לשון הרע מכתב בפקס

לשון הרע מכתב בפקס התובע, סוכן ביטוח במקצועו, הגיש תביעה זו, לפי חוק איסור לשון הרע, כנגד הנתבע, בגין מכתב אשר הנתבע כתב אליו בענין חוב נטען של התובע למר אהרון טחן. המכתב הוא מיום 9.10.07, וממוען אל התובע, כותרתו "חובך לאהרון טחן". בגוף המכתב הנתבע מציין כי יתרת החוב של התובע לדודו של הנתבע, מר אהרון טחן, עומדת על סך 350,000ש"ח. בהמשך המכתב נכתב כך: "אין באפשרותך להסתיר או להתעלם מהעובדה המבישה שבתחילת שנת 1998 לקחת מאהרון טחן בדרכי מירמה סכום בסיסי של 130,000ש"ח ...... מדוע לא תחזיר את החוב לאדם ערירי פשוט ומסכן ...... לא נשארה אצלך טיפת תרבות ו/או יושר אישי? בהערכה ובהערצה, שמואל שיני". אין ולא יכול להיות ספק כי הדברים המודגשים במכתב הנ"ל (ההדגשות שלי) הם דברי לשון הרע. למעשה הדבר אף אינו במחלוקת. ב"כ הנתבע כלל לא טען בסיכומיו כי הדברים אינם מהווים לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. טענתו של הנתבע היא כי לא נתקיים במקרה דנן היסוד של פרסום לשון הרע. המכתב נשלח בפקס למשרד עו"ד פן, אלמוג ושות', אשר בו שותף עו"ד יוסי אלמוג, שהוא בנו של התובע. לטענת הנתבע, המכתב נשלח אל עו"ד יוסי אלמוג כפרקליטו של התובע, הוא היחיד שראה את המכתב, ועל כן לטענתו לא מתקיים יסוד הפרסום. התובע הביא ראיותיו. הנתבע נמנע מלהעיד ומלהביא ראיות כלשהן בתיק זה. כידוע, לצורך העוולה האזרחית של לשון הרע די בפרסום דבר לשון הרע לאדם אחד או יותר, זולת הנפגע עצמו (סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע). המכתב נשוא התביעה נשלח כאמור למשרד עוה"ד פן, אלמוג ושות'. לא כתוב במכתב כי הוא מופנה אל עו"ד יוסי אלמוג. המכתב הוא "לכבוד מר רמי אלמוג", היינו, מופנה אל התובע עצמו (שאיננו עורך דין ואיננו עובד ואינו קשור כלל למשרד עו"ד פן אלמוג ושות'), על אף שנשלח בפקס כאמור למשרד עוה"ד פן, אלמוג ושות'. כאמור בתצהיר התובע (סעיף 26), מכיוון שעל המכתב לא נכתב שמו של עו"ד יוסי אלמוג וגם לא שם של עו"ד אחר במשרד, נדרשה המזכירה במשרד לקרוא את תוכנו ואף להעבירו בין עורכי הדין על מנת לוודא מי מטפל בנושא, וזאת טרם שהמכתב הגיע כלל לשולחנו של עו"ד יוסי אלמוג. אין מחלוקת שהמכתב הגיע גם לעו"ד יוסי אלמוג עצמו, וזאת בנוסף למזכירת המשרד. ייתכן שאף הגיע לעורכי דין אחרים במשרד (סעיף 28 לתצהיר התובע). מזכירת המשרד, קרן זפרני, העידה כי היא זוכרת את המכתב, כי היא זוכרת שהיא זו שקיבלה את המכתב (פרו', עמ' 8, ש' 24 - 33) וכן כי היה עליה לקרוא את כל המכתב "כדי להבין לאן לנתב אותו" (פרו', עמ' 7 ש' 26 - 27, עמ' 7 ש' 7 - 8, ש' 17). אעיר כי ייתכן שניתן היה להבין מעצם הפניה לרמי אלמוג, כי המכתב מיועד לעו"ד יוסי אלמוג, אך מסקנה זו אינה מחוייבת המציאות, ומכיוון שמר רמי אלמוג לא היה לקוח של המשרד באותה תקופה, אני מאמין למזכירה, הגב' זפרני, כי אכן קראה את כל המכתב (מדובר במכתב קצר ביותר), על מנת לדעת להיכן לנתבו. בנוסף, נשלח המכתב הנ"ל בפקס גם למשרדו של התובע, ובמשרדו של התובע קראה אותו גם מזכירת המשרד (סעיף 25 לתצהיר התובע). התובע העיד כי המכתב הגיע בפועל גם ללקוחותיו (פרו', עמ' 13, ש' 5 - 6), וכוונתו לעובדים במשרד עו"ד פן אלמוג ושות', שהינם לקוחותיו (עמ' 13, ש' 11 - 12). אינני מקבל את טענות ב"כ הנתבע כי לא הוכח שהגב' זפרני קראה את המכתב. מכל מקום, גם אם אקבל את טענת הנתבע כי המכתב הגיע ונקרא ע"י עו"ד יוסי אלמוג לבדו, שהוא לפי הטענה פרקליטו של התובע, אינני רואה כיצד יכולה עובדה זו לסייע בהגנתו של הנתבע, שכן, הוכח כי עו"ד יוסי אלמוג לא היה בתקופה הרלוונטית פרקליטו של אביו, התובע (סע' 18 לתצהיר התובע, וכן תצהיר עו"ד יוסי אלמוג). מי שהיה פרקליטו של התובע במועד הרלוונטי היה עו"ד חנוך קינן (ראה ת/3). יתר על כן, לא היתה לנתבע כל סיבה סבירה לחשוב שעו"ד יוסי אלמוג משמש כעורך דינו של התובע, ואפנה בענין זה לעדותו של עו"ד יוסי אלמוג (פרו', עמ' 9 ש' 25 - 26, עמ' 10 ש' 15 - 18). עו"ד יוסי אלמוג אף העיד כי הוא אמר במפורש למר טחן, שאין לו (לעו"ד אלמוג) כל נגיעה לענין זה שבינו לבין אביו, התובע (פרו', עמ' 10, ש' 2 - 3). מכל האמור ברור כי עו"ד יוסי אלמוג לא שימש בתקופה הרלוונטית עורך דינו של התובע. עו"ד יוסי אלמוג הוא עורך דין, והוא גם בנו של התובע, אך הוא לא שימש כעורך דינו של התובע. לפי עדותו, הוא כלל אינו עוסק בליטיגציה ואינו מייצג בבתי משפט. המסקנה היא כי המכתב שמוען אל התובע, נשלח למשרד עו"ד פן אלמוג באמת על מנת שיגיע לעו"ד יוסי אלמוג, אך לא כעורך דינו של התובע, אלא ככל הנראה כבנו של התובע ובמטרה להפעיל בעקיפין לחץ על התובע. יצוין גם כי הטענה שהמכתב נשלח אל עו"ד יוסי אלמוג בהיותו עורך דינו של התובע אינה יכולה להתקבל גם מהטעם הפשוט שעו"ד יוסי אלמוג כלל אינו נזכר במכתב. המכתב לא נכתב לעורך דין. המכתב נכתב אל התובע עצמו ושוגר בפקס למשרד עורכי הדין. הטענה כי הוא שוגר לבנו/עורך דינו של התובע, נדחית. יתר על כן, סעיף 2(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע קובע במפורש כי כאשר לשון הרע נעשתה בכתב, די בכך שהכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע. כאמור בספרו של א' שנהר, "דיני לשון הרע", הוצאת נבו, תשנ"ז-1997, בעמ' 90: "ניתן להטיל על אדם אחריות לפרסום לשון הרע בכתב, גם כאשר הכתב לא הגיע בפועל לידיעת אדם כלשהו, זולת הנפגע". ב"כ הנתבע טוען בסיכומיו כי המלים "עשוי היה" התפרשו שהכתב הגיע בפועל לאדם אחר. אינני מקבל טענה זו. ברור שחייב להיות הבדל כלשהו בין סעיף 2(ב)(1) לבין סעיף 2(ב)(2) לחוק. הסעיף הראשון מדבר במצב שבו לשון הרע הגיעה בפועל לאדם אחר. הסעיף השני מדבר במצב שלשון הרע רק "עשויה היתה" בנסיבות הענין להגיע לאדם אחר, אך לא הגיעה בפועל. ב"כ הנתבע מסתמך בענין זה על ספרם של ח' גנאים, מ' קרמניצר, ב' שנור, "לשון הרע הדין המצוי והרצוי", אלא שגם שם לא נאמר אחרת. נאמר שם, בעמ' 214, כי סעיף 2(ב)(2) קובע שלגבי פרסומים בכתב אין צורך להוכיח שהפרסום הגיע לידיעתו של אדם נוסף, אלא די להוכיח כי בנסיבות הענין הכתב היה עשוי להגיע לידיעת אדם נוסף. כמו כן מצוין שם (עמ' 214, הערה 154), כי החוק מנסח זאת כקביעה של חזקה שאינה ניתנת לסתירה. המחברים מציעים לתקן את החוק באופן שהסעיף יכלול חזקה הניתנת לסתירה, אולם זו כאמור רק הצעה לתיקון החוק, אשר אינה משקפת את הדין הקיים. הנתבע מעלה בכתב הגנתו ובסיכומיו טענת אמת דיברתי. למותר לציין כי הנתבע לא הוכיח טענתו זו, שהרי הנתבע נמנע מלהעיד ומלהביא ראיות כלשהן בתיק זה. מן הראיות שהובאו בפניי לא עולה לעניות דעתי כי התובע לקח מאהרון טחן בדרכי מירמה סכום של 130,000ש"ח, ולא עולה כי לא נשארה אצלו טיפת תרבות או יושר אישי. מכל מקום, הגנת אמת דיברתי כוללת כידוע גם נדבך נוסף, והוא, שהיה בפרסום ענין ציבורי. ללא מרכיב זה, אין הגנת אמת דיברתי יכולה להתקבל. במקרה דנן ברור שלא היה כל ענין ציבורי, וגם ב"כ הנתבע לא טען אחרת. בענין הנזק, התובע הינו סוכן ביטוח ובעל סוכנות ביטוח. הוא מציין בתצהירו כי יושרו והיותו אדם אמין הינם מטה לחמו ופגיעה בהם מהווה פגיעה במקור פרנסתו. האשמותיו של הנתבע הן חמורות וללא כל בסיס, ומטרת המכתב היתה לפגוע בתובע וללחוץ עליו לשלם חוב של טענתו הוא אינו חייב, למר אהרון טחן, ומסיבה זו נשלח המכתב למשרד עו"ד פן אלמוג ושות', על מנת להפעיל לחץ על התובע. עו"ד יוסי אלמוג בעדותו הרחיב בענין זה והסביר כי כאשר מכתב מעין זה נתקבל אצלו, התחילו לקנן בראשו ולהטריד את מנוחתו ספיקות ביחס לאביו (פרו', עמ' 10, ש' 20 - 24). לדבריו, "ראשית כל התביישתי. זו היתה המחשבה הראשונית. שנית, בידיעה שגם אנשים אחרים במשרדי שמכירים את אבי קראו את המכתב הזה לפניי, הזדעזעתי, וביקשתי לברר עם אבי במה בדיוק מדובר, וראשית כל ניסיתי לברר את הענין, כי חשבתי שאם מועלית האשמה כה חמורה, מוכרח להיות בה משהו ...... במשך ימים לא מבוטלים הענין מאוד הטריד אותי ונזקקתי לשיחה מאוד רצינית עם אבי כדי להבין במה מדובר ..." (פרו', עמ' 10 ש' 30 עד עמ' 11 ש' 6), וכן: "חשוב היה לי לטהר את שמו של אבי גם במשרד שאליו אני נכנס מדי יום ביומו, ולא להתבייש להסתכל לאנשים בעיניים לאחר שהם קראו שנטען שאבי עושק זקנים בדרכי מירמה" (פרו', עמ' 11, ש' 19 - 21). אכן, תוכן הפרסום השפיל את התובע בעיני האנשים שנחשפו לפרסום, וייתכן שהיה בו אולי גם פוטנציאל של פגיעה במקצועו ובעבודתו כסוכן ביטוח. כמו כן, תצוין העובדה כי עד עצם היום הזה לא התנצל הנתבע בפני התובע. לא זו בלבד, אלא שהוא עוד מגדיל לעשות וטוען בהגנתו ואף בסיכומיו טענת אמת דיברתי. בענין זה אפנה לספרו של א' שנהר (בעמ' 400 - 401) כי לצורך קביעת גובה הפיצויים, יתחשב בית המשפט גם בנסיבות כגון העדר התנצלות, או חזרה במהלך המשפט על טענות בדבר אמיתות הפרסום המשמיץ (בהנחה, כמובן, שטענות אלה לא התקבלו). מנגד, יש לזכור כי מדובר במכתב שתפוצתו היתה מינימלית, ואשר הגיע לידיהם של מעט מאוד אנשים, ולא מעבר לכך. למרכיב זה צריכה להיות בעיניי חשיבות בכל הנוגע לקביעת גובה הפיצוי. סיכומו של דבר, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע סך 18,000ש"ח, וכן, בנוסף, אגרת המשפט, וכן שכר העדה הגב' זפרני בסך 300ש"ח, וכן שכ"ט עו"ד בסך 5,500ש"ח, בצירוף מע"מ, והכל - בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.מסמכיםפקסלשון הרע / הוצאת דיבה