הדבקה לאחר 3 ביקורים באותו יום אינה מסירה כדין המבקשת עתרה, במעמד צד אחד, להטלת עיקול זמני נגד המשיבים. הבקשה נעתרה וכעת עותרים המשיבים לביטול צו העיקול. לטענת המבקשת, היא רכשה 294 עיזים אשר הוחזקו במשק המשיבים. על פי ההסכם שנכרת בין הצדדים היה על המשיבים לספק למבקשת את תוצרת החלב של העיזים. אולם, לטענת המבקשת, הפרו המשיבים את ההסכם, בין היתר, בכך שעדר העיזים הושמד על ידי משרד החקלאות, נוכח חשש למחלה שפגעה בעדר וכן בכך שהמשיבים הפסיקו לספק לה את חלב העיזים. כמו כן, טענה המבקשת כי אם לא תעתר בקשתה לצו עיקול זמני, קיים חשש אמיתי כי המשיבים יפעלו להברחת נכסיהם ויכבידו על ביצוע פסק הדין כאשר ינתן. מאידך, טענו המשיבים כי צו העיקול פקע שכן צו העיקול, על נספחיו, לא הומצא להם כלל עד למועד הדיון במעמד הצדדים. בנוסף טענו המשיבים, כי גם לגופו של עניין ראוי להורות על ביטול צו העיקול. תקנה 367 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות") קובעת כי יש להמציא את צו העיקול, על מלוא נספחיו, לצד שכנגד בתוך 3 ימים. תקנה 370 (3) קובעת כי צו העיקול יפקע אם לא הומצא לצד שכנגד תוך המועד שנקבע בתקנה 367 (ב) הנ"ל, דהיינו, תוך 3 ימים. הבקשה לצו העיקול הוגשה לבימ"ש ביום 29.7.09. אולם רק ביום 8.9.09 נשלמה מלאכת הוצאת הצו לאחר שבימ"ש ביקש מספר השלמות והבהרות ואילו המבקשת עתרה מספר פעמים לצמצום הבטוחות שעליה להפקיד בבית המשפט, כתנאי להוצאת צו העיקול. לשיטת המבקשת, צו העיקול נמסר בדרך של הדבקה ביום 14.9.09. כעולה מחקירת פקידת המסירה בוצעה ההדבקה לאחר שזו ביקרה במען המשיבים, באותו יום, שלוש פעמים בהפרשים של חצי שעה בין ביקור לביקור, ובערבו של יום הדביקה את צו העיקול על נספחיו על דלת בית המשיבים. בסיכומיה, טענה המבקשת כי החלטת בימ"ש מיום 8.9.09 נמסרה לה ביום 10.9.09. אולם, טענה זו אינה נתמכת בתצהיר. לפיכך, המועד האחרון עפ"י התקנות להמצאת צו העיקול למשיבים הוא 13.9.09. לכאורה, הודבק צו העיקול על דלת בית המשיבים באיחור של יום אחד. אולם, בכך לא סגי. תקנה 489 לתקנות קובעת כי המצאה בדרך של הדבקה תהווה המצאה כדין אם פקיד המסירה ימלא תוכן את התיבה כי "פעל בשקידה ראויה וסבירה". ככלל, הדבקה לאחר שלושה ביקורים באותו יום אינה מסירה כדין. ראו לדוגמא רע"א (מחוזי ת"א) 9526/04 באך נ' בנק דיסקונט וכן ראו ת"א (חיפה) אמא"ק נ' קונקשיין. כלומר, בענייננו, לוקה מסירת צו העיקול בשני פגמים והם, מסירתו באיחור ומבלי שפקיד המסירה "פעל בשקידה ראויה וסבירה". משכך, אין לפנינו מסירה כדין. לשיטת המבקשת ראוי להחיל בעניינינו את כלל הידיעה ולאו דווקא, את כלל ההמצאה. על ידיעת המשיבים כי הם ידעו על צו העיקול, מפנה המבקשת למכתב בא כוח המשיבים (נספח א' לתצהיר המשיב 2) (להלן: "המכתב") בסעיף 2 שבו נכתב כך: "מרשינו מסרו לנו כי הוגשה בקשה לעיקולים זמניים במעמד צד אחד...". אולם, בסעיף 3 למכתב, מוסיף בא כוח המשיבים כך: "כמו כן, נודה על קבלת עותק מכל כתבי הטענות, לרבות כתב התביעה (ככל שהוגש) וכן על קבלת עותק מכל בקשות הביניים ומכל ההחלטות שניתנו...". אם כך, כעולה מהמכתב, לא מצוי בידי המשיבים עותק מהבקשה ומהחלטת בימ"ש. משיב 2, הצהיר כי בתגובה למכתב, התקבל במשרד בא כוחו דואר אלקטרוני, הכולל את כתב התביעה והבקשה לעיקול זמני, ללא הצרופות וללא החלטות בימ"ש. ודוק, המשיב 2 לא נחקר בחקירה נגדית על דברים אלה ומשכך דבריו לא נסתרו. אכן, ניתן למצוא ולהצביע על מגמת הפסיקה במקרים המתאימים להגמיש את כלל ההמצאה ולהעדיף את כלל הידיעה. ראו לדוגמא בש"א (מחוזי - ת"א) 16211/08 קרביץ נ' גן שמואל. אולם, גם שם נקבע כי כלל הידיעה המקל יוחל מקום בו הוכחה ידיעה בפועל של מלוא הפרטים ולא די בידיעה כללית וחלקית. בענייננו, הידיעה בדבר צו העיקול הינה חלקית ומקוטעת, שכן כפי שנקבע לעיל ביקש בא כוח המשיבים כי המבקשת תמציא לו את כתבי הטענות וכל שקיבל הוא את הבקשה לצו עיקול ללא החלטת בימ"ש וללא הנספחים הכוללים בטוחות. ודוק, בעניינינו, המדובר בצבר רב של מסמכים, הכוללים אף את בקשות המבקשת להקלה בבטוחות והחלטות בימ"ש בכך. המבקשת סומכת יתדותיה על בר"ע (מחוזי ירושלים) 3403/01 זיזה נ' יעקב (להלן: "פרשת זיזה), שם נדחתה בקשה לביטול עיקול, הגם שצו העיקול, על נספחיו, מעולם לא נמסרו למשיב שם. בימ"ש בפרשת זיזה, קבע כממצא עובדתי, כי המשיב ידע על צו העיקול מעיון בנסח רשם המקרקעין אך למרות זאת קבע כי צו העיקול יוותר על כנו. לשיטת בימ"ש בפרשת זיזה: "אין באי המצאת המסמכים לנתבע כל חשיבות או למצער חשיבות מואטת ביותר, אשר בכל מקרה אינה מגיעה לכדי עילת פסלות צו העיקול או לפקיעתו" . בימ"ש, בפרשת זיזה, נימק החלטתו בכך שמטרת נספחי צו העיקול ובהם הבטוחות הינה להגן על הנתבע אם תידחה התביעה. משכך, קבע בימ"ש כי הדרישה לבדיקת הבטוחות הינה מוקדמת מידי וראשית יש לבדוק באם היה בסיס ראייתי לכאורה להוצאת צו העיקול ורק לאחר מכן, לפנות למעגל השני של הבדיקה. דא עקא, למקרא תקנה 364 (א) לתקנות, מטרת הבטוחות הינה לפצות את הנתבע אם תיפסק התובענה או יפקע הצו מסיבה אחרת. רוצה לומר, מטרת הבטוחות אינה רק להגן על הנתבע בסופו של ההליך אלא גם בראשיתו. עוד ראו את בש"א (מחוזי ירושלים) 2406/05 צימרינג נ' WELLS להלן: "פרשת צימרינג") שם נקבע כי צו העיקול על נספחיו לא נמסר למשיבים וכן התייחס שם בימ"ש לאפשרות שיש למשיבים לעיין בתיק בימ"ש ולצלמו וכך קבע: "אולם זכותם זו אינה שוללת את חובת המבקשת לביצוע המסירה האישית... מכל מקום האיחור במסירה אינו קל, ודחיית הבקשה תעשה פלסתר את תקנה 370 (3) לתקנות". לפיכך, נקבע, בין היתר, בפרשת צימרינג כי העיקול פקע ובד בבד עוכב ביצוע ההחלטה למספר ימים על מנת לשמר את המצב הקיים ולאפשר למבקשים שם לעתור בבקשה חדשה ולהמציאה כנדרש לצד שכנגד. דרך זו בה נקט בימ"ש בפרשת צימרינג, נדונה בה"פ (מחוזי חיפה) 09-09-9051 MORIAH נ' בורקס (להלן: "פרשת מוריה"), שם דחה בימ"ש המחוזי את האפשרות להורות על עיכוב ביצוע החלטה, על מנת להגיש את הבקשה מחדש לאותה ערכאה בניגוד לעיכוב ביצוע לצורך הגשת ערעור. לשיטת בימ"ש, בפרשת מוריה, מקור הסמכות להארכת מועד להמצאת צו העיקול, מצוי בתקנה 370 (3) לתקנות וזאת "מנימוקים מיוחדים שירשמו". מאידך, קבע בימ"ש בפרשת מוריה כי הסמכות להורות על עיכוב ביצוע החלטה, כפי שנעשה בפרשת צימרינג, הינו בסמכותו הטבועה של בימ"ש וראוי ששימוש בסמכות כזו יעשה בזהירות ולעיתים נדירות אף יותר מאלה בהם נעשה שימוש שעה שמוארך המועד "מנימוקים מיוחדים שירשמו". דומה כי לאור בע"מ 4808/04 פלונית נ' פלוני (להלן: "פרשת פלונית") ראוי להעדיף את גישת בימ"ש בפרשת צימרינג. כך קבע בימ"ש בפרשת פלונית: "...עסקינן בהליך זמני המתנהל במעמד צד אחד, שעה שלצד שכנגד אין כל אפשרות לעקוב מיוזמתו אחרי החלטות בית המשפט, והוא תלוי לחלוטין במגיש הבקשה לסעד הזמני. לפיכך, אם נפלו בהליך כזה פגמים, יש לדקדק בהם אף מעבר לרגיל, ואף אם אינם יורדים לשורשו של ההליך. דבר זה מייחד את ההליך שבמעמד צד אחד מהליכים אחרים, וכאן נודעת חשיבות רבה במיוחד להקפדה הפורמלית.". כמו כן, ראוי לשוב ולהזכיר את ההלכה שנפסקה ברע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן לפיה, לאחר חקיקת חוקי היסוד, נדרשים בתי המשפט לזהירות רבה יותר עת הם מוציאים מלפניהם צווים במעמד צד אחד המגבילים את מלוא ברור העובדתי. אין חולק שהפרוצדורה אינה מיטת סדום ולבימ"ש סמכות הן מכוח סמכותו הטבועה והן מכוח תקנה 370 (3) לתקנות להורות על הארכת מועד להמצאת הצו, גם אם הבקשה מוגשת לאחר שתמו שלושת הימים להמצאת הצו. ראו לדוגמא את פרשת פלונית ואת פרשת מוריה. אולם, בפרשת פלונית ובפרשת מוריה נקבע, כממצא עובדתי, כי צו העיקול על נספחיו הומצאו למשיבים הגם שהומצאו באיחור. ודוק, אין כך הם פני הדברים בעניינינו, שכן כפי שנקבע לעיל, צו העיקול על נספחיו מעולם לא הומצא כדין למשיבים וידיעתם בדבר צו העיקול הינה ידיעה חלקית ומקוטעת. לא זו אף זו, כאשר ביקש בא כוח המשיבים מהמבקשת להמציא לו את כתבי הטענות, הומצאה לו הבקשה בלבד ללא החלטת בימ"ש וללא הנספחים המחויבים. כאמור, לטעמי, אין המדובר בזוטי דברים כלל ועל אחת כמה וכמה קיימת חשיבות רבה להמצאת עותק הבטוחות והחלטות הביניים של צו העיקול שעה שלפנינו, בקשה המוגשת במעמד צד אחד והצד השני אינו יכול לעקוב אחר ההחלטות והבקשות שכן אינו יודע על קיומן. לא זו אף זו, מטרת הבטוחות, בין היתר, הינה להבטיח כאמור, פיצוי בגין נזקים שיגרמו למשיבים כבר בשלב המקדמי הנוכחי. ויודגש, תקנה 362 לתקנות, מחייבת את מגיש הבקשה לפעול בתום לב. יתרה מזו, יש לזכור שהמדובר בסעד זמני שמקורו מדיני היושר. העדר המצאה כדין גם כאשר מבוקש לשלוח בחוזר את צו העיקול ולהסתפק בהמצאה של הבקשה בלבד מלמד על פעולה הנגועה בחוסר תום לב. לא זו אף זו, בבקשה לביטול העיקול נטען ברחל בתך הקטנה, כי צו העיקול על נספחיו לא הומצאו, למשיבים, עד למועד הגשת הבקשה. ראוי היה עם כך שהמבקשת למען הזהירות וכפעולה בתום לב, תבצע מסירה של צו העיקול על מלוא נספחיו. גם בכך כשלה המבקשת. ואם תשאל השאלה מדוע לא ניתן לראות בהמצאת צו העיקול בדרך של הדבקה כממלאה תוכן את דרישת כלל הידיעה, נשיב; תקנה 489 לתקנות, אשר דנה בהמצאה כדין בדרך של הדבקה, מקימה חזקה, הניתנת לסתירה, על ידי הנתבע, כי המסירה בוצעה כדין. כאשר מבוקש להחיל את כלל הידיעה, נטל ההוכחה בדבר הידיעה מוטל על מי שמבקש להחיל את כלל הידיעה. בעניינינו מוטל הנטל על המבקשת, אשר לא עמדה בנטל זה. המורם מן המקובץ הוא, כי אין מנוס אלא להורות על פקיעת צו העיקול. למעלה מן הצורך יוער כי אין בצו כזה כדי לגרום נזק מיידי למבקשת אשר רשאית לשוב ולהגיש בקשה חדשה שכן עיון בהודעות המחזיקים המצויות בתיק בימ"ש מלמדינו כי למעט סך של כ- 4,300 ₪ לא תפס צו העיקול בגדרו מאום. אין צו להוצאות וזאת נוכח התנהגות המשיב 2 באולם בימ"ש. המצאת כתבי בי דין