פסק דין רקע כללי ביום 06/03/2000, עת שיחקה התובעת 1 (להלן:"התובעת") עם ילדי הנתבעים, בחצר ביתם, הותקפה ע"י כלב שבבעלות הנתבעים. אין חולק בין הצדדים כי הכלב, שהיה מסוג אמסטף, נשך את התובעת באוזנה הימנית ותלש אותה ממקומה, כל זאת בהיותה בת 9 שנים. טענת ההגנה היחידה אשר בפי הנתבעים בעניין החבות היא שהתובעת התגרתה בכלב. טענות הצדדים התובעים טוענים כי הנתבעים החזיקו בכלב מסוכן, מסוג אמסטף, ולא דאגו לקשירתו כהלכה פן יתקוף אחרים, וכן לא דאגו לתנאי החזקה ראויים. אילו דאגו הנתבעים לכך לא הייתה התובעת ניזוקה בצורה קשה. עוד מוספיה התובעת, כי אין הנתבעים חוסים תחת כנפי ההגנות הקבועות בסעיף 41ב לפקודת הנזיקין (להלן: "הפקודה"), הואיל ולא דבק במעשיה פגם המקים הגנה לנתבעים. מאידך טוענים הנתבעים, כי התובעת התגרתה בכלב עת שסימנה לו בלעג בשתי ידיה. מעשיה של התובעת, מקים לנתבעים הגנה הפוטרת אותם לחלוטין מהאחריות בגין התקיפה, לפי סעיף 41ב(1) לפקודה. עוד מוסיפים הנתבעים, כי שומה היה על התובעת לפעול להקטנת נזקיה, במיוחד כשהיא זכאית לכיסוי כל הוצאותיה הרפואיות. אולם התובעת בחרה לנוסע לחו"ל לשם ביצוע הניתוחים במקום בארץ,ולא עשתה די להקטנת נזקיה. דיון והכרעה בשאלת החבות: ביום 15.11.2010 שמעתי עדותיות הצדדים כאשר העידו לפני התובעים, הנתבעים ובתם של הנתבעים גב' לונה אספניולי. אקדים ואציין כי כנגד נתבע מס' 2 הוגש כתב אישום בעקבות המקרה והוא הורשע על פי הודאתו כך שעצם האירוע אינו מוכחש. אוסיף עוד כי הנטל להוכחת קיום ההגנה רובץ על שכמם של הנתבעים. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הנני מוצא לנכון לקבוע כי התאונה אירעה כגרסת התובעים קרי שהכלב נשך את התובעת ללא שהייתה כל התגרות מצידה. לעניין הנסיבות עדות התובעת וגב' לונה הן העדויות הרלוונטיות שכן יתר העדים שהעידו לפני לא ראו את הנשיכה עצמה ומה שקדם לה. בהקשר זה הנני מעדיף את גרסת התובעים על פני הגרסה שנמסרה מפי הנתבעים. להלן אפרט את נימוקי לכך. בטרם אכנס לניתוח עדויות העדים אציין מושכלות יסוד בהערכת עדויות ומהימנותן. סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"ה-1971, קובע לאמור "ערכה של עדות בע"פ ומהימנותם של עדים היא עניין של ביהמ"ש להחליט בו עפ"י התנהגותם של העדים, נסיבות העניין, ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". ודוק, מהימנותו של עד נקבעת, בדרך כלל, בעזרת אחד או יותר מארבעה המבחנים הבסיסים הבאים: מבחן ההתרשמות, מבחן ההשוואה החיצונית, מבחן ההשוואה הפנימית, ומבחן האישיות (ראה ספרו של קדמי "על הראיות" חלק שלישי, עמ' 1599). התובעת עשתה עלי רושם מהימן ותוכן עדותה היה אמין. התובעת הדגישה לפני את פחדה מכלבים, בכתב תביעתה, בתצהיריה וכן בעדותה בביהמ"ש. בנוסף לכך, התובעת הדגישה כי בכל פעם שבה שיחקה עם ילדי הנתבעים הייתה מבררת עם גב' לונה אם הכלב אכן נמצא ואם הוא קשור. לא זו בלבד, התובעת תיארה את החשש והפחד שלה מכלבים עת שציינה בעדותה כי באותו יום :"לפני שנכנסתי לביתה (ביתה של לונה, א.כ) שאלתי אם הכלב קשור או בבית כי אני מפחדת, אף פעם לא התקרבתי לכלב ותמיד שאלתי אם הוא קשור"(ראו ע' 23, ש' 24-25). עוד הוסיפה: "הלכתי ואני זוכרת שהייתי עם הגב לכלב והוא לא הפסיק לנבוח"(ראו ע' 23 ש' 31-32). לשאלת ב"כ הנתבעים, על מיקומה בעת קרות התאונה היא ענתה: "בדיוק שהייתי עם הגב אל הכלב, שמעתי ריצה כלשהיא ולא הבנתי מה זה, רק אחרי המקרה הבנתי שזה היה הכלב.." (ראו ע' 24 ש' 4-5). בעודה מתארת התובעת את פחדה מהכלבים ניתן היה לחוש בפחד זה מעל דוכן העדים. הסתירות עליהן הצביע בא כח הנתבעים בסיכומיו לאו סתירות הן. מדובר בסתירות בעניינים שוליים אשר אינן יורדות לשורשו של עניין. גב' לונה העידה לפני כי הכלב הספציפי היה כלב שבדרך כלל נובח (עמ' 30 ש' 4) דבר המשתלב היטב עם עדות התובעת. עדותה של גב' לונה נגבתה כאשר הנתבעים היו נוכחים דבר הפוגע במהימנות תצהירה (עמ' 30 ש' 9 - 8). גב' לונה ענתה לשאלה אם מדובר בכלב מסוכן בשלילה (עמ' 30 ש' 26) וכנשאלה שוב אמרה אולי (שם ש' 28) זאת בניגוד לעדות אביה כי מדובר בכלב מסוכן. עדות זו של גב' לונה נועדה להמעיט ממסוכנתו של הכלב, על אף שמדובר בכלב מסוכן זאת על מנת לסייע לנתבעים ולכן אינני נותן אימון בעדותה. המדובר בעדה אינטרסנטית אשר מבקשת לסייע לנתבעים ולכן יש להתייחס לעדותה בזהירות. הנתבעים לא מצאו לנכון להביא לעדות את בנם מנסור שהשתתף במשחק עם התובעת ולונא ולכן הדבר עומד בעוכריהם. לכן אינני מקבל את גרסת הנתבעים כי התובעת התגרתה בכלב ולעגה לו. גם אם הייתי מקבל את גרסתם לפיה התובעת לעגה לכלב אין הדבר מהווה התגרות. ובמה דברים אמורים? על פי עדותה של גב' לונה נלעג וההתגרות של התובעת התבטאו בכך שהתובעת עשתה לכלב תנועות באצבעות ידיה אשר היו מוצמדים לצידי מצחה. אולם בכך אין המדובר בהתגרות כמכשמעה בפקודה. ביום 25/03/1992, נכנס לתוקף תיקון מס' 7 לפקנ"ז, והוספה העוולה של "היזק על ידי כלב". מדברי ההסבר להצעת החוק, למדים כי התיקון בא בעקבות ריבוי מקרה התקיפה והניזוקים ע"י כלבים כך שנאמר: "הוכח התגברות תקיפות כלבים על עוברי אורח, יש לראות בבעליו של כלב אחראי באופן מוחלט למעשיו. רק כך יגבר הסיכוי כי בעלי כלבים יעשו את הדרוש למנוע תופעות אלה" (ה"ח 2104, כ"ב בשבט התשנ"ב, 27.1.92, 506). בטרם כניסת התיקון לתוקף, נהג אז משטר האחריות המוגברת, והנטל היה מוטל על הנתבע להוכיח כי לא התרשל והיה על התובע החפץ לזכות בפיצויים לבסס את עילת תביעתו על עוולת הרשלנות, כשעניינו נדון במסגרת סעיף 40 לפקנ"ז (ראו ע"א 179/71 לילי כהן נ' חברת חוף הכרמל, פ"ד כו(1) 645 ,ע"א 733/77 חנן גיאור נ' זנדר חנן, פ"ד לד(3) 533). בעקבות התיקון, הוספה האחריות המוחלטת כשקיימות הגנות לצידה לבעלי הכלבים ומחזיקיהם, כך שבהתקיימותן פטורים הם מהאחריות. יוצא כי אין המדובר באחריות מוחלטת במובן אבסולוטי, (ראו ע' דרורי, על אופיה של האחריות הנזיקית - האחריות לנזקי כלב, הפרקליט (תשס"ג) מו, ע' 385, ע' 401). לפי משטר האחריות החדש, אין אשמתו או חפותו של המחזיק או הבעלים של הכלב רלוונטית לעניין האחריות (המלומד פורת משווה את האחריות בענייננו כ"דומה במידה רבה לאחריות המוטלת לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975), אם כי ישנו רלוונטיות למעשה ואשמת הניזוק ככל ועסקינן בהגנות לפי המשטר החדש. ההגנות מפורטת בסעיף 41ב לפקנ"ז כלהלן: "41ב. בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה - (1) התגרות של הניזוק בכלב; (2) תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו; (3) הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים." יפים לענייננו דבריו של פרופ' פורת : "אשמם החמור של הניזוק, מצד אחד, ואי היכולת המעשית של הבעלים למנוע נזקים בסיטואציות מסוימות, מצד אחר. הטלת אחריות על הבעלים באותן סיטואציות (התגרות בכלב, תקיפת הבעלים או בני משפחתו הקרובים או הסגת גבולו) לא הייתה מפחיתה את הנזקים שגורמים כלבים אלא במחיר גבוה מדי, לסברת המחוקק", (ראו א' פורת, דיני נזיקין ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"ב - תשנ"ג, עורך א' רוזן צבי, ע' 346). עוד מוסיף המלומד, כי ההגנות שבתיקון הנן מלאות וכי די לו אם יוכיח הנתבע אחת מההגנות בכדי שייהנה מהסייג, כך שהניזוק יישא במלוא הנזק. לטעמי על מנת לקבוע כי נפגע התגרה בכלב יש לענות על שתי שאלות: האחת סובייקטיבית והיא האם הנפגע פעל מתוך כוונה להתגרות בכלב והשניה שאלה אובייקטיבית והיא האם הפעולות אשר עשה מהווה התגרות בכלב בעיני האדם הסביר. למשל שיסוי הכלב בכלב אחר או התגרות בו בעזרת מקל כל אלה עונים על המבחן האובייקטיבי. כך לדוג' בע"א (י-ם) 2432/08 לוסיאן גלרטר נ' דבורה גוגנהיים, קבע ביהמ"ש כי אין ליטוף כלב השומר בחצר ע"י זר מהווה התגרות, הן מבחינה הסובייקטיבית והן מהבחינה האובייקטיבית, זאת כי לא הייתה כוונה להתגרות בכלב. ביהמ"ש למעשה שלל כי מגע פיזי שאין בו משום כוונה לפגוע בכלב יש בו בכדי להוות התגרות בכלב, אף אם מבצע המעשה הוא אדם זר. במקרים חמורים, כדוג' ת"א 39672/00, קרושבסקי טלי נ' קנטור מיכל, התובעים הכו את הכלב באלות מעץ, וביהמ"ש קבע כי מעשיהם נחשבים להתגרות. לדידה של לונה הפעולה שביצעה התובעת הייתה על מנת לשחק עם הכלב ולכן מכאן ועד המסקנה כי התובעת התגרתה בו הדרך ארוכה. גם לשיטתה של גב' לונה לא הייתה כל כוונה מצידה של התובעת לקנטר א תהכלב ולגרום לו להתפרע. יתרה מכך הפעולה אותה ביצעה התובעת, אם אקבל א גרס הנתבעים, אינה עונה אחר המבחן האובייקטיבי דהיינו עשיתת תנועות באצבעות הידיים כפי שנטען שהתובעת עשתה אינה עונה אחר מבחן ההתגרות מהבחינה האובייקטיבית. גם אם אקבל את הטענה כי פעולות התובעת היו פעולות התגרות עדין ניתן להטיל אחריותעל הנתבעים מכח עוולת הרשלנו שכן סעיף 41 ג לפקודה מורה ע לשמירת דינים והוראות פרק זה באות להוסיף. הנתבעים התרשלו כאשר התירו לילדים לשחק לפני כלב מסוכן. העובדה כי הכלב קרע את הקצועה לשיטתם מלמדת כי לא קשרו אותו בחבל הולם וחזק דיו ומכאן התרשלו ויש להטיל עליהם רשלנו מכח עוולת הרשלנות. בנוסף אין במקרה זה להטיל אשם תורם על התובעת מאחר ולא שוכנעתי כי התגרתה בכלב או לעגה לו כפי שהנתבעים טענו. סוף דבר האחריות לנזקי התובעת מוטלת על הנתבעים. גובה הנזק: בעקבות התאונה, התובעת נזקקה לשני ניתוחים בארץ. בניתוח הראשון, סמוך לאחר התאונה לתובעת הושתלה אוזן, אך למצער הניתוח לא צלח. השני היה ביום 27.03.2000, בו התובעת עברה ניתוח לכריתת האוזן והשתלת עור, אשר צלח באופן חלקי. לאחר הניסיון הכושל להשתלת האוזן בארץ, ולאחר היוועצות עם רופאים בארץ, נסעו התובעים בהמלצת הרופאים לצרפת בכדי לשחזר את האוזן. הניתוחים בצרפת הניבו תוצאה שבארץ לא הייתה ברת השגה, כך שצלח הניסיון לשחזר את האוזן, דרך קצירת סחוס בית החזה, ובניית האפרכסת בעזרתו, בנוסף להשתלת העור. פרופ' מלר אשר מונה בזמנו במסגרת ביטוח תלמידים קבע בחוות דעתו כי בעקבו תהתאונה וכתוצאה ממנה ולאחר הניתוחים נותרה לתובעת נכות תצמיתה בשיעור 10% ועוד 3% בגין הצלקת בחזה מקום בו ניטל הצלע.. התובעים תובעים את הוצאותיהם בגין הטיפול לו נזקקה התובעת בצרפת והשהייה שם. כאב וסבל: פגיעתה של התובעת אינה פגיעה קלה. בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה נזקקה התובעת לארבעה ניתוחים: שניים בארץ ושניים בצרפת. הנני מקבל כי מצב אוזנה של התובעת בטרם בוצעו הניתוחים לשחזורה גרם לה עוגמת נפש רבה היא הסתגרה בביתה וסירבה להסתובב ברבים. הטיפולים להם נזקקה התובעת היו ממושכים כרוכים בכאב וסבל ממושך. כמו כן, אירוע התקיפה עצמו הינו אירוע מצמרר אשר גרם לתובעת כאב וסבל רב ויש לתת על כך מענה הולם. לכן אני פוסק לתובעת בראש זה סך של 100,000 ₪. הפסד כושר השתכרות: עיון בתמונות העדכניות מעלות כי קיים הבדל בגול אפרכסות האוזניים של התובעת וקיים הבד בין צד שמאל לצד ימין. עיון באוזן המשוחזרת מראה כי הניתוח היה ניתוח מוצלח וכי הרופאין עשו עבודה טובה אם כי אין זהות מלאה בפרטים הקטנים של האוזן בהזוואה לאוז הבריאה. לתובעת שיער ארוך וכאשר הוא פזור לא ניתן להבחין באוזן. אולם דבר זה מחייב כי התובעת לא תקצר את שיערה והיא אינה יכולה לאסוף אותו בעונות החמות של השנה ולכן הדבר יכול להפריע לה בעבודתה במידה מה. המדובר בפגם אסטתי בעיקרו אשר אינו מגביל את התובעת ומונע ממנה לעבוד. ההשפעה יכולה להיות בכל המקומות אליהן תרצה התובעת להתקבל כאשר בין יתר הדרישות לקבלה לאותו מקום הוא מראה אותו אדם ונטיית המעבידים תהיה לקבל את אותם אנשים שאין להם פגם אסטתי. לכן מן הראוי לפסוק תח ראש נזק זה סכום על דרך האומדנא. הנני מעמיד פיצוי זה על סך של 50,000 ₪. הוצאות בעבר: בטרם אכנס לעובי הקורה אעיר כי התובעת דרשה תחת ראש נזק זה את ההוצאות הממשיות ואת המקורות למימון כגון פדיון תוכניות חסכון ולטעמי מדובר בכפל פיצוי. תביעת התובעת לפיצוי בגין טיפולים שנזקקה להם בצרפת מעוררת את השאלה האם בית המשפט יפסוק לפי הפיצוי הסביר כאשר בכלל זה יביא בחשבון את עלו הטיפולים בהתאם לרפואה הציבורית או שמא לפי הטיפול הטוב ביותר. כלל ידוע הוא כי מטרת דיני הנזיקין, להשיב את המצב לקדמותו, היינו יש לבור את הפיצוי הדרוש להשיב המצב לקדמותו,(ראו א' ברק, "דיני נזיקין - תורת הנזיקין הכללית (מהדורה שנייה, תשל"ז, ג' טדסקי עורך). אין הפיצוי חפץ בהענשת המזיק, אולם אין הוא נקבע לפי יכולתו של המזיק, אם כי ביסוד הערכת הנזק עומדים אל מול עיני השופט, צורכי הניזוק, (ראו ע"א 357/80 יהודה נעים נ' משה ברדה, פ"ד לו(3), תשמ"ב- תשמ"ג , 762, (להלן :"עניין נעים"). זאת ועוד בבואו של השופט להעריך את טיבו של טיפול רפואי שנזקק לו הניזוק עקב התאונה, יש מקום להבחין בין הטיפול "ההוגן" או "ההולם", לבין הטיפול הטוב ביותר שהוא בר השגה. בעניין נעים נזקק ביהמ"ש לסוגיה וקבע: " בהערכת טיבם ורמתם של נתונים - וטיפול רפואי בכלל זה - ניתן לאבחן היטב בין דבר הנחשב ל"הוגן" או "הולם" לבין הטוב ביותר שהוא בר-השגה. משמעותו המעשית ותרגומו אל המוחשי של הביטוי "הוגן" עולים מתוך המציאות החברתית, הכלכלית והמדעית הקיימת. כך ניתן ללמוד על מהותו מתוך יחסה של החברה לנפגעים האחרים, שהיא רוצה גם כן ביקרם ובטובתם. אם לחדד אמירה זו, יש להציג את השאלה, אם אשפוזם בישראל של מפגרים או של פגועים במוסדות מוכרים, הנמצאים תחת פיקוח נאות, הוא בגדר טיפול "הוגן" או "הולם" במפגרים או פגועים אלו או לאו. דומה כי גם מוסכם, שאמת המידה ההולמת וההוגנת אינה יכולה להיות מגובשת רק לאור מאווייהם הסובייקטיביים של קרובים או אף של הנפגע עצמו, כאשר הוא מסוגל לדון בדבר".(שם ע' 806). היינו הפיצוי אינו נקבע לפי בחירת הניזוק הסובייקטיבית לסוג טיפול מסוים, אם כי הפיצוי נועד לספק את הדרוש בכדי לקיים את ההוגן או ההולם, ולא הטוב ביותר האפשרי. ביהמ"ש בעניין נעים קבע, כי ההולם והוגן חופפים את הסביר, כשהם משקפים את החזרת המצב לקדמותו, ככל האפשר, בהתאם לצרכיו האינדיווידואליים של הניזוק, (שם, ע' 810). הפיצוי אף יינתן על בסיס הערכת הסיכוי להצלחת הטיפול. הניזוק אינו רשאי לדרוש פיצוי שיש בו משום להיטיב את מצבו על חשבון המזיק. בחירת החלופה לקבל טיפול רפואי בחו"ל, תהיה עדיפה אם וכאשר הינה מהותית להחזרת המצב לקדמותו, אזי המזיק יהיה חייב לפצות,(שם, ע' 777) . לצד כל הכללים המנחים לעיל אין לזנוח את חובתו של הניזוק בדבר הקטנת נזקו. בענייננו, נאלצה התובעת לעבור ניתוח לשחזור האוזן. הניתוח בארץ כשל, לכן ולאחר היוועצות עם מומחים, החליטו התובעים לנסוע לצרפת בכדי לשחזר את האוזן תחת השגחתה של המומחית ד"ר פירמין. הנסיעה לצרפת, נולדה בעקבות הניתוח הכושל בארץ לשחזור האוזן. היינו התובעים ניסו את כל אשר ביכולתם בכדי להחזיר את המצב לקדמותו בהתאם למצוי ולמקובל כטיפול בארץ. הבחירה לנסוע לחו"ל, הינה פועל יוצא של כשלון הניתוח בארץ. לאחר היוועצות עם מומחים, נודע לתובעים כי יש סיכויים להצלחת הניתוח בצרפת. יוצא כי, אין התובעים בחרו בחלופה שמטיבה איתם, או הטובה ביותר, אלא באפשרות היחידה שניצבה בפניהם להחזרת המצב לקדמותו, ועל כן על הנתבעים לפצות אותם במלוא ההוצאות ששולמו עבור הניתוחים. אוסיף עוד כי התובעים בפועל בבוחרם את החלופה של ביצוע הניתוח בצרפת, לאחר מיצוי האפשרו בארץ, הקטינו בפועל את נזקם שכן אם התובעת הייתה משלימה עם כשלון הניתוח בארץ משמעות הדבר שהפגם האסטתי ממנו סבלה היה חמור יותר והדבר היה מחייב פסיקת פיצוי גבוה יותר בראש הנזק ש לאובדן כושר השתכרות. מאידך אינני לוקח בחשבון הואצות בגין כלכלת התובעים בחו"ל שכן הוצאות אלו היו נגרמות ללא קשר לתאונה אם כי בשיעור פחות יותר. הדבר נכון לגבי הוצאות אוכל והוצאות ביגוד חורף. לא אקח בחשבון הוצאות בגין רכישת משחק סוני פלייסטיישן או מתנו תלצוות הרפואי. בנוסף לא אקח בחשבון הוצאות רפואיות לתובעים 2 ו- 3 שכן לא הוכח צורך מבחינה רפואית לגבי הוצאה זו ולא הובאה כל חוות דע בנושא זה. לאחר שבחנתי את כל ההוצאות הנטענות אני פוסק לתובעים בראש נזק זה סך של 87,451 ₪ כולל הוצאות בגין אשפוז ושכר מנתחים. קופת חולים מכבי הסכימה להשתתף בעלות הניתוחים בסך של 50,000 פרנק אך היא העבירה סכום זה ישירות לבית החולים כאשר התובעים והסך שקבעתי לעיל בסעיף 52 הוא מעבר להשתתפות הקופה. עזרה מטעם ההורים והפסדי שכר: אימה של התובעת עבדה בחברת שטראוס. על פי הנטען על ידה נאלצה להיעדר מעבודתה למשך כארבעה חודשים אם כי ההעדרו הייתה על חשבון ימי מחלה וחופשה. הפסד ימי מחלה וחופשה הינו ראש נזק בר פיצוי אם כי לא מפצים בעדו הפסד מלא. אביה של התובעת אף הוא טוען כי נעדר מעבודתו אך משכורתו שולמה על חשבון ימי חופש. אביה של התובעת טוען אךף כי לקראת הנסיעה לצרפת באוגוסט 2002 פוטר מעבודו בשל העדרותו. אכן קיימת סמיכות זמנים בין הפיטורין לנסיעה אך יחד עם זאת במכתב לא צויינה סיבת הפיטורין והתובעים לא טרחו לזמן לעדות את המעביד לצורך תמיכה בטענתם. לכן טענה זו לא הוכחה. הוריה של התובע היו לצידה ותמכו בה. עזרתם הייתה עזרה מסורה ומעבר למה שנדרש באופן סביר. אני דוחה את טענת הנתבעים כי לצורך הנסיעה היה ניתן להסתפק בהורה אחד מלווה. זכותם של שני ההורים להיות נוכחים ברגעיה הקשים של התובעת על מנת לתמוך בה ולסייע בידה. לכן אינני מקבל טענה זו. לאחר שעיינתי במסמכים הנני פוסק בגין עזרה והפסד שכר לתובעים סך של 30,000 ₪. הוצאות לעתיד: מצבה של התובעת סופי ולא שוכנעתי כי תזדקק לטיפולים נוספים בעתיד. סיכום: לסיכום הנני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: א. כאב וסבל 100,000 ₪ ב. הפסד כושר השתכרות לעתיד 50,000 ₪ ג. הוצאות בעבר 87,451 ₪ ד. עזרה והפסד שכר הורים 30,000 ₪ סה"כ נזק 267,451 ₪ לסכום הנ"ל יתווסף שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט בשיעור של 20% בתוספת מע"מ. כלבבעלי חייםמשפט פליליאלימותנשיכת כלב / תקיפת כלבתקיפה