אדם שנפגע בתאונת עבודה הגיש ערעור על האשם התורם הגבוה שנקבע לדעתו - בשיעור של 20 אחוז. להלן פסק הדין בערעור: פסק-דין המערער - המשיב שכנגד הועסק אצל המשיבים כאופה בבית עסקם. ביום 2.4.94 הוא נפגע בתאונת עבודה כאשר ידו נתפסה בלהביו של מערבל בצק במהלך ניקויו. על כך הוגשה התובענה לבית משפט קמא, במהלכה קבע בית המשפט (כב' סגן הנשיא ר' כרמל), כי למשיבים אחריות כלפי המערער באשר לאירוע, אולם לאחרון אשם תורם בשיעור של 20 אחוז. באשר לנזקיו של המערער, התייחס בית המשפט לנכותו הרפואית בשיעור של 9.75 אחוז כנכות תפקודית, זאת על-פי דברי המומחה מטעם בית המשפט שרשם בחוות דעתו כי "מדובר בפגיעה בגידים ובתנועה". הפיצויים עבור הפסדי ההשתכרות נקבעו על בסיס שכר של 7,000 ש"ח לחודש. על רקע זה קבע בית המשפט כי משנת 2000 ועד להגיע המערער לגיל 67 הוא זכאי לסכום פיצויים גלובלי עבור הפסדי השתכרות בסך של 100,000 ש"ח, זאת בנוסף לסכום של 12,500 ש"ח שנפסקו עבור תקופת העבר, פרק זמן של ארבעה עד שישה חודשים. עוד נפסקו למערער פיצויים עבור הוצאות שונות, עזרת הזולת (13,000 ש"ח) ונזק שאינו נזק של ממון בסך של 65,000 ש"ח. על כך הוגשו הערעור והערעור שכנגד המונחים לפנינו. המערער מלין בערעורו על האשם התורם הגבוה שנקבע לדעתו ומנגד לכך על שיעור הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות, שלדעתו בית משפט קמא הקפיד עמו יתר על המידה, שכן אלה צריכים לעלות בשיעורם על שיעור הנכות הרפואית. עוד טען באשר לבסיס השכר שנקבע לצורך החישובים ומכאן לתוצאה באשר להפסדי השתכרות בעבר והפסד כושר השתכרות בעתיד. לבסוף הלין המערער על כך שבית משפט קמא פסק לזכותו שכר טרחת עורך דין בשיעור של 15 אחוז בלבד, ולא 20 אחוז כפי שלטענתו מקובל לפסוק. נוסיף ונציין, כי בעיקרי הטיעון נטענה גם טענה באשר לשיעור הפיצויים עבור הנזק שאינו נזק של ממון, אולם טענה זו לא נזכרה בכתב הערעור. מנגד לכך טוענים המשיבים כנגד עצם קביעת האחריות. לטענתם אין להטיל עליהם אחריות כלשהי, ומכל מקום האשם התורם שנקבע צריך להיות לדעתם גבוה הרבה יותר. עוד הם מוסיפים וטוענים כנגד השיעור של הנכות התפקודית, ולמעשה הגריעה מכושר ההשתכרות, ועל פגמים נוספים שנפלו בפסק הדין באשר לשערוך נזקי העבר ולקביעת הפיצויים לעתיד, שנקבעו לתקופה הקודמת למועד מתן פסק הדין. לאחר שעיינו בטענות באי-כוח שני הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי מן הדין לדחות את שני הערעורים, ועל-כן הם נדחים בזה. נחה דעתנו, כי במכלול נסיבות העניין מתקיימת אחריות של המשיבים, למרות שלמערבל היה מפסק בטחון. כפי שקבע בית-משפט קמא, לא הובהר אלו צעדים ואמצעי בטחון נקטו המשיבים כדי שעובדיהם לא יקלעו למצב שבו ניתן יהיה להפעיל את המערבל כאשר הם עסוקים בניקויו וידם נמצאת בסמוך ללהבים. חובה זו חלה על המעביד, ועליו לשכנע כי הוא נקט בכל האמצעים והדריך את העובד כראוי להימנע מלהיקלע למצב מסוכן זה. מנגד לכך, מקובל עלינו כי מתקיימות נסיבות המצדיקות קביעה של אשם תורם. בהתחשב בכך שבתי המשפט אינם מקפידים עם עובדים יתר על המידה בקביעת האשם התורם, השיעור שנקבע על-ידי בית-משפט קמא נמצא במתחם הסבירות, ועל-כן אין הצדקה להתערב בו. גם הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות, כפי שנקבעו על-ידי בית המשפט, התבססו על הראיות שהובאו לפניו ועל דברי המומחה, ומכאן שלא נוכל לומר כי בית-משפט קמא הפעיל שיקול דעת לא נכון משקבע את אשר קבע. גם הפיצויים שנקבעו לעתיד משקפים תשלום הוגן להטבת הנזק שנגרם, בשים לב לכך שהמערער לא נפגע באופן קשה, אולם בהחלט יש לפגיעה השלכה מסוימת גם על יכולת השתכרותו. נתנו כמובן דעתנו לכך, שכרגע הוא שוהה בארצות הברית ועוסק במקצועו ומשתכר שכר גבוה יותר מאשר השכר שהשתכר בארץ, אולם לא ראינו בכך כדי להצדיק קביעת קריטריונים שונים של רמות ההשתכרות של המערער. לא הובהר גם, כי ישיבתו בארצות הברית אמורה להיות ישיבת קבע. צדק מסוים יש בטענות המשיבים והמערערים שכנגד באשר לריבית עבור נזקי העבר, אלא שעניין זה מתקזז עם הטענה האחרת, שהפיצויים לעתיד ניתנו גם באשר לחלק מתקופת העבר (לשנת 2002), כך ששם נחסכה ריבית. מכל מקום, מדובר בשיעורי סכומים זעירים וזניחים, ואין הצדקה להתערב בפסק הדין, אף אם נמצא ממש בטענה כלשהי מטענות אלו. גם בשיעור שכר הטרחה שנפסק לא מצאנו הצדקה להתערב. אכן, פסיקת שיעור שכר טרחה בשיעור של 15% מסכום הפיצוי היא הכרעה הנוטה לצד הנמוך, אולם עדיין אין היא חורגת ממתחם הסבירות הנתון לשיקול דעת הערכאה הדיונית. לפי העולה מן המקובץ, דין שני הערעורים להידחות. אין צו להוצאות. אשם תורםערעור