1. השאלה הניצבת בפני היא האם לעכב את ההליכים בתיק זה עד להכרעה בטען ביניים שהגישו הנתבעות 5-6 ושנדון בבש"א 11222/08 בבית משפט זה. 2. הנתבעת 2 שכרה נכס מהתובעת וברקע התביעה דנן עומד הסדר פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין בת.א. 15095/06, שבו נדונה תביעה קודמת של התובעת נגד הנתבעים 1-3 בקשר לשכירות. על פי החלקים הרלבנטיים לענייננו מתוך פסק הדין בת.א. 15095/06: נקבע כי לנתבעים 1-3 חוב בסך 910,000 ₪ (נכון לאותו מועד) לתובעת; נקבע האופן בו ישולם החוב; הנתבע 1 המחה לתובעת את מחצית הסכומים שיגיעו לו (לאחר ניכוי שכ"ט עו"ד) לפי פסק הדין בת.א. 11366/02 בבית משפט זה, שבו נדונה תביעתו של הנתבע 1 נגד הנתבעים 5 ו-6 לקבלת פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים (להלן - "כספי הפיצויים" ו-"המחאת הזכות לטובת התובעת" לפי הענין). התביעה דנן הוגשה לאחר שהתובעת למדה, בעקבות פניה אל הנתבעים 5 ו-6 נוכח המחאת הזכות לטובתה, כי כבר הומצאו לנתבעות 5 ו-6 הודעות על המחאות זכויותיו של הנתבע 1 בכספי הפיצויים ונרשם משכון עליהם, הכל לטובת הנתבע 4 (לפי הודעת הנתבעת 5, גם עוקלו כספי הפיצויים - ראה מכתב הנתבעת 5 מיום 16/04/08, נספח ג' לכתב התביעה). 3. לטענת התובעת, דין המחאת הזכות, שהמחה הנתבע 1 לטובת הנתבע 4, שהוא בנו, להתבטל בהיותה פעולה פיקטיבית, שנעשתה למראית עין ושכל מטרתה הברחת כספים מנושיו של הנתבע 1. הסעד הנתבע בתביעה דנן כולל פסק דין הצהרתי כי המחאת הזכות לטובת הנתבע 4 בטלה וכי זו לטובת התובעת תקפה, וכן צו המחייב את הנתבעות 5 ו-6 להעביר לתובעת את מלוא סכום כספי הפיצויים. אף שכתב התביעה מתייחסת אל "המחאת זכות" (בלשון יחיד), נראה כי כוונת הדברים לשתי המחאות הזכות שהמחה הנתבע 1 לנתבע 4 וכן למשכון שרשם לטובתו. 4. הנתבעות 5 ו-6 הגישו את בקשתם לטען ביניים ביום 24/09/08. על פי המפורט בו, עולה כי נתקבלו אצלן בקשר לכספי הפיצויים שתי המחאות זכות של הנתבע 1 לנתבע 4, הודעת משכון לטובת הנתבע 4, המחאת הזכות לטובת התובעת, עיקול זמני שהוטל בתיק דנן לטובת התובעת, שני עיקולים בשני תיקי הוצל"פ שונים מטעם אחרים שאינם צד לתביעה דנן (להלן - שני העיקולים בהוצל"פ), ועיקול זמני נוסף שהנתבעות 5 ו-6 אינן יודעות לפרט כיום לטובת מי ניתן, משום שלטענתן נמחקו פרטי הזיהוי של המעקל ופרטי ההליך בו ניתן העיקול מרישומי הנתבעות 5 ו-6 (להלן - העיקול הזמני הבלתי מזוהה). 5. לטענת התובעת, יש להמשיך בהליכים בתיק זה ולהעמיד את הההליכים בטען הביניים, מאחר וטען הביניים הוגש שעה שהתביעה דנן כבר היתה תלויה ועומדת בבית המשפט. כמו כן, טענה כי טען ביניים הוא הליך טכני במהותו, המתייחס לזכויותיהם של טוענים שכבר התגבשו והוכרעו קודם לכן, ואין הוא מהווה תחליף לבירור זכויותיהם של צדדים החלוקים ביניהם באשר לזכויותיו של כל אחד. 6. הנתבע 4 טען כי יש לעכב את ההליכים בתיק זה. לטענתו, אין טען ביניים מוגבל לבירור בין טוענים שזכויותיהם כבר התגבשו. ב"כ הנתבע 4 גם התייחס בטיעוניו לעקרון "הליך תלוי ועומד", אך אין זה ברור כיצד הגיע למסקנה כי עקרון זה מחייב לעכב את ההליכים בתביעה דנן, שכן התביעה הוגשה קודם להליך טען הביניים. 7. הנתבעות 5 ו-6 טענו כי טען הביניים הוא ההליך המתאים ביותר לבירור המחלוקות. 8. הנתבעים 1-3 לא הגישו כל טיעון בענין. 9. לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים ולנסיבות המקרה, המסקנה אליה הגעתי היא כי הליך טען הביניים הוא ההליך המתאים והנכון לבירור כלל המחלוקות בנוגע לגורל כספי הפיצויים. בהמשך אפרט את הטעמים לכך, תוך התייחסות לטענות שהעלו הצדדים. 10. במרכז המחלוקת עומדים כספי הפיצויים. התובעת מחד והנתבע 4 מאידך חלוקים באשר לגורל כספי הפיצויים, כשכל אחד מהם טוען לזכות לקבלם, ובתווך ניצבות הנתבעות 5 ו-6, אשר כל מעיינן כי לא תיקלענה למצב בו תידרשנה לשלם את כספי הפיצויים, כולם או מקצתם, יותר מפעם אחת. זו הסיטואציה הקלאסית של הליך בטען ביניים. כפי שנאמר בספרו של זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) עמ' 699: "סדר הדין של טען-ביניים מיועד לסייע בידי אדם המתיירא מפני תביעותיהם המתחרות של שני אנשים או יותר והוא חפץ שבית המשפט יכריע בין הטוענים השונים, כדי שידע לתביעתו של מי עליו להיענות ולא יהא צפוי עוד לתביעתו של השני באותו ענין". 11. למרות האמור בסעיף 10 לעיל להחלטה זו, נראה כי לולא קיומם של העיקולים לטובת צדדים שלישיים (שני העיקולים בהוצל"פ והעיקול הזמני הבלתי מזוהה), לא היתה מניעה מעשית לברר במסגרת התביעה בתיק זה את זכויותיהם של הנתבע 4 ושל התובעת, להכריע ביניהן וליצור מעשה בית דין המחייב ביחסים שביניהם בינם ובין עצמם, ובין כל אחד מהם לבין הנתבעות 5 ו-6. אולם, המצב משתנה נוכח קיומם של העיקולים האמורים. בעלי העיקולים אינם צד להליך בתיק זה. אף אם ההליך בתיק זה היה ממשיך, ובית המשפט היה מקבל את כל טענות התובעת בענין בטלות המחאות הזכות והודעות המשכון לטובת הנתבע 4, עדיין לא היה מקום ליתן לה את הסעד האופרטיבי המבוקש על ידה (חיוב הנתבעות 5 ו-6 לשלם לה את כספי הפיצויים), שכן לא ניתן להעלים עין מהעיקולים ומזכויותיהם של בעלי העיקולים, ובכלל זה זכויותיהם הדיוניות להיות צד להליך, לקבל הזמנה אליו ולהשתתף בו במידה וירצו (השווה: ע"א 213/88 אור אלום בע"מ נ' אלמוג בע"מ ואח', פ"ד מג(3) 99, שאוזכרו בטיעוני ב"כ התובעת). 12. דומני כי לכל בעלי הדין אינטרס משותף כי גורל כספי הפיצויים יוכרע באופן סופי בין כל הטוענים בהליך משפטי אחד, וכי לא ייגררו להתדיינות נוספת בענין, וזה בוודאי אינטרס של בית המשפט למנוע ריבוי התדיינויות. ודוק: אם התביעה כאן היתה מתנהלת עד סופה, ובית המשפט היה דוחה את טענות התובעת נגד המחאות הזכות והודעת המשכון לטובת הנתבע 4, לא היה בכך כדי לחייב את בעלי העיקולים, אשר יכלו לשוב ולהעלות את אותן טענות, דבר אשר היה מחייב לשוב ולברר את הענין ולדון בו מחדש (ביחסים שבין הנתבע 4 לבעלי העיקולים), עם סיכון להיקלע למצב לא רצוי של פסיקה סותרת (אם בית המשפט, שהיה דן בענין במישור היחסים שבין המעקלים לבין הנתבע 4, היה מגיע לתוצאה שונה מזו שבית המשפט היה מגיע אליה במסגרת התביעה דנן) (ולא מן הנמנע כי כל אחד מפסקי הדין, אשר סותרים זה את זה מבחינת התוצאה, יהיה פסק דין נכון בפני עצמו נוכח תשתית ראייתית שונה שתשמש בסיס לכל אחד מפסקי הדין). הדרך למנוע כל התופעות הבלתי רצויות שפורטו לעיל היא לברר את ענין במסגרת בקשת הנתבעות 5 ו-6 לטען ביניים. 13. נכון הוא כי גם בבקשת הנתבעות 5 ו-6 בטען ביניים לא צוינו בעלי העיקולים כטוענים (ואין זה ברור מדוע), אך לא רק שקיומם של העיקולים מוזכר בבקשה (בעוד שאין להם זכר בכתב התביעה בתיק זה), אלא שהנתבעות 5 ו-6 אף ביקשו סעד שנועד לאפשר להן לאתר את בעל העיקול הזמני הבלתי מזוהה (ראה סעיפים 10 ו-11 לבקשת סעד בדרך של טען ביניים). סבורני כי יהיה מקום לצרף את בעלי העיקולים להתדיינות על מנת שההכרעה שתינתן בענין תהווה מעשה בית דין גם כלפיהם, וההליך הנכון, הראוי והמתאים שאליו יצורפו הוא הליך טען הביניים, מה גם שנראה שהתיקון היחיד שיידרש בבקשה לסעד בדרך של טען ביניים לשם צירוף בעלי העיקולים אליה הוא הוספת שמם כטוענים בכותרת הבקשה, משום שהעיקולים כבר זכו להתייחסות בגוף הבקשה, כפי שכבר נאמר. מקומם הטבעי של בעלי העיקולים הוא בהליך טען הביניים, ולא בתביעה דנן. 14. למותר לציין כי אף ששני העיקולים בהוצל"פ הינם בסכומים נמוכים יחסית, עדיין זכאים בעלי העיקול להישמע ולטעון את טענותיהם, ומכל מקום לא ניתן לדעת כעת מה סכומו של העיקול הזמני הבלתי מזוהה, וייתכן כי היקפו הכספי מגמד את סכום המחאות הזכות של התובעת ושל הנתבע 4. 15. אינני מקבל את טענת ב"כ התובעת כי טען הביניים הינו הליך טכני בלבד, שבו לא ניתן לברר זכויותיהם של צדדים החלוקים ביניהם באשר לזכויותיו של כל אחד. נהפוך הוא, טען הביניים הוא הליך יעיל שבו מבררים את זכותו של כל טוען, לרבות טענות של טוען פלוני נגד הזכות שטוען לה אלמוני. לפי שיטת התובעת, הרי ככל שמספר הטוענים רב יותר, כך יידרשו הליכים נפרדים רבים יותר, בין הטוענים בינן לבין עצמם (או בין חלק מהטוענים בינם לבין עצמם), כדי להכריע בכל טענה של טוען אחד בנוגע לזכותו של טוען אחר וכדי "לגבש" את הזכויות. ונשאלות השאלות: כיצד ידע כל טוען על טענותיהם של כל אחד מיתר הטוענים, כדי שיוכל לנקוט בהליך בילטרלי נגדו כדי להביא להכרעה ש"תגבש" את הזכויות שלהם? ומי יערוב לכך שלאחר שהתקיימה התדיינות בין שני טוענים לגבי הזכות של כל אחד מהם, לא יבוא טוען שלישי שיפתח התדיינות נוספת בענין (הרי, ההכרעה בהליך בילטרלי בין שני הטוענים האחרים אינה מחייבת אותו - ובענין זה אנו חוזרים לאמור בסעיף 12 להחלטה זו?). 16. תכלית הליך טען הביניים היא למנוע את האנדרלמוסיה העלולה להיווצר לפי גישת התובעת. בהליך של טען ביניים על המבקש לפרט את כל הטוענים לזכות ולצרפם כצד להליך (אם לא ייעשה כן, הוא עשוי להיתבע אחר כך על ידי טוען שלא צורף כצד להליך, ולהיקלע לסיכון של ביצוע תשלום כפל - פעם אחת בהתאם להכרעה בהליך טען הביניים, ופעם נוספת במסגרת תביעת הטוען שלא צורף להליך טען הביניים), וכל טוען רשאי ליטול חלק בהליך על מנת לבסס את זכותו הוא, וגם על מנת לטעון נגד זכותו של טוען אחר, לרבות עצם קיום הזכות, ואז בהליך אחד נשמעות כלל טענותיהם של כלל הטוענים, ובית המשפט מכריע בהן. 17. גם הדוגמאות שהובאו בספרו הנ"ל של זוסמן, סדרי הדין האזרחי (עמ' 700), ממחישות כי בהליך של טען ביניים בית המשפט גם נדרש לתוקף זכותו של טוען זה או אחר, כשמועלות טענות בענין על ידי טוען אחר: "ראובן חייב סכום כסף לשמעון, אך לוי טוען ששמעון המחה לו את החוב. שמעון כופר בתקפה של ההמחאה, ודורש את התשלום מראובן. ראובן מוכן לשלם, אך למי ישלם? ישלם לשמעון, עלול לוי לתבוע אותו, ואם אמנם הומחה החוב, לא ניקה עצמו מן החוב על ידי התשלום ששילם; ישלם ללוי, ונמצא שלא היתה המחאה, יהיה שמעון רשאי לתבוע את התשלום בשניה. ראובן זכאי לסעד על דרך של טען-ביניים. הוא יכול לבקש ששמעון ולוי יתדיינו בינם לבין עצמם, וכאשר בית המשפט יכריע ביניהם, ישלם למי שזכה בדין, ולא יהא צפוי להיתבע עוד על ידי השני. הוא הדין בראובן ששכר בית משמעון, ואחרי תום תקופת החוזה המשיך להחזיק בבית כדייר מטעם החוק, אך אחיו של שמעון דורש ממנו את תשלום מחצית דמי השכירות, וטוען שהוא שותף לבית. אם לא ישלם ראובן לשמעון את מלוא דמי השכירות, עלול שמעון לתבוע פינוי, אך אם ישלם לשמעון את מלוא הסכום, ויתברר שהאח צדק בטענתו, יפנה אותו האח מן המושכר מחמת אי-תשלום דמי השכירות המגיעים לו. אדם אחד ביטח את חייו, וקבע בפוליסה, כי סכום הביטוח ישולם לפלוני, אך במותו כופרים יורשיו בתקפה של קביעה זו, ודורשים את התשלום מחברת הביטוח, בטענה, שהכסף מגיע לעזבון. אף מחלוקת זו ראויה להתברר על דרך של טען-ביניים, כדי שתדע חברת הביטוח למי עליה לשלם". 18. התובעת ביקשה להסתמך על דברים שנכתבו בספרו של גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי, לענין דרישות נוגדות שטרם הגיעו לכלל גיבוש. אולם, עיון בפסק הדין המוזכר בהערת שוליים בקטע הרלבנטי בספר (סעיף ד' בעמ' 347 במהדורה השביעית, תשס"ג-2003) (ה"פ (מחוזי, ת"א) 933/79 רוטגר נ' מדינת ישראל, פ"מ תשמ"א(1) 265) מעלה כי אין באמור שם כדי להשליך על ענייננו, וה"גיבוש" אליו מתכוון כב' השופט גורן שם, אינו ה"גיבוש" שהתובעת טוענת לו. 19. אף שהאמור בסעיף 5 לטיעוני התובעת אינו נהיר לי, אני מוצא להעיר שתי הערות לנוכח האמור שם: א. אין בקיומו של עיקול זמני, שהוטל אצל פלוני, כדי למנוע או לייתר הליך של טען ביניים שעה שצד אחר טוען לזכות בכספים שעוקלו ודורש או תובע מפלוני להעביר לו את הכספים שעוקלו. פלוני יוכל לנקוט בהליך של טען ביניים כדי לברר אם ובאיזו מידה עליו להעביר את הכספים למי שדורש אותם, או לשמור אותם לטובת העיקול הזמני, למקרה שתתקבל התביעה שבמסגרתה הוטל העיקול הזמני. ב. כשקיים עיקול זמני, מובן כי התביעה, שבמסגרתה הוטל העיקול הזמני, לא תתברר ככלל במסגרת הליך טען הביניים, מלבד במקרים חריגים, כגון כשמי מהטוענים האחרים תוקף את העיקול הזמני בטענה כי התביעה, שבמסגרתה הוטל העיקול הזמני, היא תביעה פיקטיבית, שנועדה אך להבריח כספים מנושיו האמיתיים של הנתבע באותה תביעה. כשלא מתקיימות נסיבות חריגות כאמור, הרי, במסגרת פסק הדין שיינתן בהליך טען הביניים, ניתן יהיה לשריין לטובת העיקול הזמני את הסכום המירבי העשוי להגיע לבעל העיקול הזמני מכוח העיקול (בשים לב לזכויות המתחרות של הטוענים האחרים) וליתן הוראות מתאימות לענין אופן חלוקת כספים שישוריינו לסיפוק העיקול הזמני, למקרה שלא יידרשו לשם כך נוכח תוצאת פסק הדין שיינתן בתביעה שבמסגרתה הוטל העיקול הזמני. 20. אין מקום לטענות התובעת הנסמכות על דוקטרינת "הליך תלוי ועומד" ועל העובדה כי התביעה דנן הוגשה לפני בקשת הסעד בדרך של טען ביניים. כל הפרק בתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, אשר דן בהליך של טען ביניים, צופה אפשרות כי בעת הגשת הבקשה בטען ביניים, תהיה כבר תביעה תלויה ועומדת בבית המשפט נגד מבקש הטען ביניים, ואין בדבר כדי לסכל הליך אפשרי של טען ביניים. נכון כי התקנות מתייחסות להליך תלוי ועומד נגד מבקש טען הביניים, ואילו התביעה דנן היא גם נגד אחד מהטוענים (הנתבע 4), אך אין בכך כדי להועיל לתובעת כשכל יתר הטוענים אינם צד לתביעה דנן, ובהקשר זה אני שב ומפנה לדברים שנכתבו בסעיפים 11-13 להחלטה זו. 21. לאור כל האמור, אני מעכב את המשך הדיון בתובענה דנן עד למתן פסק דין סופי בבקשות הנתבעות 5 ו-6 בדרך של טען ביניים, אשר נדונה בבש"א 11222/08 בבית משפט זה. ניתנה היום, י"ב באדר תשס"ט (8 במרץ 2009), בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק מההחלטה לב"כ הצדדים וכן לנתבעים 1-3, שאינם מיוצגים. מוריס בן-עטר, שופטטען ביניים