התובע טוען כי בנדון לא חלה ההוראה הקבועה בסעיף 7 ב(ג) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - "הפקודה"), המעניקה חסינות לעובד מדינה בפני תביעת נזיקין המוגשת נגדו. בכך אדון במסגרת החלטה זו. רקע עובדתי התובע, יליד 1953, העובד בשירות בתי הסוהר, הגיש תביעה נגד מדינת ישראל (משרד המשפטים) ונגד נתבעים 2-6 אשר בזמנים הרלוונטיים לתובענה עבדו כמאבטחים מטעם הנתבעת 1 בבית משפט השלום באשדוד. לטענתו, באירוע מיום 24/4/00 בעת שהגיע לביהמ"ש באשדוד לשם הסדרת ענייניו האישיים, הוא נפל קורבן להתנהגות תוקפנית ואלימה מצד הנתבעים הללו. כתוצאה מכך, כך נטען, נגרמו לו חבלות חמורות. לכתב ההגנה צירפה הנתבעת 1- מדינת ישראל- הנהלת בתי המשפט (להלן:"המדינה") הודעת הכרה ובקשה לדחיית התובענה נגד הנתבעים מס' 2-6. בהודעתה, הודיעה המדינה כי המעשה הנטען בכתב התביעה נעשה תוך שהנתבעים ממלאים תפקיד שלטוני כעובדי ציבור, ומשום כך חלה על מעשיהם חסינות, וזאת לפי הקבוע בסעיף 7ב לפקודה (להלן:"הודעת ההכרה"). בתגובת התובע ל"הודעת ההכרה" טען התובע כי אין לקבל את הודעת המדינה כי מעשי הנתבעים חסינים מחבות, שכן לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 7א לפקודה. בהחלטת בית המשפט מיום 31/10/2007 התבקשו הצדדים ליתן עמדתם להצעת בית המשפט לפצל את הדיון בתובענה, כך שתחילה תתברר שאלת החסינות, כאשר נסיבות האירוע כפי שיתבררו, ישמשו אף בתביעת התובע כנגד הנתבעת 1. בתגובת המדינה התנגדה המדינה זו לפיצול הדיון כאמור. בנימוקי התנגדותה טענה המדינה כי תגובת התובע, המתנגדת להודעת ההכרה, לא הוגשה על פי ההתקנות שכן, ההליך הנכון אינו מתן תגובה להודעת ההכרה כי אם הגשת בקשה לבית המשפט. לטענתה, מטעם זה בלבד יש לדחות התביעה האישית נגד נתבעים 2-6. המדינה טענה עוד כי החלטה לאמץ את מעשה עובד המדינה אם לאו, הינה החלטה מינהלית וככזו, הביקורת עליה צריכה להיעשות במסגרת כללי המשפט המינהלי ולא במסגרת בחינת היסודות העובדתיים של המקרה, כפי שהעלה התובע בתגובתו להודעת ההכרה. לטענתה, הדבר עולה הן מדברי ההסבר להצעת החוק והן מטעמים של יעילות הדיון. לטענתה, אין די בכך שהתובע טוען בתביעתו ובתגובתו כי עובדי המדינה חרגו מסמכותם ותקפו אותו כדי למנוע את תחולת החסינות, אלא יש צורך להגיש בקשה מבוססת ולעמוד בנטל משמעותי המכוון להוכיח כי מתקיים החריג לכלל החסינות. ביום 30/1/2008, ללא שנתקבלה כל התייחסות מטעם התובע להחלטת בית המשפט המוזכרת לעיל, הוגשה בקשה מטעם התובע ולפיה ביהמ"ש מתבקש שלא לדחות את התביעה כנגד הנתבעים 2-6. בבקשתו, טען התובע כי החלטת המדינה לפרוס חסותה על הנתבעים 2-6 ניתנה בהסתמך על שיקולים לא עניינים, שכן זו לא צירפה להודעת ההכרה כל מסמך ממנו ניתן ללמוד מהם הגורמים אשר הביאו אותה לעשות כן. עוד נטען, כי לא צורף כל מסמך המעיד כי עובר להודעת המדינה, זו בחנה את גרסת הנתבעים ורק לאחר מכן, מסרה את הודעתה לבית המשפט. לטענתו, למדינה אינטרס מובהק להודיע כי הנתבעים 6 - 2 פעלו בסמכות, שאם לא כן, בכך היא מודה, הלכה למעשה, כי התובע צודק בטענותיו. לדידו, הודעתה של המדינה היא טענה בעלמא אשר ניתנה באופן אוטומטי ואינסטינקטיבי, מבלי לברר את עובדות האירוע לאשורן. עוד טען התובע, כי החלטת המדינה הינה חריגה גסה ממתחם הסבירות תוך שהתובע שב וחוזר על המסכת העובדתית כפי שפורטה בכתב תביעתו. נוכח מסכת עובדתית זו לטענת התובע, על בית המשפט לקבוע כי הנתבעים פעלו מתוך כוונת זדון או לכל הפחות, מתוך שוויון נפש לגרום לתובע חבלות ולפיכך, לא עומדת להם ההגנה הקבועה בסעיף 7א לפקודה. ביום 27/2/2008 נתקבלה תגובת המדינה לבקשת התובע שבה נכללת חזרה על העמדה לפיה במקרה דנן מתקיימים תנאי החסינות ביחס לנתבעים ולפיכך, מן הדין לדחות בקשת התובע. לטענת המדינה, בקשת התובע הינה חזרה על הגירסה העובדתית אשר נפרשה בכתב תביעתו ובתגובתו הראשונית להודעת ההכרה, ואין בה משום הנחת התשתית לטענתו כי החלטת המדינה להכיר בקיומה של החסינות, נפל פגם מרכזי היורד לשורשם של דברים. לטענתה, טענות התובע לפיה הנתבעים פעלו תוך כוונה לגרום נזק ולכל הפחות בשוויון נפש לאפשרות גרימת נזק, אינה נתמכת במאומה וכל כולה, בגדר מסקנות של התובע ועל יסוד גרסתו העובדתית בלבד. המדינה חזרה גם על טענתה, כי על בית המשפט להימנע בשלב מקדמי זה מלנהל דיון בטענותיו העובדתיות של התובע שהרי ההליך המקדמי בדבר קיומה של חסינות כשלעצמו, ישווה לניהול המשפט כולו, דבר שהמחוקק לא כיוון לו. מה גם, שמדברי ההסבר לחוק, עולה כי הבחינה של "תעודת ההכרה" צריכה להיות מנהלית. לטענת המדינה, פעולת הנתבעים 2-6 נעשה בתוקף תפקידם השלטוני, כפי שפורט בכתב ההגנה לו צורפה תעודת הכרה חתומה על ידי המשנה לפרקליט המדינה לעניינים אזרחיים וכתב הסמכה מאת היועץ המשפטי לממשלה. המדינה אף צרפה לתגובתה את תצהירה של הגב' נעמי ורדי, מאגף הביקורת בהנהלת בתי המשפט, התומך בעובדות כפי שפורטו בכתב ההגנה ובתגובה. המדינה ציינה כי דחייתה על הסף של התביעה כנגד הנתבעים 2-6 אין משמעה כי התובע יימצא בפני שוקת שבורה אלא שתביעתו תתנהל מול מדינת ישראל- הנהלת בתי המשפט. לנוכח כל אלה, סבורה המדינה כי יש לדחות את בקשת התובע. ד י ו ן סעיפים 7א ו-7ב לפקודה שעניינם חסינות עובדי ציבור קובעים כדלקמן: "7א. חסינות עובד הציבור (א) לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור. (ב) אין בהוראות סעיף קטן (א) כרי לגרוע מאחריותה של המדינה או של רשות ציבורית לפי סעיפים 13 ו-14 ולפי כל דין. ... 7ב. תובענה נגד עובד המדינה (א) הוגשה תובענה נגד עובד המדינה על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד המדינה, וטענה המדינה בהודעה לבית המשפט לקיומה של חסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד , אם נעשה המעשה, תצורף המדינה להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת. (ב) ביקשה המדינה, בהודעתה לפי סעיף קטן (א), כי תידחה התובענה נגד עובד המדינה - תידחה התובענה נגדו, ויראו את התובענה כאילו הוגשה נגד המדינה מכוח אחריותה למעשהו של עובד המדינה לפי סעיפים 13 או 14, ואת מעשה עובד המדינה כאילו נעשה תוך כדי מילוי תפקידו. (ג) על אף הוראות סעיף קטן (ב) רשאי התובע לבקש, בתוך תקופה שתיקבע בתקנות, כי בית המשפט יקבע שלא מתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א; קבע בית המשפט כאמור, לא תידחה התובענה נגד עובד המדינה, ולא יחולו הוראות סעיף קטן (ב). ...". תנאי לסמכות המדינה למסור הודעה המעניקה חסינות לעובד מדינה הוא, כי המעשה המיוחס לו, נעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, כאשר נקבע חריג להענקת החסינות, זאת מקום שהמעשה נעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור. מטבע הדברים, ברור כי טענת התובע בענייננו, הינה כי לא התקיימו התנאים להענקת החסינות וכי מתקיימים הסייגים השוללים את אפשרות הענקתה. אופן בדיקת נושא החסינות אחת השאלות המרכזיות המתעוררת בענייננו הינה באשר לאופן בו ייבדק נושא החסינות. כפי שעולה מתגובותיו של התובע, יש לערוך בירור עובדתי על מנת להגיע להכרעה בסוגיה זו. לעומת זאת, לטענת המדינה, יש לבחון את החלטת המדינה אם להעניק חסינות לנתבעים, אם לאו, כהחלטה מינהלית שהביקורת עליה צרה ומוגבלת מעצם טבעה. קשה לומר כי קיימת תמימות דעים בפסיקת בתי המשפט בסוגיה זו. בת"א 35372/06 (בש"א 171502/06) חיים שטנגר, עו"ד נ' יהודה איציק, תק-של 2007(1), 7436 , 7441 (2007) סבר בית המשפט כי הבדיקה הנעשית בשלב הנוכחי היא בדיקת היסודות העובדתיים של המעשה עצמו המיוחס לנתבע, דהיינו יש להכריע בשאלה האם המעשה מושא התובענה נעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק, או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה (סעיף 14 להחלטה). "מלשון זו עולה, כי המבחנים אותם על בית המשפט להעמיד לנגד עיניו הם מבחנים ספציפיים, השואבים את מקורם וחיותם מהוראות מפורשות בפקודת הנזיקין, ולא מבחני המשפט המנהלי בדבר בחינת תקינות המעשה המינהלי, על פי מבחני תחום משפטי זה" (סעיף 39 להחלטה). לעומת זאת, בת"א 1596/06 עו"ד פסטרנק יצחק נ' עודי אילנה, תק- של 2007(1), 17298, סבר בית המשפט כי "הבחינה הראויה של החלטת החסינות היא בחינת סבירותו של המעשה המנהלי המכיר בחסינות" (סעיף 8 להחלטה). גם בת"א 8055/06 (בש"א 3665/06) סילביה דהן נ' מ"י (טרם פורסם) החליט בית המשפט כי אין לבחון את היסודות העובדתיים של המקרה לגופם בשלב זה, אלא יש לבדוק אם החלטת הרשות נעשתה במסגרת מתחם הסבירות, שלא על פי שיקולים זרים (סעיף 5 להחלטה). מדברי ההסבר להצעת חוק ניתן להבין, כי בחינת החלטת המדינה אם לאמץ את מעשה עובד הציבור, אם לאו, תהיה בהתאם לכללי המשפט המינהלי: "בסעיף קטן (ב)(3) מוצע כי החלטת המדינה לאמץ את מעשה עובד המדינה או שלא לאמצו, תהיה כפופה לביקורת ערכאה הדנה בתובענה במסגרת של הליך מקדמי ולא לביקורת בג"צ, כדי למנוע כפל דיון בשתי ערכאות באותה שאלה, ומכיוון שהשאלות שידונו במסגרת התובענה, ואופי הביקורת בהליך זה, אף שהוא מתנהל במסגרת תביעה נזיקית, יהיה מינהלי במהותו, כמתחייב מהעובדה שמדובר בביקורת על החלטה של המדינה; נטל ההוכחה בעניין כגון זה יוטל על הטוען נגד החלטת המדינה" (הצעת חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) (אחריות עובדי הציבור), התשס"ג-2002, ה"ח הממשלה 6, בעמ' 137). (ההדגשות שלי- נ.נ) לאחר שבחנתי את מאמרו של המחוקק כקבוע בסעיפים 7א' ו- 7ב' לפקודת הנזיקין ואף לנוכח העולה מדברי ההסבר להצעת החוק, סבורתני כי בחינת היסודות העובדתיים של המקרה הנתון, בשלב זה, לא רק שאינה מתיישבת עם תכלית תיקון החוק, אלא שיש בה משום סרבול ההליך הדיוני, מעבר לנדרש. ביקורת על החלטה מנהלית מתבצעת לרוב באמצעות בחינה האם ההחלטה נעשתה במתחם הסבירות וללא התחשבות בשיקולים זרים. החלטה כאמור תיפסל, אם נמצא כי זו לוקה בחוסר סבירות מהותי או קיצוני. על תובע, המבקש להשיג או לערער על החלטה מינהלית, להניח תשתית משמעותית לטענתו כי נפל פגם קיצוני, היורד לשורשו של עניין בהחלטת המדינה וכי אין להכיר בקיומה של החסינות. אין די בטענה בעלמא מצד התובע כי עובד הציבור פעל בזדון או בשוויון נפש לאפשרות גרימת הנזק- אלא נדרשת תשתית, שאינה אך גירסת התובע לבדו, ואשר יש בה כדי להקים יסוד סביר לטענות חמורות כאמור. לעניות דעתי, התנגדות התובע להודעת ההכרה והטעמים שפורטו על ידו, אין בה משום פגם קיצוני או למצער, פגם כלשהו בהחלטת המדינה להכיר בחסינות הנתבעים. כנזכר לעיל, עיקר השגותיו של התובע נוגעות לכך שהחלטת המדינה לפרוס חסותה על הנתבעים 2-6 ניתנה בהסתמך על שיקולים לא עניינים וזאת, ביו היתר, משום שהמדינה לא הציגה ולו מסמך אחד המעיד כי עובר להודעת ההכרה, ערכה המדינה בירור מעמיק באשר לגרסת הנתבעים 2-6 וכן כי להודעתה לא צורף כל מסמך ממנו ניתן ללמוד מהם הגורמים אשר הביאו אותה לערוב לנתבעים. התובע אכן טען שהחלטת המדינה חורגת ממתחם הסבירות באופן חד, תוך שהוא שב ומפרט את המסכת העובדתית כפי שפורשה על ידו בכתב תביעתו. בדיקת סוגיית הענקת החסינות מתקיימת לאור עקרונות מתחום המשפט המנהלי ומטבע הדברים, זו מצומצמת ומוגבלת לעילות הביטול מתחום המשפט המנהלי. לא מצאתי בטעוניו של התובע משום הנחת בסיס עובדתי או אחר לטענות פסלות או לקיומם של פגמים בדרך קבלת ההחלטה המינהלית, במיוחד כאשר על פני הדברים לא ניתן לומר כי ההחלטה נגועה במשוא פנים, בחוסר סבירות, בהעדר נקיון כפיים וכיוצ"ב. להבנתי, התנגדות התובע, שעיקרה העלאת טיעונים במישור העובדתי, הינה סתמית, כוללנית, אין בה כדי להצדיק ביטול ההכרה , מה גם שלא הוכח כי נפל פגם בדרך קבלת ההחלטה להעניק החסינות. כאמור, אין די בטענה בעלמא כי הנתבעים פעלו בזדון או בשוויון נפש לאפשרות גרימת הנזק- אלא נדרשת תשתית שאינה מתמצית אך בגרסת התובע לבדו ואשר יש בה כדי לכונן יסוד סביר לטענות חמורות כאמור, יסודות אשר נמצאו לא נמצאו כלל בטיעוני התובע. טענותיו של התובע אינן מחדשות מאומה ביחס לנטען על ידו בכתב התביעה, ולדעתי צודקת המדינה בטענתה כי אין די בחזרתו של התובע על גרסתו העובדתית הנטענת בכתב התביעה לצורך הרמת נטל ההוכחה המוטל עליו, מה גם שחזרה על טיעון עובדתי אינה הופכת את הנטען למוכח. טענת התובע לפיה החלטת המדינה חורגת חריגה גסה, ממתחם הסבירות - אינה נתמכת במאומה ואין בדעתי להיזקק לטענה משמעותית שכזו מבלי שהתובע טורח להניח מסד נתונים ולו מינימאלי, העשוי לצדד בטענתו. באשר לטענות התובע כי המדינה לא צירפה להודעתה מסמך שניתן ללמוד הימנו אודות השיקולים שהביאו להכרתה בנתבעים 2 עד 6 כמי שזכאים לחסינות - נראה כי המדובר בטענות הנוגעות ל"חובת ההנמקה" החלה על המדינה. תקנה 4 לתקנות הנזיקין קובעת בעניין זה כי: "המדינה תמסור הודעה לבית המשפט, לגבי עובד ציבור שהוא עובד מדינה, כי היא מכירה בכך שמעשה העובד נעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני, כאמור בסעיף 7ב(א) לפקודה (להלן - הודעת הכרה) אם התקיימו כל אלה: (1) המעשה נעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני של העובד . (2) המעשה לא נעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור". מניסוח תקנה 4 הנ"ל עולה כי די בכך שהמדינה תציין בהודעת ההכרה כי המעשים נעשו תוך כדי מילוי תפקיד שלטוני, כאמור בסעיף 7ב(א) לפקודה, ואין צורך בחזרה על כל האמור בתקנה, בבחינת "מצוות אנשים מלומדה". לדעתי, אין בכל הנטען ע"י התובע משום איון סמכותה של המדינה להגיש את הודעת ההכרה. מה עוד, שמעיון בהודעת המדינה בדבר קיומה של חסינות עולה כי זו פעלה לפרט הטעם לקיומה של החסינות שעה שציינה בהודעתה כי :"הטעמים לקיומה של החסינות הם כי בקשר לאירועים נשוא התובענה פעלו נתבעים אלה במסגרת תפקידם השלטוני כעובדי ציבור, בתפקיד מאבטחים בבית משפט השלום באשדוד, ומבלי שמתקיימים התנאים שבסעיף 7(א)א סיפא לפקודת הנזיקין". בשולי הדברים אעיר, כי בסעיף 16 לתגובת המדינה לבקשת התובע שלא לדחות את התביעה, ציינה המדינה כי להודעת ההכרה שהוגשה על ידה צורפה הכרה חתומה על ידי המשנה לפרקליט המדינה לעניינים אזרחיים וכתב הסמכה מאת היועץ המשפטי לממשלה. מעיון בתיק ביהמ"ש עולה כי מסמכים אלה לא נמצאים בתיק ועל כן טוב תעשה המדינה באם תפעל להגישם לתיק בית המשפט תוך 15 יום. מצאתי לנכון להוסיף כי ההודעה בדבר קיומה של חסינות ניתנת למעשה כנגד האינטרס המובהק של המדינה, שהרי אם אמנם תביעת התובע תתקבל תחוייב המדינה לשאת בנזקים שגרמו הנתבעים 2 עד 6, ככל שיוכחו. מכל מקום, כפי שהבהירה המדינה, מתן הודעת הכרה איננה בבחינת "סוף פסוק" שכן פקודת הנזיקין קובעת כי המדינה זכאית במקרים מתאימים להגיש נגד עובד הציבור, שלגביו ניתנה הודעת הכרה, תביעה לשיפוי או לפיצוי. מכל המפורט לעיל, עולה כי הבקשה להסרת החסינות צריכה להיבדק לפי כללי המשפט המינהלי המשמשים לביקורת על החלטות הרשות. במקרה זה נמצא כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי נפל פגם או דופי בדרכי התנהלות המדינה וכל שכן בהחלטתה להעניק חסינות לנתבעים 2-6 . לפיכך יש לקבל את הודעת החסינות. פועל יוצא מכך הוא כי התביעה כנגד נתבעים 2 - 6 נדחית והתובע יורשה להמשיך בתביעתו כנגד הנתבעת 1 בלבד. התיק נקבע לק.מ. בפניי ליום 14/7/09 בשעה 12:00, לקראתו יפעל התובע להציג תצהיר נסיבות מטעמו וזה יוגש בתוך 30 יום מהיום. תצהירי נסיבות מטעם הנתבעת יוגשו בתוך 45 יום מקבלת תצהירי התובע. ניתנה היום י"ח בניסן, תשס"ט (12 באפריל 2009) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. מותר לפרסום ביום 21.4.09. נחמה נצר, שופטת משרד המשפטים