א. מהות הבקשה 1. בפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף ע"י מחיקת ו/או דחיית התביעה, מחמת התיישנות אשר המבקשת הינה הנתבעת בתיק העיקרי. ב. רקע 1. התביעה העיקרית, הוגשה על ידי המשיב ביום 15/8/04 ובה הוא טוען לנזקי גוף שנגרמו לו במהלך עבודתו אצל המבקשת. 2. המשיב עבד אצל המבקשת, "אגן יצרני כימיקלים בע"מ", בתפקיד רתך צנרת המובילה חומרים כימיים, בין השנים 1975 ל - 1988. טענתו העיקרית בכתב התביעה הינה, כי עקב החשיפה לחומרים המזיקים נגרמו לו נזקי גוף ובעיות רפואיות כגון: אסטמה, חנק מחוסר נשימה סדירה, התעייפות ודופק מהיר מכל מאמץ מועט וסכרת. 3. בגין הגשת תביעה זו הגישה המבקשת בקשתה זו, ובה היא מבקשת את דחיית התביעה על הסף, כאשר הטעם העיקרי הנעוץ בבסיס הבקשה הינו התיישנות התביעה. ג. טענות הצדדים טענות המבקשת 1. לטענת המבקשת, דין התביעה להידחות על הסף, וזאת מאחר וחלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. לטענתה, עילת התביעה נוצרה, לכל המאוחר, בשנת 1988, ומכאן כי חלפו הרבה יותר מ- 7 השנים הקבועות בחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות) עד להגשת התביעה בשנת 2004. 2. לטענת המבקשת, גם אם לזכותו של המשיב, ולצורך בקשה זו בלבד, נניח, כי הנזק שנגרם לו עד תום תקופת עבודתו אצל המבקשת, התגלה לו רק סמוך לפני הגשת התביעה נשוא בקשה זו, גם במצב דברים זה, נקבע ע"י בית משפט העליון, כי מרוץ ההתיישנות יתחיל במועד בו התגבש הנזק מבחינת היקפו לכדי נזק משמעותי המצדיק הגשת תביעה. 2.1 לטענת המבקשת, בנסיבות התובענה, אדם סביר לא היה משתהה בהגשת תביעה חרף סבלו במשך 20 שנים , שמא יחמיר מצבו. למצבו הרפואי של המשיב, עפ"י טענתו, היו השלכות נזקיות משמעותיות כמו פיטורין, חרחורים, כאבים, אי הצלחה במציאת עבודה, גירושין ועוד. לפיכך יש לקבוע, כי מירוץ ההתיישנות בעניינו של המשיב, החל במועד בו החל לסבול לראשונה מהמגבלות והתופעות הנזכרות בכתב התביעה ומשלא עשה כן וחלפו ממועד זה יותר משבע שנים, ואף חלפו להן יותר מעשר שנים מיום פיטוריו, תביעתו התיישנה. 3. במצב דברים זה, המבקשת טוענת, כי הסעיף הרלוונטי למקרה דנן הינו סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח - 1968 (להלן: "הפקודה"), מאחר ומדובר בעילת תביעה שאחד מיסודותיה הוא נזק. בהתאם לריישא של הסעיף, היום שבו נולדה עילת התביעה, ואשר ממנו מתחיל מירוץ ההתיישנות, הינו היום שבו אירע אותו נזק, קרי: "אירוע הנזק" הינו לכל המאוחר בשנת 1988 עת סיים המשיב את עבודתו אצל המבקשת ועד ליום הגשת התביעה, חלפו למעלה מ - 10 שנים וליתר דיוק, 16 שנים, ולפיכך, התביעה התיישנה. 4. לטענתה, גם אם תתקבל טענתו של המשיב, ולפיה הוא גילה את הנזק רק לאחר שסיים את עבודתו אצל המבקשת, הרי שגם במקרה זה דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, וזאת לאור הסיפא של סעיף 89(2), אשר קובעת, כי במקרה כזה תתיישן התובענה, אם לא הוגשה תוך 10 שנים מיום אירוע הנזק. טענות המשיב 5. טענת המשיב בתשובתו לבקשה, כי רק תקופה ארוכה לאחר סיום עבודתו, כאשר החל לגלות כי חבריו ועמיתיו לעבודתו במפעל המבקשת נפטרים, אחד אחרי השני, בגין מחלות קשות - החל לקנן בליבו החשש לקשר בין עבודתו לבין בעיותיו הרפואיות הקשות, שכן, במהלך עבודתו אצל המבקשת - כך נטען - לא היה מודע לחשיפתו לחומרים מסוכנים לאור הסתרת עניין זה על ידי המבקשת. 6. עוד טוען המשיב, כי החל לעבוד אצל המבקשת בבריאות טובה, בעל פרופיל 97 בצה"ל ואך מספר שנים, עובר להגשת התביעה, החל לסבול מבעיות רפואיות הקשורות לבעיות נשימה, מחלת ריאה חסימתית אולם לא העלה בדעתו כי אלה נגרמו מחשיפתו לחומרים המסוכנים או מרשלנות המבקשת במסגרת עבודתו אצלה ואף לא יכול היה לדעת זאת לאור רשלנותה ומחדליה של המבקשת אשר כאמור כלל לא יידעה אותו כי הוא נחשף, בזמנים הרלוונטים, לחומרים מסוכנים. 7. לטענת המשיב, חל בעניינו החריג השני לכלל תקופת ההתיישנות, המצוין בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, ולפיו, מאחר ורכיב הקשר הסיבתי בין מחלתו לאופי עבודתו נודע לו במועד מאוחר יותר, יש למנות את מירוץ ההתיישנות מהמועד בו הוא גילה כי קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתו אצל המבקשת לבין מחלת הריאות ממנה הוא סובל. 8. המשיב מכחיש, כי סבל ממחלת האסטמה בילדותו וטוען, כי זו נתגלתה אצלו רק בשנת 1999. 8.1 לטענתו, עניין ממצאי הבדיקות הרפואיות שנערכו לו בידי רופא תעסוקתי בדבר חרחורים בריאות - נודעו לו רק בשנת 2004 לאחר שהזמין את תיקו הרפואי ממכון מור. 9. עוד טוען הוא, כי ראוי להבחין בין חרחורים בריאות לאור נזקי העישון לכאורה, מחלת האסטמה שהיא מחלה בדרכי הנשימה ולא בריאות ומחלת הריאה החסימתית ממנה הוא סובל בשנים האחרונות. 10. המשיב טוען, כי הוא אדם ערירי אשר איננו בקיא בדברים כגון דא; אינו בעל השכלה, אף מתקשה בפרנסתו ומטופל בידי גורמים מתאימים בעיריית אשדוד. 11. עוד מתייחס המשיב לזכות הגישה לערכאות - ומפנה לפסיקה שקובעת את העיקרון, לפיו לא יינעלו שערי בית המשפט בפני מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית, אלא מטעמים כבדי משקל. 11.1 מכאן, הוא מבקש ללמוד על הכוונה לצמצם ולהצר את התפרסותה של ההתיישנות. 12. המשיב טוען, כי על כן נקבע, כי המבחן המקובל לבירור קיומה של "עילת תובענה", מחייב, קודם לכל, את קיומם של המרכיבים הנדרשים לגיבוש העילה על פי הדין המהותי, אולם לצורך התיישנות עשוי מבחן זה לחייב קיומם של נתונים נוספים אשר התקיימותם מהווה תנאי מוקדם ליכולתו של בעל הדין לפנות לערכאות ולממש בפועל את זכות התביעה הנתונה בידו. 12.1 שילוב מרכיבי התביעה הנדרשים לצורך גיבוש העילה בדין המהותי, ביחד עם אותם נתונים נוספים המכשירים את אפשרות פנייתו בפועל של התובע לבית המשפט, יוצרים את "כוח התביעה" שבידו, אשר עם היווצרותו מתחיל מניין ההתיישנות. 13. לטעמו של המשיב, בענייננו, אין כל ספק, כי רכיבים מהותיים לגיבוש העילה כלל לא היו בידיו במועדים הנטענים, שכן הנזק עצמו (מחלת הריאות החסימתית הכרונית) התגלה רק בשנת 2004, שכן לא ניתן לומר כי חרחורים בגין נזקי עישון מהווים את הנזק המדובר. 13.1 על כן, נודע רכיב הנזק רק בשנת 2004 או לכל המוקדם, בשנת 1999 עם גילוי מחלת האסטמה. 14. אשר לעניין הקשר הסיבתי ולהבחנה "בקצה חוט" לכאורה, והמבחנים הקבועים בפסיקה, סבור המשיב, שללא נזק וללא מזיק - לא ניתן אף לגלות קשר סיבתי ביניהם, לכאורה. 15. לטענת המשיב, הוא סבר שהחרחורים יכול שנבעו בצורה כלשהי מן העובדה שעד שנת 2000 לערך, הוא עישן סגריות בצורה סדירה. רק לאחר שחדל מעישון, החל לסבול מבעיות קשות בריאות והחל לפעול, באופן מהיר, עד להגשת התובענה. 16. לטעמו, אימצה המבקשת מצב עובדתי מוטעה, לפיו סבל מאסטמה כל חייו, פנה לעבוד אצל המבקשת עם חומרים מסוכנים, סבל מבעיות בריאותיו בעת עבודתו וידע על כך, שקט על שמריו; היה עליו לדעת, כי הבעיה בריאותיו נבעה מעבודתו, לכאורה, וויתר לכאורה, על זכות התביעה. 16.1 על העובדות המוטעות, בנתה קונסטרוקציה משפטית מוטעית, לפיה התיישנה התביעה. 17. על כן הוא סבור, כי אין כל סיבה נראית לעין, כי התובענה תידחה על הסף, עוד בטרם בירורה ועוד קודם לקבלת חוות דעת רפואית בקשר עם רשלנות המבקשת ועם נזקיו שלו. 18. על כן, עותר המשיב לדחות את הבקשה ולחייב את המבקשת בשכ"ט עו"ד, בצירוף מע"מ. ד. תשובת המבקשת 1. תשובת המבקשת לתגובת המשיב ניתנה בע"פ, במהלך הדיון בבית המשפט. 2. בתחילת הדיון בבית המשפט, הופתע ב"כ המבקשת מעצם קיומה של תשובת המשיב והתצהיר התומך בה והדבר נודע לו לראשונה כאשר נשאל אם ברצונו לחקור את התובע. 2.1 לאחר הפסקה שניתנה לו כדי לעיין בחומר, השיב בע"פ והבהיר, כי איננו מוצא טעם בחקירת התובע על תצהירו בהעדר כל תאריך או מועד שיכול לבסס את האמור בתגובה ואין בו גם כל הסבר, לטעמו, שמסוגל למלא בתוכן את האמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. 2.2 על כן הוא הסתמך, לעניין המועדים, על הכתוב בכתב התביעה. 3. המבקשת מפנה לאמור בכתבי התביעה בכל הנוגע למועד סיום עבודתו של המשיב אצלה: שנת 1988. 4. לטעמו של ב"כ המבקשת, טוען המשיב - התובע, כי עבד אצל המבקשת עד שנת 1988 ופוטר בשל מחלת קוצר הנשימה שלו ומאז איננו עובד בשל אותה מחלה, כיוון שאיש איננו מקבלו לעבודה בגלל אותו קוצר נשימה. 5. עוד מבין ב"כ המבקשת, כי התובע טוען שאחרי פיטוריו, בשנת 1988, הוא פנה לקבל טיפול רפואי והתברר לו, כי הוא סובל מאסטמה. 6. ב"כ המבקשת מפנה עוד לאמור בכתב התביעה בהקשר לבדיקות שנערכו לתובע בין השנים 1984 ו- 1985 במסגרת עבודתו אצל המבקשת ונקבע, כי הוא סובל מחרחורים בריאות. 7. לטענת ב"כ המבקשת, אין שום אמירה - לא בתשובה ולא בתצהיר, מה עשה התובע ב- 18 השנים שבהן הוא חולה ולאחר שסיים עבודתו אצל הנתבעת. 8. ב"כ המבקשת מפנה לפס"ד פלוני נ' בית החולים סורוקה, אליו הפנה ב"כ המשיב בכתב תשובתו וכן לפס"ד צורף נ' קופת החולים - העוסק בהשלכות סעיף 8 לחוק ההתיישנות ודן בנושא המודעות בכוח ולאוו דווקא המודעות בפועל לאותן עובדות שנעלמו מידיעתו של תובע. 8.1 לטעמו, לא עומד המשיב בדרישות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שלמיטב הבנתו, מולא בתוכן מאוד מצומצם ע"י בית המשפט העליון ותוהה, איך קרה שרק שנים ספורות לפני הגשת התביעה, עלה במוחו של התובע לקשור את מחלת האסטמה שלו עם תנאי עבודתו וחשיפתו לחומרים מסוכנים. 9. לאור כל האמור לעיל, עותר ב"כ המבקשת לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות - וזאת בלי להתייחס כלל, לגופו של עניין, לקשר הסיבתי שעל פני הדברים נראה שלא קיים. ה. דיון והכרעה 1. לאחר ששקלתי כלל טענות הצדדים בכתבי טענותיהם, באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להתקבל. 2. סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים". סעיף 6 לחוק ההתיישנות ממשיך וקובע: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". 3. לכלל, לפיו תביעה שאינה במקרקעין מתיישנת כעבור 7 שנים מהיום שבו נולדה עילת התביעה, נקבע חריג בסעיף 8 לחוק, הקובע כדלקמן: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". 4. בנוסף להסדר הקבוע בחוק ההתיישנות כמפורט לעיל, מאחר ועסקינן בתביעה נזיקית, הרי שיש ליתן הדעת גם להסדר הקבוע בפקודה, המיוחד לתביעות לפי הפקודה המהווה חריג נוסף, ואשר מגדיר מהו היום שבו נולדה העילה, כאשר המדובר בתביעה נזיקית. ההסדר קבוע בסעיף 89 לפקודה, וזו לשונו: "לעניין תקופת ההתיישנות בתובענה על עוולות - 'היום שנולדה עילת התובענה' הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק. אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". מאחר והתביעה שהוגשה עילתה רשלנות, אשר אחד מיסודותיה הוא נזק, הרי שלענייננו, לכאורה, רלוונטי סעיף 89(2) לפקודה. 5. כאמור, טוען המשיב, כי אין להחיל בעניין זה את סעיף 89(2) לפקודה, אלא יש לפנות להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אשר קובעת את החריג לכלל ההתיישנות. לטענתו, הנזק עצמו אמנם נתגלה מזמן, אולם מאחר והקשר הסיבתי נתגלה רק בשנת 2004, הרי שחל החריג הקבוע בסעיף 8 הנ"ל, ותקופת ההתיישנות החלה רק בשנת 2004. 5.1 יודגש, כי המשיב לא נקב מועד מסוים או אירוע מסוים בו נודע לו אודות הקשר הסיבתי, לא בכתב התביעה, לא בתשובתו לבקשה זו ואף לא בתצהיר התומך בעובדותיה, אלא ציין, באופן כללי, כי רק בשנת 2004 החל לקנן בליבו החשש כי קיים קשר בין עבודתו אצל המבקשת לבין מחלתו. המשיב לא הגיש כתב תשובה לכתב ההגנה ואף לא ניצל את זכותו להגיש כתב תביעה מסודר ומפורט בהתאם להחלטת ביהמ"ש מיום 25/1/06. 6. נשאלת השאלה: מהו היחס הראוי בין הוראת סעיף 89(2) לפקודה לבין הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות? 7. כב' בית המשפט העליון עסק בסוגיה זו, במסגרת ע"א 4114/96 אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פד"י נ"ד(2), 535, ושם נקבע מפי כב' הש' גולדברג: "שני הסעיפים מבטאים אמנם את 'כלל ההתגלות' ואת ההשלכה שיש לגילוי המאוחר של העובדות על מועד ההתיישנות. אולם השוני ביניהם מתבטא במיקומה של נקודת האיזון בין האינטרס של התובע הפוטנציאלי לבין האינטרס של הנתבע הפוטנציאלי. נקודת האיזון המגולמת בסעיף 8 לחוק מטיבה יותר עם הניזוק לעומת זו שבסעיף 89(2) לפקודה". ובהמשך: "מושא הגילוי לפי סעיף 8 לחוק הוא 'העובדות המהוות את עילת התובענה', דהיינו, כי הגילוי שיש בו להשעות את מירוץ ההתיישנות נוגע לעובדות המשכללות את עילת התובענה. כשעילת התובענה היא נזק (כאמור בסעיף 89(2) לפקודה) מותנה, שיכלול העילה בקיומו של נזק ובקשר סיבתי בינו לבין המעשה או המחדל. סעיף 8 לחוק כולל, אם כן, גם גילוי מאוחר של יסוד הקשר הסיבתי (ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פד"י לח(3) 673, 684-683)". 8. בע"א 2242/03 אורה אברהם ואח' נ' עדנאן רשאד ואח', (פורסם באתר נבו), חזר כב' בית המשפט העליון על ההלכה שנקבעה בעניין המאירי הנ"ל, ושם נפסק: "על פי הלכת המאירי, כלל הגילוי המיוחד הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, יחול רק במקרים שבהם רכיב הנזק נתגלה באיחור, ואילו במקרים בהם הגילוי המאוחר אינו מתייחס לרכיב הנזק כי אם לרכיבים אחרים של עילת התובענה, סעיף 89(2) הנ"ל לא יגרע מן ההסדר הכללי שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות". ובהמשך: "סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין חל, אפוא, רק במקרים בהם לא נתגלה לניזוק רכיב הנזק עצמו, להבדיל ממקרים בהם לא נתגלה לניזוק רכיב הקשר הסיבתי בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק או רכיבים אחרים של עילת התובענה". 9. מהאמור לעיל עולה, כי בשאלת היחס שבין שני הסעיפים, נשתרשה ההלכה לפיה עוסק סעיף 89(2) לפקודה ברכיב הנזק בלבד, המהווה חלק מעילת התובענה הנזיקית, ואשר גילויו המאוחר מעכב את תחילתו של מירוץ ההתיישנות, כל עוד לא חלפו למעלה מעשר שנים מיום אירוע הנזק, בעוד שבכל הנוגע ליתר רכיבי התביעה, חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות. 10. במקרה הנדון טוען התובע - המשיב, כי היסוד שהתגלה לו באיחור הוא יסוד הקשר הסיבתי. 10.1 בכתב תביעתו טוען המשיב, כי התחלואים התחילו בשנת 1984. 11. בפסה"ד בע"א 7707/01 עליזה צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (פורסם באתר נבו) נערכת השוואה מקפת בין הוראות, תחולה והשלכות סע' 8 לחוק ההתיישנות וסע' 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ובין היתר נקבע בו, במפורש, כי "על ההתיישנות של יסוד הקשר הסיבתי חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות" (עמ' 15 לפסה"ד, סוף סעיף 16). 12. באותו פסק דין, בעמוד 8 שבו, נקבע כי: "...בניגוד לסעיף 89(2) לפקודה, סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו מסתפק בכך שהעובדות הרלבנטיות לא היו ידועות לתובע בפועל על מנת שתידחה תחולתה של תקופת ההתיישנות, אלא מוסיף ומתנה זאת בכך שהעובדות האמורות אף לא היו בידיעתו בכוח...". 13. בכתב תביעתו, שנחתם על ידו, ממשיך התובע וטוען, כי בשנת 1984 התגלו אצלו סימני בריאות מעורערים, כגון: קוצר נשימה, סחרחורות וכאבי ראש בלתי נסבלים, אך הוא המשיך לעבוד, אם כי לא בצורה מסודרת כמלכתחילה. 13.1 עקב כך, השתנו היחסים בינו לבין המעביד עד כדי כך, שנאלץ לעזוב את מקום העבודה שלא מרצונו. 14. התובע מספר עוד, בכתב התביעה, כאמור, כי לאחר פיטוריו בשנת 1988 פנה ללשכת העבודה, אך לא מצא עבודה בשל מצב בריאותו. 14.1 הוא פנה לקבלת טיפול רפואי ונתברר שהוא סובל מאסטמה, חנק מחוסר נשימה סדירה, התעייפות מכל מאמץ מועט ולאחרונה - גם מסכרת. 15. התובע ממשיך ומפרט, כי הופנה לרופא תעסוקתי ולאחר בדיקות, נמצא שהמחלות מהן הוא סובל, נגרמו מהחומרים הכימיים שעבד בקרבתם, כגון: ברום, אחרזין, סודה קאוסטית ועוד חומרים מסוכנים. 16. התובע כותב, כי בבדיקות שנערכו לו בשנים 1984 - 1985, נמצא שהוא סובל מחרחורים בריאות והוא תוהה מדוע הועלמו ממצאי הבדיקות של השנים 86' - 87' מן התיק הרפואי ושואל אם הדבר לא נעשה כדי למנוע ממנו לתבוע את המפעל. 17. התובע - המשיב, נמנע מלציין מתי בדיוק ובאיזה נסיבות נודע לו על הקשר הסיבתי בין תחלואיו לבין החומרים שעבד בסמוך אליהם - לא בכתב תביעתו, לא בתגובתו לבקשה ואף לא בתצהיר שנספח אליה. 17.1 למרות שהדברים צוינו בכתב ההגנה, נמנע התובע מהגשת כתב תשובה ואף לא ניצל את ההזדמנות שנתן לו בית המשפט להגיש כתב תביעה מפורט ומסודר. 17.2 כנראה שלא בכדי. 18. דא עקא, שסעיף 8 לחוק ההתיישנות מתייחס גם לידיעה בכוח ובענייננו - אי מודעות לשאלת הקשר הסיבתי "שאף בזהירות סבירה" לא יכול היה להגיע אליו. 18.1 הפסיקה קבעה, שהמדובר במבחן אובייקטיבי והנטל להוכיח את מועד הגילוי מוטל על התובע. 19. אם כבר בשנת 1984 החל התובע לסבול מקוצר נשימה, סחרחורות, כאבי ראש בלתי נסבלים ובבדיקות נמצא, כי הוא סובל מחרחורים בריאות - האם לא סביר שאדם יפעיל הגיון ויקשר זאת או לפחות יחשוב על אפשרות של קשר לעובדה שהוא עוסק "כרתך בצנרת המובילה חומרים כימיים" כפי שציין? האם ניתן לקבל טענה שלמרות כל המתואר, נעלמו מן התובע נסיבות הקשר הסיבתי בין הדברים? האם אכן ניתן לטעון, כי מדובר ב"סיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן"? 19.1 דומני, כי התשובה היא ברורה וכל אדם סביר, יראה את הקשר בין הדברים, או לפחות יחשוד בקיומו של קשר שכזה. 19.2 מכל מקום, "קצה חוט" היה בדברים, כדרישת הפסיקה, ואם התובע לא עשה בו דבר, אין לו אלא להלין על עצמו. 20. בנסיבות אלה, אין מנוס מן המסקנה, כי "העובדות המהוות את עילת התובענה" - כלשון סעיף 8 לחוק ההתיישנות - היו ידועות לתובע בפועל, או למצער בכוח, כבר בשנים 84'- 85', או למצער בשנת 1988 או בסמוך לאחריה ומכל מקום חלפו, מאז גילויין, בפועל או בכוח, יותר מ- 7 שנים עד להגשת כתב התביעה ועל כן, עילת התביעה התיישנה. 21. למעלה מן הדרוש יצויין, כי לכתב התביעה לא צורפה חוות דעת רפואית הקושרת בין תנאי העבודה הנטענים לבין התחלואים מהם סובל התובע ועובדתית נראה, מחומר רפואי שצורף על ידו לכתב התביעה (סיכום מידע רפואי מיום 13/11/03), כי מחלת האסטמה אותה הוא מייחס לנתבעת - המבקשת, אובחנה אצלו כבר בשנת 1954, כשהיה תינוק (יליד 1953). 21.1 גם מן הטעם הזה, אין להרשות את המשך התובענה, שכן ממילא לא יורשה התובע לטעון טענות שברפואה בהעדר חוות דעת רפואית כנדרש בתקנות והדבר משמיט את עילת התביעה. 22. לאור כל האמור לעיל, הנני נעתר לבקשה ודוחה את התובענה על הסף מחמת התיישנות. 23. בנסיבותיו הכלכליות המיוחדות של הנאשם, לא עשיתי צו להוצאות - לפנים משורת הדין. 24. זכות ערעור כחוק. ניתנה היום כ"ז באב, תשס"ט (17 באוגוסט 2009) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. חדש חיים - שופטסגן נשיא נזקי גוףחשיפה לחומרים מסוכנים