החלטה (בעניין גילוי ראיה) רקע 1. בפניי עתירת הנאשם לגילוי ראיה חסויה. נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע שתי עבירות של סחר בסם מסוכן, ועבירה אחת של החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי. על-פי כתב האישום, העבירות אותן ביצע לכאורה הנאשם, התרחשו באזור שער שכם: על-פי הטענה, ביום 2.2.09 מכר הנאשם סם מסוכן לעמראן אבו סנינה, וביום 3.2.09 מכר הנאשם סם מסוכן להאני ראזם, וכן החזיק סם מסוכן מסוג הירואין בקופסת סיגריות שהחביא בקרבת מקום ובגרביו, כשהסם מחולק למנות. הנאשם כופר במיוחס לו, אך אינו מכחיש, כי היה במקום האירועים בזמנים הרלבנטים. 2. אין חולק, כי המאשימה מייחסת לנאשם את ביצוע העבירות האמורות, על-בסיס ממצאי תצפיות שביצעה המשטרה על זירת האירוע, באזור שער שכם, משני אתרי תצפית שונים, אשר במהלכן, לטענתהּ, זוהה הנאשם על-ידי התצפיתן מבצע את העבירות המיוחסות לו. ביום 22.2.09 נחתמה על-ידי השר לביטחון הפנים תעודת חיסיון, ולפיה פרטי מיקום התצפיות הינם חסויים, הואיל וחשיפת פרטים על-אודותם, עלולים "לסכן שלומם של בני אדם; לפגוע בשיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה; לחשוף שיטות עבודה ודרכי פעולה של המשטרה ולפגוע ביעילות פעולותיה". ביום 26.3.09 נחתמה על-ידי השר לביטחון הפנים תעודת חיסיון נוספת, ולפיה, הורחב החיסיון לא רק ביחס לפרטי מיקום התצפיות, אלא גם ביחס לאמצעים אשר שימשו את המשטרה במהלכה. 3. ביום 6.4.09 הגיש ב"כ הנאשם את העתירה שבפניי, ובה הוא מבקש לחשוף את מקום התצפיות, שכן ספק בעיניו, אם תצפיתן המשטרה יכול היה לראות את שטען שראה בדו"ח התצפית ובהודעה שנגבתה ממנו. ב"כ הנאשם מבסס טענתו זו על כך שאין זה סביר, לטעמו, כי התצפיתן יכול היה לראות את שדיווח על אודותיו, ממרחק מקום התצפיות, כפי שדווח על-ידו, שכן האזור שעליו בוצעו התצפיות פרוש על שטח נרחב, המתאפיין בקיומם של מבנים רבים, סמטאות, חניונים, כלי רכב ואנשים לרוב. ב"כ הנאשם מבסס טענתו על היכרותו האישית את השטח, ולפיה "הדבר [ממצאי התצפית מן המקום הנטען-א"ר] הוא בלתי אפשרי", וכן על חוסר התאמה שנתגלה, לטענתו, בין תיאור חפצים על-ידי התצפיתן, שהעביר לכאורה הנאשם לעמראן אבו סנינה ולהאני ראזם, לבין תיאור החפצים שנתפסו אצלם בפועל. ב"כ הנאשם טוען, כי מיקום התצפיות "הוא דבר גורלי לתיק", שכן יש לעובדה זו השלכה על השאלה, "האם יכול היה השוטר לראות את כל השתלשלות העניינים בלי לאבד קשר עין עם הנאשם או מי מהחשודים הנוספים" (ס' 10 לעתירה). 4. יצוין, כי דבר קיומה של תעודת החיסיון מיום 22.2.09, נלמד לראשונה בדיון שהתקיים בתיק ביום 26.3.09, אז טען ב"כ הנאשם, כי לא ידע על קיומה של זו עד לאותו מועד. באותו דיון ציין ב"כ הנאשם, כי נאמר לו על-ידי ב"כ המאשימה, שצפויה להיחתם תעודת חיסיון נוספת בטווח הזמן הקרוב (פרו' עמ' 4). משום כך, ביקש ב"כ הנאשם דחייה לשם הגשת העתירה שבפניי. נעתרתי לבקשה, ולאחר שב"כ הנאשם הגיש את עתירתו, נקבע דיון בעתירה ליום 16.4.09. באותו דיון, ציינה ב"כ המאשימה, כי הגם שתעודת החיסיון מיום 26.3.09 מתייחסת גם לאמצעי התצפית, הרי שלמאשימה אין התנגדות לחשוף פרטים בדבר המשקפות בהן נעשה שימוש בתצפיות נשוא ענייננו (פרו' עמ' 6). בהמשך, אף הביעה ב"כ המאשימה בכתב, את נכונותה לאפשר לב"כ הנאשם לבחון בעצמו את המשקפות אשר שימשו בתצפיות (הודעה מיום 3.5.09). יוצא, אפוא, כי עלי להכריע רק בשאלת גילוין של ראיות, ככל שהן נוגעות למיקום התצפיות. דיון והכרעה 5. הרקע הנורמטיבי - סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, שעניינו "חיסיון לטובת הציבור", קובע כך: "אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בענין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על-פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה". סעיף 46(א) לפקודה קובע כך: "הדיון בעתירה לגילוי ראיה לפי סעיפים 44 או 45 יהיה בדלתיים סגורות; לשם החלטה בעתירה רשאי השופט ... לדרוש שהראיה או תכנה יובאו לידיעתו, ורשאי הוא לקבל הסברים מהיועץ המשפטי לממשלה או מנציגו ומנציג המשרד הממשלתי הנוגע בדבר, אף בהעדר יתר בעלי הדין". 6. בית המשפט העליון הבהיר לא אחת, מה הם השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לדון בעתירה לגילוי ראיה, וכן הבהיר, באיזו דרך על בית המשפט ללכת, בגבשו את הכרעתו: א. אשר לשיקולים הרלבנטים נקבע ב-בש"פ 1924/93 משה גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4), 766, כי בהוראות החוק, "איזן המחוקק בין שני אינטרסים נוגדים. האחד, הוא האינטרס (הציבורי והפרטי) בקיום דיון פלילי הוגן. במרכזו עומד הצורך לגלות את האמת, כדי שחף מפשע יזוכה, ואשם יחויב בדין... האחר, הוא האינטרס (הציבורי והפרטי) במניעת חשיפתו של חומר חקירה, אשר חשיפתו עלולה לפגוע בביטחון המדינה" (שם, עמ' 769-770). יחד עם זאת נקבע, כי אם יימצא על-ידי בית המשפט, כי "חומר החקירה, אשר לגביו חל החיסיון, חיוני הוא להגנת הנאשם, כי אז, בוודאי, הצדק דורש את גילויו, ושיקול זה עדיף על-פני כל שיקול ביטחוני אפשרי. שום נימוק ביטחוני, ויהא הוא הנכבד ביותר, אינו שוקל יותר, במשקלותיו היחסיות של הליך פלילי נתון, ממשקל הרשעתו של חף מפשע. עדיף זיכויו של נאשם, שאת אשמתו אין להוכיח בשל הצורך לגלות ראיה שיש אינטרס ביטחוני שלא לגלותה, על-פני הרשעתו של נאשם, שאת חפותו אין להוכיח בשל הצורך שלא לגלות ראיה חסויה" (שם, עמ' 738-739). ב. אשר לדרך שבה על בית המשפט ללכת נקבע ב-ב"ש 838/84 מנחם ליבני ואח' נ' מדינת ישראל ,פ"ד לח(3), 729, כי "יש לבחון את חשיבותה היחסית של אותה ראיה, תוך מתן משקל לראיה, בהתייחס לקשת האפשרויות שבין חשיבות אפסית לבין חיוניות מרובה. משנקבע משקל זה, יש להשוותו למשקלה הביטחוני של הראיה בחשיפתה. אם הראשון עולה על השני, יש לצוות על גילוי... המבחן.. מחייב בדיקה שהיא אינדיווידואלית וספציפית. הוא מחייב בחינת ערכה ההוכחתי של הראיה במסגרת המשפט, שבו מבקשים את הגשתה... בחינה זו, מטבע הדברים, אינה יכולה להיות אקדמית, אלא תכליתית וצמודה ל'עובדותיו של המקרה הנדון'... על בית המשפט לבחון את מסכת הראיות הקיימות, ואת מיקומה של הראיה במסכת זו. לשם כך עליו להיות מודע לשדה המריבה שבין הצדדים ולשאלות השנויות במחלוקת ביניהם" (שם, עמ' 738-739). יצוין, כי דברים אלה נקבעו אמנם ביחס לגילוי ראיות שהוטל עליהן חיסיון "לטובת המדינה" לפי סעיף 44 לפקודת הראיות, ואולם כבר נקבע, כי הדברים נכונים גם למקרים בהם החיסיון הנו "לטובת הציבור", כגון המקרה שבפניי [ע"פ 491/87 יחזקאל נקש נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מב(4) 851, בסעיף 6 לפסק הדין]. 7. העניין שבפניי - ביום 30.4.09, בהתאם לסעיף 46(א) לפקודה, קיימתי דיון בדלתיים סגורות ובמעמד הצדדים בעתירה לגילוי ראיה, וזאת על-מנת לעמוד על מסכת הראיות בתיק ועל הפלוגתות שבין הצדדים. לדיון התייצב מפקח חיים טייב, שהנו קצין בילוש מרחב יהודה במשטרת ישראל, והוא נחקר הן על-ידי והן על-ידי ב"כ הנאשם. בהתאם להחלטתי מיום 16.4.09, הכין מפקח טייב שני מסמכים - האחד, גלוי, ובו הפרטים שניתן למסור לסניגור על אודות מקום התצפיות (סומן א'), והשני, מסווג, שהוגש לעיוני ובו פרטים מלאים על מקומות התצפית (המסמך ותצ"א סומנו ב' ו-ג'). במהלך חקירתו, הוגשו המסמכים האמורים וכן מספר מסמכים נוספים, המהווים חלק מחומר החקירה בתיק, וביניהם דו"ח פעולה-תצפית עיכוב" מיום 3.2.09 (סומן ד'), הודעת התצפיתן במשטרה מיום 3.2.09 (סומנה ה') והודעת הנאשם מאותו יום (סומנה ו'). שלושת המסמכים האחרונים הוגשו בהסכמת ב"כ הנאשם. 8. מהמסמכים שהוגשו לעיוני ומדברי מפקח טייב עולה, כי ביחס לאירוע נשוא האישום הראשון, מיום 2.2.09, מקום התצפית היה במרחק אווירי של כ-30 מטר מזירת האירוע, במקום גבוה יותר מזירת ההתרחשות (פרו' מיום 30.4.09 עמ' 5), ותצפיתן המשטרה עשה שימוש במשקפת תקינה שהותאמה למרחק שממנו בוצעה התצפית. אשר לאירועים נשוא אישום 2, מיום 3.2.09 עולה, כי אירועים אלו תוצפתו ממקום אחר מאשר באירוע הראשון, באמצעות משקפת תקינה בעלת כושר צפייה טוב מזה של המשקפת אשר שימשה באירוע הראשון, באשר מקום התצפית מרוחק מרחק אווירי של כ-150 עד 200 מטר מזירת האירוע. לטענת המפקח טייב, השיקול בקביעת מיקום התצפית נגזר מצרכים אופרטיביים של המשטרה - תצפית על "מקום מסוים" במקרה הראשון, ותצפית ו"שיקול מעצרי" במקרה השני (שם). 9. ב"כ הנאשם סבור, כי הסברי מפקח טייב אינם משביעי-רצון, שכן אין בהם תשובה מניחה את הדעת, לדעתו, לתהיות המתעוררות לנוכח חומר הראיות, כגון: מהי הסיבה לשינוי במקום התצפית? האם המשקפות בהן נעשה שימוש אכן אפשרו לתצפיתן להשקיף כהלכה על הנעשה, ומדוע הן הוחלפו? האם קו הראיה של התצפיתן היה פנוי? הכיצד, אם תנאי התצפית היו אופטימאליים כטענת המאשימה, לא ידע התצפיתן לומר בבירור כי הנאשם קיבל שטרי כסף מהחשודים? הכיצד טעה התצפיתן בתיאור צבע החפץ שהועבר בין הנאשם לחשודים? (סיכומי ב"כ הנאשם, ס' 2 ו-3). ב"כ הנאשם סבור, כי רק חשיפת מקומות התצפית, תסייע במתן תשובות החיוניות להגנתו של הנאשם (שם, ס' 6). המאשימה מצדה סבורה, כי די במידע שנחשף במסגרת העתירה לגילוי ראיה, כדי לשכנע שמיקום התצפיות וסוג האמצעים שעמדו לרשות התצפיתן איפשרו לו לראות את שדיווח כי ראה, ועל-כן אין בגילוי מקומות התצפית כדי לסייע לנאשם בהגנתו (סיכומי המאשימה, ס' 9). זאת ועוד. המאשימה טוענת, כי אם ייחשפו מקומת התצפית של המשטרה, כי אז יבחרו העבריינים במקומות אחרים לביצוע פשעיהם, שהתצפית עליהם קשה יותר, ובכך תיפגע עבודת המשטרה (שם, ס' 7). 10. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שנמסר לי, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לדחות את העתירה, וזאת בכפוף להודעת המאשימה מיום 3.5.09, לפיה היא מסכימה לאפשר לסניגור, אם רצונו בכך, לבחון את המשקפות אשר באמצעותן נעשו התצפיות בתיק זה. 11. כאמור, על-פי המצב המשפטי במקרים כגון זה, על בית המשפט לשקול, עד כמה גילוי הראיה החסויה יועיל להגנת הנאשם מחד, ועד כמה הוא יזיק לאינטרסים של הציבור מאידך. במקרה שבפניי שוכנעתי, לנוכח המידע שנחשף במסגרת הליך גילוי הראיה על אודות התצפיות שנערכות על-ידי המשטרה, לרבות מרחק נקודות התצפית ממקורות האירוע, ולרבות פרטים על אודות סוגי המשקפות ששימשו את התצפיתן, כי לא יהיה בהסרת החיסיון על אודות מיקומן המדויק של התצפיות כדי להועיל להגנת הנאשם. נחה דעתי, כי במידע שנחשף עד כה, בצירוף מימוש זכותו של ב"כ הנאשם לחקור בחקירה נגדית את התצפיתן, ומתן אפשרות לבחון את המשקפות, יש כדי להעמיד לנאשם לבא-כוחו כלים מספיקים, בנסיבות העניין, הנחוצים להגנתו. נוכח המידע שנמסר לנאשם, הרי שהשאלה האם התצפיות היו בנקודה X, או בנקודה Y או בנקודה Z, אינה עשויה לתרום להגנת הנאשם תרומה משמעותית, כאשר מנגד, אני סבור, כי חשיפת מקום התצפיות תגרום נזק ליכולותיה של המשטרה לבצע את תפקידה להגן על הציבור בכלל, ועל הציבור בירושלים בפרט, מפני עבריינות הסמים, אשר נראה, כי אזור שער שכם הנו אזור המוּעָד לה. לא מן הנמנע, כי חשיפת מיקום תצפיות המשטרה על איזור מוּעָד זה, תביא לשינוי בדפוסי הפעולה של עברייני הסמים, אשר יבחרו להם מקום פעילות אחר, שהמשטרה תתקשה לעקוב אחריו - ובכך יינזק הציבור כולו [ר' בהקשר זה: בג"צ 777/89 מאג'די חמד נ' שר המשטרה ואח', פ"ד מד(3) 837, שם צוין, בין השאר, כי "חיסיון מקום תצפית דרוש הוא, לא אחת, לעבודתה התקינה של המשטרה, במיוחד בחקירתה בעבירות בענייני סמים, כפי שכך אירע במקרה דנן" (שם, עמ' 839-840)]. 12. סוף דבר. העתירה נדחית. אני קובע את התיק לשמיעת כל הראיות ולסיכומים ליום 2.6.09 בין השעות 09:30 ל-17:00. החומר החסוי יוחזר למאשימה בתחילת הדיון. 13. המזכירות תשלח החלטתי זו לב"כ הצדדים, וכן תזמין את הנאשם ממקום מעצרו. כמו-כן תזמין המזכירות מתורגמן לערבית. ניתנה היום כ"ו באייר, תשס"ט (20 במאי 2009) בהיעדר הצדדים. אריה רומנוב, שופט משפט פליליגילוי ראיות