר מעליה זה היה נראה מוזר ומשך לנו את העין". ש' לא ראתה דבר בנוגע לבחור השני מעבר לכך שהיה במקום. היא נשאלה האם ראתה אותו יוצא מאותו פתח והשיבה שאינה זוכרת (עמ' 4 להודעתה ש' 6). לסיכום, ש' מעידה שראתה את המתלוננת ואחד המשיבים (לאור הסתירות בעדותה למול עדות עד הראיה השני ועדות המתלוננת קשה להכריע בשלב זה במי מהשניים היה מדובר), כשהמתלוננת שעונה על הקיר ואחד המשיבים מעליה, כאשר מכנסים מופשלים מעט, ולא ראתה איברי מין, ואם ראתה, לא ראתה חדירה. עד הראיה השני ז', היה עם ש'. למעשה ש' ראתה את הדברים ואז קראה לו. ז' מסר שתי הודעות. הראשונה ביום 20.9.09 בשעה 07:15 (ההודעה הראשונה) והשניה ביום 24.9.09 בשעה 19:20. גם ז' מתאר כי היה באותו בר. ז' מעיד כי המתלוננת והמשיבים יצאו 20 דקות לפניהם. לדבריו, הוא מכיר את עדי, ואינו יודע את שמו של השני. למרות ההיכרות עם עדי הוא מציין (עמ' 4 להודעתו הראשונה ש' 7-8): "ראינו גבר אחד עם המתלוננת בכניסה מתחת לבית (רוטשילד 26) והשני הלך על הרחוב ממש צמוד... בהתחלה ראיתי את המתלוננת כשהיא בוכה ומזיזה אותו והוא מנשק אותה בכוח, היא דחפה אותו אז הוא הוריד לה את המכנס בכוח, הוריד גם את המכנס שלו, היה רגע שהיא ברחה לספסל, אבל הוא משך אותה חזרה. אז הוא עשה את מה שעשה, אני ראיתי שהיתה חדירה, הייתי במרחק של 2-3 מטר ממנה, הראשון זה היה עדי הוא קיים עם המתלוננת יחסי מין, אחרי זה הייתה החלפה. גם השני עשה את אותו הדבר, המתלוננת התנגדה מאד, דחפה אותו, בכתה. דחפה אותו כל הזמן". כלומר בניגוד לעדותה של ש' שהגיעה ראשונה, ז' טוען כי ראה שני גברים מקיימים יחסים עם המתלוננת. עדותו של ז' מבולבלת ביותר. בהתחלה כשהוא מתאר את האירוע הוא נוקב בשמה של המתלוננת, ואומר שהבחור הראשון שקיים איתה יחסים היה עדי. בהמשך עדותו (עמ' 4 לעדות הראשונה ש' 22-28): "השני היה שיכור. הראשון לא היה שיכור הוא לא שותה. ראינו את הראשון בדיוק מסיים, בדיוק יצא ממנה והרים את המכנסים, ואז הם התחלפו, השני אותו דבר, רציתי להתערב כי דאגתי לבחורה, הלכתי לכיוון שלהם אז הבחור השני הרים את המכנסים והתחיל ללכת ומשך את המתלוננת (כשהוא מכנה אותה בשמה - מ' א' ג'] איתו. ש' באה אחרי ואמרה לי זאת X [המתלוננת], אז רצנו אליה, אז הם הסתובבו ואמרו "זה בסדר". תפסתי את המתלוננת היא כבר הרימה את המכנס". בהמשך אומר ז' כי הוא מכיר את שני המשיבים (עמ' 5 להודעה הראשונה ש' 7-9). ז' נשאל האם ראה את עדי מקיים יחסים עם המתלוננת והשיב (עמ' 5 להודעה הראשונה ש' 7-9): "לא ראיתי אותו מקיים יחסי מין איתה, ראיתי אותו מרים מכנסיים ויוצא מהמקום הזה. הבחור השני ראיתי אותו מקיים יחסי מין עם המתלוננת". בעדותו השנייה הוא חוזר על התאור. בשתי העדויות נהג רכב הקרייזלר מתואר על ידיו כמי שנוטל חלק פעיל בהשגחה ומכיר את המשיבים, דבר שהופרך בחקירה ולא נטען כיום על ידי ב"כ המבקשת. העדות מבולבלת מבחינת תיאור המשיבים. מכל מקום ז' מתאר כי ראה מישהי בוכה ליד חומה, לצדה עמד גבר, וברחוב גבר נוסף, וגבר שלישי בתוך קרייזלר. לדבריו הבחור שהיה "בתוך הנישה" עם הבחורה לבש חולצה לבנה, והשני ברחוב, חולצה מכופתרת. ז' כינה את הבחור עם החולצה הלבנה בחור מס' 1 ואת הבחור השני, בחור מס' 2, זאת על אף שבעדות הראשונה אמר שמכיר את שניהם. מכל מקום ז' מתאר (הודעתו השנייה עמ' 1 החל בשורה 22): "כאשר הגענו לרוטשילד 26 ישבנו על הספסל כי הסיטואציה עם שלושת הגברים והבחורה נראתה לנו מוזרה. ואז כאשר התיישבנו הבחנו בבחור מס' 1 יוצא מהסמטה ובחור מס' 2 נכנס לסמטה כאשר הבחורה ללא מכנסיים עליה וללא תחתונים, או החולצה עליה. לציין כי המכנסיים שלה היו עד הברכיים. בחור מס' 1 בדיוק נכנס לסמטה ומס' 2 יצא. הבחור עם החולצה הלבנה החל לנשק את הבחורה היא דחפה אותו והזיזה אותו. שמענו אותה בוכה ומתנגדת. היא כל הזמן אמרה תעזבו אותי אני רוצה הביתה למה אתם עושים לי [מתאר דיון בין החברים עם להתערב או לא] בסופו של דבר הבכי של הבחורה מתחזק ואז הסתכלנו והתחילה החדירה. גם הוא הבחור עם החולצה הלבנה היה עם המכנסים למטה. לציין כי את הבחור עם החולצה הכחולה לא ראינו מה הוא עושה עם הבחורה. שבגלל זה אני וש' חצינו את הכביש והתקדמנו טיפה ואז ש' אמרה לי ז' זאת X [המתלוננת] אני הסתכלתי והבחנתי כי הבחורה זאת המתלוננת. באותו רגע אני התקשרתי למשטרה. הייתי בהיסטריה כך שאני לא זוכר מה אמרתי. אני זוכר שאמרתי יש אונס תגיעו מהר. בשלב זה התקדמנו לסמטה תוך שאני בטלפון עם השוטר הוא הבחור עם החולצה הלבנה הבחין בנו והרים את החולצה והמכנס ואז הוא לקח את המתלוננת והתחיל ללכת איתה. הבחור עם החולצה התכלת. התחיל ללכת איתם. אני וש' הגענו לשם ותפסנו ביד של המתלוננת". כשז' נשאל אם ברצונו להוסיף על עדויותיו הוא מוסיף (עמ' 4 להודעה השניה ש' 21-23): "לשוטרים המתלוננת אמרה שלא היה כלום ואחרי זה היא הודתה לידי ששניהם חדרו אבל אני ראיתי רק אחד". בעדות זו אמר ז' שאינו מכיר את עדי ואינו יודע מיהו (עמ' 5 להודעתו השניה ש' 10). כזכור, המתלוננת מעולם לא אמרה שהייתה חדירה של מי מהמשיבים. בנוסף, עדותו של ז' אכן מבולבלת וקשה לדעת מה הוא מייחס לטמיר ומה לעדי. מה עוד שעדותו סותרת בנקודות מהותיות את עדותה של ש' שהייתה בדיוק איתו. מעדויותיהם של ז' וש' נראה כי כאשר הלכו ברחוב ולא ראו כי הבחורה בה מדובר היא חברתם, הם הסתכלו וחככו בדעתם מה לעשות והאם להתערב, הדבר מצביע על כך שלא היה ברור להם האם מדובר באונס אם לאו. למעשה רק כשהבחינו כי מדובר בחברתם החליטו להתערב. גם עובדה זו מצביעה על כך שז' לא הבחין במתרחש במדויק. הבאתי חלקים מהעדויות באריכות בכדי להראות עד כמה קשה יהיה לבסס על כך ראיות לעניין האונס. בבש"פ 1572/05 אילן זוארץ נ' מדינת ישראל (החלטה של כב' השופטת א' פורקצ'יה מיום 10.4.05 (להלן: עניין זוארץ) נאמר לעניין זה: "ראיות לכאורה בהקשר להליך מעצר מחייבות לעולם הערכת סיכויים בדבר התפתחותם העתידה, ובחינת הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי העצום בהן. בשלב זה על השופט לשאול עצמו האם מדובר בראיה אשר, על פי טיבה, ועל רקע מכלול הראיות כולן, קיים סיכוי סביר שהיא תהפוך בסוף ההליך הפלילי לראיה רגילה אשר על פיה, או בהצטרפות לראיות אחרות, ניתן יהיה לקבוע את אשמת הנאשם". היינו, הראיות בשלב זה טרם עברו את כור ההיתוך של ההליך, ועל כן קשה לקבוע את מהימנותן, אולם, אם כבר בשלב המעצר יש סתירות וכשלים בראיות, אין זה סביר שיביאו להרשעה, לאחר ההליך הפלילי. זהו המקרה שלפניי לענין האונס. בראש ובראשונה, המתלוננת מעידה כי הייתה שתויה ואינה זוכרת הרבה מהאירוע. עם זאת, המתלוננת עומדת על כך כי לו הייתה חדירה הייתה מרגישה וזוכרת. המתלוננת, בכל האימרות שנרשמו מפיה, בסמוך לאירוע ולאחר מכן בעדויות, טענה כי לא אנסו אותה או חדרו לאיבר מינה. המתלוננת לא זכרה היכן בדיוק נגעו בה ומה בדיוק קרה, אך עמדה על כך שלו היתה נאנסת היתה יודעת. בנוסף, הבדיקות לא חזרו, ועל כן יש להניח בשלב זה לטובת המשיבים כי לא נמצא דבר. במקרה שלפניי, בניגוד לרבים ממקרי האונס, המתלוננת לא התלוננה על אונס וטענה להפך, כי לא נאנסה. בנוסף, עד הראייה היחיד שטוען באופן מפורש שראה חדירה, הוא ז', עם זאת עדותו מבולבלת וסותרת לחלוטין את עדותה של ש'. ש' שהיתה באותו מקום, ואף ראתה ראשונה את ההתרחשות מעידה שלא ראתה את איברי המין של השניים. אשר למשיבים הטוענים זה כלפי זה כי האחר אנס את המתלוננת, קשה יהיה להסתמך על עדויותיהם, שכן גם הם היו שתויים, וגם עדויותיהם סותרות זו את זו וכן את עדויות עדי הראייה וזאת גם בהנחה כי יעידו (לענין העדת שותפים ראו ענין זוארץ לעיל). בהליך זה אנו שוב עדים לנזקי השתיה המרובה. אין מחלוקת כי המתלוננת היתה שתויה, וכך גם המשיבים (אם כי על פי העדויות אחד מהם, ככל הנראה טמיר, שתה פחות מהאחרים, אם כי גם זה לא ברור). אין מחלוקת כי כל השלושה שתו. עדי הראיה לא נשאלו אם שתו, וזהו בהחלט מחדל, אם כי יש להניח שאם היו באותו בר ובאותה מסיבה, שתו גם הם. מדובר בצעירים, ללא עבר פלילי, שחיו חיים נורמטיביים עד לאותו ערב. בשל השתייה, ואבדן החושים נקלעו לסיטואציה שיש להניח כי לולא השתייה לא היו מגיעים אליה. ההליך כולו הוא תוצאה של שתייה מופרזת. אחת הסיבות לכך שלא ניתן לבסס ראיות לכאורה לאונס היא העובדה שכל המעורבים היו שתויים וקשה יהיה לבסס ממצאים על עדויותיהם. 2. האונס כביצוע בצוותא כיוון ואין ראיות לכאורה לאונס, שביצע מי מהמשיבים כמבצע עיקרי, אין גם ראיות לביצוע אונס בצוותא. לעניין זה יש לציין בנוסף, כי כלל העדים העידו שכאשר אחד המשיבים היה עם המתלוננת השני עסק בענייניו. כך, המתלוננת העידה, כאמור, כי עדי, המשיב 2 היה זה שניסה להפשיט אותה בכוח. היא נשאלה איפה היה החבר שלו בשעה שעדי "עשה את מה שעשה". והיא משיבה (הודעה ראשונה עמ' 4 ש' 10): "ניסה לתפוס מונית, הם דאגו לי". ש' העידה (עמ' 1 ש' 25-26) כי הבחור עם החולצה הלבנה קיים יחסי מין עם המתלוננת והוסיפה: "באותו זמן הבחור עם חולצה תכלת עמד על הרחוב, על המדרכה, עמד והסתכל על אנשים שעוברים ברחוב..." רק ז' העיד כי הבחור עם החולצה הכחולה שוחח עם נהג רכב הקרייזלר שהיה מעורב, ושניהם השגיחו על המתרחש, אולם משדבר זה הופרך בעדותו של נהג הקרייזלר, לא ניתן לסמוך על עדותו בעניין זה. (3) מעשים מגונים לגבי מעשים מגונים יש הודאות של המשיבים בחלק מהמעשים כולל בנגיעה בחזה ובאיבר מינה של המתלוננת. לענין זה עדויות עדי הראיה תומכות בדברים. גם המתלוננת העידה כי נגעו בה והתחככו בה ללא הסכמתה, מה שתואם את עדותה של ש', שראתה את המתלוננת ואחד המשיבים צמודים ועושים תנועות. גם אם לא ניתן לבסס על כך ראיות לכאורה לאונס, ניתן בהחלט לבסס על כך ראיות לכאורה למעשים מגונים. טענת המשיבים בעדויותיהם, וטענת באי כוחם בהליך לפני היא כי המעשים נעשו בהסכמה ובאופן הדדי. נראה כי יש די ראיות כדי לבסס חשד לכאורה למעשים מגונים, היינו להעדר הסכמה. ראשית, המתלוננת היתה שיכורה מאד, הן לדבריה היא, הן לדברי המשיבים, הן לדברי עדי הראיה, ולמעשה אין על כך מחלוקת. בנסיבות כאלו לא ניתן לטעון כי הסכימה. בע"פ 2056/09 פלוני נ' מדינת ישראל (מיום 27.5.09), התייחס כב' השופט ס' ג'ובראן לסיטואציה דומה (בערעור על הכרעת דין וגזר דין של אינוס בחורה צעירה בידי בחור שהכירה במסיבה לאחר ששתתה לשכרה), והדגיש (בפיסקה 32 לפסק הדין): "פעמים, עלול אדם למצוא עצמו בסיטואציה הקרובה לזו שנדונה כאן, ביחוד כאשר מדובר בבני נוער, הצורכים אלכוהול באירועים חברתיים שונים. והיה, אם אדם זה מעונין בקיום יחסי מין עם אישה, אשר עולה בו חשד לגביה כי הכרתה מטושטשת, או כי אין היא יכולה להיענות מרצון לתביעתו, אך הוא בוחר להתעלם מחשד זה ולא לבררו עד תום - יידע הוא, כי מגע מיני בינו לבינה הינו עבירה פלילית מן החמורות שבספר החוקים וכי אם יבחר לממש את רצונו, הוא יועמד לדין וישלם את מלוא המחיר על הפגיעה בגופה ונפשה של אישה זו." כך לגבי אונס, כך לגבי מעשים מגונים. אין לגעת בבחורה (או בבחור) כאשר הם שתויים, שכן במצב של שוכרה לא ניתן לדעת מהו רצונם. במקרה כזה יש להימנע מכל מגע. (על החשיבות שבבחירה בקיום יחסי מין או מגעים מיניים לא מלאים להדגשת האוטונומיה של האשה ראו: דנה פוגץ, "ברצון שניהם וכשמחתם" - אינוס בידי בן זוג והחויית גבולות המשפט הפלילי בחברה משתנה בחוק: עיונים במשפט מגדר ופמיניזם (בעריכת ד' ברן ארז ואחרות, תשס"ז-2007, 501, 521)). יש לחזור ולהדגיש כי יחסים או מגעים מיניים צריכים להיות מבוססים על רצון הדדי. בהעדר רצון, מדובר בפגיעה באוטונומיה המהווה עבירה. במצב של שכרות, כאשר לא ברור האם קיים רצון, לא ניתן להניח הסכמה ועל כן ניתן לקבוע כי לא היתה הסכמה. בסיטואציה כזו בה המתלוננת שתויה, כך שלמעשה לא ניתן לדבר על רצון ומילא לא על הסכמה מופר הבסיס לקיום יחדיו של המתלוננת והמשיבים כבעלי כבוד סגולי ואין לפגוע בו, משום שפגיעה בו אינה רק פגיעה בנפגעת, המתלוננת, אלא גם בקהילה בה כולם שותפים (ראו אורית קמיר, כב' אדם וחווה: פמיניזם ישראלי, משפטי וחברתי (2004)). כלומר, במצבה של המתלוננת כלל לא ניתן לייחס לה הסכמה. כפי שציין כב' השופט ג'ובראן, על מי שמעונין לקיים יחסים או מגעים עם מי ששתתה לשכרה לדעת, כי יועמד לדין על מעשים אלו. מעבר לכך עדי הראיה העידו שהמתלוננת בכתה ובקשה ללכת הביתה כפי שפורט. אמנם יתכן, כפי שטענה ב"כ המשיב 2 כי הבכי נבע גם כן מהשכרות, אולם לשלב זה של ראיות לכאורה די בעדויות אלו. שדווקא לא נסתרו, ובעדותה של המתלוננת כי כל מה שנעשה לה לא נעשה בהסכמה. לאור האמור, אני סבורה כי יש ראיות לכאורה כנגד שני המשיבים לעבירה של מעשים מגונים בין כמבצעים ישירים, בין כמבצעים בצוותא. לעניין זה הכל נעשה בסמוך על ידי שניהם, כאשר כל אחד צופה בחברו. ייתכן כי דווקא עידוד זה, ולו בשתיקה, אפשר להם לעשות את המעשים. תמיכה בכך ניתן למצוא בכך שכאשר הגיעו ש' ו-ז', הפסיקו המשיבים את המעשים. 2. עילת מעצר המבקשת טוענת כי כנגד המשיבים קמה עילת מעצר של מסוכנות מכוח סעיף 21(א) (1)(ב) לחוק המעצרים. לטענת המבקשת יש חשש כי המשיבים יסכנו את בטחון הציבור, זאת, לאור העובדה שהמשיבים ניצלו את עובדת היות המתלוננת שיכורה ותקפו אותה. ב"כ המבקשת טען כי אמנם המשיבים נעדרי עבר פלילי, אולם לנוכח המסוכנות ולאור העובדה כי למשיב 2 יש נכות נפשית בשיעור 100% ולמשיב 1 נסיונות אובדניים, יש מקום להורות על מעצרם עד תום ההליכים. ב"כ המשיב 1 טען כי גם אם יקבע כי יש ראיות לכאורה ולו למעשים מגונים אין עילת מעצר. מדובר לטענתו, בשלושה אנשים שבילו יחדיו, שתו כולם לשוכרה, ובנסיבות כאלה אין מסוכנות. אני סבורה כי מקרה זה מקים עילת מעצר של מסוכנות. אין מחלוקת שהמתלוננת היתה שיכורה לחלוטין. אשר למשיבים, גם הם היו שתויים, אם כי לא ברור באיזו מידה. המשיבים ניצלו את מצבה של המתלוננת, שלא יכולה היתה להתנגד באופן ממש, ותקפו אותה מינית קשות. גם אם אין ראיות לכאורה לאונס, המעשים שעשו לכאורה המשיבים חמורים במיוחד. במצב דברים זה אם ביצעו מעשים מגונים במתלוננת שלא יכולה להסכים הרי נשקפת מהם סכנה לציבור, לפחות ככל שיהיו שתויים. יש להדגיש את הדברים. גם אם המשיבים היו שתויים ולכן ביצעו את המעשים הם הביאו עצמם למצב זה. הם היו מודעים לכך, על פי הודעותיהם שלהם במשטרה, כי המתלוננת הייתה שיכורה והכרתה מעורפלת, ולמרות זאת נגעו בה, התחככו בה, ואף נגעו באיבר מינה. מעשים חמורים ביותר בהם הודו השניים. היינו, הם ניצלו את מצבה ומצוקתה של המתלוננת. לא ניתן לשתות לשוכרה, לבצע עבירות פליליות במצב דברים זה ולטעון כי לא קיימת מסוכנות בשל השכרות. יש להדגיש ולהבהיר כי מי ששותה לשוכרה יהיה אחראי לכל מה שעשה במצב זה. יש להדגיש ביתר שאת, כי מי שמנצל מצב של שכרה של הקרבן כדי לבצע עבירות, ובעיקר עבירות מין, הינו מסוכן. אם אדם אינו בטוח מה יעשה לאחר שישתה, שימנע מכך. אם אינו בטוח מה מצבה של אישה בטרם הוא נוגע בה, שימנע מכך כלל ועיקר. לאור האמור מתקיימת עילת מעצר, של מסוכנות. 3. חלופת מעצר בכל מקרה בו מתקיימת עילת מעצר על בית המשפט לשאול האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותם של המשיבים פחותה. לענין זה יש לשקול את העבירה ונסיבות ביצוע העבירה, וכן לבחון את נסיבותיהם של מבצעי העבירה. נסיבות ביצוע העבירה הן חמורות. במדרג של יחסים מגונים מדובר בעבירות החמורות ביותר בסקלה, המגיעות כמעט לידי אונס (רק בשל העובדה שעבירת האונס כולל הגדרת חדירה לא ניתן לבסס ראיות לכאורה במקרה זה (ראו לענין זה יובל לבנת "אונס, שחיקה, גבר, אשה (על יסוד אי-הסכמה בעבירות האונס)" פלילים ו' (תשנ"ח) 187 וכן ראו אלון הראל ולילך וגנר, "על האשם התורם של קורבנות האונס" פלילים ו' (תשנ"ח) 235). אשר למשיבים, החשודים בביצוע העבירה מדובר בצעירים ללא עבר פלילי. ב"כ המבקשת טען לגבי מצבם הנפשי, אולם המבקשת לא הביאה כל ראיות לעניין זה. אין מחלוקת כי למשיב 2 נכות נפשית, אולם המבקשת לא הביאה כל ראיה באשר לסיבות לכך, לטיפול שמקבל המשיב 2, ולהשלכה של מצבו הנפשי על מסוכנותו. לענין זה אין צורך בשירות המבחן וניתן היה לקבל דו"ח רפואי. אשר למשיב 1 כל שנאמר הוא שהיה לו ניסיון אובדני בעבר, דבר זה כשלעצמו אינו מצביע על מסוכנות. מדובר בצעירים שעד לחשדות כנגדם בתיק זה לא ביצעו כל עבירה, ולא נחשדו בביצוע כל עבירה. המשיב 1, על אף נכותו הנפשית שירת שירות צבאי מלא, סיים 12 שנות לימוד ועבד לפרנסתו בצורה מסודרת. לאור זאת, איני סבורה כי יש מקום להשאיר את המשיבים במעצר עד לקבלת חוות דעת של שירות המבחן. המסוכנות הנשקפת מהמשיבים נשקפת מהם תחת השפעת אלכוהול, על כן יש למצוא חלופת מעצר שתבטיח שלא ישתו אלכוהול, או אם ישתו, לא יעשו כן, בנסיבות בהן הם עלולים לבצע עבירות פליליות. חלופה כזו ניתן למצוא גם מבלי שהמשיבים ישהו במעצר, אלא במעצר בית מלא בפיקוח. בדיון שנערך הבהרתי כי יש למצוא חלופה של מעצר בית מלא שלא באזור המרכז שם נמצאים חבריהם של המשיבים ומקומות הבילוי שלהם. מעצר בית מלא יבטיח שגם אם ישתו, לא יוכלו לבצע עבירות תחת השפעת אלכוהול. מעצרמשפט פליליעבירות מין