פסק דין "ביום 24.4.98 השתנו חייו של התובע מן הקצה אל הקצה. במהלך עבודתו בחי כיף הוא הותקף באכזריות ע"י קוף שימפנזה, ננגס בעכוזו, אצבעות משתי ידיו נתלשו ונקטעו, אפו ומרכז פניו נפגעו, והוא נותר בעל מום, נכה, חבול ומצולק, נפשית ופיזית, עד תום תוחלת חייו". (ס' א (1) לסיכומי התובע [בשינוי קל שלי - ש.ג.]). זוהי תמציתה של תביעת נזיקין זו אשר הוגשה ע"י התובע והוריו כנגד הנתבעים. העובדות 1. א. התובע 1 (התובע) (להלן גם "התובע") הינו יליד 19.9.78 . ב. נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") היא חברה בע"מ והיתה, במועדים הרלבנטיים, הבעלים ו/או המחזיקה ו/או המפעילה של פארק ה"חי-כיף" בראשון לציון (להלן: "פארק החי כיף"). ג. נתבעת 2 היא המממנת, המפקחת ובעלת השליטה, באמצעות עובדיה, בכל הקשור לנתבעת. ד. נתבעת 3 היא חברה לביטוח בע"מ אשר ביטחה את הנתבעת מפני הסיכונים נשוא התובענה. 2. ביום 24.4.1998 בשעה 08:30, או סמוך לכך, בעת שהתובע שהה ועבד בפארק החי-כף, התנפל עליו קוף שימפנזה, תקף אותו, נשך אותו ופגע בו קשות. אירוע התאונה מתואר ע"י התובע בסעיף 2 לתצהירו ובעדותו בבית-המשפט. כבר בשלב זה אציין כי אני נותנת אמון מלא בעדותו זו של התובע לעניין תקיפת השימפנזה, והיא משקפת היטב את הנסיבות, התחושות, הפחדים וההלם, כפי שהוא חווה אותם במועד האירוע, ואשר הובאו מפיו במתן עדותו בביהמ"ש במידת אמינות גבוהה ומשכנעת. ר' עמ' 45 - 43 לפרוטוקול: "הוא תקף אותי. את הביס הראשון קיבלתי ברגל שמאל. הסתובבתי ראיתי אותו משהו מפחיד שאי אפשר להסביר. רצתי... אז כשרצתי ונפלתי וקמתי הסתובבתי וניסיתי להדוף אותו עם היד, אז הוא טחן את יד ימין שלי בתוך הפה שלו. אז ראיתי 3 אצבעות עפות על הרצפה, אצבעות יד ימין. האצבעות רקדו בתוך שלולית של דם. את יד שמאל הוא ניער לי בכל הכוח עם השניים שלו. שמעתי רעשים של עצמות נשברות וכל הבשר נתלש. הוא תפס אותי בצוואר משני צידיו ונגס לי בפנים. בשלב זה השימפנזה כבר עמד מולי ונשך אותי בפנים. כל הפנים שלי היו בתוך הפה של השימפנזה והכל התפוצץ. האף ירד. הייתי כ"כ (כל כך - ש.ג.) יפה ונהרסו לי החיים. זה כ"כ אכזרי. למה אני צריך לעבור דבר כזה. למה אני צריך לעבור דבר כה אכזרי... היו לי פנים מצויירות, אנשים אהבו את היופי שלי. אנשים אהבו אותי... המשכתי לרוץ לכיוון המשרדים. הם נמצאים בהמשך... אני צרחתי צרחות של הצילו, הצילו וכל הפרצוף היה תלוש וכף יד שמאל היתה תלויה על חתיכת עור. קרעתי את כל העצמות. שירה ראתה אותי וקראה לצ'יקו (השימפנזה - ש.ג.) ... היא קראה לו והוא רץ אליה... אני רצתי לשירותים. היא אמרה לי להסתתר בשירותים שהוא לא יראה אותי. נכנסתי לשירותים, נעלתי את עצמי ואחרי דקה מה שראיתי שהכל חתוך. ניסיתי לגעת ברגל, הביס הראשון שקיבלתי ברגל חתיכת בשר נתלשה והייתה תלויה. היד נכנסה לי בתוך הרגל. היה בור גדול וירד הרבה דם, רציתי לגעת בפנים והיד נכנסה לי לתוך הגולגולת. לא היה לי אף ולא כלום. אחרי דקה שמעתי בום, דפיקה חזקה על הדלת והיה פתח בדלת של 30 ס"מ ואז ראיתי את הידיים שלו (של השימפנזה - ש.ג.) וצפורניים ארוכות, הוא נתלה על הדלת וניסה להיכנס והראש שלו היה בפנים. התחננתי שהוא לא יכנס. הוא לא הצליח כי היה גדול. הוא עשה סיבוב מסביב לשירותים, רבע שעה הוא ישב ליד החלון בשרותים ... צעקתי הצילו ואף אחד לא בא ולא התקרב אלי בכלל. רציתי למות באותו יום מהכאבים. דבר כ"כ אכזרי שאני לא משלים איתו לעולם. אחרי כמה זמן שמעתי קולות ברמקול ושמעתי המון יריות. שמעתי קולות ואמרו לי "ילד, צא החוצה". יצאתי החוצה והשוטרים תפסו את הראש והיו בהלם. צעקתי להם אלונקה ואף אחד לא ענה לי. היתה בחורה בתוך האמבולנס ואמרתי לה שתרדים אותי והיא אמרה שהיא לא יכולה. היא גזרה ממני את הבגדים ואמרה שהיא צריכה לבדוק אותי". 3. בעקבות התאונה הגישו התובעים כנגד הנתבעות את התביעה נשוא פסק דין זה לפצותם בגין נזקי הגוף שנגרמו להתובע. 4. הנתבעות הגישו הודעות צד ג' כנגד 4 צדדים שלישיים: א. הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים, היא הגוף האחראי במדינת ישראל על שמורות הטבע, גני חיות וחיות בר. ב-ג. שמואל נתנאל וש. נתנאל מהנדסים יועצים בע"מ אשר בדקו עבור נתבעות 1 ו-2 את פארק ה"חי כיף" מבחינת תקינותו הבטיחותית. ד. מדינת ישראל - שר החקלאות, אשר הוא השר המוסמך על פי חוק להתקין תקנות ליישום וביצוע של החוק להגנת חיות הבר. הודעות צד ג' החלו להישמע ביחד עם התביעה העיקרית. 5. ביום 23.2.2004, לאחר שנשמעו עדים רבים, ולאחר 338 עמודי פרוטוקול, הגיעו הצדדים להסכמה חלקית (עמ' 341-339 לפרוטוקול). עפ"י המוסכם בין כל הצדדים תחולק האחריות בין התובע לנתבעות באופן שהנתבעות ישאו באחריות בשיעור של 90% והתובע בשיעור של 10%, כאשר הצדדים השלישיים לא יטענו כנגד הסכמת התובע והנתבעות בענין האחריות. עוד הוסכם כי אין בהסכמה האמורה לגרוע מטענות הנתבעות והצדדים השלישיים זה כלפי זה ואלו יוכרעו במסגרת פסק הדין. 6. פסק דין זה דן, אם כן, בגובה הנזק ביחסים שבין התובע לנתבעות ובהודעת צד ג' שהגישו הנתבעות כנגד הצדדים השלישיים. דיון 7. התובע נפגע ב-4 תחומים רפואיים עיקריים: בתחום הפסיכיאטרי, בתחום הפלסטי, בתחום רפואת אף אוזן וגרון ובתחום האורטופדי. בכל התחומים הוגשו מטעם הצדדים חוות-דעת רפואיות ובכל התחומים הללו חלוקים ביניהם הצדדים בעניין גובה נכותו של התובע. בין הצדדים הוסכם כי חוות-הדעת בתחום האורטופדי ובתחום א.א.ג. יוגשו לביהמ"ש מבלי שעורכי חוות-הדעת יחקרו בביהמ"ש בחקירות נגדיות. המומחים שנתנו חוות-דעת בתחוום הפלסטי (פרופ' מלר ופרופ' שפיר), ובתחום הפסיכיאטרי (ד"ר חרמש ופרופ' אליצור), נחקרו בביהמ"ש בחקירות נגדיות, בנוסף על חוות-הדעת שהגישו. 8. הנכות בתחום הפסיכיאטרי מטעם התובע הוגשה חוות-דעת פסיכיאטרית מיום 12.10.1999 ערוכה ע"י ד"ר חגי חרמש. ד"ר חרמש בדק את התובע בחודש אוגוסט 1999, כשנה וחצי לאחר האירוע, ובפניו הוצגו כל המסמכים הרפואיים הרלוונטיים לאחר האירוע, ומכל מקום לא נטען ע"י איש מהצדדים, כי חומר רפואי רלוונטי מהתקופה שלאחר האירוע לא עמד בפניו. לאחר בדיקת התובע ושיחה איתו ועם אימו, בנפרד, ציין ד"ר חרמש כדלקמן: "מאז תקיפתו ועד היום, הוא סבל וסובל מהפרעה בתר חבלתית (PTSD), יחד עם דכאון מג'ורי. ביטוי שתי ההפרעות הללו הם: היזכרות תכופה ובלתי נשלטת בתקיפה הן בהיותו ער והן בביעותים וחלומות זוועה בהם הוא רואה מראות מרגעי ההתקפה עליו כגון פני הקוף הגוהר עליו מעל ומתקרב לפניו שלו, שיני הקוף, ואצבעותיו המוטלות על האדמה בעודן מפרפרות בתנועה בתוך שלולית דמו. את המראות הללו מלווה תחושת פלצות, ממש כפי שהיה בעת האירוע עצמו. הוא חושש כיום מהתקרבות לחיות מחמד ביתיות... מצב רוחו השכיח הוא עצוב וריגזוני. הוא נוטה לבכות בקלות ללא סיבה נראית לעין. לחילופין, הוא מגיב לעיתים בפרצי זעם עצום ואף בשבירת חפצים ובהכאת אמו ואחותו... ישנה רגישות לרעש ובכך תולה הסתגרותו וההליכה לבית הקברות השקט וריק מאנשים. הופיעה הפרעה בשיפוט החברתי... מידי פעם מביע יאוש תהומי ממצבו העכשווי ומחוסר סיכוי לדעתו לפתרון נכותו וכיעורו הדוחה כל כך. לעיתים תכופות הוא רוצה לשים קץ לחייו...". ובפרק של "סטטוס מנטלי" מציין ד"ר חרמש: "האפקט מדוכדך-עצוב-מיוסר תואם התכנים. לעיתים תכופות לביליות רגשית עם כעס ורוגז תואמים... ישנן מחשבות אובדניות כולל חשיבה על מוות מהיר ונטול כאבים בעזרת כדורים או ירייה. תוכני החשיבה כוללים כעס על גורלו שדווקא לו זימן את הקוף... בפרספציה ישנם עיוותים מהסוג של הזיות בהקיץ שתוארו". לסיכום, קובע ד"ר חרמש: "1. מדובר בגבר צעיר שעבר טראומה אישית איומה ומסמרת שיער, קשה ביותר מבחינת תחושת האיום על חייו. 2. בעיותיו הנפשיות הופיעו מיד אחרי האירוע והקשר אליו איננו מוטל בספק... 3. קודם לטראומה לא היתה פסיכופתולוגיה בציר I של מערכת האיבחון DSM-IV. 4. להתקפה על ידי הקוף אחריות מלאה ובלעדית לבעיותיו הפסיכיאטריות. 5. הסימפטומים והסימנים הפסיכיאטריים מאז מתאימים לשילוב של תחלואה פסיכיאטרית ובו: אבחנת PTSD בחומרה מירבית ודכאון רציני ביותר. 6. הימשכותן של נכותו התיפקודית הפיזית והדפורמציות החזותיות הקשות והבלתי ניתנות להסוואה בידיו ובמרכז פניו מעלים מאוד את הסיכון לחסר רמיסיה כלשהי בתחלואה הנפשית, קרי לכרוניות בנכותו הנפשית ולאי התאמה סוציאלית משך שנים ארוכות... ... 8. נכותו בשל ה- PTSD הינה בשיעור 70% וזאת לפי סעיף 34(ו') של תקנות בטל"א לפסיכונוירוזות. 9. יתכן ודרגת נכותו הנפשית מגעת לכדי 100%, עקב חוסר סיכוייו להחלמה... עם זאת, כיוון שיש בכל זאת שמץ של סיכוי להקלה קלה הסתפקתי, בהערכה מתונה יותר של 70% נכות...". 9. מהאמור לעיל עולה כי נכותו הנפשית הכוללת של התובע, עפ"י חוות-דעתו של ד"ר חרמש, היא 70% על פי סעיף 34(ו') לתקנות הביטוח הלאומי הקובע כדלקמן: "34(ו') מקרים קשים הגובלים ודומים למצבים פסיכוטיים והמלווים בחסר התאמה סוציאלית". ד"ר חרמש לא מצא כי יש להפחית מנכותו של התובע בגין נכות קודמת בקובעו כי קודם לטראומה לא היתה פסיכופתולוגיה בציר I של מערכת האיבחון DSM-IV. לסיכום, עפ"י חוות-דעתו של ד"ר חרמש, אשר ניתנה מטעם התובע, נכותו הנפשית של התובע כתוצאה מהאירוע מגיעה ל-70%. 10. מטעם הנתבעת הוגשו 2 חוות-דעת פסיכיאטריות ערוכות ע"י פרופ' א. אליצור. האחת מיום 1.5.2000 והשניה מיום 5.10.03 שהיא עדכון חוות-הדעת מיום 1.5.2000 (בעדכון נרשם כי חוות-הדעת הראשונה היא מיום 1.8.2000, אולם על גבי חוות-הדעת הראשונה נרשם 1.5.2000). בחוות-הדעת הראשונה הגיע פרופ' אליצור למסקנה לפיה תגובתו של התובע לאירוע היתה: "בתסמונת נפשית מעורבת פוסט טראומטית המתבטאת בשחזור הטראומה ובהימנעות מהחשפות לטראומה, ובנוסף תגובה נרציסטית כאבל על הנכות הגופנית ממנה הוא סובל". לדעתו של פרופ' אליצור, בחוות-דעתו הראשונה, נכותו של התובע טרם התאונה היה 20% לפי סעיף 34(ג) לתקנות הביטוח הלאומי, לאור הפרעת אישיות ממנה סבל התובע עובר לאירוע. כתוצאה מהאירוע הטראגי נגרמו לתובע, לדעת פרופ' אליצור, אחוזי נכות נוספים בשיעור של 20% כ"החמרה נפשית ממצבו הנפשי שקדם לתאונה". החמרה זו של 20% נכות, לדעת פרופ' אליצור, היא נכות זמנית על פי סעיף 34ג' לשנתיים נוספות. 11. ביום 5.10.2003 הגיש פרופ' אליצור חוות-דעת מעודכנת. במסמך זה צויין כי הוגשו למומחה מסמכים נוספים, כמפורט בחוות-הדעת המעודכנת, ואף מצויין מהם המסמכים אותם לא קיבל המומחה. במסמך זה קובע פרופ' אליצור כי הוא חוזר על קביעתו לפיה סבל התובע לפני האירוע מהפרעה תיפקודית קשה וקשיים בולטים בהסתגלות החברתית וכי מדובר בחומרת נכות בולטת של 20% לפי סעיף 34(ג), וניתן גם להניח כי חומרת הנכות לפני האירוע מגיעה גם ל-30% לפי סעיף 34(ד) לתקנות הביטוח לאומי. לעניין מצבו של התובע לאחר האירוע, קובע פרופ' אליצור בחוות-הדעת המעודכנת, כי יש לקבוע את נכותו הכוללת ל-40% על פי סעיף 34(ד-ה) לתקנות הביטוח הלאומי אשר מתוכם 20% היא נכות שהיתה לתובע לפני האירוע. 12. לאחר עיון בחוות-הדעת של שני הצדדים, במסמכים הרפואיים שהוצגו, בחקירותיהם של המומחים ובטעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי נכותו הרפואית הכוללת של התובע היא 70% לפי סעיף 34(ו') לתקנות הביטוח הלאומי (כפי שקבע ד"ר חרמש). יחד עם זה - אין להתעלם ממצבו של התובע עובר לאירוע (כפי שקבע פרופ' אליצור), ויש להפחית מנכותו (בין הרפואית ובין התפקודית, כפי שיפורט בהמשך), 20% תוך השוואה ו/או התאמה לסעיף 34(ג) לתקנות הביטוח הלאומי. 13. קביעותיו של ד"ר חרמש נתמכות במסמכים הרפואיים אשר הוגשו, לרבות הגיליון הרפואי של התובע במרפאה הקהילתית לבריאות הנפש של משרד הבריאות, אשר הוגשה וסומנה ת/19. עיון בגיליון רפואי זה של התובע מעיד כדלקמן: א. בגיליון מיום 20.9.2000 צויין כי התובע רואה את הגורילה כל הזמן מול העיניים ונושך אותו. רואה את האצבעות שלו על הרצפה. הגורילה תלש לו את הפנים והאף... "נהרסו לי החיים". לפני הפגיעה היה דוגמן ושחקן כדורגל... חושב שכל בני האדם רעים... ב. ביום 17.12.2000 נרשם כי הוא "עצבני, מלא כעס וזעם. מחשבות חוזרות... ומפחידות...". ג. ביום 31.10.2000 נרשם כי התובע "... מתלונן על סיוטים. ספק הלוצינציות. שומע קולות של עצמות שנשברות. הדם שנשפך, הריח של הדם". ד. גיליון רפואי מיום 7.11.2000: "ממשיך לשחזר את הטראומה... לא מוכן להשלים עם זה שאין לו אצבעות... שיפוט לא תקין". ה. גיליון רפואי מיום 5.12.2000: "ללא שינוי במצבו. משתף פעולה... במצב פסיכוטי - יש הלוצינציות. יש מחשבות שווא". ו. גיליון רפואי מיום 20.12.2000: "במצב פסיכוטי פעיל - יש מחשבות שווא והלוצינציות". ז. גיליון רפואי מיום 13.2.2000: "רואה ומרגיש שהקוף נושך אותו. משחזר את הטראומה". ח. גיליון רפואי מיום 20.2.2001: "ממשיך לסבול מהלוצינציות. רואה את הקוף נושך אותו כל הזמן". ט. גיליון רפואי מיום 25.2.2001: "נראה עצוב, מתוח... לא יכול לסבול רעש של עצמות, טיפת דם, רעשים של שיניים... לא ישן טוב בלילה... מתפרץ בבית בקללות נגד אימו ובני המשפחה". י. גיליון רפואי מיום 13.3.2001: "לפני מספר ימים היה ניסיון אובדני ע"י בליעת כדורי... היה בחדר מיון... אפקט דכאוני ופחד מדמות של קוף שכל הזמן מול עיניו... שיפוט המציאות לקוי. ירידה בתפקוד... לא רואה את עתידו בשביל עצמו". יא. גיליון רפואי מיום 25.3.2001: "אפקט דכאוני, שקוע בתוך עצמו... שוב ושוב משחזר תמונה מלאה של דם וחתיכות בשר ואצבעות על ידו ... עסוק רק בנושא, שומע עצמות נשברות וקולות של אנשים...". יב. גיליון רפואי מיום 2.4.2001: "המצב הנפשי ללא שינויים". יג. גיליון רפואי מיום 4.12.2001: "נראה עצוב מאוד... עדיין שומע נשימות של הקוף, רעשים של עצמות נשברות". יד. גיליון רפואי מיום 1.5.2001: "מגלה פרודוקציה פסיכוטית, הלוצינציות". טו. גיליון רפואי מיום 22.5.2001 "מגלה פרודוקציה פסיכוטית. הלוצינציות ראיה ושמיעה, אפקט דכאוני... מבקש עזרה... 'הצילו'". טז. גיליון רפואי מיום 29.5.2001: "מגלה פרודוקציה פסיכוטית, הלוצינציות...". יז. גיליון רפואי מיום 5.6.2001: "פרודוקציה פסיכוטית פעילה...". יח. גיליון רפואי מיום 12.6.2001: "פרודוקציה פסיכוטית פעילה". יט. גיליון רפואי מיום 6.8.2001: "ללא שינוי במצבו. פרודוקציה פסיכוטית". כ. גיליון רפואי מיום 31.10.2001: "ממשיך לסבול מהלוצינציות ראיה ושמיעה". כא. גיליון רפואי מימים 21.11.2001, 3.12.2001, 25.12.2001, 6.2.2002, 12.2.2002: "ממשיך לסבול מהלוצינציות". כב. 5.3.02 צויין כי הוא מעט יותר רגוע. יחד עם זה - עדיין סובל מהלוציוציות. כג. 24.6.02: נסער, אי שקט, ממשיך לסבול מהלוציוציות וממשיך להיות במצב פסיכוטי, סובל מנשיכות, הלונציות ורעשים של עצמות. כד. 10.9.02 סובל מפרודוקציה פעילה. כה. 19.11.02 ממשיך לסבול מהלונציות. כו. 26.11.02 המצב נראה קצת יותר טוב. כז. 10.12.02: פרודוקציה פסיכוטית פעילה. כח. 20.1.03: במצב פסיכוטי פעיל. סובל מהלונציות. רואה אברים תלויים על חוט, על הארץ... מרגיש שלא יכול לשלוט בדחפים. פוחד שיעשה משהו. "לא שולט במחשבות". בשלב זה מציעה המטפלת: "אני מציעה שיכנס לד"ר לב לבדוק צורך באישפוז." עקב כך התובע מגיע לד"ר לב הכותבת ביום 20.1.04: "היה אצל תמר שהביא אותו לבדיקה חוזרת אלי. החולה מתוח, חשדני, רואה דברים מפחידים, שוב ושוב חוזר לנושא טראומתי שעבר לפני כ - 4 שנים. לפעמים יש לו דחף אגרסיבי כלפי הסובבים, אך משתדל למצוא שקט. מתבודד בחברה, הרגשה של סכנה מהסביבה... מסרב טיפול במסגרת בית חולים. מסרב לזריקה." היינו ד"ר לב סברה כי יש לאשפז את התובע לצורך טיפול אך הוא סירב. כט. 4.2.03: "במצב פסיכוטי פעיל... מאיים שאסון יקרה לאנושות - הרבה דם..." ל. 4.3.03: "סובל מהלונציות"... במצב פסיכוטי פעיל". פירוט רישומים רפואיים אלו תומכים ומחזקים את מסקנתו של ד"ר חרמש, לפיה התובע עבר טראומה אישית איומה ומסמרת שיער, אשר בעקבותיה נגרמו לו אחוזי נכות בגין PTSD ודכאון בשיעור של 70%. עוד מקובלת עליי חוות-דעתו של ד"ר חרמש לפיה נכותו הפיזית והדפורמציות בגופו, אשר אינן ניתנות להסוואה, מעלות את הסיכון להעדר רמיסיה בנכותו הנפשית ולכרוניות בנכות זו, ואי התאמה סוציאלית למשך שנים ארוכות. ס' 34(ו') לתקנות הביטוח הלאומי מתייחס למקרים קשים הגובלים ודומים למצבים פסיכוטיים והמלווים בחוסר התאמה סוציאלית. אלו התגלו אצל התובע כמפורט בחוות-דעתו של ד"ר חרמש והם עולים גם מהגליון הרפואי ת/19, שפורט בחלקו לעיל, המתייחס לפוסט טראומה שעבר התובע, למצבים הפסיכוטיים, להלוצינציות ולמצב הנפשי הקשה בו היה מצוי התובע במועד בדיקתו ע"י ד"ר חרמש ובשנים שלאחר מכן. מצבו זה של התובע אף היווה שיקול לטפל בו במסגרת אשפוז אולם התובע סרב להצעה ואף סרב לקבל טיפול באמצעות זריקות. 14. פרופ' אליצור נחקר בחקירה נגדית על רשומיה של המטפלת הפסיכולוגית אשר טיפלה בתובע והתרשמה לא פעם, ממצב פסיכוטי. פרופ' אליצור הודה כי קיימים רישומים כאלה אך הוסיף, בעמ' 331 לפרוטוקול: "ש. תסכים איתי שהמטפלת הפסיכולוגית מתרשמת לא פעם אחת ולא פעמיים ממצב פסיכוטי. ת. נכון... ש. על סמך איך שהיא התרשמה מהמצב של התובע בעת השיחות איתה. ת. נכון והיא באה להתייעץ עם ד"ר לב וד"ר לב לא הסכימה לדעתה של הפסיכולוגית. ש. אני לא ראיתי מקום שהיא חולקת. ראית רישום כזה. ת. ד"ר לב מסכימה עם נס ציונה. בשנת 2002 הפסיכיאטרית מתארת את הסימפטומים שהפסיכולוגית מתארת... הפסיכיאטרית מתארת את זה כדמיונות וזה רוח האבחנה של בי"ח נס ציונה...". אינני מקבלת את עמדתו זו של פרופ' אליצור. כפי שפורט לעיל, בגליון הרפואי של התובע ת/19 צויין מספר רב של פעמים עד שנת 2003, כי התובע במצב פסיכוטי פעיל ולא נרשמה ע"י ד"ר לב או פסיכיאטר אחר כל הסתייגות מאבחנה זו של המטפלת הפסיכולוגית שטיפלה בתובע. עיון בגליונות הרפואיים כולם מעיד על טיפול "משולב" של המטפלת והרופאה, כאשר באחת הפעמים הפנתה המטפלת את התובע לרופאה כדי לשקול את אשפוזו וד"ר לב הציעה (כנראה) אשפוז שכן רשמה כי התובע מסרב לקבל טיפול במסגרת בית החולים. אילו רצתה הנתבעת להוכיח כי אבחנת המטפלת לעניין היות התובע במצב פסיכוטי לא התקבלה ע"י ד"ר לב (או רופא פסיכיאטרי אחר) היה עליה להוכיח זאת ע"י הזמנתה של ד"ר לב לחקירה, או באמצעות ראיות טובות אחרות. טענת המומחה, פרופ' אליצור, כי ד"ר לב לא הסכימה לאבחנה זו איננה מעוגנת בראיות שהוצגו ואיננה יכולה להתקבל. 15. עמדתי היא, לאור עדותו של התובע והמומחים, המסמכים הרפואיים וחוות-הדעת הרפואיות, כי נכותו של התובע היא "מקרים קשים הגובלים ודומים למצבים פסיכוטיים והמלווים בחוסר התאמה סוציאלית" ומשום כך נכותו הכוללת של התובע היא 70%. 16. פרופ' אליצור סבור, כך בחוות-דעתו וכן בעדותו, כי לפני האירוע סבל התובע מהפרעת אישיות קשה וקשיים בולטים בהסתגלות החברתית ויש לזקוף לו נכות נפשית בגין הפרעה זו לפי ס' 34 ג' לתקנות הביטוח הלאומי. בנושא זה אני מעדיפה את חוות-דעתו של פרופ' א. אליצור על פני חוות-דעתו של ד"ר חרמש. ד"ר חרמש הסביר בעדותו (וגם בחוות-דעתו) כי לתובע לא הייתה, עובר לאירוע, פסיכופטולוגיה בציר I של מערכת האבחון DSM-IV ובעדותו בביה"מ העיד כי הפרעת אישיות, המופיעה בציר 2 ב - DSM, שהוא מערך האבחון הפסיכיאטרי, אינה מופיעה כנכות נפשית בתקנות הביטוח הלאומי. עוד הוסיף, כי ע"פ הקריטריונים של הביטוח הלאומי הוא אינו "יכול לתת אחוזי נכות על הפרעת אישיות מכל סוג שהוא" (ר' עמ' 118 לפרוטוקול). מבלי להכנס לשאלה העומדת לויכוח בתחום הרפואה (כך לטענת ד"ר חרמש בעמ' 118 לפרוטוקול) אם הפרעת אישיות מזכה בנכות רפואית עפ"י תקנות הביטוח הלאומי, אין ספק בעיני כי יש להפחית מנכותו התפקודית של התובע בתחום הנפשי "קשיים" ו"נכות" שהיו לו, אם היו, כתוצאה מהפרעת אישיות. בעניין זה אני מקבלת את עדותו של פרופ' אליצור, בעמ' 330 לפרוטוקול לפיה: "אין לי ספק שמדובר בחומרה של הפרעת אישיות. אין הגדרה של נטיות לאישיות (כך במקור בפרוטוקול - ש.ג.) אבל הפרעת האישיות על פי הגדרתה מחייבת סימנים של דיספונקציה וקשיי הסתגלות ולכן זו הגדרת הביטוח הלאומי של מה זה נכות. נכות מוגדרת כחוסר יכולת להסתגל בחברה, עבודה, משפחה". כמו כן מקובלות עלי קביעותיו של פרופ' אליצור בחוות-דעתו המעודכנת לפיה: "הפרעת אישיות בהגדרתה על פי DSM... מעגנת בתוכה התניה בכך שהסימנים הקליניים המאפיינים אותה גורמים לפגיעה משמעותית בתפקוד הקוגניטיבי, האפקטיבי, הבין אישי... הפוגע ומגביל את ההסתגלות בהתאמה החברתית ובכושר התפקוד בשטחי החיים השונים...". משום כך עמדתי היא, כי יש ליתן משקל ל"הפרעת אישיות" כ"נכות תפקודית", תוך התאמת הסימנים הקליניים והאחרים לאלו שבס' 34 לתקנות הביטוח הלאומי על חלופותיו, כ"נכות מותאמת". 17. כאמור, סבור פרופ' אליצור, כי התובע סבל מהפרעת אישיות עובר לאירוע וחומרתה מגיעה לנכות של 20% על בסיס ס' 34 (ג) לתקנות הביטוח הלאומי הקובע: "34 (ג) ישנם סימנים אובייקטיבים וסובייקטיבים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה". ד"ר חרמש ערך את חוות-דעתו מבלי שהוצגו בפניו מסמכים רפואיים המתייחסים לתקופה שלפני האירוע. לאחר שהוצג בפניו המסמך נ/3, שהוא אישור הפטור של התובע מצה"ל, ובו מפורטות האבחנות והממצאים הרפואיים של התובע, הודה כי המסמך מעיד על "הפרעות קשות" (עמ' 117 לפרוטוקול). בעמ' 121 לפרוטוקול, לאחר שהוצגה לד"ר חרמש התעודה של התובע בסיום כיתה י', שם צויין כי התובע אינו עולה כיתה, השיב ד"ר חרמש: "כשאני רואה את התעודה שהוצגה לי ואת הרישומים הצבאיים קיימת אפשרות מסויימת שהדברים כן מתקשרים להפרעת אישיות. הצרוף של הבעיות שעולות מתוך תעודת ביה"ס והבעיות שהיו לו בסוף שרותו הצבאי ייתכן ומלמדים על הפרעות נפשיות..... אני יודע שהיו בעיות עם הנהיגה והוא קיבל עונש ובגלל זה הגיע לגן החיות. אני יודע שחלק מזה היה עבודת שירות וחלק מזה היה קצין מבחן.... זה מחזק את חוסר ההתאמה". היינו, גם ד"ר חרמש איננו שולל, לאחר שהוצגו בפניו מסמכים, כי התובע סבל בעבר מהפרעות אישיות. 18. חומר הראיות בעניין "הפרעת האישיות" של התובע, עובר לאירוע, הוא, בעקרו, כדלקמן: א. לא הוכח כי היה לתובע קשיים חברתיים או קשיים בין אישיים. התובע שיחק בקבוצת כדורגל, רצה להיות דוגמן ואף עבר צילומי דוגמנות. ב. הוכח כי עם סיום כיתה י' רמת השגיו של התובע הייתה נמוכה ותעודתו כללה 10 ציונים שליליים ובסופה צוין כי "התלמיד אינו עולה כיתה" (ר' תעודת עובד ציבור מיום 23.6.03 הכוללת את התעודה). ג. לאחר 8 שנות לימוד בבי"ס עממי המשיך התובע בגימנסיה "אורט שפירא" במגמת גרפיקה ודפוס, עבר לבית הספר למכונאות במישלב יפו ואח"כ חשמלאות בניין בראשל"צ. ד. התובע השתחרר מהצבא לאחר שירות של 4 חודשים עם אבחנה של "הפרעת אישיות גבולית בחומרה קשה, עם הפרעה תפקודית קשה קבועה וקשיים בולטים בהסתגלות החברתית" (ר' נ/3, ותרגום החלקים הלועזיים בעמ' 4 לחוות-דעתו של פרופ' אליצור). ה. התאונה הקשה אותה עבר התובע, נשוא פסק דין זה, ארעה בעת עבודתו של התובע בחי-כיף במסגרת עבודות שירות לתועלת הציבור שנגזרו עליו ע"י בית-משפט בגין נהיגת רכב של אביו ללא רשיון נהיגה. מהאמור לעיל, ובמיוחד לאור המסמך נ/3, ניתן לקבוע כי התובע סבל מהפרעת אישיות. גם ד"ר חרמש הודה, לאחר שהוצג לו נ/3, כי מדובר בהפרעות אישיות קשות (עמ' 117 לפרוטוקול). ב"כ התובעים ואף ד"ר חרמש ניסו להמעיט בחשיבותו של המסמך נ/3 כאשר ד"ר חרמש הביע תמיהה על קביעה זו (עמ' 119 לפרוטוקול), כשאיננו מבין איך התובע התגייס לצבא עם פרופיל 97 ולאחר מספר חודשים נקבעה לו הפרעת אישיות, אשר היא תכונה המלווה את האדם תקופה ארוכה. גם ב"כ התובעים טוענת בסיכומיה כי יתכן והצבא טעה, כי יתכן ושחרורו של התובע נבע מרצונו לעזור לאימו שחלתה אז בסרטן, ובעקבות התדרדרות מצבם הכלכלי של הוריו, שכן "אין מדובר במצב בו אדם מבקש להשתחרר מהצבא ללא כל רקע העומד מאחוריו" (עמ' 15 לסיכומים). ועוד מוסיפה ב"כ התובע בעמ' 16 לסיכומים: "ועוד נקשה: ביה"מ בתוך עמו הוא יושב, האם כל מי שמשתחרר מהצבא על בסיס סעיף נפשי, אכן סובל מהפרעה נפשית?" טיעונים אלה הם בגדר שאלות, השערות ואולי גם אפשרויות אך אין בהם כדי לסתור את האמור במסמך נ/3. התובע השתחרר מצה"ל והועדה הרפואית החליטה לשחררו מהטעמים שפורטו לעיל. אם בקשו התובעים לסתור את האמור באישור צה"ל היה עליהם להוכיח, במידת ההוכחה הנדרשת, כי האמור באישור נ/3 איננו משקף את העובדות הנכונות. שאלות, תמיהות, ואפשרויות תאורטיות, כמו אלו שנטענו, אינן יכולות לבוא במקום ראיות ואינן יכולות לבטל את תוכנו ומשקלו של האישור נ/3. אוסיף עוד כי, ככל שהדבר נוגע למסכת הראיות בתיק זה, לא שוכנעתי כי שחרורו של התובע מצה"ל נעשה על ידו רק כתוצאה ממחלת אימו ומצבה הכלכלי של המשפחה. 19. האבחנות אשר נקבעו ע"י צה"ל והמפורטות באישור נ/3, ביחד עם השגיו הדלים של התובע בכיתה י', המעברים למספר בתי-ספר והעבירה הפלילית אשר ביצע, מתאימים לסימנים המופיעים בס' 34 (ג) לתקנות הביטוח הלאומי, כפי שקבע פרופ' אליצור. 20. ניתן, על כן, לקבוע כי נכותו הנפשית הכוללת של התובע היא 70%, והיא גם נכותו התפקודית. מנכות תפקודית זו יש להפחית 20% "בהתאמה" לפי ס' 34 (ג) לתקנות הביטוח הלאומי. אי לכך נכותו הנפשית התפקודית של התובע עקב הארוע היא בשיעור של 50%. 21. הנכות בתחום אף אוזן גרון בתחום רפואת א.א.ג הגיש כל אחד מהצדדים חוות-דעת מטעמו. עפ"י הסכמת הצדדים המומחים בתחום א.א.ג לא נחקרו על חוות-דעתם. מטעם התובע הוגשה חוות-דעת רפואית מיום 19.8.99 ערוכה ע"י ד"ר ש. סגל ומטעם הנתבעים הוגשה חוות-דעת רפואית מיום 5.3.00 ערוכה ע"י ד"ר י. רפופורט. ד"ר סגל קבע לתובע נכויות כמפורט להלן: א. שינוי בצורת האף בצורה ניכרת עם חסר של חלק האף ונחיריים גלויים מימין: 30% לפי ס' 69א3 לתקנות הביטוח הלאומי. ב. הפרעה בנשימה דרך האף כמעט מוחלטת משמאל עם הפרעה בינונית בנשימה מימין: 15% לפי ס' 69ב (מותאם בין 2 ו-3). ג. אבדן חוש ריח בפועל: 1% לפי ס' 69ג1 לתקנות. ד"ר רפפורט קבע לתובע את הנכויות הבאות: א. שינויים בצורת האף החיצונית בצורה ניכרת הכוללים חסר של חלק מהאף עם הפרעות בנשימה: 20% לפי ס' 69(1)ב' (תיקון התשנ"ח). ב. הפרעה ניכרת בנשימה עם חסימה חד צדדית קבועה של הנחיר השמאלי: 10% לפי ס' 69(2)ב' (תיקון התשנ"ח). ג. פגיעה בחוש ריח בלבד: 0% לפי ס' 69(3) (תיקון התשנ"ח). 22. לאחר עיון בחוות-הדעת מסקנותי הן כדלקמן: א. ס' 69א(3) לתקנות הביטוח הלאומי קובע 30% כאשר "חסר אף כולו או חלקו, נחיריים גלויים." פרופ' סגל, בחוות-דעתו, בפרק "הבדיקה" מציין כי הנחיר הימני גלוי, ובפרק "'דיון" הוא מציין כי החלק הימני קדמי של האף חסר והנחיריים גלויים וחשופים. ס' 69(1) ב', על פיו קבע ד"ר רפפורט 20% נכות, מתייחס לחסר של חלק מהאף ונחיריים לא גלויים. ב. אף שאחד מההבדלים העיקריים בין ס' 69(1) ב' לבין ס' 69(1) ג' לתקנות הוא היותם של הנחיריים גלויים (או לא גלויים) לא התייחס ד"ר רפפורט לחלוטין בכל חוות-דעתו במפורש לשאלה אם הנחיריים של התובע הינם גלויים אם לאו. גם אם נושא זה מופיע בחוות-דעת אחרות מטעם הנתבעות (חוות-דעתו של פרופ' שפיר בתחום הפלסטי), לא מצאתי כי יש בכך "לרפא את הפגם" בחוות-דעתו של ד"ר רפפורט, שהוא רופא א.א.ג ואשר תקנה 69 לתקנות הביטוח הלאומי מתייחסת לשטח זה ומתייחסת במפורש גם לנושא הנחיריים. ג. אי לכך אני מעדיפה את חוות-דעתו של ד"ר סגל אשר קבע כי לתובע נחיריים גלויים מימין ופסק לתובע בנושא זה נכות בשיעור של 30%. 23. א. ד"ר סגל פסק לתובע נכות בשיעור 15% בגין הפרעה כמעט מוחלטת בנשימה דרך האף עם הפרעה בנשימה מימין, עפ"י ס' 69ב (מותאם בין 2 ל-3). ד"ר רפפורט מסכים כי קיימת הפרעה במעבר האוויר דרך האף כאשר ההפרעה במעבר האוויר מצד שמאל היא חמורה יותר, במידה משמעותית מזו שבימין, ופסק לתובע 10% נכות בגין הפרעה ניכרת בנשימה עם חסימה חד צדדית קבועה של הנחיר השמאלי, לפי ס' 69(2)ב' לתקנות. ב. גם ד"ר רפפורט מסכים כי לתובע הפרעה גם בנחיר הימני, בנוסף להפרעה קשה יותר בנחיר השמאלי, ומשום כך אני מעדיפה את קביעתו של ד"ר סגל לפיה הנכות היא 15% מותאם בין ס' 69(2)ב' לבין 69(2)ג'. 24. בגין פגיעה בחוש הריח אני מעדיפה את חוות-דעתו של ד"ר רפפורט לפיה אין התובע זכאי, עפ"י התקנות, לנכות בגין אבדן חוש הריח. 25. בס' 32 לסיכומים מתייחסת ב"כ התובעים לניתוחים שהתובע צפוי לעבור באפו לשחזור ותיקון האף ומציינת: "תחזית אופטימית מדי עלולה לפגוע בתובע, מקום בו בפועל הניתוחים יביאו לתוצאה פחותה מהמצופה, ואילו תחזית פסימית מדי עלולה לפגוע בנתבעים. לפיכך דומה, כי הערכה סבירה וצודקת לשני הצדדים היא הערכה לפיה הניתוח ישפר את מצבו של התובע אך לא יעלים את הבעיה הנשימתית, ובאחוזי נכות, מוצע להעריך, כי גם לאחר הניתוח תיוותר אצל התובע נכות בשיעור 20% בתחום א.א.ג." 26. ב"כ הנתבעים בסיכומיו טוען כי יש להעדיף את חוות-דעתו של ד"ר רפפורט אשר על פיה נכותו המשוקללת של התובע היא 28%, ולאור הסבירות הגבוהה כי יוחזר לאף תפקודו המלא מבחינת הנשימה ומהבחינה האסתטית. אי לכך יש לקבוע, לטענת הנתבעים, כי שיעור נכותו הרפואית של התובע בתחום א.א.ג לא עלה על 10%. 27. מאחר וקבעתי כי נכותו של התובע היא בשיעור של 30% בגין שינויים בצורת האף ו-15% בגין הפרעות בנשימה, כי אז עמדתם של התובעים ראויה בעיני ולפיה, יש להעריך את נכותו של התובע בגין שינוים בצורת האף בשיעור של 20%, לנוכח האפשרות לפיה ניתוחים לשחזור ותיקון האף ישפרו את מצבו. 28. חלק מההפניות בפרק זה למספרי הסעיפים בתקנות הבטוח הלאומי אינן מתאימות לצורת הופעתן בתקנות הבטוח הלאומי. לדוגמא, אם צוין בפסה"ד ס' 69ב3, המספר הנכון עפ"י התקנות הוא 69(2)ג. יחד עם זה, מאחר וכך נרשם ע"י המומחים בחוות דעתם, צטטתי אף אני כך את הסעיפים כאשר אין כל קושי להבין לאיזה סעיף הכוונה בכל הקשר. 29. אשר על כן ולאור האמור לעיל נכותו של התובע בגין השינויים בצורת אפו היא 20% ובגין הפרעות בנשימה 15%. 30. הנכות בתחום הפלסטי בתחום הפלסטי הגישו הצדדים חוות-דעת רפואיות והמומחים אף נחקרו על חוות-דעתם. חוות-הדעת מטעם התובעים נערכה ע"י פרופ' דן מלר (חוות-דעת מיום 5.9.99 ושתי חוות-דעת משלימות) וחוות-הדעת מטעם הנתבעים נערכה ע"י פרופ' ר. שפיר (חוות-דעת מיום 11.3.00 וחוות-דעת משלימה). בחוות-דעתו קובע פרופ' מלר (מטעם התובע) כי נכותו של התובע בתחום הכירורגיה הפלסטית היא בשיעור של 50% על בסיס תקנה 75(2)(ה) הקובעת כדלקמן: "75(2)(ה). צלקות הפנים והצוואר הגורמות לשינויים בצורת הפנים המעוררים דחיה." לאור העובדה, עליה איש אינו חולק, כי הניתוחים אותם אמור לעבור התובע לשיחזור האף, עשויים להצליח, קבע פרופ' מלר שלוש אפשרויות בהתאם למידת ההצלחה של שיחזור האף: "א. הצלחה מירבית של שיחזור האף בנוכחות צלקות עדינות בכל המקומות תותיר אותו עם נכות בשיעור 20%; ב. הצלחה מירבית של שיחזור האף, בנוכחות צלקות היפרטרופיות בכל המקומות תותיר את הנבדק עם נכות בשיעור 30%; ג. הצלחה חלקית של שיחזור האף תותיר אותו עם נכות בשיעור 30% עד 40%, תלוי באיכות הצלקות; ד. גם במצב הטוב המירבי הנכות לא תקטן מ-20% לצמיתות." מחוות-דעת זו עולה כי נכותו "הכוללת" של התובע בתחום הפלסטי, לרבות הפגיעות באף מגיעה ל-50% ולאחר הצלחה מירבית של שיחזור האף יישאר התובע עם נכות פלסטית באיזור הפנים והצוואר בשיעור של 20%. 31. פרופ' ר. שפיר (מטעם הנתבעים) פסק לתובע נכות בשיעור של 20% בגין העיוות באף המלווה בהפרעה בנשימה לפי ס' 69(א)2 לתקנות הביטוח הלאומי (המתייחס למחלות אף, פה, אוזן וגרון) ונכות בשיעור של 10% כנכות אסתטית בגין הצלקות בפנים לפי ס' 75(2)ב'. גם פרופ' שפיר היה ער לניתוחים לשיחזור האף שיעבור התובע ולכן קבע: "לאחר שיחזור האף ושיפור הצלקות האחרות בפנים, שסבירות הצלחתם גבוהה, תיוותר נכות אסתטית של 10% בגין כלל הצלקות בפנים, לפי ס' 75(2)ב'. באם תיוותר נכות תפקודית בגין הפרעה לנשימה, יעריך מנתח א.א.ג את גבהה." 32. אין חולק כי קיימת חפיפה בין ס' 69(1) לתקנות הביטוח הלאומי, המופיע בפרק השביעי שעניינו בתחום מחלות אף, פה, אוזן וגרון, לבין ס' 75(2) לתקנות המופיע בפרק התשיעי שעניינו צלקות, מחלות ופגימות בעור. לכך מסכימים גם שני המומחים. ר' עדות פרופ' מלר בע' 99 לפרוטוקול: "בסעיפי א.א.ג כלומר 69 יש שילוב של הפרעה בנשימה. אין פגיעה בצורת האף. מבחינה זו ישנה חפיפה בין הנכות שקבע לעיל לבין הערכת הנכות האסתטית... נכון יש כאן חפיפה. ברגע שא.א.ג אומר הפרעות בנשימה ופגיעה בצורת האף ואני מתייחס לצורת האף יש כאן חפיפה." ובהמשך, כשנשאל פרופ' מלר מה היתה נכותו של התובע אילו האף היה טבעי ולא פגוע השיב, בע' 100 לפרוטוקול: "בהנחה שהאף היה טבעי ולא פגוע כלל, הרי הצלקות והמשיכה של השפה, העיוות של השפה העליונה מקנים לו נכות של 20% לפי ס' 75(2)ג'." לאור האמור לעיל, ומאחר והנכות שנגרמה לתובע באפו (האסתטית והתפקודית) נפסקה לו על בסיס חוות הדעת של המומחים בבתחום א.א.ג. כי אז נכותו הפלסטית של התובע צריכה להקבע תוך התעלמות מהנכות באף. משום כך, ועל פי עמדתו של פרופ' מלר מטעם התובע, נכותו של התובע בפניו (ללא הנכות באף) מקנה לו נכות בשיעור של 20% לפי ס' 75(2)(ג). 33. פרופ' שפיר (מטעם הנתבעים) קבע בחוות-דעתו כי לתובע נכות בשיעור 20% בגין עיוות באף המלווה בהפרעה בנשימה לפי ס' 69(א)2. סעיף זה היווה, כאמור, את הבסיס לחוות-הדעת מטעם רופאי א.א.ג ומשום כך מדובר בחפיפה ואין ליתן לתובע נכות בתחום הפלסטי על בסיס סעיף זה. נותרה, אם כן, הנכות של 10% שפסק פרופ' שפיר כנכות אסתטית לפי ס' 75(2)ב'. פרופ' שפיר גם הוא מסכים כי מדובר בחפיפה בין ס' 69 לס' 75(ב) לתקנות, ככל שהדבר נוגע לאף, ומסכים כי הנכות הכוללת האסתטית של התובע מגיעה ל-30% (ע' 318 לפרוטוקול). כשנשאל פרופ' שפיר בחקירה נגדית (עמ' 321 לפרוטוקול) לענין הנכות האסתטית שתישאר לתובע לאחר הניתוחים לשיחזור האף השיב: "ש. אני עדיין רואה בזה שגם לאחר הניתוח יהיו לו מספיק צלקות נרחבות שיותר מתאים להכניס אותם לסעיף ג' ולא לסעיף ב', כמו שאתה הערכת (הכוונה לס' 75(2)ב' ו-75(2)ג' לתקנות - ש.ג.). ת. יש כאן ענין של שיקול והערכה. אני לא חושב שמישהו יכול להגיד כרגע מה יהיה. גם כשנראה אותו לאחר ניתוח שנקווה שיהיה מוצלח, יהיו הבדלים בהערכה. אפשר לומר שזה יהיה באמצע." משמעות דבריו אלה של פרופ' שפיר היא כי ניתן לקבל גם את ההנחה כי נכותו הפלסטית של התובע, לאחר הניתוחים לשיחזור האף (ללא הנכות באף) תגיע לשיעור של 15%. 34. לאור חוות-הדעת של המומחים בתחום הכירורגיה הפלסטית ועדויותיהם, כפי שפורטו לעיל, ומאחר וקביעת המומחים היא נתון הערכה בלבד, שכן טרם הסתיימו הניתוחים שעובר התובע, מצאתי כי יש לקבוע את נכותו הפלסטית של התובע (ללא הנכות באף) בשיעור של 15% שהוא הממוצע בין חוות-דעתו של פרופ' מלר לבין חוות-דעתו של פרופ' שפיר, ועל פי ס' 75(2)ב-ס' 75(2)ג לתקנות הבטוח הלאומי. סה"כ נכותו הפלסטית של התובע בפנים ובצוואר בגין צלקות היא 15%. 35. הנכות בתחום האורטופדי. התובע נפגע קשה גם בידיו. גם בתחום האורטופדיה הגיש כל אחד מהצדדים חוות דעת של מומחה, וגם בתחום זה הסכימו הצדדים לוותר על חקירת המומחים. חוות הדעת מטעם התובעים הוגשה ע"י פרופ' יואל אנגל - חוות דעת מיום 4.8.99, וחוות דעת מטעם הנתבעים הוגשה ע"י ד"ר א. גולדברג - חוות דעת מיום 26.3.0. את מצבו של התובע תאר ד"ר גולדברג (בחוות הדעת מטעם הנתבעים) כדלקמן: "מדובר בגבר צעיר בן 21 ימני, אשר נפגע מנשיכות קוף במקומות רבים בגפו. מבחינת הידיים נותר עם קטיעות במספר אצבעות בשתי ידיו. אין ספק שמדובר בפגיעה קשה שכן שתי הידיים נפגעו ובצורה כזו שחלק גדול מהתפקידים והמטלות שהידיים ממלאות בחיינו ניטל מהן. במקרה זה אבדה היכולת לבצע פעולות הדורשות אחיזה חזקה וכן אותן פעולות הדורשות תפקוד עדין בעזרת מספר אצבעות ולא רק צביטה גסה בין אגודל לאצבע אחת. לפיכך, אין פלא שמרבית העבודות והפעולות של חיי היוםיום אין ביכולתו של הנבדק לבצען, ואין ספק שהנכות התפקודית הינה גדולה בהרבה מן הנכות הרפואית" (ההדגשה האחרונה אינה במקור - ש.ג.). חוות דעתו זו של ד"ר גולדברג, המומחה מטעם הנתבעים, משקפת היטב את מצבו של התובע, אשר נפגע קשה בשתי ידיו, הוא לא יוכל לבצע בידיו את מרבית הפעולות של חיי היום יום ונכותו התפקודית גדולה בהרבה מהנכות הרפואית. 36. המומחים חלוקים ביניהם, בעיקר, בעניין הנכות הרפואית של התובע ביד שמאל ובאופן חישוב הנכות של התובע. לדעת פרופ' י. אנגל, יש לחשב את הנכות בידיים תוך סיכום אריתמטי של אחוזי הנכות של כל אצבע בעוד ד"ר גולדברג סבור כי יש לחשב את הנכות בידיים תוך שיקלול אחוזי הנכות של כל אצבע. 37. יד ימין של התובע ד"ר י. אנגל קובע כי בידו הימנית זכאי התובע לנכויות כדלקמן: א. 10% נכות עבור קטיעה באצבע 2 על פי תקנה 43 (2)ג'; ב. 10% נכות עבור קטיעה באצבע 3 לפי תקנה 43 (3)(ג); ג. 10% נכות על פי אותו סעיף עבור הקטיעה באצבע 4. בגין נכות עבור הקטיעה באצבע 4, צודק ד"ר גולדברג כי הסעיף הנכון הוא ס' 43 (4)(ג) ולא "אותו סעיף" 43(3)(ג) כפי שקבע פרופ' אנגל. אי לכך נכות התובע עבור הקטיעה באצבע 4 תהא 8% לפי ס' 43(4)(ג) לתקנות הביטוח הלאומי. 38. יד שמאל של התובע פרופ' אנגל פסק לתובע נכות בשיעור של 50% ליד שמאל על בסיס תקנה 40(15). פרופ' אנגל קובע, כי לתובע קיימות קטיעות באצבע 2 ו - 5 וקשיון לא נוח באצבע 4. עוד קובע פרופ' אנגל כי יש לתובע חוסר פעולות בשל השרירים האינטרינזיים בצד האולנרי של כף היד ובנוסף הפרעה תחושתית קשה בצד האולנרי של היד. מסיבה זו נכון יהיה להגדיר, לדעתו, את המצב ביד שמאל כדמויות קטיעה של כף היד, בהישמר פרק שורש כף היד, המזכה בנכות של 50% לפי תקנה 40(15). 39. ד"ר גולדברג חולק על כך כי יש לזכות את התובע בנכות של 50% הדומה לקטיעת כף יד בהישמר פרק שורש כף היד. לדעתו, היד "עדיין שמושית" מאחר והתובע מבצע צביטה בין האגודל אצבע 3 ואצבע 4. עוד קובע ד"ר גולדברג כי גם אם אצבע 4 נפגעה, אין בה קשיון בפרקים, יש בה ירידה בטווח תנועה, ויש בה תחושה ירודה. אי לכך, סבור ד"ר גולדברג, כי זכאי התובע לנכות בגין ידו השמאלית כדלקמן: א. קטיעת אצבע 2 - 10% לפי תקנה 43(2)(ג). ב. קטיעת אצבע 5 - 8% לפי תקנה 43(4)(ב) מאחר ומדובר בגדם אטרופי לא שימושי עם הפרעות בתנועה גם לאצבע 4. ג. אצבע 4 - 5% לפי תקנה 44(4). 40. עפ"י ממצאיו של ד"ר גולדברג התובע יכול לבצע צביטה בין האגודל לאצבע 3 ואצבע 4, ואף אין "קשיון" בפרקים באצבע 4 אלא ירידה בטווחי התנועה. לפיכך, לדעת ד"ר גודלברג, יכולה אצבע 4 להחשב כבעלת "קשיון נוח" ואין לחשב את הנכות בה עפ"י חישוב של קטיעת אצבעות. גם פרופ. אנגל מסכים, בחוות דעתו, כי לאצבע 4 קיים "קשיון נוח" (ר' ע' 4 לחוות הדעת בפרק "בבדיקה"). אף כי בפרק "סכום ומסקנות" נרשם כי קיים "קשיון לא נוח באצבע 4" בפרק "הבדיקה" נרשם, כאמור, "קשיון נוח אצבע 4". אי לכך עמדתי היא כי יש לקבוע בעניין אצבע 4 "קשיון נוח" כפי שקבע ד"ר גולדברג וכפי שקבע פרופ. אנגל בפרק "הבדיקה". לאור האפשרות של התובע לבצע "צביטה" כמפורט לעיל, אינני סבורה כי יש לזכות את התובע בנכות רפואית לידו השמאלית כדמוית קטיעה של כף היד בהשמר פרק שרש כף היד. אי לכך נראה כי יש מקום לקבוע, כנכות רפואית, את נכותו של התובע באצבע 4 כקשיון נוח של אצבע 4 ולזכותו ב 5% לפי תקנה 44(4) לתקנות הביטוח הלאומי. 41. סה"כ נכותו הרפואית של התובע בידו השמאלית תהא כדלקמן: א. קטיעת אצבע 2 - 10% לפי תקנה 43(2)(ג). ב. קטיעת אצבע 5 - 8% לפי תקנה 43(4)ב'. ג. אצבע 4 - 5% לפי תקנה 44 (4). 42. הצדדים, חלוקים, כאמור גם בענין אופן חישוב הנכות. פרופ' אנגל סבור כי מאחר ומדובר בקטיעות של איברים זוגיים ובקטיעות אצבעות יש לבצע סיכום אריתמטי ולא שיקלול של אחוזי הנכות. מצב זה מזכה את התובע, לדעת פרופ. אנגל, ב-80% נכות בגין הפציעה בידיו. לאור האמור בס' 37 לעיל, נכותו הרפואית של התובע, לפי חישובו של פרופ' אנגל תהא 78%. 43. ד"ר גולדברג סבור כי "סיכום אריתמטי" של אחוזי הנכות הוא שגוי ויש לערוך את החישוב עפ"י שיקלול אחוזי הנכות. ד"ר גולדברג מסכים כי חישוב אריתמטי הוא אחד מ-3 השיטות הקיימות לחישוב נכות, וכי שיטה זו נהוגה אצל מספר רופאים. 44. שני המומחים קבעו את אחוזי נכותו של התובע על בסיס תקנות המל"ל ומשום כך יש לקבוע את העקרונות והחישוב עפ"י תקנות אלה. ס' 45 לתוספת לתקנות המל"ל קובע כדלקמן: "בפגימות מרובות של אצבעות הידיים: קטיעות, קשיון בפרקי האצבעות או פגימות אחרות וכן בשילוב פגימות שונות, ייקבעו אחוזי הנכות לאחר סיכום אחוזי הנכות לכל פגימה ופגימה בהתאם לסעיפים 43, 44, 45". (ההדגשה אינה במקור - ש.ג.). לאור האמור לעיל, סך נכותו של התובע בידיו הוא סיכום של אחוזי הנכות באצבעותיו והוא מגיע ל 28% ביד ימין, ול- 23% ליד שמאל, סה"כ 51% בשתי הידיים. 45. ב"כ התובעים מפנה גם לס' 19 לתקנות שעניינו "דרגת נכות באיבר זוגי" הקובע כדלקמן: "דרגת הנכות לרגל פגימה באיבר זוגי אחד כשהאיבר האחר פגוע מקודם, תיקבע על ידי צירוף פגימות שני האיברים וניכוי הפגימה הקודמת". (ההדגשה אינה במקור - ש.ג.) הסעיף אינו מתייחס למקרה זהה לעניננו אלא למקרה בו קיימת נכות קודמת באיבר זוגי. יחד עם זה ניתן להקיש מסעיף זה לחישוב דרגת הנכות באיבר זוגי והדרך לחישוב נכות באיבר זוגי היא צירוף הפגימות בשני האיברים, ולעניננו - צירוף הפגימות בשתי הידיים. ניתן לתמוה על טיעון ב"כ הנתבעים, ועל תוכן הדברים המופיעים בסעיף 51 לסיכומיו, אשר ביקש לייחס סעיף זה לאיבר אחד בלבד - "רגל" - כאשר משמעות המילה "לרגל" בסעיף היא "כתוצאה", "עקב". 46. ד"ר גולדברג טוען כי אם תקבע נכות בידיים על פי סיכום הנכויות, כי אז ניתן להגיע, לדוגמא, ל - 64% נכות ביד ימין ו - 51% נכות ביד שמאל, במקרה של קטיעת עשרת האצבעות, ובסה"כ 115% נכות, ומשום כך הדרך הנכונה לחישוב הנכות היא שיקלול הנכויות של האצבעות ולא סיכומן . לעניין זה מפנה ב"כ התובעים, ובצדק, לסעיף 11(ג) לתקנות המל"ל הקובע, לגבי גפה, כי דרגת נכות בשל מספר פגימות באותה גפה לא תעלה על הנכות שנקבעה לקיטוע החלק הפגום של אותה גפה. סעיף זה פותר את הבעייתיות שהעלה ד"ר גולדברג בחוות דעתו. 47. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, נכותו הרפואית של התובע בתחום האורטופדי היא בשיעור של 51%. 48. ד"ר גולדברג, אשר הגיש את חוות דעתו מטעם הנתבעים, קבע כי "אין ספק שהנכות התפקודית הינה גדולה בהרבה מן הנכות הרפואית" . לאור נכותו הקשה של התובע בשתי ידיו, ולאור האמור בחוות הדעת הרפואיות מטעם שני הצדדים, עמדתי היא כי יש להוסיף לנכות הרפואית בשיעור של 51%, 50% לפי תקנה 15 ומשום כך נכותו התפקודית של התובע בגין הפגיעה בידיו היא 76.5%. תוצאה זו מתיישבת גם עם עמדת ד"ר גולדברג, המומחה מטעם הנתבעים. ד"ר גולדברג פסק לתובע נכות רפואית אוטורפדית בשיעור של 41% ונכות תפקודית הגבוהה בהרבה מהנכות הרפואית תהא 76.5% ומשום כך נכות תפקודית בשיעור של 76.5% בתחום האורטופדי מתיישבת גם עם חוות דעתו של ד"ר גולדברג. 49. אשר על כן, ולסיכום נכותו התפקודית של התובע בשתי ידיו היא 76.5%. 50. סכום נכותו התפקודית של תובע היא כדלקמן: א. נכות בחום האורטופדיה: 76.5%. ב. נכות פסיכיאטרית: 50%. ג. נכות בתחום א.א.ג (קשיי נשימה): 15%. אין מקום לכלול במסגרת הנכות התפקודית את הנכות בתחום הפלסטיקה שעניינה צלקות, ואף לא את הנכות בגין שינוי צורת האף, למעט הפרעות בנשימה. ההיבטים הנפשיים כתוצאה מהפגיעה הקשה באף נכללים בתחום הפסיכיאטרי. 51. סה"כ נכותו התפקודית המשוקללת של התובע היא 90% (90.01%). 52. הפסד השתכרות התובעים טוענים, כי הבסיס לחישוב הפסד ההשתכרות של התובע הוא פעם וחצי מהשכר הממוצע במשק. לטענתם, מדובר בקטין אשר, בדרך כלל, עתידו לוט בערפל, ואשר יש להעריך את שכרו עפ"י השכר הממוצע במשק, אלא אם הוכחו לגביו נתונים מיוחדים ויוצאי דופן שיש בהם להוכיח חריגה כלפי מעלה או כלפי מטה. לטענתם, התובע היה שחקן כדורגל מוכשר ויכול היה להשתכר מעל השכר הממוצע במשק, וכן יכול היה לפנות לדוגמנות, מקצוע עליו חלם, ואף השתתף בפרסומת מצולמת אחת. הנתבעים סבורים כי יש ליתן לתובע פיצוי בגין הפסד השתכרות על בסיס נמוך מהשכר הממוצע במשק. לטענתם, התובע הוא צעיר שטרם השתלב באופן ממשי בשוק העבודה והוא עונה על הקריטריונים של המקרים בהם יש מספיק נתונים המצביעים על פוטנציאל נמוך שלו להשתכר עוד בטרם התאונה, ועל אי התאמתו התעסוקתית עוד בטרם קרות התאונה. 53. לא מצאתי לקבל אף אחת מעמדות הצדדים. חומר הראיות כולו איננו מצביע על חריגה המצדיקה סטייה מחישוב הפסד השתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק. לעניין הטענה לפיה יכול היה התובע להשתכר כשחקן כדורגל - טענה זו לא הוכחה. התובע הפסיק לשחק כדורגל לפני שהתגייס לצה"ל ומספר שנים לפני התאונה, ולא חזר לשחק כדורגל גם לאחר שחרורו מצה"ל (ר' עדות האם בע' 32-31 לפרוטוקול). יתרה מכך - מטעם התובעים העיד מר אלי בירנבאום, מנכ"ל אגודת מכבי יפו, אשר הגיש תצהיר לפיו התובע היה שחקן כדורגל מחונן ומוכשר, שחקן הרכב מצטיין והיה בין הבולטים בשחקני הקבוצה. בחקירה נגדית התברר כי העד לא היה מעולם כדורגלן, לא עסק באימון שחקני כדורגל, והוא עסק בעיקר בתחום האדמיניסטרטיבי ולא עסק אי פעם באימון התובע. עוד העיד כי מאז 1994 לא היה לו קשר עם התובע, ולא זכר מתי לאחרונה ראה את התובע משחק כדורגל. עוד העיד כי לא עקב אחרי הקריירה של התובע ולא ידע שהתובע הפסיק לשחק כדורגל לפני השירות הצבאי (ר' עדותו בעמ' 8-3 לפרוטוקול). בע' 9 לפרוטוקול העיד העד: "אני לא מבין בכדורגל, אני לא מבין בנושא אימון ולא מתיימר להיות מאמן . הייתי מקבל דוחות מהמאמנים איך שחקנים שיחקו. ש. מה שאתה אומר לגבי ההתרשמות, זה לא שלך אלא של אנשים אחרים שמסרו לך. ת. נכון". מכל האמור לעיל ניתן לקבוע כי משחק הכדורגל של התובע נפסק כבר לפני גיוסו לצה"ל ולא נמשך גם לאחר שיחרורו מצה"ל. לא הוכח כי לתובע היו כישורים יוצאי דופן או אפילו מיוחדים למשחק כדורגל, אשר יש בהם כדי לקבוע שכר העולה על השכר הממוצע במשק, כבסיס לחישוב הפסד השתכרות. כך גם לענין הדוגמנות. רצונו של התובע להיות דוגמן והשתתפותו בפרסומת מצולמת אחת אינם מוכיחים, אפילו לכאורה, אפשרות של ממש להשתכר בתחום זה. 54. גם את טענות הנתבעים לחישוב השכר על פי בסיס הנמוך מהשכר הממוצע במשק לא מצאתי לקבל. הישגיו הנמוכים בביה"ס ונימוקי שיחרורו מצה"ל, כמו גם מעבריו למספר בתי ספר, אינם מוכיחים כי התובע לא יכול היה להגיע לדרגת שכר ממוצע במשק, הן כשכיר והן כעצמאי. 55. אשר על כן אני קובעת כי הבסיס לחישוב הפסד השתכרותו של התובע יהיה השכר הממוצע במשק, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. החישוב יערך עד הגיע התובע לגיל 67 על בסיס נכות תפקודית של 90% כדלקמן: א. מאחר ובמועד התאונה (24.4.98) עבד התובע במסגרת "עבודות שירות", יערך החישוב החל מתאריך 1.9.98 ולמשך שנה עד 31.12.99 על בסיס 50% מהשכר הממוצע במשק, נושאי ריבית והצמדה מאמצע התקופה ועד התשלום המלא בפועל. ב. מיום 1.1.00 ולמשך שנתים עד 31.12.01 - 75% מהשכר הממוצע במשק, נושאי ריבית והצמדה מאמצע התקופה ועד התשלום המלא בפועל. ג. מיום 1.1.02 ועד היום, לפי השכר הממוצע במשק, נושאי ריבית והצמדה מאמצע התקופה ועד התשלום המלא בפועל. ד. מהיום, ועד הגיע התובע לגיל 67, לפי השכר הממוצע במשק. 56. עזרת הזולת מחוות דעתו של פרופ' אנגל עולה, כי התובע מתקשה לעבוד עם ידיו ועובד, למעשה, רק ע"י הפעלת צביטה בין אצבע 1 ו-3 משמאל ואצבע 1 ו- 5 מימין. הוא מתקשה להתלבש, זקוק לעזרה בשריכת שרוכים, ברכיסת רוכסן וסגירת כפתורים. הוא אינו מסוגל לחתוך באופן עצמאי בשר ואינו עצמאי באכילה. אינו מסוגל לכתוב וסובל מכאבים בשורש כף ידו השמאלית, וחייב, על כן, לחבוש את שרש כף היד השמאלית בחבישה פלסטית. בפרק הדיון מוסיף פרופ' אנגל כי התובע אינו מסוגל להשתמש בכסף קטן, אינו יכול לעבוד עם כלי עבודה, הקלדה על מחשב אינה אפשרית, כמו גם פתיחת קופסאות, הברגות, גילוח, וטיפוח שער. גם ד"ר גולדברג, המומחה מטעם הנתבעים, קבע בחוות דעתו כי מדובר בפגיעה קשה כאשר שתי הידיים נפגעו באופן שחלק גדול מהתפקידים והמטלות שהידיים ממלאות בחיינו ניטל מהן, ובלשונו של ד"ר גולדברג: "במקרה זה אבדה היכולת לבצע פעולות הדורשות אחיזה חזקה וכן אותן פעולות הדורשות תפקוד עדין בעזרת מספר אצבעות ולא רק צביטה גסה בין אגודל לאצבע אחת. לפיכך, אין פלא שמרבית העבודה והפעולות של חיי היומיום אין ביכולתו של הנבדק לבצען, ואין ספק שהנכות התפקודית הינה גדולה בהרבה מן הנכות הרפואית". לטעמי, אין שוני מהותי בין חוות הדעת הרפואיות מטעם שני הצדדים בעניין תפקודו של התובע ועל פיהן התובע אינו יכול לבצע בידיו את מרבית הפעולות של חיי היומיום. 57. התובעים סבורים כי לאור נכותו הקשה זקוק התובע לעזרה המורכבת מעזרה אישית אינטימית ומעזרה בבית, וכן לאור מצבו הנפשי, עזרה בהשגחה כי הוא נוטל את הכדורים, מגיע לטיפולים השונים, קם בבוקר וכן עזרה בענייניו הכספיים. עוד טוענים התובעים, כי התובע זקוק לעזרה אשר תתפרש על פני כל שעות היממה, עובדה המגדילה את העלות. התובע זקוק, כך על פי הטענה, לעזרה בשעות הבוקר - להעירו, לעזור לו להתלבש, להתרחץ, להתגלח, להכין ארוחת בוקר ולהגישה, ולנקות לאחר מכן. כך זקוק התובע בשעות הצהריים וכך בערב. התובעים סבורים כי בגין אלו זקוק התובע לפחות ל - 5 - 4.5 שעות סיעודיות ביום שיינתנו לו במפוצל. בנוסף על כן זקוק התובע, לטענת התובעים , ל - 3 שעות ביום לתפעול משק הבית, עריכת סידורים כמו קניות, בנקים, תשלומים, כביסה, החלפת מצעים, ופעילויות רבות נוספות בבית. סה"כ, לטענת התובעים, זקוק התובע ל - 8 שעות עזרת הזולת ליום, כשחלק מהשעות ניתנות במפוצל. 58. לטענת הנתבעים, ועל אף חוות הדעת של המומחים הרפואיים מטעם שני הצדדים, הצליח התובע לתפקד באופן עצמאי ואף חזר לתפקוד יוםיומי תוך שימוש בשתי ידיו. זאת, טוענים הנתבעים, על בסיס מסמך מיום 25.7.98 "סיכום טיפול בריפוי בעיסוק" שנערך על ידי גב' שרון ברוכיס-הראל, מרפאה בעיסוק בבית חולים שיבא בתל השומר, אשר טיפולה בתובע עם צוות מטעם המחלקה לריפוי בעיסוק, אשר גם העידה בבית המשפט. מסמך זה התקבל למעט "הסיכום" המופיע בסיומו. ממסמך זה עולה, לטענת הנתבעים, כי בתום הטיפול מתפקד התובע באופן עצמאי עם היד, כפי שמצויין בס' 1 למסמך לצד הכותרת: "סיבת סיום טיפול". ב"כ הנתבעות מציין כי מהמסמך עולה כי התובע גם חזר לתפקוד "תוך שימוש בשתי הידיים", אולם עיון במסמך מעיד כי "מטרת הטיפול" היתה, בין היתר, "חזרה לתפקוד יומיומי תוך שימוש בשתי הידיים". המסמך אינו מציין כי מטרה זו הושגה בשתי הידיים, אלא נרשם כי הטיפול הסתיים מאחר והתובע "מתפקד באופן עצמאי עם היד" . משום כך גם אם התובע מתפקד באופן עצמאי ביד אחת, אין לדעת אם חזר לתפקד ביד זו לתפקוד "יומיומי", אותו הוא חסר על פי חוות דעת שני המומחים, ואם התובע חזר לתפקוד יומיומי בשתי הידיים. יתרה מכך - מסמך זה הוא מיום 25.7.98 ונערך על ידי מרפאה בעיסוק, כשנה וחצי לפני שערך ד"ר גולדברג, המומחה מטעם הנתבעים, את חוות דעתו, מיום 26.3.00. ד"ר גולדברג בדק את התובע לאחר כשנה וחצי, בבדיקה יסודית של הידיים והאצבעות, כפי שמפורט היטב בחוות הדעת, וקבע כי התובע אינו יכול לבצע את מרבית העבודות והפעולות של חיי היומיום ונכותו התפקודית גדולה בהרבה מנכותו הרפואית. משום כך תמוהה בעיני טענת הנתבעים לפיה התובע "הסתגל למומו" (ס' 144 לסיכומים). ב"כ הנתבעים אף "מבקר" את חוות דעתו של ד"ר גולדברג, המומחה מטעמו, וטוען כי חוות דעתו של ד"ר גודלברג "התבססה על בדיקתו החד פעמית של התובע והמידע שמסר התובע לד"ר גולדברג ויודגש, בפני ד"ר גולדברג לא עמד תיק המחלקה לריפוי ועיסוק שם טופל התובע לאחר התאונה במשך מס' חודשים, ואשר שם למד התובע כיצד לתפעל את ידיו ולתפקד עם הידיים במצבו" (ס' 93 לסיכומים). עוד מוסיף ב"כ הנתבעים בס' 101 לסיכומים: "לפיכך, ועל אף האמור בחוות דעת ד"ר גולדברג, שהינו תיאורטי בלבד, ומתבסס על פגישה ובדיקה אחת עם התובע, אין כב' בית המשפט יכול להתעלם מעדותה האמינה והאובייקטיבית של הגב' הראל, עדה בלתי תלויה שאין לה כל עניין בתוצאות המשפט, ואשר העידה על מה שראתה בעיניה, על טיפולים שהיא נתנה ועל תוצאות שהיא היתה שותפה להן". 59. למקרא דברים אלה של ב"כ הנתבעים עולות שאלות ותמיהות, וזו בלשון המעטה: א. אם גב' הראל היא עדה אמינה ואובייקטיבית שאין לה עניין במשפט, האם ד"ר גולדברג, המומחה מטעם הנתבעים, איננו כזה? ב. האם ד"ר גולדברג, שבדק את התובע כשנה וחצי לאחר מכן, לא בדק ובחן את מצב אצבעותיו של התובע ותפקודן? ג. האם ניתן לקרוא לחוות דעתו של ד"ר גולדברג "חוות דעת תאורטית"? ד. אם מצבו של התובע הוא כפי הנטען על ידי ב"כ הנתבעים, מדוע לא הוצגו העובדות והמסמכים לד"ר גולדברג לפני עריכת חוות דעתו או במסגרת עדכון לאחר הגשת חוות דעתו? ה. אם חוות דעתו של ד"ר גולדברג היא "תאורטית" מדוע יש ליתן לה משקל כנגד חוות דעתו של פרופ. אנגל? ו. בהחלטתי מיום 23.7.03 המתייחסת למסמך שהגישה גב' שרון הראל, נקבע, בין היתר כדלקמן: "הנתבעים (כמו התובעים) הגישו חוות דעת אורטופדית ותיאור מצב התובע לאחר הטיפול גם הוא בבחינת חוות דעת לענין מצבו של התובע לאחר הטיפול. משלא הודיע ב"כ הנתבעים כי בדעתו להגיש חוות דעת נוספת בענין מצבו הרפואי של התובע מבחינה אורטופדית, אין מקום להתיר לו השמעת עדות שעניינה חות דעת רפואית שכזו". 60. מעדותה של גב' הראל בבית המשפט עולה כי איננה זוכרת את התובע אולם מעיון בתיק הרפואי היא יכולה להגיד מה נבדק ואילו פעולות יומיומיות נבדקו בעת הטיפול, כפי שנרשם במסמך. בעמ' 311 לפרוטוקול נשאלה העדה אם התובע ביצע את הפעולות המפורטות במסמך "ללא הגבלה" והיא השיבה: "הוא ביצע את הפעולות האלה". היינו העדה לא אישרה חזרה לתפקוד "ללא הגבלה" אלא שהתובע ביצע את הפעולות. בסיום החקירה העידה גב' הראל, כי לטיפולים עליהם העידה היה המשך, אולם לא הוצא סיכום בסיום הטיפולים. כשנשאלה: "מדוע לא הוצא סיכום" השיבה: "לא יודעת" (עמ' 315 לפרוטוקול). בענין חוות דעתו של ד"ר גולדברג ראוי להפנות לס' 32 לסכומי התשובה של התובעים: "חוות הדעת של המומחה מטעמו (של הנתבעים - ש.ג.) ניתנה הרבה לאחר מועד הטיפולים הספורים במרפאה לריפוי בעיסוק. היעלה על הדעת לקבל את טענות ב"כ הנתבעים כי המומחה מטעמו - מומחה לכירורגיה של כף היד - לא יודע כיצד לבדוק טווחים ותיפקודיות של ידיים? היעלה על הדעת לקבל, ברצינות, את טענת ב"כ הנתבעים, כי יש להעדיף את הדו"ח הסתמי של המרפאה בעיסוק, שלא זכרה מאומה מהתובע, על פני חוות דעת של מומחה לכף יד? עד כמה יכול ב"כ הנתבעים להרחיק לכת בטענותיו המוגזמות מתוך רצון להמעיט בפגיעה הקשה שנגרמה לתובע?". 61. לאור כל האמור לעיל, ובמיוחד לאור טענותיו של ב"כ הנתבעים, מצאתי לקבוע: א. חוות דעתו של ד"ר גולדברג איננה תאורטית, היא חוות דעת יסודית (כמו גם חוות דעתו של פרופ' אנגל) המתארת בדיקה יסודית של האצבעות, לרבות מידת הקטיעה, התחושה, ופרמטרים נוספים, הכל כמפורט בחוות דעת. ד"ר גולדברג בדק את התובע כשנה וחצי לאחר שטופל על ידי גב' הראל וחבריה לצוות, וממצאיו כמומחה לעניין תפקוד התובע עדיפים בעיני על פי עדותה של גב' הראל שטיפלה בתובע כמרפאה בעיסוק. בנוסף עד כך - עדותה אינה סותרת את חווות דעתו של ד"ר גולדברג אשר קבע שמרבית הפעולות של חיי היומיום (אך לא כולן) אינן יכולות להתבצע על ידי התובע. לא ניתן גם הסבר מדוע לא הובאו הממצאים של גב' הראל בפני ד"ר גולדברג כדי שיתייחס גם אליהם. ב. העובדה לפיה בית-משפט מעדיף קביעה זו או אחרת של מומחה על פני קביעתו של מומחה אחר אינה מצביעה, בהכרח, על טיבה של חוות הדעת אלא על מחלוקת לגיטימית בין מומחים, בתחום הסבירות, וזאת כאשר שתי חוות הדעת הן ראויות. ובענייננו - ולאור טענות ב"כ הנתבעים "נגד" חוות הדעת של המומחה מטעמם, מצאתי להדגיש כי גם אם קיבלתי חלק מקביעותיו של ד"ר גולדברג וגם אם דחיתי קביעות אחרות אין בכך כדי לפגוע במקצועיותו הרפואית של ד"ר גולדברג ומוטב היה אלמלא כינה ב"כ הנתבעים את חוות-הדעת כ"חוות דעת תאורטית". 62. לסיכום - התובע אינו יכול לבצע חלק ניכר מהמטלות שהידיים ממלאות, אבדה לו יכולת האחיזה החזקה והיכולת לבצע פעולות הדורשות תפקוד עדין בעזרת מספר אצבעות והוא יהיה זקוק לעזרה לביצוע פעולות כמו חיתוך אוכל ואכילה, שריכת שרוכים, סגירת כפתורים, רכיסת רוכסנים, שימוש בכסף קטן, הברגות, פתיחת קופסאות, גילוח וטפוח שיער. 63. הנתבעים טוענים כי לאור מצבו של התובע, כפי שפורט לעיל, ומאחר ומאז התאונה ועד היום מתגורר התובע בבית אמו ואינו צפוי לעזוב את הבית בעתיד הקרוב, יש לפצותו ב-750 ₪ לחודש בגין עזרת האם לתקופה מינימלית של 5 שנים ורק לאחר מכן לקבוע את היקף העזרה שתדרש לו (ס' 157 לסיכומים). בסעיף 161 לסיכומים טוען ב"כ הנתבעים כי בהתחשב בניידותו המלאה של התובע, במגוריו בבית אמו כיום ובעתיד הנראה לעין ובהסתגלותו למומו, יש לפסוק לו, לכל היותר, פיצוי לפי 2 שעות עזרה ביום במשך 5 ימים בשבוע, סה"כ 43 שעות חדשיות. 64. התובע הוא יליד 1978 (בן 26 בעת מתן פסה"ד) ואין מקום להטיל על אימו את הטיפול בו מעבר לטיפול הניתן לבן משפחה ע"י בן משפחה ובכך לצמצם את הפיצוי בגין עזרת צד ג'. משום כך, זכאי התובע לעזרת צד ג' לביצוע כל הפעולות שאין ביכולתו לבצע, כלבוש, גילוח, שריכת שרוכים ורכיסת כפתורים ופעולות נוספות מסוג זה, הכנת ארוחות, חיתוך אוכל וניקוי לאחר הארוחה, ביצוע קניות וסידורים ובתפעול משק הבית, נקיון, כביסה וכו'. לאחר ששקלתי את חוות הדעת מטעם הצדדים, העדויות הרלבנטיות והסיכומים הגעתי למסקנה כי התובע זכאי לעזרת צד ג' במשך 4.5 שעות ביום, לכל ימי השבוע, סה"כ 31.5 שעות שבועיות, עד הגיעו לגיל 70. לאור העובדה כי אנשים בגיל 70 ומעלה נזקקים לעזרה גם אם הם אינם נכים, כי אז החל מגיל 70 ועד תום תוחלת חייו זכאי התובע לעזרת צד ג' של שעתיים וחצי ביום ובסה"כ 17.5 שעות שבועיות. 65. עזרת צד ג' בעבר מאז התאונה ועד היום טיפלה אימו של התובע (התובעת מס' 3) בתובע. הטיפול כלל תקופות של אשפוזים, טיפולים רפואיים רבים, נסיעות לחו"ל לניתוחים ועזרה אינטנסיבית במשך שעות רבות ביום, הן משום הפגיעות הפיזיות והן משום מצבו הנפשי של התובע. אי לכך אני סבורה, כי מעבר לעזרה שנתנה האם לבנה במסגרת העזרה הניתנת בין בני משפחה, זכאי התובע בגין עזרת צד ג' מאז האירוע ועד היום לסכומים כדלקמן: א. 3,500 ₪ לחודש לתקופה של 18 חודשים מאז האירוע, היינו מיום 25.4.98 ועד 24.10.00, נושאי ריבית והצמדה מאמצע התקופה ועד התשלום המלא בפועל. ב. 2,000 ₪ חודש החל מ - 25.10.00 ועד היום, נושאי ריבית והצמדה מאמצע התקופה ועד התשלום המלא בפועל. 66. עלות עזרת צד ג' לטענת התובעים עלות שעת עזרה לפי מט"ב, העובד עם המוסד לביטוח לאומי, היתה 35.45 ₪ נכון ליום 4.5.03. מטעם התובעת העידה גב' פניטה רוזנבאום, אשר הגישה את המוצגים ת/14 ו- ת/15 התומכים בעדותה. עוד העידה כי העלות אליה התייחסה מתייחסת לשעות היום משעה 07:00 ועד 21:00 כאשר משעה 21:00 ועד שעה 07:00 בבוקר חלה תוספת של 50% על המחיר, ובשעות שבת וחג יש תוספת של 100% על המחיר. עבודה זו של עובדים מטעם מט"ב אינה כוללת עבודות משק בית קשות כגון ניקוי חלונות, דלתות ותריסים שכן מט"ב אינו מספק עוזרות בית אלא טיפול סיעודי. עוד הוסיפה העדה, בע' 131 לפרוטוקול, כי היא באופן אישי משלמת לעוזרת הבית שלה 35 ₪ לשעה ללא תוספות. לאור האמור לעיל עותרים התובעים לקבוע את גובה עלות עזרת צד ג' ל - 35 ש"ח לשעה ועלות נוספת של 100% לעבודה בשבתות. 67. הנתבעים טוענים כי מעדותה של גב' פניטה רוזנבאום עולה כי מט"ב משלמת למטפל שלה בין 17.93 ₪ ל - 25 ₪, ואדם פרטי יכול לפנות למט"ב ולהעסיק ישירות עובד ללא תשלום עמלות ודמי תיווך. עוד מוסיפים הנתבעים וטוענים כי עפ"י עדותה של גב' רוזנבאום יש להוסיף 30% בגין תוספות מעבר לשכר הבסיסי ובסה"כ עלות שעת עזרה מגיעה ל - 28 ₪ כשסכום זה תואם, פחות או יותר, כך לדעת הנתבעים, לאמור בחוות דעתו של מר צבי נתן שהגיש חות דעת מטעם הנתבעים. לאחר ששקלתי את חומר הראיות וטענות הצדדים הגעתי למסקנה, כי יש לחשב עלות שעת עבודה של עזרת צד ג' בסכום של 33 ₪ מהנימוקים כדלקמן: א. גם אם מט"ב משלם לעובדיו סכום בין 17.93 ₪ - 25 ₪ לא הוכח כי אלו הסכומים הנהוגים לתשלום לעובדים, כשאלה נשכרים שלא על ידי מט"ב. גב' רונזבאום אמנם העידה, בסעיף 132 לפרוטוקול, כי חוזים שנעשו לאחרונה ביפו, ישירות בין המעסיק לעובד, נעו בין 22 ₪ - 25 ₪ לחודש אך לא הוכח כי זה המצב השכיח בציבור וזהו התעריף המקובל לתשלום עבור עובדים מסוג זה, הנשכרים באופן פרטי. ב. גם אם התעריף האו 22 ₪ - 25 ₪, כי אז לאחר תוספת תשלום של 30% החל על המעביד, מגיע התשלום ל - 28.6 ₪ - 32.5 ₪. ג. גב' רוזנבאום העידה כי מט"ב אינה מספקת עוזרות בית (עמ' 131 לפרוטוקול) והעובדים מטעם מט"ב אינם מבצעים עבודות משק בית קשות. אי לכך, ומאחר והתובע זקוק לעזרה גם בגין עבודות נקיון הבית, לרבות עבודות קשות, כי אז יש לחשב במסגרת ההוצאה גם שכר על פי תעריף של עוזרת בית ולא רק של עובד סיעוד. ד. חוות דעתו של מר צבי נתן שהוא מנכ"ל חברת נתן - "לשירותי סיעוד התייחסה לתנאי העסקת עובדים עפ"י משכורת חודשית ועבודה רצופה. בעניננו, כפי שפורט לעיל, זקוק התובע לעזרה מפוצלת, 3 פעמים ביום, ומשום כך אין מדובר בעבודה רצופה. עדתו ומומחיותו של עד זה גם היא בעניינם של עובדי סיעוד, כפי שהעיד בס' 140 לפרוטוקול (ישיבה מיום 11.5.03) ולא בעלות כל עוזרות בית. עוד העיד העד, בע' 150 לפרוטוקול, כי השכר בגין עזרת צד ג' עד 6 שעות ליום מחושב לפי שעות (ובעניננו מדובר ב - 4 שעות). ה. התובע זקוק, כפי שפורט לעיל, לעזרת צד ג' מפוצלת 3 פעמים ביום. פיצול זה מקשה על מציאת עובד, ויש אף להניח, במידה רבה של סבירות, כי הוא מייקר את העלות. בעניין זה העיד מר נתן, בעמ' 157 לפרטוקול, כי בעבודה מפוצלת מסוג זה יש להוסיף עלות נסיעות. עוד העיד מר נתן, בעמ' 158 כי לצורך עבודה מפוצלת "צריך יהיה למצוא את הבן אדם המתאים". בעמ' 160 לפרוטוקול העיד, כי "בעבודה מפוצלת לא צריך להיות אותו בן אדם... יכול מאד להיות שזה יהיה שני אנשים". ובהמשך גם העיד אם זה יהיה אותו אדם "זה יכול להיות יותר קשה". ו. הסכום של 33 ₪ לשעה אשר נקבע על ידי משקלל גם את התנאים הסוציאליים והאחרים שעל המעסיק לשלם, את העבודה המפוצלת וכן את העבודה בשבתות וחגים אשר בהם התעריף גבוה יותר. 68. ניידות התובעים טוענים כי עקב הפגיעה בידיו וחוסר יכולת אחיזה, התובע אינו יכול לנסוע באוטובוס, שמא לא יהיה לו מקום לשבת והוא יצטרך לעמוד ולהאחז במעקה, כשלכך מתווספת החרדה ממנה הוא סובל בבואו בציבור, חשש מפני בעלי חיים והבושה ממנה הוא סובל עקב הצלקות בפניו. לטענתם, התובע נזקק בעבר לנסיעות רבות, ומאחר ואינו מסוגל לנהוג, הוא זקוק לכך שיסיעו אותו. התובעים מציעים לפסוק לתובע 750 ₪ לחודש לפי נסיעה אחת ביום בעלות של 25 ₪. הנתבעים טוענים כי התובע היה זכאי בעבר להחזר הוצאות נסיעה מהמל"ל ואף קיבל הוצאות נסיעה כשהציג קבלות. כך גם בענין הוצאות ניידות בעתיד שכן אם מדובר בטיפולים רפואיים הוא זכאי לקבל החזר הוצאות מהמל"ל. לא מצאתי לקבל את טענות התובעים במלואן. התובע מסוגל לנסוע באוטובוסים בישיבה ולהעזר בידיו גם בעמידה (לא בעזרת אצבעותיו) גם אם במאמץ מסויים, ומשום כך אין מקום לפסוק לו פיצוי בגין ניידות על בסיס חדשי, כאילו אין הוא מסוגל לחלוטין לנסוע באוטובוס. בנוסף על כן אין מקום לקבוע כי התובע אינו מסוגל לנסוע באוטובוס מחמת מראה פניו ובעיותיו הנפשיות, ומכל מקום, אין מקום לכלול טיעון זה כרכיב משמעותי בהוצאות הניידות. משום כך, ובהעדר קבלות, אני פוסקת לתובע סכום גלובלי של 5,000 ₪ בגין הוצאות נידות בעבר. סכום זה ישא ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ובאשר לעתיד - יש להתחשב בעובדה כי הוצאות נסיעה בגין טיפולים רפואיים יכוסו על ידי הביטוח הלאומי, ומשום כך אני פוסקת לתובע סכום גלובלי בגין הוצאות ניידות לעתיד בסך 25,000 ₪. סכום זה ישא ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 69. הוצאות רפואיות ואחרות התובעים מבקשים לפצות את התובע בגין הוצאת רפואיות ואחרות ב - 4 נושאים עיקריים: א. ההוצאות שנגרמו לתובע בגין שתי נסיעות לצרפת בשנת 1999 לצורך הכנת תותבות לאצבעות ידיו. הביטוח הלאומי נשא בעלויות הטיסה של התובע אך לא נשא בעלויות הטיסה של אימו, כך לטענת התובעים, וכן נשא בעלות המונית לשדה התעופה וחזרה אך לא בעלויות של מוניות במהלך התקופה. עוד נטען על ידי התובעים כי התובע ואימו קבלו 10$ ליום עבור כלכלה, סכום אשר אינו מספיק לכלכלת שני אנשים. עוד עותרים התובעים לפצותם בגין הוצאות כנ"ל עבור נסיעות נוספות לחו"ל להחלפת תותבות אחת ל - 3 שנים, ובסה"כ 48,470 ₪. ב. התובע ואימו שהו בבוסטון בארה"ב למעלה מחודשיים בשנת 2003 שם עבר התובע 4 ניתוחים בפניו. גם בגין שהות זו מבקשים התובעים לפצותם בעלות מוניות וכלכלה, ובגין שהות נוספת שישהה התובע בארה"ב לצרך נתוחים, ובסה"כ 33,750 ₪. ג. הוצאות רפואיות בעתיד, אשר אינן מכוסות על ידי המוסד לביטוח רפואי בסך 50,000 ₪ . ד. הוצאת מייק-אפ לצורך כיסוי והסתרת הצלקות - 25,000 ₪. סה"כ ההוצאות - 157,220 ₪. 70. הנתבעים טוענים, כי עפ"י מסמך מיום 26.2.04 שהגיש מר שלמה שטיינריך, משרותי בריאות כללית, עולה כי קופ"ח מימנה כרטיס טיסה של התובע ושל אימו לצורך שתי נסיעות לצרפת ומשום כך אין מקום לפצות את התובע בגין כרטיס טיסה של האם. בעניין זה אני מקבלת את טענות הנתבעים וקובעת כי קופ"ח שילמה לתובעים בגין כרטיסי טיסה לתובע ולאימו ומשום כך אין מקום לפצותם בעלות כרטיס הטיסה של האם. מעדותו של מר שטיינריך עולה גם כי "ברור שצריך להחליף פרוטזות כל כמה שנים" (עמ' 370 לפרוטוקול), כי אושרה לו כבר נסיעה נוספת (עמ' 368 לפרוטוקול), וכי בכל עת שהתובע יהיה זקוק לנסיעה נוספת בעניין הפרוטזות עליו לפנות לרופא שיקומי אשר יחווה דעתו והעניין יועבר להנהלה הראשית. לאור העובדה לפיה אושרו בעבר הנסיעות לצרכי ניתוחים ושולם חלק ניכר מההוצאות, אין בסיס לקביעה כי אלה לא יאושרו ולא ישולמו בעתיד. משום כך אין מקום לפצות את התובע בגין הוצאות כרטיס לאימו בגין הנסיעות לצרפת שכן אלה שולמו עפ"י המסמך הנ"ל יום 26.2.04. 71. לענין הוצאות מחיה ונסיעות בצרפת ובארה"ב, נראה לי כי 10 דולר ליום עבור כלכלה איננו מספיק ויש בסיס לטענה לפיה נזקק התובע ו/או אמו לנסיעה במוניות בתקופות הניתוחים והטיפולים אותם עבר התובע בחו"ל. אי לכך נראה נכון וסביר לקבוע כי בגין כל יום בו שהו התובע ואימו בחו"ל יש להוסיף סכום בשקלים השווה ל - 40 דולר של ארה"ב. מאחר ולא מצאתי פירוט של מספר הימים המדויק בו שהו התובע ואימו בצרפת ובארה"ב, כי אז הקביעה של 40 דולר ליום מתייחסת לימים בהם שהו התובע ואימו בחו"ל לרבות יום הטיסה ויום השיבה. סכומים אלה ישאו ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 72. לעניין ההוצאות בעתיד בגין מוניות וכלכלה, אם יזקק התובע לניתוחים נוספים ו/או החלפת תותבות, יש מקום לקבוע סכום גלובלי מאחר ונושא זה אינו ברור ואינו ידוע בוודאות, וודאי לא מספר הפעמים בהן יזקק התובע לנסוע לחו"ל. יתרה מכך - יתכן כי בעתיד יוכל התובע גם לנסוע בעצמו ללא ליווי, אם ידובר בטיפולים שאינם קשים במיוחד. משום כך אני קובעת, כי בגין הוצאות של מוניות וכלכלה בעתיד, לצרך טיפולים בחו"ל, יפצו הנתבעים את התובעים בסכום גלובלי בסך של 20,000 ₪. סכום זה ישא רבית והצמדה מהיום ועד התשלום במלא בפועל. 73. התובעים מבקשים לפצות את התובע בגין הוצאות רפואית אשר אינן מכוסות ע"י הביטוח הלאומי בסך 50,000 ₪ כגון משככי כאבים, תרופות שאינן בסל הבריאות וטיפולים נפשיים. התובעים לא הוכיחו כי התובע לא יהיה זכאי לטיפולים נפשיים או לתרופות שאינן בסל הבריאות. יחד עם זה, ולאור נכותו הקשה של התובע, פיזית ונפשית, ומתוך הנחה סבירה כי יהיו הוצאות מסוימות מסוג זה, מצאתי לפצותו בסכום גלובלי עבור תרופות וטיפולים שאינם בסל הבריאות. אני פוסקת לתובע סכום גלובלי בסך 20,000 ₪, נושאי רבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 74. התובעים מבקשים לפצות את התובע בסכום של 25,000₪ עבור שימוש במייק- אפ לצרך כיסוי והסתרת צלקות. לא הוגשה חוות-דעת של מומחה או עדות ראויה אחרת לפיה מיק-אפ יכסה ויסתיר את הצלקות. כמו כן לא הובאה כל עדות כי כך מתכוון התובע לכסות ולהסתיר את הצלקות. משום כך אין מקום לפסוק לתובע פצוי בגין הוצאה נטענת זו. 75. כאב וסבל, עוגמת נפש והפגיעה בסיכוי להנשא התובעים מבקשים לפסוק לתובע פיצוי בגין כאב וסבל בסכום של 1,280,950 ₪. לטענתם, נוטים בתי המשפט בשנים האחרונות לפסוק פיצוי ראוי והולם עבור הרכיב של כאב וסבל, תוך התייחסות להיקף הסבל והכאב שסבל הנפגע בעת הארוע עצמו, בגין הסבל ואובדן הנאות החיים מהם יסבול הנפגע במהלך חייו, תוך התחשבות בגיל הנפגע, בחומרת הפגיעה ותוצאותיה, באובדן איברים, כיעור ואובדן סיכוי להקים משפחה. לטענת התובעים, ויש בסיס נרחב לטענה, המקרה שארע לתובע הוא חריג. התובע היה בן 19 בעת הארוע, פגיעתו חמורה, נקטעו לו אצבעות בשתי ידיו, הוא נפגע פגיעה קשה באפו ועבר ארוע מצמרר בעת שהותקף באופן אכזרי על ידי הקוף אשר נגס בעכוזו, נשך וקטע את אצבעות ידיו ונגס באפו. לאחר שהתובע הצליח להמלט לכיוון השירותים, הגיע לשם הקוף, כשהוא מנסה להכנס לתא. התובע שהה בשרותים כ-40 דקות, כשהוא סובל מכאבים קשים, וכשהוא רואה את בשר האצבעות של ידיו הקטועות קרוע ודם זורם ללא הפסקה, הרגל פגועה והבשר קרוע ובפניו נפער "בור". בכל אותו זמן הוא רואה קוף "ענק, מפלצתי, אימתני" המסתכל עליו עם העיניים הגדולות שלו המפחידות והרעות. (ר' תצהיר התובע). בנוסף על כך, טוענים התובעים, כי התובע סובל בנוסף על כך, מסבל נפשי כתוצאה מפגיעתו הגופנית, ונאלץ לחזור ולחוות את הארוע המזוויע שוב ושוב. 76. הנתבעים טוענים כי אין מקום לפסוק פיצוי בגין כאב וסבל בסכום כה גבוה. לטענתם, יש לפסוק לתובע פיצוי על פי כפל פיצוי הקבוע בחוק הפלת"ד, ואם ביהמ"ש יקבע יש לפסוק סכום גבוה יותר, כי אז זכאי התובע לשילוש הפיצוי הקבוע בחוק הפלת"ד. עוד טוענים הנתבעים כי יש להתחשב בעובדה, העולה מהעדויות, לפיה התובע התעלל בקוף צ'יקו עוד לפני התאונה, ובנסיבות אלה "תרם" לנזק, ומשום כך יש לקבוע פיצוי בגין כאב וסבל בסכום של 300,000 ₪. 77. בתיק זה הגיעו הצדדים להסכמה בענין האחריות לפיה הנתבעת תישא באחריות של 90% ואילו התובע ישא באחריות בשיעור של 10%. אי לכך אין, ולא היה מקום, להתיחס לנושא האחריות במסגרת הסיכומים, במיוחד לאור העובדה כי טענה זו לא הוכחה במידה הראויה ברמת הנטל המוטל על הנתבעת להוכיח טענה זו. 78. קביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני היא קשה. בענין זה ראה א' התובע/ הערכת פיצויים בנזקי גוף.. דין הנזיקין המצוי והרצוי, עיוני משפט ט, התשמ"ג-1983, 243, בעמ' 263: "כיצד מעריכים כאב וסבל או אובדן תוחלת חיים? היש מחיר שוק להנאות החיים? כחוט השני עוברת בפסיקה הגישה כי 'שום כסף שבעולם אינו מפצה על ייסורי גוף ונפש, על הפחתת הסיכויים להקים קן משפחתי, או על אובדן הנאות חיים נורמליים'." ראה גם ע"א 2055/99, 3023/99, 6452/99, פלוני ואח' נ' הרבנות הראשית לישראל, דינים עליון כרך נט' 951, בעמ' 16 לפסק הדין מפי כב' הנשיא א' התובע: "קביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני קשה היא. כך, הן בשל הקושי האינטלקטואלי שביסוד ראש נזק זה, הן בשל הקושי להעריך בערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה (ע"א 6978/96 עמר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם) )... ... אין מגבלה פורמלית על שיעור הפיצוי אותו ניתן לפסוק בגין כאב וסבל... על כן, המבחן אינו של גבול אלא של מהות; הפיצוי צריך לשקף את מורכבות הנזק לניזוק האינדבידואלי ואת השלכותיו עליו... לאחרונה, הושמעו דיעות לא מעטות באשר לצורך בהעלאת רף הפיצוי בגין כאב וסבל, באותם המקרים שהנסיבות בהן נגרם כאב וסבל של ממש, כך שהפיצוי יהלום את חומרת הפגיעה. השופט אור ציין בהקשר זה כי 'הגיע השעה לבדוק אם אותם סכומים שנפסקו בפרט נזק זה... עונים על הנזק אותו הם באים לפצות... בפסקי דין של ביהמ"ש זה נפסקו סכומים גבוהים משנפסקו בעבר, בראש הנזק הלא ממוני (ע"א 298/99... ע"א 4022/98... ע"א 2517/93 שרה בוין נ' אברהם קטהין ואח' (טרם פורסם))' ". גם באנגליה התעורר דיון בשאלה זו. דו"ח של ה-Law Commission שפורסם ב20.4.99 קבע כי יש להעלות את שיעור הפיצוי בראש הנזק של פיצוי לא ממוני. מרבית המלצותיה של הוועדה, לרבות הצורך להעלות את שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני במקרים של נזקים חמורים, אומצו בפסיקת ביהמ"ש לערעורים (ראו: Heil v Rankin, [2000] 3 All E. R. 138 )". ראה גם ע"א נעים ואח' נ' ברדה ואח', ע"א 357/80 , פד"י לו(3) 762, 776: "שיעור הנזק הלא ממוני צריך להקבע בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה הקונקרטי, הכאבים והסבל של התובע במקרה הנדון". 79. התובע נפגע קשה בהיותו בגיל צעיר בהיותו בגיל צעיר, בן 19 וחצי, ויהיה עליו לשאת את סבלו במשך שנים רבות. שיקול זה מהווה את אחד השיקולים לפסיקת פיצוי מסיבי יותר בגין כאב וסבל (ראה דוד קציר/ פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה חמישית, עמ' 931)". הפגיעה שנפגע התובע היא חמורה ותוצאותיה חמורות. הטיפול שנזקק לו התובע כלל אשפוזים וניתוחים קשים ומכאיבים, לרבות טיפולים קשים וטיפולים פסיכיאטריים, והוא עוד עשוי לעבור ניתוחים נוספים. מצבו של התובע היה קשה ואף חמור בזמן הפגיעה ובסמוך לאחריה. אלה מהווים שיקול בקביעת הפיצוי בגין כאב וסבל (ספרו של דוד קציר הנ"ל, עמ' 938 - 939). לתובע נגרם אובדן חלקי של אפו, ואובדן של אצבעות בשתי ידיו. אובדן אברים נלקח אף הוא בחשבון בפסיקת פיצוי בגין כאב וסבל (ספרו של דוד קציר הנ"ל , עמ' 946). מחומר הראיות עולה סבלו הנפשי הרב של התובע שנגרם לו כתוצאה מהפגיעה הגופנית, בנוסף לפגיעה הנפשית. סבל זה עולה היטב מעדויותיו, שחלקן הובאו לעיל, מחוות הדעת הפסיכיאטרית ומהמסמכים הרפואיים ומהגיליון הרפואי של התובע במרפאה הקהילתית לבריאות הנפש אשר הוגשה וסומנה ת/19. אין קושי להבחין בסבל הנפשי והצער הרב שסובל התובע בעקבות פגיעתו הגופנית בנוסף לנכותו הנפשית. סבל נפשי זה הנובע מהפגיעה הגופנית, משמש אף הוא כשיקול בפיצוי בגין כאב וסבל (ראה: ספרו של דוד קציר הנ"ל, בעמ' 953). ב"כ התובעים מצביעים על "כיעור" כשיקול נוסף לפיצוי התובע. אין ספק כי התובע נפגע בפניו, ובמיוחד באפו. יחד עם זה, ספק בעיני אם, בכל הנוגע לפניו של התובע, ניתן להגדיר אותם כמכוערים, על פי הטענה בסעיף 108 לסיכומי התובעים, או "דוחים", על פי לשון סעיף ז7 (2)(ה) לתקנות הבטוח הלאומי. שונה הדבר בענין ידיו של התובע - אלה נפגעו, אצבעות בשתי ידיו נקטעו, ועל אף שמותקנות פרוטזות במקום אצבעותיו, מדובר בפגיעה חזותית של ממש. כל אלה מהווים גם הם שיקול לקביעת פיצוי בגין כאב וסבל. לא מצאתי, כי נגרם לתובע "אובדן הסיכוי להקים משפחה", ולכל היותר נגרם לו קושי יחסי להקים משפחה. קושי זה יילקח אף הוא בכלל השיקולים. 80. פסק דין שיש בו כדי להשליך על עניינו, ניתן ביום 2.5.93 בת.א. (תל-אביב) 2581/89 שרה בוים נ' אברהם גטהין ואח'. התובעת בפסק דין זה היתה פסולת דין מחמת מחלת נפש. התובעת נפגעה בתאונה מחרידה שארעה לה בעת שאושפזה בבית החולים "אברבנאל" בבת ים. אש אחזה במיטתה שעה שהיתה כבולה ברגליה ובידיה ורק כעבור כמחצית השעה הוציאוה אנשי מכבי האש ונתקו את כבליה. כתוצאה מתאונה זאת נפגעה בחלק גופה התחתון ורגליה נקטעו מעל לברך, ונגרמו לה כוויות בידיה, חזה ובטנה. ביהמ"ש, בהתיחס לפיצוי בגין כאב וסבל, פסק כדלקמן: "נקודת המוצא לענין חישוב הפיצויים בראש פרק זה, הבאתי בחשבון את הדרך בה נקשרה התובעת ושכיבתה אין אונים כ-30 דקות, בחדר בו האש משתוללת ואין היא יכולה להשתחרר מכבליה. התובעת צעקה בקולי קולות לעזרה ולא היה מי שישמע אותה. מכבי האש שבאו למקום לא הצליחו לנתק את התובעת מהכבלים והוציאו אותה מהחדר עם המיטה. התובעת סבלה במשך 30 דקות כאבי תופת כשהיא נושמת עשן סמיך. שאיפת עשן בפני עצמה יכולה לגרום למוות... בקביעת הסכום התחשבתי במיוחד ברגעי ההמתנה הנוראיים להצלתה מן האש... אין בפיצוי כספי כדי לבטא את עומק הסבל כל דקה מתוך כ-30 דקות שחלפו עם פרוץ האש ועד שהצילוה. כאב הכוויות אינו מרפה גם בתהליך הריפוי. הריפוי הפיזי נמשך כ-5 חודשים ויותר, היו לה קשיי נשימה והיא חוברה לקטטר. ועל התובעת נגזר להיות רתוקה לכסא גלגלים כל ימי חייה". לאור האמור לעיל, חייב ביהמ"ש את הנתבעים לפצות את התובעת בסכום של 600,000 ₪ נושאי ריבית צמודה של 8%. על פסק דין זה הוגש ערעור לביהמ"ש העליון (ע"א 2517/93, תק-על 94(2), 335). בפסק הדין, שניתן על ידי ביהמ"ש העליון, נקבע לעניין הפיצוי בגין כאב וסבל כדלקמן: "אכן, הפיצוי בגין כאב וסבל כפי שקבעה השופטת המלומדת בפסק דינה הוא חריג ומאד יוצא דופן. הוא עולה במידה ניכרת על שיעורי הנזק שנפסקו בגין מרכיב נזק כזה במקרים אחרים ואף קשים... לא צריך דמיון רב כדי לשוות נגד עינינו, את האימה, הכאב, והסבל אשר פקדו את המערערת בעת שפרצה האש ואכלה בבשרה במשך דקות רבות וארוכות כשהיא כבולה חסרת אונים וחסרת ישע למיטתה. לא זו אף זו, נגרמו כאמור למערערת כוויות בכל חלקי גופה, ונאלצו לכרות את רגליה. גם כל הטיפול הרפואי שניתן לה בהקשר זה היה, אל נכון, כרוך בסבל לא יתואר. יתרה מזו, היותה מרותקת לכסא הגלגלים, חסרת גפיים תחתונות, מלווה לבטח בכאב וסבל תמידיים. אם סברה השופטת המלומדת כי במקרה חסר תקדים כזה, ראוי לתת ביטוי לעוצמת הנזק הלא ממוני הזה, בקציבת סכום הפיצוי הנ"ל, אין לבוא עימה טרוניה... אין לראות בקביעת פיצוי זו אמת מידה למקרים אחרים, אלא אם כן יקרה חלילה מקרה איום ונורא כדוגמת המקרה הזה. אנו מאשרים את פסיקתה של השופטת בנושא זה ודוחים את הערעור ...". 81. פסק הדין ניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי במאי 1993 וסכום זה, כשהוא משוערך להיום, מגיע ליום 7.4.04 לסך 1,097,775 ₪. אין ספק בעיני כי המקרה של התובע בתיק זה הוא "מקרה איום ונורא כדוגמת המקרה הזה" (כדוגמת התובעת שרה בוים - ש. ג.), ומשום כך זכאי התובע לפיצוי בסכומים דומים. 82. כדי להדגיש את הסבל שעבר התובע, ועל אף שהדברים צוטטו כבר בתחילת פסק הדין, מצאתי לנכון לחזור על עדותו של התובע פעם נוספת, כאן, במסגרת הפרק של כאב וסבל. וכך העיד התובע בעמ' 43-45 לפרוטוקול: "הוא תקף אותי. את הביס הראשון קיבלתי ברגל שמאל. הסתובבתי ראיתי אותו משהו מפחיד שאי אפשר להסביר. רצתי... אז כשרצתי ונפלתי וקמתי הסתובבתי וניסיתי להדוף אותו עם היד, אז הוא טחן את יד ימין שלי בתוך הפה שלו. אז ראיתי 3 אצבעות עפות על הרצפה, אצבעות יד ימין. האצבעות רקדו בתוך שלולית של דם. את יד שמאל הוא ניער לי בכל הכוח עם השניים שלו. שמעתי רעשים של עצמות נשברות וכל הבשר נתלש. הוא תפס אותי בצוואר משני צידיו ונגס לי בפנים. בשלב זה השימפנזה כבר עמד מולי ונשך אותי בפנים. כל הפנים שלי היו בתוך הפה של השימפנזה והכל התפוצץ. האף ירד. הייתי כ"כ (כל כך - ש.ג.) יפה ונהרסו לי החיים. זה כ"כ אכזרי. למה אני צריך לעבור דבר כזה. למה אני צריך לעבור דבר כה אכזרי... היו לי פנים מצויירות, אנשים אהבו את היופי שלי. אנשים אהבו אותי... המשכתי לרוץ לכיוון המשרדים. הם נמצאים בהמשך... אני צרחתי צרחות של הצילו, הצילו וכל הפרצוף היה תלוש וכף יד שמאל היתה תלויה על חתיכת עור. קרעתי את כל העצמות. שירה ראתה אותי וקראה לצ'יקו (השימפנזה - ש.ג.) ... היא קראה לו והוא רץ אליה... אני רצתי לשירותים. היא אמרה לי להסתתר בשירותים שהוא לא יראה אותי. נכנסתי לשירותים, נעלתי את עצמי ואחרי דקה מה שראיתי שהכל חתוך. ניסיתי לגעת ברגל, הביס הראשון שקיבלתי ברגל חתיכת בשר נתלשה והייתה תלויה. היד נכנסה לי בתוך הרגל. היה בור גדול וירד הרבה דם, רציתי לגעת בפנים והיד נכנסה לי לתוך הגולגולת. לא היה לי אף ולא כלום. אחרי דקה שמעתי בום, דפיקה חזקה על הדלת והיה פתח בדלת של 30 ס"מ ואז ראיתי את הידיים שלו (של השימפנזה - ש.ג.) וצפורניים ארוכות, הוא נתלה על הדלת וניסה להיכנס והראש שלו היה בפנים. התחננתי שהוא לא יכנס. הוא לא הצליח כי היה גדול. הוא עשה סיבוב מסביב לשירותים, רבע שעה הוא ישב ליד החלון בשרותים ... צעקתי הצילו ואף אחד לא בא ולא התקרב אלי בכלל. רציתי למות באותו יום מהכאבים. דבר כ"כ אכזרי שאני לא משלים איתו לעולם. אחרי כמה זמן שמעתי קולות ברמקול ושמעתי המון יריות. שמעתי קולות ואמרו לי "ילד, צא החוצה". יצאתי החוצה והשוטרים תפסו את הראש והיו בהלם. צעקתי להם אלונקה ואף אחד לא ענה לי. היתה בחורה בתוך האמבולנס ואמרתי לה שתרדים אותי והיא אמרה שהיא לא יכולה. היא גזרה ממני את הבגדים ואמרה שהיא צריכה לבדוק אותי". עובדות מצמררות אלה אינן נופלות בחומרתן מן העובדות שפורטו בפסק דין בוים, ובכל מקרה הן קשות ומזוויעות, ועוררו אצל התובע תחושות של פלצות, כפי צויין בחוות דעתו של דר' חרמש. התובע עבר, כאמור, טיפולים קשים ועוד צפויים לו טיפולים קשים, ובצדק טוענת ב"כ המבקשים בסעיף 119 לסיכומים כי "המקרה של התובע הוא מקרה חריג. קשה אפילו לתאר את הסבל שהיה מנת חלקו של התובע עקב הארוע הטרגי, ואת מנות הסבל שעדיין ממתינות לו בטיפולים, הניתוחים הקשים ובהתמודדות היומיומית עם נכותו, מראו, הזדקקותו לעזרה, החרדות, העיוותים ודכאון. 83. אי לכך ולאור כל האמור לעיל, ומאחר והמקרה של התובע הוא מקרה חריג בחומרתו, יש לפסוק לו בהתאם, פיצוי הולם. משום כך אני קובעת כי הנתבעות ישלמו לתובע סכום של 1,000,000 ₪ כפיצוי בגין כאב וסבל. סכום זה ישא ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 84. חלוקת אחריות בהסכמת הצדדים, כפי שפורט לעיל, הסכימו הצדדים על חלוקת האחריות באופן שהתובע ישא ב-10% והנתבעים ישאו ב-90%. אי לכך, זכאי התובע לפיצוי על בסיס של 90% מסכום הנזק שנפסק בפסק דין זה. 85. נכויים בסיכומיהם ובחישוב הפיצוי הכולל הפחיתו התובעים סכום של 2,596,927 ₪ בגין הגמלאות שקיבל ויקבל התובע מביטוח לאומי. גם הנתבעים חישבו סכום זה כסכום שיש לנכותו מסך הפיצויים. 86. א. לאחר סיום הדיון בתיק ולאחר הגשת הסיכומים, ובמהלך כתיבת פסק דין זה, הגישו נתבעות 1-3 בקשה לצירוף ראיה נוספת מטעמן. הנתבעות ביקשו לאפשר להן להגיש חוות דעת אקטוארית מעודכנת שעל פיה היוון תגמולי המל"ל אשר שולמו וישולמו לתובע עומדים על סך כולל של 3,741,345 ₪. ב. מהבקשה עולה כי בעת שהוגשו מסמכי המל"ל לביהמ"ש, לפני הגשת הסיכומים, עמד גובה הקצבאות של המל"ל על סכומים נמוכים יותר (2,643 ₪ לחודש בגין קצבת נכות מעבודה ו- 4,570 ₪ לחודש בגין קצבה מיוחדת). סה"כ סכומן הכולל של קצבאות המל"ל עמד על 2,596,927 ₪. ג. ביום 5.6.05 (לאחר הגשת הסיכומים), התקבלה במשרדי ב"כ הנתבעות תביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי. לאחר בירורים הוברר כי בחודש מאי 2005 שונתה קצבת הנכות של התובע מסך 2,643 ₪ לסך 5,280 ₪ וההפרש בין הקצבה הנוכחית לקודמת שולם לתובע באופן רטרואקטיבי (בש"א 17316/05). אי לכך, ביקשו הנתבעות להגיש חוות דעת אקטוארית מעודכנת, על בסיס מסמכי המל"ל, אשר עומדת על סך 3,741,345 ₪. ד. בבקשתן מבקשות הנתבעות לנכות מסך התקבולים אשר ייפסקו לתובע את תגמולי המל"ל בסכום כולל של 3,741,345 ₪. 87. לאחר שהתבקשו והתקבלו תגובות כל הצדדים, ולאחר שהוגשה תעודת עובד ציבור לעניין תגמולי המל"ל, התקיים דיון בבקשה. במסגרת תגובות התובע לבקשת הנתבעות, ציינה ב"כ התובע, בין יתר טענותיה, כי מצבו של התובע החמיר, למרבה הצער, לאור כשלונות חוזרים בניתוח שיחזור האף (ר' תגובת התובעים מיום 10.8.05). לאור תגובות אלו, הוצע לתובע כי ימונה מומחה מטעם ביהמ"ש בתחום רפואת אף אוזן גרון, אשר יגיש את חוות דעתו בעניין מצבו אפו של התובע לאחר שעבר ניתוח בארה"ב. ביום 21.12.05 הודיעו ב"כ התובעים כי "על אף שמצב אפו לא השתפר בעקבות הניתוחים הרבים שעבר מאז תום שמיעת הראיות, הרי שעל מנת לא לפתוח את מסכת הראיות הוא אינו עותר למינוי מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש..." 88. לאור האמור לעיל, התקבלה בקשת הנתבעות לצירוף ראיה נוספת ותגמולי המל"ל שקיבל ויקבל התובע עומדים על סך כולל של 3,741,345 ₪. 89. א. ביום 12.1.06, ולאור קבלת הראיה הנוספת, הגישו התובעים הודעה נוספת לפיה מבקשים הם, אם יסתבר כי ההפרש בין גובה נזקיו לבין הגימלאות המשתלמות קטן מרבע הנזק, כי אז מגיע לו, בכל מקרה, פיצוי המגיע לרבע מנזקו, וזאת על פי ס' 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. ב. על תגובה זו הגיבו הנתבעות ביום 21.1.06. יש רק לקרוא את התגובה ולא להאמין לעזות המצח של הנתבעות אשר טענו, בחלק מהתגובה, כדלקמן: "הנתבעות יקדימו ויטענו כי דין הודעת התובעים להדחות על הסף; משהמועד להגשת הסיכומים מטעמם חלף זה מכבר, ומשבית המשפט הנכבד מצוי בעיצומה של מלאכת כתיבת פסק-הדין, אין כל בסיס בדין לעריכת מקצה שיפורים בסיכומים מטעם התובעים, כאשר התובעים אף בחרו לשטוח טענותיהם באמצעות הכנסת 'הודעה' לתיק בית המשפט." ג. הנתבעות הן שהגישו את הבקשה (בש"א 17316/05) לאחר הגשת הסיכומים, כאשר בית המשפט מצוי בעיצומה של מלאכת כתיבת פסק הדין. משום כך הגישו התובעים את תגובתם, לאחר שהוחלט על הגשת הראיה הנוספת, גם אם זו הוגשה כ"הודעה" ולא כ"בקשה". בסופו של דבר הוגשה תגובה להודעה ולכן לא נגרם כל נזק דיוני מעצם הגשת הודעה ולא בקשה. ד. בהודעתם, טענו התובעים כי מאחר והמוסד לביטוח לאומי הגיש תביעת שיבוב כנגד הנתבעות, ומאחר ובתביעה זו טען המוסד כי קייימת לו זכות שיבוב כנגד הנתבעות מאחר והן לא היו מעבידיו של התובע, ומאחר והתובע היה "מתנדב" אצל הנתבעות, כי אז אם יסתבר כי ההפרש בין גובה נזקיו של התובע לבין הגמלאות המשתנות קטן מרבע מהנזק - מגיע לו בכל מקרה פיצוי המגיע לרבע מנזקו, על פי סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995. בתגובה טענו הנתבעות כי למוסד לביטוח לאומי לא קמה זכות שיבוב כלפיהן שכן בזמנים הרלוואנטים לתאונה הם היוו מעביד של התובע לכל דבר ועניין, הוכרו כך ע"י המל"ל, וכי הנתבעת שילמה בגין התובע, בהיותו "מתנדב", סכום קבוע לביטוח הלאומי. בנוסף, טוענות הנתבעות, כי תשלום רבעו של הנזק קם רק כאשר תביעת התובע נבלעת לחלוטין בתגמולי המל"ל. כאמור, ההודעה והתגובות הוגשו לאחר הגשת הסיכומים. במהלך המשפט לא נשמעו ראיות לעניין השאלה אם הנתבעת היתה מעבידתו של התובע, אם לאו, ומשום כך לא ניתן לקבוע, על בסיס חומר הראיות המצוי בתיק, אם אכן הנתבעת היתה מעבידתו של התובע. יתירה מכך - נטל ההוכחה לטענה מוטל על התובעים והם לא הוכיחו כי הנתבעות לא היו מעבידותיו של התובע. אי לכך אין מקום לקבל את הודעתם הנוספת של התובעים כי התובע זכאי לפיצוי בשיעור של רבע מנזקו, בנסיבות העניין. הודעות צד ג' 90. הנתבעות הגישו, כאמור, הודעות צד ג' ל- 4 צדדים שלישיים, כמפורט להלן: הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים. שמואל נתנאל. ש. נתנאל מהנדסים יועצים בע"מ. מדינת ישראל - שר החקלאות והשר לאיכות הסביבה. 91. בסיכומיהן טוענות הנתבעות כי מאחר והוסכם בין התובע לנתבעות על חלוקת האחריות, ומאחר והצדדים השלישיים הסכימו להסדר והתחייבו שלא לטעון כנגדו, עליהם "הנטל להראות כי בנסיבות העניין לא היתה להם כל התרשלות ו/או הפר חובה חקוקה" (סעיף 227.2 לסיכומי הנתבעות). דין טענה זו להידחות. אין בהסכמתם של הצדדים השלישיים להסדר שבין התובע לנתבעות ובויתורן על טענות כנגד הסדר זה משום הסכמה כלשהי לשינוי בנטלי הראיה. על הנתבעות, ככל שולחי הודעות צד ג', מוטל הנטל להוכיח ולהביא ראיות לתביעתן. ההודעה כנגד צד ג' 4 - מדינת ישראל - שר החקלאות והשר לאיכות הסביבה 92. שר החקלאות הינו השר המוסמך על פי החוק להתקין תקנות ליישום ולביצוע של החוק להגנת חיית הבר, תשט"ו-1955 (להלן: "חוק הגנת חיית הבר"), ולמנות פקחים לשם כך (ר' סעיפים 16 ו- 10 לחוק הגנת חיית הבר). לטענת הנתבעות שר החקלאות מוסמך גם לקבוע כללים בדבר החזקת חיות בר בישראל ובדבר הפיקוח על החזקת חיות בר בישראל. ביום 19.11.95 הועברו סמכויותיו (הרלוונטיות לענייננו) של שר החקלאות מכוח חוק הגנת חיית הבר, אל השר לאיכות הסביבה (ר' תעודת עובד הציבור מאת אהרון לישנסקי, מ"מ מזכיר הממשלה, אליה צורפה החלטת הממשלה הקובעת כאמור). 93. לטענת הנתבעות, שר החקלאות והשר לאיכות הסביבה (להלן: "השרים") הינם השרים המוסמכים לפקח על פעולותיו של הצד השלישי מס' 1, הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים, ולהנחותה. 94. לטענת הנתבעות, התאונה ארעה עקב רשלנותם של השרים אשר לא התקינו תקנות בדבר הקמת גני חיות בישראל, בדבר מתקני מחיה לחיות הבר, לרבות הקוף נשוא התביעה, ובדבר בטיחות בגני החיות. רשלנות השרים, לטענת הנתבעות, באה לידי ביטוי גם בכך שלא פיקחו על ה"חי כיף" ולא הנחו ו/או פיקחו על הצד השלישי מס' 1. השרים, כך לטענת הנתבעות, התרשלו גם בכך שאיפשרו הקמת גני חיות, לרבות גני חיות המחזיקים בחיות-בר מסוכנות, ללא קביעת אמות מידה בטיחותיות כלשהן, ללא פיקוח ו/או הנחיה של הגורמים המנהלים גני חיות בישראל, בעת הקמת גן החיות ו/או במהלך הפעלתו. עוד לטענת הנתבעות, ידעו השרים כי נדרשת פעילות חקיקתית מהותית באופן דחוף להסדרת פעילות גני החיות, בפרט בתחום הבטיחותי, אולם נמנעו מלפעול. 95. בבחינת האחריות בעוולת הרשלנות עולה השאלה המרכזית אם המזיק חב לניזוק חובת זהירות (ר' ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פ"ד ל"ז(1) 113 (להלן: "פסק דין ועקנין"). חובת הזהירות עניינה חובת המזיק לצפות כי בהתנהגותו הרשלנית יגרום נזק לניזוק (ר' ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' אהרון זוהר ואח', פ"ד לז(3)757, 765 (להלן: "פסק דין עיריית חדרה")). חובת הזהירות הינה בעלת משמעות כפולה - חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית. 96. חובת הזהירות המושגית עניינה היכולת לצפות, כעניין טכני, את התרחשותו של הנזק, היינו, האם יכלו השרים לצפות, כעניין טכני, כי אי התקנת תקנות באשר להחזקת חיות בגני החיות, עלול להביא ליציאתן של חיות מסוכנות מהמתקן בו הן מוחזקות ולפגיעתן בעובדי הגן או במבקריו. גם אילו התקבלה הטענה כי קיימת חובת זהירות מושגית שכזו, עדיין לא מתקיימת חובת זהירות קונקרטית על צד ג' 4. 97. חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת על פי השאלה "אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק. ... בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו במישור הנורמטיבי" (ר' עמ' 125-126 לפסק דין ועקנין). בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' יצחק לוי ואח', פ"ד מח(3), 45, בעמ' 65 (להלן: "פסק דין לוי"), נפסק: "אמנם נאמר שנזק אשר צפוי במישור הפיסי, צפוי גם במישור הנורמאטיבי, אלא אם כן קימים שקולים מיוחדים המצדיקים צמצום החובה או שלילתה חרף יכולת הצפייה... לשון אחר, הקביעה כי קיימת חובת זהירות נורמאטיבית טומנת בחובה, בהכרח, קביעה כי קיימת צפיות נורמאטיבית, וכי שקולי מדיניות תומכים בקביעת קיומה של חובת זהירות. אולם, גזירתה של הצפיות הנורמאטיבית מן הצפיות הטכנית לעולם אינה אוטומטית... מתי נשללת הצפיות הנורמאטיבית? צפיות זו נשללת כאשר קיימים לכך טעמים "שבמדיניות משפטית"... טעמים אלו הם משני סוגים. סוג אחד של שקולים מקורו בדיני הנזיקין עצמם, וסוג שני עוסק בשיקולי מדיניות החורגים מתחום דיני הנזיקין. סוג השיקולים הראשון מתמצה בעקרון ה"שכנות", והוא שולל קיומה של חובת זהירות כאשר הצדדים "רחוקים" זה מזה. הסוג השני של השקולים עשוי לשלול קיומה של חובת זהירות, גם מקום שהדרישות של דיני הנזיקין עצמם - הצפיות והשכנות - מתקיימות... הנשיא שמגר בפסק דין לוי מדגיש כי חובת זהירות קיימת רק כלפי "שכן" ולא כלפי כולי עלמא, ומונה מספר שיקולים בבחינת יחסי השכנות. כך, יש לבחון האם מוטלת האחריות על בעל השליטה בנכס, האם מדובר בפעולה אקטיבית או במחדל, האם הנזק נגרם ישירות או בעקיפין, והאם מדובר בנזק פיזי או כלכלי. ר' בעמ' 67: "בנסיבות שבהן הפעולה או האינטרס שבגינם מטילים חובת זהירות על הנתבע "רחוקים" יותר (עניינית ולא משפטית); כאשר מדובר באחריות בגין מחדל להבדיל ממעשה; כאשר הנזק לא נגרם ישירות על-ידי הנתבע אלא על-ידי צד ג'; כאשר מדובר בנזק כלכלי - בכל הנסיבות הללו, כל אחת בנפרד ובמיוחד אם הן מופיעות באופן מצטבר - אין לגזור קיומה של שכנות מקיומה של צפיות. אין פירושו של דבר שאם מתקיימים תנאים אלה, ואפילו כולם ביחד, לא תיקבע לעולם חובת זהירות. אך במקרה כזה יהיה צורך בעיון מדוקדק יותר בקיומה של שכנות בין הצדדים". פסק הדין מתייחס גם לפעולות בעלי אופי שלטוני, כבענייננו, וקובע כי באשר לפעולות אלה יש להבחין בין פעולות המתבטאות בפיקוח בלבד, לפעולות הכוללות גם שליטה על מהלך האירועים: " בעוד שבסיטואציות שבהן קיימת שליטה בהליך קל יותר להכיר ב"קירבה" בין הצדדים, הרי בסיטואציות שבהן הקשר בין השלטון לאזרח מתמצה בפיקוח בלבד קשה יותר, אם כי אין זה בלתי אפשרי, למצוא את השלטון נושא בחובת זהירות" (עמ' 69 לפסק הדין). בענייננו, התרשלותם הנטענת של השרים נעוצה בעיקרה במחדל נטען, בין באי התקנת תקנות בנושא החזקת חיות הבר, ובין בהעדר פיקוח והנחיה באשר להחזקתם. הנזק בענייננו נגרם על ידי קוף אשר הוחזק ע"י החי-כיף ולפיכך השרים אינם הגורם הישיר והמיידי לנזק. השרים "רחוקים", עניינית, מהתובע הניזוק. אין להם שליטה ישירה ומיידית על ה"חי כיף" ועל החיות השוהות בו וזאת, בין היתר, משום שמדובר בגן חיות המצוי בבעלות פרטית. נוסף על כך, הפעולה השלטונית במסגרתה התרשלו השרים, עפ"י הטענה, אינה כוללת שליטה על מהלך האירועים ועל הנקיטה באמצעים הנדרשים, אלא היא במהותה פעולת פיקוח. ויובהר - גם המחדל הנטען באי התקנת תקנות מהותו "פיקוח" ולא "שליטה". שיקולים אלה מביאים לידי המסקנה כי לא מתקיימים בין השרים לבין התובע, הניזוק בענייננו, יחסי "שכנות" ולפיכך אין הם חבים חובת זהירות כלפיו. 98. לסיכום, מאחר וההתרשלנות הנטענת עיקרה במחדל נטען להתקין תקנות ולפקח, מאחר ומדובר בפעילות הנתונה לשיקול דעתם של השרים, ולאור היותם של השרים "רחוקים" מהניזוק ונעדרי שליטה ישירה במזיק ובמקום החזקתו, אין הם חבים בחובת זהירות כלפי התובע. 99. הנתבעות מבססות את חובת הזהירות לה הן טוענות על סמכותם "הטבועה" של השרים להתקין תקנות בנוגע להחזקת חיות הבר ו/או על סמכותם מכוח חוק הגנת חיית הבר (ר' סעיף 231.11.6 לסיכומי הנתבעות). הדין אינו מכיר ב"סמכות טבועה" להתקין תקנות וסמכות זו יכולה להיות מוענקת בחוק בלבד. לעניין הסמכות הנובעת מחוק הגנת חיית הבר, הרי שמכותרת החוק ניתן ללמוד על תכליתו העיקרית של החוק שהיא ההגנה על חיית הבר. החוק אינו מתייחס להגנה מפני חיית הבר. לפיכך ספק אם חוק זה והסמכויות המוקנות מכוחו מקימות חובה להתקין תקנות שעניינן הגנה מפני חיית הבר, כנטען ע"י הנתבעות. אי לכך, לא מצאתי כי הסמכות להתקין תקנות בנוגע להחזקת חיות הבר מקימה חובת זהירות בענייננו, לאור השיקולים שפורטו לעיל. 100. הפסיקה אף היא קובעת כי הסמכות להתקין תקנות, כשלעצמה, אינה מקימה חובת זהירות. ר' ע"א 4758/98 (חי') אורנים סיילנסר בע"מ נ' מדינת ישראל/משרד העבודה ואח' (צורף כנספח ב' לסיכומי צד ג' 4), בעמ' 2: "... גם כאשר מחוקק המשנה אינו מתקין תקנות, על אף החובה המוטלת עליו לעשות כן - ובענייננו, נניח שחובה כזו אכן קיימת גם בנסיבותיו של המקרה הנדון - אין בכך בלבד כדי להטיל על הרשות השלטונית חובת זהירות כלפי הפרט שנפגע כתוצאה מהעדר התקנות". עוד נקבע בפסק דין זה כי מבחינת המדיניות ועקרונות דיני הנזיקין, ראוי להטיל את האחריות על גורם הסיכון הישיר ולא על המדינה כגורם מפקח: "מבחינת המדיניות ולאור העקרונות של תחום הנזיקין בכלל, ראוי להבחין בין גורם הסיכון הישיר לבין חובת הפיקוח הכללית. הסיכון צריך שיהיה מוטל על מי "שמוכר" שירות או נותן העבודה. שוק הביטוח הפרטי, יכול לתת פתרון ראוי להקטנת הסיכון הישיר, המוטל על המעביד. בכל מקרה לא ראוי ואולי אף לא נכון מבחינה כלכלית להביא לפיזור הסיכונים, במיוחד במקום בו קיים שוק ביטוחי פרטי. אין זה גם נכון מבחינת המדיניות הראויה לפזר סיכון על ציבור שאינו מקבל שירות" (עמ' 3 לפסק הדין). ב"כ הנתבעות מפנה בסיכומיו לע"א 1639/01, 2246/01 קיבוץ מעיין צבי ומ"י נ' יצחק קרישוב ואח', נח(5) 215, שם קבע בית המשפט העליון כי למדינה קמה חובת זהירות כלפי ניזוק, בגין פיקוח רשלני על מקומות העבודה באסבסט. בפסק דין זה דובר על חובת פיקוח אשר "עוגנה בחוק ובתקנות" ואשר הטילה "חובות ספציפיות באשר לכל המקומות בהם העבודה באסבסט הותרה… (ההדגשה אינה במקור - ש.ג)". תחיקה זו, כך נקבע "יצרה אפוא יחסי שכנות בין שירות הפיקוח למקומות העבודה באסבסט" (עמ' 282-283 לפסק הדין). בענייננו לא קובעים החוק או התקנות חובת פיקוח של המדינה על גני החיות, לא כל שכן שאינם מטילים חובות ספציפיות וקריטריונים לפיקוח. לפיכך יש לאבחן פסק דין זה מענייננו. מטעמים דומים יש לאבחן מענייננו גם את פסק דין עיריית חדרה (אשר גם אליו הפנו הנתבעות), אשר מצא כי קמה לעירייה חובת זהירות למנוע את הפגיעה ממבנה מסוכן, בהינתן לה (בפקודת העיריות [נוסח חדש]) סמכות סטטוטורית כללית "לעשות כל הדרוש לשמירה על בטחון הציבור בתחומי העירייה" וסמכות ספציפית ומיוחדת "לצוות על הריסתם של בניינים מסוכנים" (ר' עמ' 766 לפסק הדין). 101. לטענת הנתבעות הסמכות להתקין תקנות מקימה, כאמור, חובה "לשקול את עצם הצורך וההצדקה להפעלתה של הסמכות" (סעיף 231.12.1 לסיכומי הנתבעות). לעומתם, טוען ב"כ צד ג' 4, כי העובדה שהותקנו תקנות בנושאים אחרים מכוח חוק הגנת חיית הבר מוכיחה כי הצורך להתקין תקנות נשקל, אלא שבמסגרת שיקול הדעת הנתון לשרים, אלה בחרו שלא להתקין תקנות בנושא החזקת חיית הבר. הנתבעות לא הוכיחו כי הצורך בהתקנת תקנות באשר להחזקת חיות הבר לא נשקל ע"י השרים ומשום כך דין הטענה להידחות. ויובהר - גם אם היתה מתקבלת טענה זו, ממילא לא היה בה כדי לשנות את המסקנה לפיה לא קמה לשרים חובת זהירות כלפי הניזוק בענייננו. 102. לטענת הנתבעות, אחראים השרים, נוסף על אחריותם בעוולת הרשלנות, גם בעוולת הפרת חובה חקוקה. לטענת הנתבעות "במעשיו ו/או במחדליו הפר הצד השלישי מס' 4 חובות חקוקות המוטלות עליו בין היתר מכוח חוק הגנים הלאומיים, שמורות הטבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ח- 1998 ו/או החוק להגנת חיית הבר תשט"ו - 1995 ו/או כשרים האחראיים על חיות הבר בישראל ו/או כבעלים של חיה מסוכנת ו/או חובות חקוקות אחרות, ועל כן הוא חב גם מכוח עוולת הפר חובה חקוקה" (ס' 224.6 לסיכומיהם). טענה זו היא טענה כללית אשר אינה מפרטת מהן החובות החקוקות, מכוח אילו סעיפים הן קמות, וכיצד בדיוק הן הופרו. לפיכך גם דין טענה זו להידחות. 103. לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, אין צד ג' 4 - המדינה - שר החקלאות והשר לאיכות הסביבה - חבים בנזיקין בתיק זה, והודעת צד ג' כנגדם נדחית. הודעה כנגד צד ג' 1 - הרשות לשמורת הטבע והגנים הלאומיים (להלן: "הרשות") 104. לטענת הנתבעות, הרשות הינה הגוף האחראי במדינת ישראל על שמורות הטבע, גני החיות וחיות הבר, אשר פועל מכוח ס' 3 לחוק הגנים הלאומיים, שמורת טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ח-1998 (להלן: "חוק הגנים הלאומיים") ו/או החוק להגנת חיית הבר. לטענתן, תפקידי הרשות כוללים אחריות ו/או פיקוח על חיות הבר המוחזקות בשבי ו/או ביקורת על התנאים בהם הן מוחזקות, לרבות בטיחות ותקינות המתקנים בהן הן מצויות, אישור מתקנים המיועדים לשמש כגני חיות, אחריות ו/או חובת טיפול בחיות הבר המצויות בישראל. לטענת הנתבעות, התאונה ארעה בשל רשלנותה של הרשות שהתבטאה, בין היתר, באי בדיקת בור הקופים, אי פיקוח על תנאי הבטיחות בהם הוחזק הקוף, אי עריכת בדיקות תקופתיות של בור הקופים, העברת קוף תוקפני לנתבעות, אי הזהרת הנתבעות על תכונות הקוף, אישור הבור למרות שאינו מתאים למגורי קוף, אי הנחיית הנתבעות כיצד לבנות את בור הקופים בכדי שיהיה מתאים ובטיחותי, אי בדיקת נוהלי העבודה ונוהלי הבטיחות בגן החיות, אי הנחיית הנתבעות כיצד להקים ו/או לתכנן גן חיות באופן בטיחותי, ופעולה שלא כפי שרשות ציבורית ו/או בעלים של חיות בר מסוכנות סבירים היו פועלים בנסיבות העניין. עוד טוענות הנתבעות כי במעשיה ובמחדליה הפרה הרשות חובות חקוקות המוטלות עליה מכוח חוק הגנים הלאומיים וחוק הגנת חיית הבר או התקנות ו/או כרשות האחראית על חיות הבר בישראל ו/או חובות חקוקות אחרות. על כן, לטענת הנתבעות, חבה הרשות גם מכוח היפר חובה חקוקה. בס' 229.12 לסיכומים טוענות הנתבעות, לסיכום, כי הרשות חבה כלפי הנתבעות בגין רשלנותה ו/או היפר חובה חקוקה, הן מכוח היותה בעלים של הקוף ואחראית עליו, מכוח חוק הגנת חיית הבר, והן משום שהיה עליה להתריע בפני הנתבעות על האפשרות ליציאת הקוף מבור הקופים ו/או להורות על העברתו לכלוב אחר. 105. על מנת להכריע בשאלת רשלנות הרשות יש לבחון האם היה עליה לצפות את הנזק שנגרם. הכרעה זו מושפעת, כמפורט לעיל, ממידת הקירבה וה"שכנות" אשר בין הרשות לניזוק. 106. תפקידיה של הרשות מוגדרים בחוק הגנים הלאומיים, ובחוק הגנת חיית הבר (ר' סעיף 3.1 לסיכומי הרשות). תפקידה של הרשות ליתן היתרים להחזקת חית בר מוגדר בחוק הגנת חית הבר (סעיף 9 ו- 15 לחוק). 107. תכליתו של חוק הגנת חיות הבר, כפי שעולה מכותרתו ומתוכנו, הינה ההגנה על חיות הבר. ר' גם ע"פ (חי') 2077/02 עובדיה רני נ' מדינת ישראל - הרשות לשמירת הטבע, תק-מח 2002(3) 8914, בעמ' 8916: "חוק הגנת חיית הבר, כשמו כן הוא, נועד להגן על חיית הבר מפני מעלליהם של בני אנוש, ולא להיפך". תכליתו של חוק הגנים הלאומיים היא שמירת הטבע, הנוף והמורשת בשטח המדינה (ר' פסק הדין בעניין עובדיה רני, בעמ' 8920). מחוקים אלו ומתכליתם ניתן להסיק כי כשרשות שמורות הטבע נותנת היתר להחזקת חית בר, מתוקף תפקידה בחוק הגנת חית הבר, תכליתה היא הגנת חיית הבר ולפיכך על הרשות להתמקד בהבטחת טובת החיה ובמניעת סבלה. ר' גם ס' 3-4 לתצהירו של רוני מלכא, מנהל חטיבת הפיקוח ואכיפת החוק ברשות לשמירת הטבע והגנים: "3. הרשות אינה אחראית לבטיחות הכלובים בהם נמצאים בעלי החיים ולמניעת בריחתם. תפקיד זה מוטל על הבעלים של גן החיות. הרשות אחראית לדאוג לתנאי מחייה טובים לבעלי החיים, מנקודת המבט של בעלי החיים, כלומר: מזון, נוחות, מרחב מחייה וכו' ולא לפן הבטיחותי. 4. כשאנו לא מאשרים הכנסת בעל חיים לכלוב מסויים, הרי שזה נעשה אך ורק בגין תנאי מחיה לא מספקים ולא נוחים עבור החיה ולא בגלל הפן הבטיחותי, אשר כאמור, אינו קשור כלל לרשות" (ההדגשות אינן במקור - ש.ג). הנתבעות אינן חולקות על כך שתפקידה של הרשות הוא הדאגה לטובת החיה. גם מהעדויות של עדי הנתבעות עולה כי אין מחלוקת על סוגיה זו. עם זאת, לטענת הנתבעות, הרשות בודקת את אפשרות החיה לברוח, וזאת מאחר שטובת החיה מחייבת גם את מניעת בריחתה שהרי אם תברח, יפגעו בה. מעדותו של מר לוינסון, וטרינר גן החיות במועד התאונה, עולה כי האחריות לבטיחות קהל המבקרים מוטלת על גן החיות, וכי הרשות אינה אחראית על בטיחות הכלובים. עם זאת, העיד מר לוינסון, כי אם יש לחיה אפשרות בריחה, לא תיתן הרשות אישור להחזקתה, מאחר ובריחת החיה עלולה לגרום נזק לחיה. ר' עדותו כדלקמן: "אנחנו (עובדי החי-כיף - ש.ג) עושים סיורי עבודה ואנחנו מסתכלים האם ישנם מפגעים בגן כולל הכלוב של השימפנזים. יש נוהל עבודה ובנוהל העבודה מחפשים מפגעים כל הזמן. אחד התפקידים שלנו הוא לשמור על בטיחות ובריאות החיות ובטיחות הקהל. אנחנו תמיד מחפשים אם יש גדר לא תקינה והאם ישנם ענפים שגדלים מעל לחצר מסוימת שפתאום החיה שנמצאת בפנים יכולה להיעזר בהם כדי לצאת" (ההדגשה אינה במקור - ש.ג) (ר' עמ' 238 לפרוטוקול מיום 24.6.03). "נכון שהרשות לא אחראית על בטיחות הכלובים אבל אני בכדי לקבל חיה... הרשות נותנת אישור אם היא חושבת שאני מסוגל להחזיק את החיה והווה אומר שאני נותן לה את התנאים (תנאי המחיה - ש.ג)... אבל יחד עם זה אם הבטיחות היא לא נראית להם הם לא יתנו לי אישור... ... ... נכון הוא שעל הקהל הרשות לא אחראית אבל כאשר אני מבקש להחזיק מעלה גרה מסויים ואני מבקש רשות מהרשות הרשות שולחת אחראי מטעמם לבדוק את המקום ואם הגדר שלי הוא 2.5 מ' ולא 3.10 מ' אז הוא לא נותן אישור על אף שנתתי לו את כל התנאים הכי טובים. עצם העניין שהוא יכול אולי לברוח מהגדרה הם לא יתנו לי אישור. הסיבה לאי נתינת האישור הוא לא הנושא של בטיחות בני אדם אלא בריחה לטבע והנזק לחיה כתוצאה מכך" (ר' עמ' 260 לפרוטוקול מיום 25.6.03). ר' גם עדותו של מר יגאל דוד בעמ' 373 לפרוטוקול מיום 4.3.04, שורות 10-19. בהקשר זה מפנות הנתבעות גם לעדותו של מלכא לפיה אם הרשות מוצאת כי יש לחיה אפשרות בריחה היא מתריעה על כך, וזאת מנקודת המבט של טובת החיה (ר' עמ' 376-377 לפרוטוקול מיום 4.3.04). מכאן מסיקות הנתבעות את חובת הזהירות של הרשות ואת התרשלותה הנטענת. 108. עמדתי היא כי אין מקום להטיל על הרשות אחריות בגין הנזק שנגרם לתובע מן הטעם שלא פיקחה/הרתיעה בעניין החזקתו של הקוף צי'קו. אחריות הרשות היא לבדיקת תנאי החזקתה של החיה, למען טובתה של החיה, ובין היתר, אחראית הרשות גם למניעת האפשרות שהחיה תברח ויגרם לה נזק משום כך. יחד עם זאת אין בכך כדי להביא למסקנה כי עליה לצפות כי יגרם נזק למבקרי הגן או עובדיו עקב מחדלה, אם אכן נגרם מחדל. לאור "ריחוקו" של הניזוק מהרשות לא מצאתי כי קמה לרשות חובת זהירות בענייננו. 109. בקביעה זו באשר לחובת זהירותה של הרשות כלפי הניזוק ובאשר לחובתה לצפות את נזקו יש להידרש גם לשיקולים אשר פורטו לעיל באשר לצד ג' 4. לרשות אין שליטה מיידית על גן החיות ועל החיות המצויות בו, ככל שהדבר נוגע לחובת הזהירות כלפי המבקרים בגן-החיות. לרשות אין גם שליטה מיידית וישירה על אופן התמודדות גן החיות עם אירועי בריחה של חיות, ועל הטיפול בניזוק. שליטה זו מצויה בידיו של גן החיות. נוסף על כך, הפעולה במסגרתה התרשלה הרשות, עפ"י הנטען, היא פעולת פיקוח במהותה וככל שהדבר נוגע לחובת הזהירות כלפי מבקרי הגן, גם עובדה זו מהווה שיקול נוסף למסקנה לפיה לא חבה היא בחובת זהירות. 110. מטיעוניהן של הנתבעות עולה כי לשיטתן, רשלנותה של הרשות אינה נגזרת רק מתפקידה הסטטוטורי מכוח חוק הגנת חיית הבר וחוק הגנים הלאומיים, אלא גם מהיותה של הרשות הבעלים של הקוף. הרשות טוענת לעומת זאת כי אינה הבעלים של הקוף. הנתבעות לא הוכיחו כי הרשות היא הבעלים של הקוף, וראה בעניין זה סעיף 3.5 לסיכומי צד ג'1. יתירה מכך - הקוף הועבר לאחריותן של הנתבעות 1 ו-2, להחזקתן ולשליטתן. העברת הקוף נעשתה לגן חיות, אשר על פניו הינו גוף אחראי אשר חזקה שימנע פגיעה ע"י הקוף, בין היתר במבקרי הגן ובעובדיו. לפיכך הרשות, כבעלים, לא היתה חייבת בעת העברת הקוף בבדיקת תנאי החזקתו, ככל שהם נוגעים לשלומם של מבקרי הגן ועובדיו (זאת בהבדל מחובת בדיקת תנאי החזקת הקוף ככל שהם נוגעים לטובת החיה, חובה אשר קמה לרשות מתוקף תפקידה הסטטוטורי כמפורט לעיל). משהועבר הקוף והאחריות להחזקתו אל גן החיות, גם אחריות הרשות כמחזיק בקוף וכבעליו כלפי מי שעלול להיפגע מהחיה, הועברה אל גן החיות. לפיכך אין בטענת הבעלות משום עילה לחיוב הרשות באחריות לנזק בתיק זה. 111. הנתבעות טענו, בין היתר, כי התרשלותה של הרשות היא בכך שכשהעבירה את הקוף להחזקתן של הנתבעות 1 ו-2, מבלי שהתריעה בדבר אופיו התוקפני ויתר תכונותיו של הקוף. לא הוכח כי הרשות לא דיוחה על הקוף ותכונותיו וכי יכלה לצפות כי התרשלות נטענת זו תגרום לנזק נשוא פסק הדין. לפיכך דין טענה זו להידחות. 112. הנתבעות טענו בנוסף, כי הרשות הפרה חובה חקוקה. מאחר והנתבעות לא פרטו מהן הוראות החוק הספיציפיות אשר הופרו, ומאחר ומדובר בטענה כללית שאינה מפורטת ומנומקת דיה, דין טענה זו להידחות. 113. אשר על כן ולסיכום הודעת צד ג' כנגד צד ג' 1 - הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים - נדחית. ההודעה כנגד צדדי ג' 2 ו-3 - שמואל נתנאל וש. נתנאל מהנדסים יועצים בע"מ (להלן: "היועצים") 114. הנתבעות טוענות כי היועצים בדקו את בטיחות פארק ה"חי כיף" מבחינת תקינותו הבטיחותית, לרבות בור הקופים, במועד הקמת הפארק וביום 17.12.97. לטענת הנתבעות, התאונה נגרמה מחמת הפרת חובות חקוקות ע"י היועצים ו/או עקב רשלנותם, אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שלא בדקו כראוי את בור הקופים, את התאמתו לתקן בישראל ו/או בעולם, לא התריעו אודות בעיות הבטיחות בבור ו/או על אפשרות יציאת קופים ממנו, אישרו לנתבעות לפתוח ולהפעיל את גן החיות ואת בור הקופים מבלי שיהיה בהם סידורי בטיחות מספיקים, לא בדקו ו/או לא בדקו כראוי את נוהלי העבודה והבטיחות בגן, לא הנחו את הנתבעות כיצד להקים ו/או לנהל גן חיות באופן בטיחותי ולא פעלו כפי שמהנדס בטיחות ו/או גורם המספק אישורי בטיחות היו פועלים בנסיבות העניין. 115. שירותיהם של היועצים הוצעו לנתבעת בהצעת מחיר מטעם היועצים (העתק ההצעה צורף כנספח א' לתצהיר שמואל נתנאל). בהצעת המחיר מצוין כי היא "הצעה ליעוץ והוצאת אישור עבור משטרת ישראל למטרות רישוי עסקים" (ההדגשה אינה במקור - ש.ג). גם האישור אשר נתנו היועצים לנתבעת מיום 17.12.97 (מוצג נ/4), אישור אשר היה תקף במועד התאונה, התייחס להיותו "אישור בטיחות לרישוי עסקים משטרת ישראל", ואישר "כי סידורי הבטיחות עונים לדרישות חוקי תכנון ובניה ומשטרת ישראל - תנאים מוקדמים לרישוי עסקים (פריט מס' 7.2) (צ"ל 7.10 - ש.ג) (ההדגשה אינה במקור - ש.ג)". מכאן כי מטרת ההתקשרות עם היועצים היתה קבלת אישור לצורך רישוי עסקים, וכי האישור אשר ניתן ע"י היועצים, ניתן לצורך רישוי עסקים. 116. בסעיף 5 לתצהירו של שמואל נתנאל, אשר לא נסתר, הבהיר מר נתנאל כי הבדיקה לשם מתן אישור עבור משטרת ישראל למטרת רישוי עסקים "הינה בהתאם לתנאים המפורטים על ידי משטרת ישראל ב"תנאים מיוחדים לפי סעיף 7 לחוק רישוי עסקים תשכ"ח - 1963 לעסק לפי פריט 7.10 בצו רישוי עסקים". לפי עדותו של מר נתנאל, הבדיקות להן נדרשה ש. נתנאל נעשות לפי הפרמטרים הקבועים בפריט 7.10 הנ"ל (ר' גם סעיפים 4 ו- 6 לתצהירו וכן עדותו בעמ' 355 לפרוטוקול הדיון מיום 23.2.04, שורות 5 ואילך). עדות זו לא נסתרה והיא נתמכת גם באמור באישור נ/4 המתייחס לפריט 7.2 בצו רישוי עסקים, כאשר אין חולק כי צריך היה להיות רשום 7.10 (סעיף 9 לתצהיר ש. נתנאל). 117. עיון בפריט 7.10 אליו הפנה נתנאל (נספח ב' לתצהיר נתנאל) מלמד כי אין הוא מתייחס לבדיקת כלובי חיות, לרבות אפשרות יציאת בעלי החיים מהכלובים, ואינו מכיל פרמטרים לבדיקה כזו. מכאן ניתן ללמוד כי ההתקשרות בין היועצים לנתבעת, כמו גם האישור שניתן, לא ניתנו כאישור לבטיחותם של הכלובים ולהעדר האפשרות של חיה לברוח מהכלובים. ר' בעניין זה גם תצהירו של מר אפריים בן עמי, עובד חברת ש. נתנאל מהנדסים יועצים בע"מ, אשר ערך את הבדיקה עליה התבסס אישור נ/4: "5. אני ערכתי את הבדיקה ביום 17.12.97. בבדיקה סקרתי את גן החיות בהתאם להנחיות רישוי עסקים של המשטרה לרבות דרכי מילוט, שלטי תאורה, עמדות כיבוי, אמצעי כיבוי, דרכי גישה לרכב בטחון, מערכות כריזה וכיוצ"ב. 6. הבדיקה לא כללה את בטיחות ותקינות הכלובים של בעלי החיים. לא התבקשנו ולא בדקנו את אפשרות יציאת בעלי חיים מן הכלובים. אין זה מתפקידנו לבצע בדיקה כזו ולא התבקשנו על ידי גורם כלשהו לערוך בדיקה כזו. אף אם היינו מתבקשים לא היינו עורכים בדיקה כזו שכן אין בידינו מומחיות לערוך בדיקה כזו". ר' גם עדותו בחקירתו הנגדית (עמ' 345 לפרוטוקול מיום 23.2.04): "נדרשנו להוציא רישוי עסקים לפי תנאים מיוחדים של המשטרה וכך היה ההסכם". עוד ר' עדותו של מר גדי גילהר, המנהל האדמיניסטרטיבי של החי-כיף, אשר אישר כי היועצים "הוזמנו על פי דרישות של מחלקת הרישוי בעיריית ראשון ומשטרת ישראל" (עמ' 281 לפרוטוקול מיום 25.9.03 שורות 3-4). 118. ראוי לציין כי בהעדר כל ידע ומומחיות ליועצים בנושא של בעלי חיים, ובהעדר פרמטרים המאפשרים את בדיקת האפשרות של חיה לצאת מכלובה, לא היה גם מקום לנתבעת לצפות מהיועצים לאשר ולהבטיח כי חיה לא תוכל לברוח מכלובה. בהקשר של המומחיות הנדרשת לבחינת אפשרות בריחתה של חיה ר' עדותו של רוני מלכא בעמ' 379-380 לפרוטוקול מיום 4.3.04. 119. זאת ועוד. מעדותו של ד"ר לוינסון, וטרינר החי-כיף, עולה כי אנשי הגן עושים סיורי עבודה ובוחנים אם ישנם מפגעים העלולים לסכן את בטיחות החיות והקהל, לרבות אם יש לחיות אפשרות לברוח (ר' עמ' 238 לפרוטוקול הדיון מיום 24.6.03). אם נדרשים שינויים ד"ר לוינסון הוא שמאשרם (עמ' 259 לאותו פרוטוקול). עוד העיד ד"ר לוינסון כי בוצעו שינויים בכלוב השימפנזים עובר לתאונה, וכי הגן לא פנה לקבלת אישור היועצים או גורם חיצוני כלשהו בנוגע לאותם שינויים (ר' עמ' 262-264 לאותו פרוטוקול). לאור התנהלות זו ספק אם אכן ראו הנתבעות את היועצים כגורם המאשר את בטיחות הכלובים ואת העדר אפשרות בריחת חיות מתוכם. 120. לטענת הנתבעות, בעדותם של ש. נתנאל ושל מר אפרים בן עמי, עובד חברת ש. נתנאל מהנדסים יועצים בע"מ, אשר על בסיס בדיקתו ניתן האישור מיום 18.12.97 (נ/4), נפלו פגמים וסתירות, וכי משום כך לא ניתן לקבל את גרסתם כי האישור הוצא לצורך רישוי עסקים. ראשית, ניתן לציין, כי על מנת לקבוע כי האישור נ/4 הוצא לצורך רישוי עסקים די להתבסס על תוכן האישור ועל הצעת ההתקשרות כמפורט לעיל. נוסף על כך, לא מצאתי כי נפלו בעדותם של נתנאל ובן עמי סתירות השוללות את אמינות גרסתם. העובדה כי מר אפרים בן עמי, אשר ערך את הבדיקה לקראת מתן האישור נ/4, אינו מהנדס בטיחות, בניגוד להצעת המחיר שכללה "הוצאת אישור מהנדס בטיחות", עניינה, אולי, הפרת הסכם, אך אין בה כדי להוות סתירה השוללת את גרסתו. 121. הנתבעות טוענות כי האמור בסעיף 8 לתצהירו של מר אפריים בן עמי לפיו "התייחסתי לכלובים רק מבחינה וזואלית ובדקתי אם הם שלמים" סותר את גרסת היועצים לפיה הבדיקה נעשתה לפי הפרמטרים אשר בפריט 7.10 לצו רישוי עסקים, מאחר ובדיקה זו אינה מנויה בפריט האמור. בהתייחס לסתירה נטענת זו הבהיר בן עמי כי בדיקת שלמות כלובים נעשתה על מנת לוודא שאין מכשולים בשטח המעבר, כנדרש לפי פריט 7.10, וכי "מבחינה ויזואלית אני חייב לבדוק פינות חדות כדי שלא יהווה סכנה לשלום הציבור או שיהיו מכשולים" (ר' עדותו בעמ' 348 לפרוטקול מיום 23.2.04). לא מצאתי כי סתירה נטענת זו (אם אכן היא משום סתירה), שוללת את אמינות גרסתם של היועצים. ויובהר - בחינת שלמות הכלובים, ככל שהיא חיצונית וויזואלית, גם אם אינה כלולה בפרמטרים שבפריט 7.10, אין בה משום נטילת אחריות כוללת על בטיחות הכלובים ועל היכולת של חיה זו או אחרת לצאת מן הכלוב. 122. לקראת הוצאתו של אישור נ/4 ערך מר אפריים בן עמי סיור בדיקה מטעם חברת ש. נתנאל. עם בן עמי סייר מר גילהר, מנהלו האדמינסטרטיבי של החי-כיף (ר' עדותו של בן עמי בעמ' 350 לפרוטוקול מיום 23.2.04, וכן עדותו של גילהר בעמ' 282 לפרוטוקול מיום 25.9.03). הצדדים אינם חלוקים על כך שבסיור בדיקה זה השתתפו מר בן עמי ומר גילהר, אולם הצדדים חלוקים באשר לאופן בו נבדקו הכלובים בסיור זה. על פי גרסת היועצים הכלובים נבדקו ויזואלית בלבד ומבחוץ. ר' סעיף 8 לתצהירו של בן עמי לפיו "התייחסתי לכלובים רק מבחינה וזואלית ובדקתי שהם שלמים", ר' עדותו בעמ' 348 לפרוטוקול מיום 23.2.04 לפיה "בדקתי את הכלובים בדיקות חיצוניות" ור' גם עדותו בעמ' 350 לאותו פרוטוקול כדלקמן: "אנחנו הסתובבנו שנינו, רק אני והמנהל גדי גילהר, לא היו איתנו מפתחות, לא נכנסתי לאף כלוב. לא ראיתי מעולם את פנים הכלוב" (ההדגשה אינה במקור - ש.ג). לעומת זאת, על פי גרסת הנתבעות, בדק מר אפרים בן עמי את כלוב השימפנזים מבפנים לצורך מתן אישור נ/4. טענתם זו נסמכת על עדותו של מר גילהר (ר' סעיף 230.11.03 ואילך). בתצהירו העיד מר גילהר מפורשות כי הבדיקה שנערכה לקראת הוצאת אישור נ/4 נערכה ע"י המהנדס שמואל נתנאל וכי הוא (גילהר) הצטרף אליו (סעיפים 4-5 לתצהיר). לעומת זאת בחקירתו הנגדית סתר מר גילהר את האמור בתצהירו כשהעיד כי בבדיקה הוא סייר עם מר אפריים בן עמי, וכי טרם התאונה כלל לא פגש את המהנדס שמואל נתנאל (ר' עדותו של גילהר בעמ' 282 לפרוטוקול מיום 25.9.03). על פי תצהירו של גילהר הוא הצטרף למהנדס בעת שערך את הביקורת וזה "בדק את כל הכלובים... לרבות בור קופי השימפנזה ומבנה הבור ותאי השימפנזים" (ס' 5 לתצהיר, ההדגשה אינן במקור - ש.ג). עם זאת העיד גילהר, בעמ' 283 לפרוטוקול מיום 25.9.03, כי לו אישית לא היו מפתחות של הכלובים וכי אסור לו להיכנס לכלובים. משנתבקש גילהר לאשר כי בן עמי, עימו ערך את הסיור, לא נכנס לכלובים העיד גילהר כי "לכלובים של החיות הטורפות לא נכנסנו כי רואים את זה מבחוץ, יש מעבר מיוחד. לכלוב השימפנזים כן נכנסנו. היתה עובדת שביקשנו שתפתח שתראה איך עובדת פתיחת וסגירת הכלובים כאשר החיות היו בחוץ". בהמשך העיד כי "המהנדס בדק את כל הכלובים", כלוב כלוב, למעלה מ-20 כלובים. גילהר הסביר כי את מרביתם של הכלובים (95% מהכלובים) ניתן לראות מבחוץ, ואילו "5% מתוכם הם כלובים יותר מורכבים והם כלובי החיות הטורפים והכלוב של השימפנזים ובמקרים אלה עשינו בדיקה יותר מעמיקה, יותר לראות איפה עומדים כל המנגנונים". לא מצאתי לקבל את עדותו של מר גילהר באשר לבדיקת כלובי השימפנזים מבפנים. מר גילהר לא ציין בתצהירו כי את כלוב השימפנזים פתחה עובדת הגן, ואיך קרה שבדיוק בעת בדיקת הכלוב היא נכחה במקום. גילהר לא הסביר האם היא שפתחה גם את יתר הכלובים אשר טען כי נבדקו מבפנים, ואם אכן כך היה, ניתן לתמוה מדוע לא ציין כי אותה עובדת, בעלת מפתחות לכלובים, השתתפה בסיור הבדיקה. עוד ניתן לתמוה מדוע לא התלווה לבן עמי אדם אחר (ולא גילהר), המוסמך לפתוח את הכלובים ולהיכנס אליהם, אם אכן מטרת הבדיקה היתה בדיקת הכלובים פנימה. גילהר סתר את עדותו שלו כאשר מחד ציין שהוא ובן עמי לא נכנסו לכלובי החיות הטורפות כי ניתן לראותם מבחוץ, ומאידך ציין כי כלובי החיות הטורפים הינם יותר מורכבים וכי בוצעה בהם בדיקה יותר מעמיקה של כל המנגנונים. עוד לא הסביר גילהר כיצד זה אסור לו להיכנס לכלובים ובכל זאת נכנס אליהם. שאלות וסתירות אלו מטילות ספק בעדותו של גילהר ולכן לא מצאתי לקבלה בעניין הבדיקה שנערכה לפנים כלוב השימפנזים. לפיכך מצאתי לקבוע כי הנתבעות לא הוכיחו, כנדרש, כי נערכה בדיקה פנימית של כלוב השימפנזים בסיור לקראת הוצאת אישור נ/4, עובר לתאונה. 123. הנתבעות מפנות לסעיף 4 לאישור נ/4 בו צוין בהערות כלליות כי "מומלץ להחליף גלגלות מסילות פתחי גליוטינה של כלובי בעלי חיים". לטענתן, הערה זו מעידה כי האישור הוצא תוך התייחסות ספציפית לכלובי החיות. לעומתן העיד מר בן עמי כי הערה זו הוספה על ידו ללא שבדק את הפתחים פרט לבדיקה ויזואלית מחוץ לכלובים, וזאת לבקשתו של מנהל הגן, לצורך אישור תקציב להחלפת הגלגלות (סעיף 8 לתצהיר). בן עמי העיד כי לא ניתן לראות את הגליוטינות מחוץ לכלוב, כי לא נכנס לכלוב, וכי לא ראה את הגליוטינות (עמ' 350 לפרוטוקול מיום 23.2.04). לא מצאתי לקבוע כי ההערה באשר לצורך בהחלפת הגלגלות מעידה כי נערכה בדיקת פנים הכלוב, או בדיקה המתייחסת באופן ספציפי לכלובים, ומצאתי לקבל את עדותו של בן עמי לפיה ההערה הוכנסה לבקשתו של גילהר. גילהר העיד כי רישום הערה על ידי מהנדס בטיחות לפיה יש לתקן דבר מה, יקל עליו בקבלת אישור תקציב לכך מהמנכ"ל. ר' עדותו בעמ' 285 לפרוטוקול מיום 25.9.03: "ת. כל הוצאה כספית בגן מלבד קופה קטנה כמו לקנות קפה היא באישור שניתן בפגישה ביני ובין המנכ"ל. ש. במסגרת תפקידך היו פעמים שביקשת משהו מהמנכ"ל והוא לא אישר לך. ת. בהחלט. ש. אם אומר לך שבמצב שאתה תבוא למנכ"ל ותגיד לו שיש כאן מהנדס שמבקש לבצע פעולה מסויימת יהיה לך יותר קל להעביר את זה אצל המנכ"ל. ת. אם בדו"ח המהנדס יהיה כתוב שצריך לתקן דבר מסויים יהיה יותר קל". בהקשר זה ניתן לציין גם את ההיכרות האישית ורבת השנים בין גילהר לבן עמי, ואת האפשרות שהיא אכן הביאה לרישום ההערה, למרות שהכלוב לא נבדק מבפנים ולמרות שבן עמי לא בדק את הגלגלות. ר' בעניין זה עדות גילהר לפיה הוא מכיר אישית את בן עמי ושירת עימו 20 שנה בחיל האויר, בעמ' 282 לפרוטוקול מיום 25.9.03, ור' גם עדותו של בן עמי בעמ' 349 לפרוטוקול מיום 23.2.04 המתארת את נסיבות הוספת ההערה, כדקלמן: "לא ראיתי גיליוטינות וכתבתי גם בתצהיר שלא בדקתי בתוך הכלוב אלא בדיקה ויזואלית מבחוץ. הכלובים הם פתוחים. זה כתוב גם בסוף הדו"ח, זה אחרי שישבתי במשרד של מנהל האתר והוא הסביר לי, בגלל ההיכרות שלנו של שנים רבים בחיל האויר הוא הסביר שיש לו בעיה תקציבית והוא ביקש ממני להוסיף את ההערה ואני אומר שלא בדקתי את הגליוטינות ולא גלגלות, אי אפשר לבדוק את זה. זה בפנים הכלוב ולא בדקתי בתוך הכלובים". 124. לאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי בדיקתו של מר בן עמי לא התייחסה לפנים הכלובים. זאת ועוד. אופן עריכת הבדיקה איננו מצביע על נטילת אחריות כוללת של היועצים על בטיחות הכלובים, ועל היכולת של חיה זו או אחרת לצאת מכלובה. 125. הנתבעות מפנות למסמך מיום 28.4.98 המתייחס לסיור שבוצע לאחר התאונה ואשר חתום ע"י היועצים (מוצג נ/6). מסמך זה מוען למשטרת ישראל, וכותרתו "חי-כיף ראשל"צ - סיור בטיחות". המסמך מציין כי ביום 27.4.98 נערך סיור בטיחות בחי כיף, ומפורטים בו משתתפי הסיור: נציגי משטרת ישראל, נציגי הנתבעת, שמואל נתנאל ואפרים בן עמי מחברת ש. נתנאל. המסמך מציין עוד כי מטרת הסיור הינה "בחינת סידורי הבטיחות בכלוב קופי הגורילה", מתוארים בו מאפייניו הקיימים של כלוב קופי הגורילה ובסיומו נכתב כי "מבדיקת המצב הקיים נמצא שסידורי הבטיחות הקיימים בכלוב תקינים והסיבות לאירוע החריג נבעו מגורמים חיצוניים אחרים". הנתבעות מבקשות לטעון כי מסמך זה מוכיח כי היועצים היו מעורבים בבטיחות כלובי החיות. 126. אין די במסמך זה כדי להוכיח כי למרות האמור בהצעת ההתקשרות ומעבר לקבוע בה, נטלו על עצמם היועצים אחריות לכלובי החיות. מתוכנו ומבנהו של המסמך עולה, ביתר סבירות, המסקנה כי הוא מסכם את הסיור שנערך ואת אומד דעתם של כל המשתתפים בו (כפי שטוענים היועצים), מאשר המסקנה כי הוא מהווה משום אישור בטיחות שניתן על ידי היועצים כמי שאחראים על בטיחותו של הכלוב (כטענת הנתבעת). ר' בעניין זה עדותו ש. נתנאל בעמ' 354 לפרוטוקול מיום 23.2.04: "... מטבע הדברים עמדנו ליד הכלוב ונערך מעין דיון... ...עמדנו מחוץ לכלוב ונערכה התייעצות. התיאור הקיים (של מאפייני הכלוב - ש.ג) הוא תיאור שקיבלתי מגדי גילהר (נציג הנתבעת - ש.ג).... הוא אמר שאלה המידות של הכלוב... אני לא אישרתי את הכלוב לא לפני ולא אחרי האירוע. ... המסמך נכתב ונערך כמו סיכום. באו גורמים, באה משטרת ישראל. משטרת ישראל זימנה סיור. נוכחותי היתה בגלל הקשר שלי למשטרה לעניין של רישוי עסקים. המכתב יצא כמו סיכום פגישה. הגיעו למסקנה שלא ראו שום דבר חריג בכלוב. הכלוב לא פרוץ ולא שבור ולא נכנס שום דבר לכלוב. ראו צינור שהיה למטה. כולם היו בדעה חד משמעית שהצינור שלא היה אמור להיות שם, היה אחד האמצעים שעזרו לקוף לצאת. המכתב שלי מבטא את הקונצנזוס שהיה שם" (ההדגשות אינן במקור - ש.ג). הנתבעות לא הביאו כל ראיה לסתור את עדותו של ש. נתנאל לפיה בבדיקת הכלוב, בסיור שנערך, לא נכנס מי ממשתתפי הסיור לתוך הכלוב. הנתבעות לא סתרו גם את הסברו של שמואל נתנאל לפיו את מאפייני הכלוב למד מנציג הנתבעת בסיור ומנהלה האדמניסטרטיבי, מר גילהר. הסבר זה גם מתיישב עם עדותו של מר גילהר לפיה הביא לסיור סכמה של הכלוב (עמ' 286 לפרוטוקול מיום 25.9.03). אי הכניסה לכלוב במסגרת סיור זה מחזקת אף היא את המסקנה כי היועצים לא נטלו אחריות לבטיחות הכלוב. 127. יתירה מכך. המסמך נערך לאחר האירוע וגם משום כך ספק אם יש באמור בו כדי לייחס ליועצים אחריות רטרואקטיבית על בטיחות הכלובים, אחריות אשר אינה עולה מהתחייבותם ומתוכן האישור שהיה תקף במועד האירוע. 128. לטענת הנתבעות רשלנותם של היועצים באה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שלאחר האירוע אישרו היועצים לנתבעות לפתוח מחדש את גן החיות, לרבות את בור הקופים, מבלי שהמליצו על עריכת שינויים כלשהם, וזאת למרות שעדיין נמצאו בו קופים מסוג זהה לקוף שתקף את התובע (סעיף 223.6.6 לסיכומי הנתבעות). גם דין טענה זו להידחות מאחר ולא ניתן לייחס ליועצים התרשלות במעשים שבוצעו לאחר קרות התאונה. 129. לסיכום, לאור תוכנם של ההתקשרות ושל האישור נ/4, לאור העדרם של פרמטרים לבדיקת כלובי חיות במסגרת רישוי עסקים, ולאור העדר מומחיות של היועצים בתחום זה, ולאור שאר האמור לעיל, לא מצאתי כי היועצים התרשלו וכי חבים הם בנזיקין על הנזק נשוא פסק דין זה. לא מצאתי גם לקבל את טענות הנתבעות לפיהן המסמך נ/6 ואופן עריכת הבדיקה לקראת מתן אישור נ/4 מעידים כי היועצים היו אחראים על בטיחות כלובי החיות. 130. הנתבעות הוסיפו וטענו כי במעשיהם ו/או במחדליהם הפרו היועצים חובות חקוקות המוטלות עליהם בחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1969 ו/ואו כגוף המאשר את בטיחות בור הקופים ו/או חובות חקוקות נוספות ועל כן הם חבים גם מכוח עוולת הפר חובה חקוקה. כפי שקבעתי גם ביחס לשאר הצדדים השלישיים, טענה זו לא פורטה באופן מספק ע"י הנתבעות ודינה להידחות. 131. אשר על כן גם הודעת צד ג' 2 ו-3 כנגד שמואל נתנאל וש. נתנאל מהנדסים יועצים בע"מ, נדחית. שכ"ט עו"ד והוצאות 132. א. התובעים עותרים לפסוק להם שכר טרחת עו"ד על הצד הגבוה ולא פחות מ-20% מסכום הפיצויים, שהוא התעריף על פי כללי לשכת עורכי הדין, בצרוף מע"מ כדין. עוד עותרים התובעים לחייב את הנתבעות בגין מלוא ההוצאות שהוציאו, על פי רשימה שתוגש לאחר קבלת פסק הדין. ב. הנתבעות לא טענו בסיכומיהן כנגד דרישת התובעים לשכ"ט עו"ד בשיעור של 20% (אף כי טענו כנגד טענת התובעים המייחסת להן "התעקשות" ו"התמשכות ההליכים"). משום כך ניתן לקבוע כי אין הנתבעים חולקים על דרישות התובעים לפסוק להם שכ"ט עו"ד בשיעור 20%. יתרה מכך וחשוב מכך - בתיק זה הושקעה עבודה רבה על ידי ב"כ התובעים, כמו גם ב"כ הנתבעים. התובעים זכאים להוצאות ריאליות לאור העבודה הרבה שהושקעה בתיק. ג. אי לכך אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מסכום הפיצוי שנפסק בפסק דין זה בצרוף מע"מ, כשסכום זה נושא ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ד. הנתבעות, ביחד ולחוד, ישאו גם במלוא הוצאות התובעים, כשהסכומים נושאים ריבית והפרשי הצמדה כדין, מיום הוצאתם ועד התשלום המלא בפועל. 133. הנתבעות, ביחד ולחוד, ישלמו לכל אחד מהצדדים השלישיים (צד ג' 2 ו-3 ביחד) הוצאות משפט, נושאי ריבית והצמדה מיום הוצאתן ועד התשלום המלא בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 15% מסכום הפיצוי שנפסק בפסק דין זה בצירוף מע"מ, נושאי ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. בעלי חייםמשפט פליליאלימותתקיפה