ביטול כתבי אישום סותרים 1. נגד המשיב הוגש ביום 8/4/09 כתב אישום, בת.פ. 09- 04- 4262, בו מיוחס לו ביצוע עבירות לפי סעיפים 257 (2) , 274 (1), 384 ו- 447 (א) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"). מדובר, לפי הנטען בכתב האישום, באירוע מיום 28/3/09, במהלכו נכנס המשיב שלא כדין לתוך תחום מטע האבוקדו של קיבוץ איילון, שהוא תחום ומגודר (להלן: "המטע") וגנב מתוכו פרי אבוקדו במשקל של כ- 50 ק"ג (להלן: "האבוקדו") ובהמשך, כשהבחינו בו השוטר יוסי אטיאס (להלן: "השוטר") והמתנדב אזהר דראז (להלן: "המתנדב"), שהיו לבושים מדי משטרה וכן הרב"ש של קיבוץ אילון, מר משה אמסלם (להלן: "הרב"ש") והודע לו ע"י השוטר שהוא מעוכב בחשד לגניבת האבוקדו, הוא החל להשתולל ולהתפרע ודחף את המתנדב ובעקבות כך הודיע לו השוטר על מעצרו כדין. בהמשך, לאחר שנעצר, ביקש המשיב מהשוטר כי יסיר את האזיקים מידיו, כדי שיוכל להטיל מימיו ומשהשוטר נעתר לבקשתו דחף המשיב את השוטר בגבו והחל נמלט לתוך סבך השיחים, כשהשוטר דולק בעקבותיו. עוד נטען בכתב האישום כי כתוצאה מתקיפת המשיב את השוטר, השוטר נחבל ודם זב מאיזור ראשו. 2. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם הבקשה שבפניי, בה עותרת המבקשת להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו בת.פ. 09- 04- 4262. מקור סמכותו של בימ"ש להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים בהוראות סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים"). מהוראות סעיף 21 הנ"ל עולה כי הסמכות להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים קמה לו, לבית המשפט, רק בהתקיים שני תנאים מצטברים והם: א. שמתקיימת עילת מעצר. ב. שישנן ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת לנאשם. בהעדר עילת מעצר ו/או ראיות לכאורה, אין לביהמ"ש סמכות להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, ואין זה משנה מה חומרת העבירה שבביצועה הוא מואשם. 3. ביום 14/4/09 התקיים דיון בבקשה בפני כב' השופט מר יעקב בכר, שהיה תורן באותו יום. במהלך דיון זה ובטרם הדיון בבקשה לגופה העלה הסניגור טענה מקדמית לפיה לא ניתן היה להגיש נגד המשיב כתב אישום בו הוא מואשם בביצוע עבירה של תקיפת שוטרים ובריחה ממשמורת חוקית, מבלי שהתקבל אישור ממח"ש (המחלקה לחקירת שוטרים), זאת לאור העובדה שהמשיב טען בחקירתו כי הוא הותקף ע"י השוטרים. כב' השופט מר יעקב בכר דחה טענה מקדמית זו, תוך שציין כי הנימוקים לדחיית הטענה יינתנו בעת מתן ההחלטה בבקשה עצמה. בהמשך, לאחר שהצדדים טענו לגופה של הבקשה, "צצה במוחו האפשרות" שבעבר, לפני כ- 10 שנים, בעודנו עו"ד, הוא ייצג את המשיב. לכן החליט לפסול את עצמו והמשך הדיון בבקשה עבר לטיפולי. בהחלטתו לפסול את עצמו גם ביטל כב' השופט מר יעקב בכר את החלטתו בדבר דחיית הטענה המקדמית. ביום 16/4/09 התקיים הדיון בפניי. הצדדים חזרו על הטענות שהועלו בדיון בפני כב' השופט מר יעקב בכר והוסיפו את שהוסיפו. מאחר והסניגור חזר על טענתו המקדמית, שומה עליי להכריע תחילה בטענה זו. בטרם אדון בטענה המקדמית לגופה, ברצוני להפנות את הסניגור לטעות שנפלה בהבנתו את החלטתי מיום 16/8/07 בת.פ. 1866/06, אליה הפנה כדי לתמוך בטענתו המקדמית. בהחלטתי הנ"ל לא הוריתי על ביטול כתב האישום בשל העובדה שלא ניתן אישור שפיטה ע"י מח"ש. להיפך, ככל שהדבר נוגע לטענה זו, הטענה נדחתה. ביטול כתב האישום בתיק הנ"ל נעשה לאחר שקיבלתי את טענת הסניגור באותו תיק כי עומדת לו, לנאשם באותו תיק, הגנה מן הצדק בשל העובדה שתלונתו על כך שהותקף ע"י שוטרים לא נחקרה לגופה, לאחר שמח"ש החליטה לסגור את התיק נגד השוטרים "מחוסר עניין לציבור". אין בין זה לבין הטענה של אי קבלת אישור שפיטה ממח"ש ולא כלום. ועתה לגוף הטענה המקדמית. מקור הצורך לקבלת "אישור שפיטה" להגשת כתב אישום בהנחייה שהוציאה מח"ש. הנחייה זו "נולדה" כדי למנוע מצב בו בעקבות אירוע של תקיפת שוטרים והגשת תלונות הדדיות על תקיפה, של השוטר ושל האזרח, תעלה חקירת מח"ש כי יש, לכאורה, ממש בתלונת האזרח וחקירת המשטרה תעלה שיש, לכאורה, ממש בתלונת השוטר ויוגשו שני כתבי אישום סותרים לכאורה - האחד נגד השוטר, ע"י מח"ש והשני נגד האזרח ע"י רשויות התביעה הרגילות - ובהמשך אולי אף יוביל הדבר לכך שתינתנה החלטות שיפוטיות סותרות. מכח הנחייה זו, באותם מקרים בהם חשוד אזרח בתקיפת שוטר - להבדיל מחשד לביצוע כל עבירה אחרת - ובמהלך חקירת הארוע עולה חשד - אם מכח תלונתו של אותו אזרח ואם מכח ראיות אחרות - שהשוטר הוא זה שתקף את האזרח, אין התביעה יכולה להגיש כתב אישום נגד אותו אזרח, בעבירה לפי סעיף 273 לחוק העונשין, עד לקבלת "אישור שפיטה" ממח"ש. מעבר לכך שמדובר בהנחייה של מח"ש ולא בהוראת חוק האוסרת הגשת כתב אישום, אני בדעה שבמקרה שבפניי לא היה צורך בקבלת אישור שפיטה ממח"ש וזאת משני טעמים: א. המשיב נחקר במשטרה 3 פעמים. בכל פעם מסר גירסאות שונות. בשתי חקירותיו הראשונות, מ- 28/3/09 ומ- 29/3/09, הודה המשיב כי תקף את השוטרים (דחף אותם) - אמנם הוא טען כי לא ידע שמדובר בשוטרים, אולם טענה זו אמורה להתברר במסגרת הדיון בתיק הפלילי ולא במסגרת הדיון בבקשה שבפניי - לפני שהם בכלל היכו אותו, לטענתו. לכן לא קיים במקרה זה החשש שיוגשו שני כתבי אישום סותרים, חשש שקיים רק באותם מקרים בהם אזרח מכחיש כי תקף שוטרים וטוען כי השוטרים הם שתקפו אותו, או כאשר טוען האזרח שהשוטרים תקפו אותו והוא רק התגונן. ב. בחקירתו השלישית והאחרונה, מיום 5/4/09, לא חזר המשיב על הטענה כי הותקף ע"י השוטרים. באותה חקירה הוא הודה כי דחף את השוטרים וניסה לברוח (טען שוב שלא ידע שמדובר בשוטרים) ואז "הם תפסו אותי בכוח" ובהמשך, דחף את השוטר ושוב ניסה לברוח (לאחר שהשוטר שחרר אותו מהאזיקים כדי שיוכל להטיל את מימיו) ואז השוטר "שם לי גז ושם עליי אזיקים". בחקירתו זו חזר בו בעצם המשיב מהטענה שהשוטרים היכו אותו. הנה כי כן, לפי הדברים שאמר המשיב בחקירתו השלישית, גם אם הפעילו נגדו השוטרים כח, הרי שמדובר, לכאורה, לפי גירסת המשיב עצמו, בהפעלת כח סביר לצורך השתלטות עליו ואיזוקו. סיכומו של דבר, אני דוחה את טענתו המקדמית של הסניגור. 4. ועתה לגופה של הבקשה. הבה נבדוק אם ש במקרה זה עילת מעצר ואם ישנן ראיות לכאורה. א. קיומה של עילת מעצר. עילות המעצר עד תום ההליכים מפורטות בסעיף 21 (א) לחוק המעצרים. מעיון בבקשה עולה כי לטענת המבקשת מתקיימת במקרה זה עילת מעצר לפי סעיף 21 (א) (1) (ב) לחוק המעצרים, הידועה כעילת המסוכנות. הסניגור, לעומתה, סבור שעילה זו אינה מתקיימת. סבורני שלצורך הקביעה אם מתקיימת עילת המסוכנות במקרה זה יש לאבחן בין העבירות השונות שבביצוען מואשם המשיב. ככל שהדבר נוגע לעבירות שבוצעו, לכאורה, כנגד השוטרים, אני בדעה שעילת המסוכנות אינה מתקיימת. אמנם מדובר בעבירות חמורות. לא בכדי קבע המחוקק לעבירה לפי סעיף 274 (1) לחוק העונשין עונש מירבי של 5 שנים. אולם יש לזכור שחומרת העבירה, כשלעצמה, אין בה כדי להצביע על קיומה של "עילת המסוכנות". הכל תלוי בנסיבות המקרה וחומרתו וכן בעברו של הנאשם שאת מעצרו עד תום ההליכים מבקשים. למשיב שבפניי אין הרשעות קודמות בעבירות של אלימות כלפי שוטרים והאלימות, במקרה נשוא כתב האישום, התבטאה בדחיפות בלבד שדחף המשיב את השוטרים. היינו, היתה זו אלימות ברף התחתון של מעשי האלימות האפשריים. השוטר אמנם נפצע וזב דם מראשו, אולם זאת אך ורק כתוצאה מכך שראשו נשרט מהשיחים ולא כתוצאה מכך שהמשיב הכה בו בראשו. שונה המצב ככל שהדבר נוגע לעבירות של השגת הגבול וגניבת האבוקדו. כפי שעולה מגליון הרשעותיו הקדומות של הנאשם הוא הורשע בעבר בעבירות רכוש לא מעטות. מחומר החקירה שהוצג לעיוני עולה, לכאורה, כי המשיב שותף בחבורה העוסקת בביצוע גניבות חקלאיות. אין צורך להכביר מילים על חומרתן של הגניבות החקלאיות שהפכו למכה באזורנו. סבורני שכל אלה מלמדים על מסוכנותו של המשיב. לכן, ככל שהדבר נוגע לאישומו של המשיב בעבירות אלה, מתקיימת עילת המסוכנות. ב. קיומן של ראיות לכאורה. לאחר שעיינתי בעדויות ובשאר הראיות שבתיק החקירה, שהוצג לעיוני, נחה דעתי שיש די והותר ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב. די אם אציין את העובדה שהמשיב נתפס בקירבת השק ובו האבוקדו הגנוב, זמן קצר לאחר שדווח על כי היתה חדירה למטע ושההסברים השונים ובמידה מסוימת אף הסותרים שמסר בהודעותיו באשר לסיבת הימצאותו במקום הינם בלתי הגיוניים ואף הופרכו בעדויות שנמצאות בתיק החקירה. אגב, טענת הסניגור כי השק עם האבוקדו נמצא במרחק של כ- 450 מ' מהמקום בו נתפס המשיב מוטעית. השק נמצא במרחק של כ- 450 מ' ממקום החנייה של רכבו של המשיב, אולם המשיב עצמו נתפס הרחק מהרכב, סמוך למקום בו נמצא השק. 5. בהתאם להוראות סעיף 21 (ב) (1) לחוק המעצרים, אין להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים גם בהתקיים עילת מעצר ובהימצא ראיות לכאורה, אם "... ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה", היינו, חובה על ביהמ"ש לבדוק בכל מקרה ומקרה, תהא חומרת העבירה בה מואשם הנאשם אשר תהא, את קיומה של חלופת מעצר ורק בהעדר חלופת מעצר ראויה - היינו חלופת מעצר שתבטיח את מטרת המעצר - יורה ביהמ"ש על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים. יפים לעניין זה דברי כב' השופטת ד. ברלינר בבש"פ 7317/05 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם), שאמרה: "החוק מורה אותנו במפורש כי מקום שחלופת מעצר יכולה להשיג את המטרה שלשמה נועד המעצר יש להסתפק בה, שהרי פגיעתה בחירות של הנאשם פחותה (ראה לעניין זה בש"פ 3441/98 מדינת ישראל נ' לוי (לא פורסם) ). אין עילה מסויימת או עבירה מסויימת שבהתקיימן פטור בית המשפט להציג לעצמו את השאלה האם ניתן להסתפק בחלופת מעצר. גם החמורות שבעבירות מאפשרות שחרור בחלופת מעצר ... אין בנמצא עבירה השוללת א-פריורי את האפשרות לחלופת מעצר". הסניגור הציע, כחלופת מעצר, לשחרר את המשיב למעצר בית, מבלי שטרח לפרט היכן ובפיקוחו של מי. לחילופין, הציע הסניגור לשחרר את המשיב בהרחקה לבית אחותו בחיפה. אף זאת מבלי שטרח לפרט את פרטיה וכתובתה של האחות. לכן אתן החלטתי הסופית בשאלה אם יש בנמצא חלופת מעצר אליה ניתן לשחרר את המשיב, רק לאחר שהסניגור יפרט את פרטי החלופות המוצעות ותינתן לב"כ המבקשת האפשרות לחקור את המפקחים המוצעים. ניתנה והודעה היום כ"ו ניסן תשס"ט, 20/04/2009 במעמד הנוכחים. משה אלטר, שופט משפט פליליביטול כתב אישום