1. לפני הקראת כתב האישום, בתחילת הדיון, ביקש ב"כ הנאשמים להעניק לנאשמים את ההגנה מן הצדק, בהתאם לארבע טענות של הגנה מן הצדק אותם העלה, וביקש מביהמ"ש להורות בהתאם על ביטול כתב האישום שהוגש כנגדם. 2. כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום,המייחס להם עבירה של ביצוע עבודות בנייה ושימוש הטעונות היתר - ללא היתר ו/או בסטייה מהיתר ו/או מתוכנית - עבירה לפי סעיפים 145 , 156, 204 ו-208 (2) (3),(4),(6),(7),(8), בהתאמה לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה -1965 (להלן:"החוק"), ועבירה על תקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז-1967 (להלן:"התקנות"), כשבעובדות כתב האישום נטען כך: בתאריך 7/2007 ו/או בסמוך למועד זה, במקרקעין הידועים כגוש 11281 חלקה 27, ואשר נמצאת בתחום התכנון של הוועדה המקומית השומרון (להלן: הוועדה),נמצא כי בוצעו עבירות על פרק י' לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965, כמפורט בכתב האישום. הנאשם 1 הינו הבעלים של המקרקעין ו/או מי שהוחזק כבעלים של המקרקעין בשעת ביצוע העבירה ו/או המשתמש בפועל במקרקעין ו/או האחראי לשימוש שנמצא במקרקעין. הנאשם 2 הינו המשתמש בפועל במקרקעין ו/או האחראי לשימוש ו/או מי שמוטלת עליו החובה להשיג היתר ו/או מי שהוחזק כבעלים של המקרקעין. מביקור שערך מפקח בנייה במקרקעין,ביום 03.07.07, נמצא,כי הנאשמים עושים שימוש ללא היתר ו/או שימוש חורג במקרקעין למטרות מסחר בכך שמפעילים במבנה בשטח של כ-110 מ"ר עסק מסחרי (מינימרקט) לממכר דברי מזון,דברי ניקיון,כלי בית וכיוצ"ב. כמו כן, נמצא כי הנאשמים עושים שימוש ללא היתר ו/או שימוש חורג למטרות מסחר בסככה מקונסטרוקציית ברזל, שנבנתה ללא היתר בשטח של כ-50 מ"ר. הבנייה והשימוש טעונים רישוי והיתר מהוועדה עפ"י חוק, ואולם היתר ו/או רישיון שכזה לא ניתן. 3. ב"כ הנאשמים טען, כי לנאשמים ארבע טענות של הגנה מן הצדק, כאשר טענתם הראשונה היא, שהם ממתינים למועצה הארצית לתכנון ובנייה, כדי לקבל היתר לשימוש חורג. טענתם השנייה הינה טענה של אכיפה בררנית, הטענה השלישית הינה בדבר אי התקיימות רכיבים שמאפשרים להגיש את כתב האישום, והטענה הרביעית הינה על משך הזמן, שבו נמצאים הנאשמים, או מי מהם, במצב של עינוי דין. באשר לטענה הראשונה, טען ב"כ הנאשמים כי ב-2/12/02 הוגש כתב אישום, שמספרו ת.פ. 6416/02 (להלן:"כתב האישום הקודם") בגין אותה חלקה ואותו גוש, שהם חלקה 27 בגוש 11281, כשהנאשמים היו נאשם 1 בתיק הנוכחי ובנו חואשי איימן; בעקבות כתב האישום הקודם ניתנה הכ"ד, ונמחק הנאשם שהינו נאשם מס' 1 בתיק הנוכחי, ונגזר דינו של נאשם 2. ב-8/12/04 הוגש כתב אישום חדש נגד הבן חואשי איימן, התקיים דיון בבית המשפט בחיפה, והמאשימה החליטה לחזור בה מכתב האישום. בינתיים, טען, משראו הנאשמים כי כל הזמן ממשיכים להגיש כתבי אישום בנושא זה, פנו לוועדה המקומית שומרון, וביקשו היתר, כאשר זו החליטה להעביר את הבקשה למועצה הארצית. ב"כ הנאשמים ממשיך ומפרט את השתלשלות האירועים, כאשר טענתו היא כי ברגע שיודעת הועדה המחוזית לתכנון ובנייה, כי הנאשמים אינם יכולים לקבל היתר, וכי הם ממתינים למועצה הארצית לתכנון ובנייה או לוועדה מוועדותיה שיתנו החלטה, כאשר בימ"ש מחוזי אפשר לנאשמים להאריך מועד בנושא זה, וישנה החלטה שיפוטית בנושא, הם אינם יכולים לבוא לביהמ"ש ולנקוט נגד הנאשמים בהליך משפטי, תוך התעלמות מהדברים. ב"כ הנאשמים מוסיף ואומר, כי ברגע שהרשות השלטונית יודעת כי הנאשמים פעלו, טרם הגשת כתב האישום, מתוך מטרה למנוע הגשת כתב אישום, כמו לדוגמא פנו לקבל רישיון בנייה, לקבל היתר, אזי היא מנועה מלנקוט נגדם בהליכים. טענתם השנייה של הנאשמים היא הטענה המתייחסת להליך המקדמי הנדרש, כדי להגיש כתב אישום; לטענת בא כוחם , ברגע שקיים פגם בהליך, ולא התממש אותו תנאי ראשוני מקדמי, הרי שכתב האישום שהוגש פגום בשל אי מילוי התנאי. לטענתו, ישנו מדרג שלבים של - ועדה מקומית שלא נקטה בהליכים; תובע מחוזי פונה לוועדה; וההודעה נעשית בכתב. על פי הוראות הסעיף 4 להנחיות היועמ"ש, הוא טוען, על התובע של הוועדה המקומית למסור הודעה בכתב לוועדה המקומית, שלא תגיש אישום, וכי המשך הטיפול ייעשה בידי הוועדה המחוזית. היועמ"ש בהנחייתו בסעיף 4 א' לא הסתפק בהודעה, אלא דרש הודעה בכתובים. על התביעה הכללית והתובעים המיוחדים לעניין חוק התכנון והבנייה, לקיים את הנוהלים של היועמ"ש כלשונן, ואם לא קיימו אותן כלשונן - פעולתם היא בבחינת לא נעשה דבר. באשר לטענה השלישית- האכיפה הבררנית, טוען ב"כ הנאשמים כי די במראה עיניים וידיעה שיפוטית באשר לקיומה של התוספת של פרדיס , שכולה בלתי חוקית, והבחירה דווקא במיני מרקט של הנאשמים מכל יתר העסקים שבמקום, מצביעה על פגיעה בשוויון. באשר לטענתם האחרונה של הנאשמים, שהיא משך הזמן ועינוי הדין, טוען בא כוחם כי משנת 2002 באופן שיטתי נמצאים במצב של משחקי חתול ועכבר, כאשר הועדה המחוזית מגישה כנגד הנאשמים כתבי אישום שוב ושוב, ללא כל שיקול דעת וללא הצדקה והגינות. 4. בתגובת הנאשמים לתשובת המאשימה,טוען בא כוחם, בין היתר, כי- בא כוח המאשימה מפרש שלא כראוי את טענות הנאשמים, ומדגיש כי הנאשמים טוענים במפורש, כי יש לבטל את כתב האישום גם מחמת העמדתם לדין בידי המאשימה משיקולים זרים, דוגמת אי קיום ההליכים המקדמיים הנדרשים, קודם להגשת כתב האישום בידי המאשימה, טענה של אפליה ופגיעה בשוויון בשל אכיפה בררנית מצד המאשימה כלפי המבקשים. כמו כן, הוא מבהיר, כי מי שפנה אל המועצה הארצית היא הוועדה המקומית ולא הנאשמים ; זאת ועוד, לטענתו, הוועדה המחוזית או מי מטעמה מנועים מלפעול בכל פעולה שיש בה משום סיכול ההחלטה עד שתתקבל החלטתה של המועצה הארצית. כמו כן, הוא מדגיש כי מעשיה או מחדליה של הוועדה המקומית,מחייבים את הוועדה המחוזית,כמי שנכנסה בנעליה של הוועדה המקומית לכל דבר ועניין שהוא. יתירה מכך, בא כוח הנאשמים מוסיף, כי רק הועדה המקומית והועדה המחוזית יכולות לפנות למועצה הארצית, בבקשה להחיש את הדיון, ולהחליט בפנייתה של הוועדה המקומית מהר ככל האפשר; למבקשים - הוא טוען - אין כל מעמד בפני המועצה הארצית, ועל כן לא פנו הם עצמם למועצה הארצית, ולא הגישו לה כל תכנית. ב"כ הנאשמים מצרף פסיקה ומסמכים בסיכומיו ובתגובתו, וטוען לסיכום, כי מאחר וכתב האישום הוגש נגד הנאשמים שלא כדין, אין מנוס מביטולו של כתב האישום בתיק זה, והוא מבקש כי ביהמ"ש יורה על ביטולו, ויחייב את המאשימה בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד לדוגמא. 5. מנגד, טוענת המאשימה באמצעות בא כוחה, כי דינם של בקשות הנאשמים להידחות. באשר לטענה הראשונה של הנאשמים, טוען בא כוח המאשימה, כי מעבר להיותה בלתי נכונה משפטית - היא מקוממת. משמעות קבלת עמדת או פרשנות ב"כ הנאשמים לדין יוצרת מצב אבסורדי, בו בכל פעם שאדם מתחיל בהליכי רישוי מבנה ו/או שימוש - תהיה רשות אכיפת החוק מנועה מלנקוט הליכים משפטיים; מצב אותו אין לסבול ואין לקבל. ראשית, הוא מדגיש, כי על פי חוק, יש לקבל היתר לבנייה ולשימוש, ורק אח"כ לבנות ולהשתמש. עוד הוא טוען, כי הנאשמים ניסו להכשיר את הבנייה במשך שנים, אך הדבר לא עלה בידם, וכן מוסיף, כי הם הגישו בקשה לעיון חוזר בהחלטה שדחתה את בקשתם, והוועדה המקומית שומרון דנה בבקשה זו, והחליטה בסופו של דבר, לבקשת הנאשמים, להעביר את הבקשה למועצה הארצית. זאת ועוד, מבירור שנערך במועצה הארצית עלה, כי לא נמצאת על שולחן המועצה הארצית כל בקשה או תוכנית מטעם הנאשמים. ב"כ המאשימה מדגיש, כי האחריות לקדם את התוכנית במועצה רובצת על שכמי הנאשמים בלבד, וכי העובדה כי הנאשמים לא דאגו לקדם את התוכנית במועצה הארצית לפי החלטת הוועדה המקומית, מצביעה על זלזול הנאשמים בחוק ועל רצונם למשוך זמן. אשר על כן, הנאשמים עצמם הם המכשילים את קידום תוכניתם, וכל התנהגותם, לדבריו, חסרת תום לב. יתירה מכך, הוא מוסיף, הבנייה נשוא כתב האישום נעשתה בתחום תוואי דרך ארצית מס' 4, וכן השימוש המבוקש מהווה סטייה ניכרת מהוראות תוכנית ש/391 החלה על השטח. המאשימה, באמצעות בא כוחה, ממשיכה וטוענת, כי הסתמכות הנאשמים בטיעוניהם על פס"ד בעניין "תומרקין" ועל פס"ד בעניין "מצפור", אינה נכונה כלל. במקרה הנוכחי, הוא טוען, מדובר על עבירה נמשכת ביום יום, ועל כן הוגש כתב אישום כנגד הנאשמים, וכמו כן בשום שלב לא אישרה הוועדה המקומית את השימוש שנעשה במקום, ולכן אין להם במקרה זה על מה לסמוך. הוועדה המקומית הבהירה לנאשמים, כי לא תתיר את השימוש, דחתה בקשתם בינואר 2005, ואף הערר שהוגש נגד החלטה זו נדחה; כך שלטענת ההסתמכות של הנאשמים אין כל בסיס. בא כוח המאשימה מנתח את הכללים, אשר נקבעו בעניין "ההגנה מן הצדק", ואומר כי יישום הכללים האלה מוביל למסקנה ברורה, כי על טענת הנאשמים להידחות. במקרה דנן, הוא אומר, הטענה הרלוונטית היא סבירות ההחלטה להעמיד לדין, כאשר הנאשמים נקטו בהליכים להכשרת הבנייה, בעודם עוברים על החוק, לכאורה ביום יום, על ידי שימוש ללא היתר במבנים שנבנו בחלקם ללא היתר; הטענות שהעלו הנאשמים אינם מצדיקות את ביטול כתב האישום, והמבחנים אשר נקבעו בפסיקה לעניין החלת ההגנה מן הצדק - אינם מתקיימים. בא כוח המאשימה מוסיף, כי לחילופין, גם אם בית המשפט יגיע למסקנה כי קיימת פגיעה בתחושת הצדק,הרי שעדין פגיעה זו איננה מחיבת את ביטול כתב האישום, אם כי יש לשקול את השיקולים בעת גזירת הדין במסגרת השיקולים לעונש, לאחר שתינתן הכרעת דין בעניינם של הנאשמים. המסר שבית משפט עלול להעביר לנאשמים באם יקבל בקשתם הינו, לדברי בא כוח המאשימה, מסר ברור, לפיו אין צורך להמשיך לפעול להכשרת הבנייה והשימוש, שכן, ניתנת להם, הלכה למעשה, חסינות מפני העמדה לדין, ורישיון להמשיך להפר את החוק. לטענתו, יישום דוקטרינת ההגנה מן הצדק, בעניינם של הנאשמים, פוגע הן בערך החברתי שביסוד עבירות התכנון והבנייה - ההגנה על המרקם התכנוני, הן בהשלטת הדין בתחום זה, והן בשמירת אמון הצבור בשלטון החוק, כאשר הפרת החוק גלויה לעיני כל. בא כוח המאשימה תומך טענותיו בדוגמאות מהפסיקה, ומוסיף כי האינטרסים הציבוריים תומכים בהמשך קיום ההליך הפלילי. משכך,טוען בא כוח המאשימה,דין טענת הנאשמים בעניין זה להידחות. באשר לטענת ההליך המקדמי הנדרש כדי להגיש כתב אישום, טוענת המאשימה באמצעות בא כוחה, כי אין לקבל את פרשנותם של הנאשמים להנחיות היועמ"ש; וכי הנחיה זו של היועמ"ש נועדה להסדיר את היחסים בין התובעים המקומיים והמחוזיים, וביניהם לבין עצמם בלבד. לנאשמים לא עומדת כל זכות לבחור ו/או לקבוע את זהות התובע שיטפל בעניינם. באשר לדרישת הכתב לה טוענים הנאשמים, הרי שסעיף 4 (א) להנחיות, נוקט בלשון "רשאי" ולא "חייב"; משמעות ניסוח זה, טוען בא כוח המאשימה, היא כי אין חובה שבדין לשלוח הודעה בכתב בעניין זה, והדרישה של הכתב נועדה למנוע טענות של "לא ידעתי" וכיוצ"ב מצד התובעים המקומיים; אשר על כן ,הוא מסביר, אין מדובר בדרישה מהותית אלא בדרישה פרוצדוראלית בלבד. כך או כך, הוא מוסיף, אף אם היה נופל פגם בעניין זה, דבר המוכחש על ידו, הרי שבוודאי לא מדובר בעניין שגרם עיוות דין לנאשמים. אשר על כן, גם בעניין זה טוען בא כוח המאשימה, כי טענת הנאשמים להידחות. באשר לטענת אכיפה בררנית, טוענת המאשימה, כי מאחר ולא הוכיחו הנאשמים טענה זו, הרי שיש לדחותה על הסף. זאת מאחר ועל המעלה טענה של אכיפה בררנית חל נטל ההוכחה; מוסיף וטוען בא כוח המאשימה, כי הנאשמים לא הניחו תשתית עובדתית לכאורית, ממנה ניתן להסיק כי המאשימה הפלתה את הנאשמים מתוך שרירות או מתוך מטרה פסולה, ועל כן על טענתם להידחות. יתירה מכך, הוא טוען , אף אם נניח כי טענת האכיפה הסלקטיבית מבוססת לכאורה, הרי שבהתנגשות בין עקרון השוויון לבין עקרון שלטון החוק - יד עקרון שלטון החוק על העליונה. גם לעניין זה מביא בא כוח המאשימה סימוכין מהפסיקה, וטוען כי לאור האמור לעיל דין טענה זו להידחות. באשר לטענה בדבר לוחות הזמנים, טוען בא כוח המאשימה, כי אין בה ממש, וכי המאשימה פעלה בהתאם להוראות החוק בעת ההעמדה לדין של הנאשמים. זאת ועוד, הן הנאשמים והן מועדי ביצוע העבירה שונים, כמו גם מבוססים על חומר חקירה אחר ו/או חדש. אשר על כן דין טענה זו, הוא טוען, להידחות. אשר על כן, מסכם בא כוח המאשימה, כי לאור כל האמור לעיל, אין כל בסיס לטענות הנאשמים, והוא מבקש על כן ,לדחותן על הסף; כמו גם לחייב את הנאשמים בהוצאות משפט. בנסיבות אלו,טוען ב"כ המאשימה, הרי שלא מדובר באנשים דומים ובמצבים דומים, ואין מדובר באכיפה בררנית פסולה, אשר בגינה יכול וראוי, כי על הנאשמים לקבל סעד של הגנה מן הצדק, ומשכך, מבקש הוא לדחות את טענת הנאשמים להגנה מן הצדק. דיון בראשית, יש לציין שאין זהות בין הנאשמים שנגדם הוגשו אישומים בעבר, עפ"י המוצגים מ/1 - מ/5, לבין הנאשמים הנוכחיים, ועוד מדובר שם במבנים אחרים. 6. באשר לטענת הנאשמים כי ראוי להחיל את ההגנה מן הצדק, הרי שטענה זו מעוגנת כיום בחקיקה הישראלית כטענה מקדמית לניהול ההליך בהגינות משפטית; 7. דוקטרינת ההגנה מן הצדק הוזכרה לראשונה בפסק דינו של כבוד השופט אשר בע"פ 244/73 רבר נ' מדינת ישראל,פ"ד כ"ח (1) 798, ,ששם נתקבלה טענת המערער "כבר נשפטתי" ובו-טל כתב האישום שהוגש נגדו בגרימת מוות מתוך חוסר זהירות, שאין עמו רשלנות פושעת; ובית המשפט הורה להחזיר את הדיון לבימ"ש השלום לשמיעת הראיות. ביהמ"ש, ע"י כב' השופט אשר, העלה את הפסיקה האנגלית בדבר דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" במשפט המקובל האנגלי; בהמשך, בע"פ 450/77 ברוך בעל טכסא נ' מ"י,פ"ד ל"ב (2) 152, הבחין כב' השופט לנדוי בין מה שצודק לנאשם,לעומת מה צודק למען האינטרס הציבורי ונקבע: "שקלתי טענות אלה ומצאתי אותן חסרות משיקולים של צדק דווקא, הרי לא רק מה שנוח לנאשם גם צודק לעניין זה, ואף לא רק מה שנוח לביהמ"ש למען קיצור הדיונים, אלא יש לשקול גם מה צודק למען האינטרס הציבורי שהתביעה מייצגת; וכן, יבדוק ביהמ"ש את מידת הכנות שבטענת הצדק שהנאשם מבקש להעלות, שמא מעייניו ליתרון תכסיסי בלבד." 8. ביהמ"ש העליון נדרש לשאלת תחולתה ויישומה של הדוקטרינה של הגנה מן הצדק בעניין הידוע כויסות מניות הבנקים, הידוע כמשפט הבנקאים, ב-ע"פ 2910/94 ארנסט יפת ואח' נ' מ"י, פ"ד נ(2) בעמ' 221. במסגרת ערעורם של הבנקאים לביהמ"ש העליון על הרשעתם בעניין ויסות מניות הבנקים, עקב דו"ח ועדת בייסקי, בחן ביהמ"ש את העבירות שיוחסו למערערים בכתב האישום, ביניהן האיסור המוטל על חבר דרקטריון או מנהל עסקים של בנק, לפעול ביודעין בעסקי הבנק בדרך הפוגעת ביכולתו לקיים את התחייבויותיו. באותו פס"ד בפרשת יפת, קבע כב' השופט טל, בדעת מיעוט, כי עומדת לנאשמים, באשר לאישום הראשון, בעבירה על סעיף 14 (ב) לפקודת הבנקאות "הגנה מן הצדק". אולם, אף בדבריו של כב' השופט טל, שדעתו כאמור הייתה דעת מיעוט, הודגש כי -וכלשונו: "זו הגנה נדירה, גם בארצות הברית ששם יושמה דוקטרינה זו הלכה למעשה, הגנה זו נדירה והיא יושמה שם רק כאשר הרשויות המופקדות על אכיפת החוק הם שיזמו את העבירה והיו שותפים לה. כגון בהדחת סוכן לעבירות סמים כדי ללכוד באמצעותו עבריינים אחרים. ברי שאפילו בנסיבות כאלה יש לנהוג בהגנה זו בזהירות רבה, לבל תשמש מגן וצינה למשרתיו של משטר מושחת..." 9. בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ, בפסקה 18 עמ' 15 לפסה"ד נאמר כי: "הגנה מן הצדק, הינה דוקטרינה הלכתית המכירה בסמכות ביהמ"ש לבטל כתב אישום שהגשתו או בירורו עומדים בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. מקורה של הדוקטרינה במשפט המקובל האנגלי והיא יושמה (במספר מצומצם של מקרים) גם על ידי בתי המשפט בארה"ב". בפרשת יפת (ע"פ 2910/94,יפת נ' מ"י,פד"י ( (2) 221) זכתה הדוקטרינה להכרה עקרונית בדין הישראלי. שם קבע כב' השופט ד. לוין כי ראוי שכל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו, והתווה את המבחן הקובע הבא: "המבחן הקובע, כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן ה"התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", היינו התנהגות שערורייתית ,שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם.. המדובר במקרים שבהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת,דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זה תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשגרה ובענייני דיומא סתם.חשיבותה של טענת ההשתק הפלילי במקרים שבהם התנהגות הרשות הייתה כה מקוממת עד כי אי אפשר להרשיע אדם,כשמי שמעמידו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה". בהמשך קובע ביהמ"ש דינמיקה לבחינת תחולתה והפעלתה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק ע"י בחינה בת שלושה שלבים,לבחינת ההליך המשפטי, תקינותו, איזון האינטרסים השונים ומידת פגיעותו של ההליך הפלילי בנאשם. 10. על רקע האמור לעיל, יש לבחון את טענותיהם של הנאשמים, עד כמה "שגויה" היא החלטת המאשימה "מקוממת" "שערורייתית" ו"בלתי נסבלת" להגיש כתב אישום בהליך הנוכחי . בבואנו ליישם את שלושת השלבים שנקבעו ע"י ביהמ"ש בפרשת בורוביץ (שם-ע"פ 4855/02), הרי שבשלב הראשון על ביהמ"ש לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינם של הנאשמים, ובמידה ונפלו פגמים כאלו, לעמוד על עוצמתם, וזאת במנותק משאלת אשמתם או חפותם. בענייננו, ההליך הננקט נגד הנאשמים הינו האישום המייחס לנאשמים עבירה של ביצוע עבודות בניה ושימוש ללא היתר ו/או בסטייה מהיתר ו/או מתכנית, עבירה לפי סעיפים 145 , 156 204 ו-208 (2), (3),(4),(6),(7),(8) לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה-1965, ועבירה על תקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר) תשכ"ז -1967. בענייננו ומשכך הם פני הדברים, נראה כי בשלב הראשון לא נמצאו פגמים בהליך המשפטי הננקט ע"י המאשימה. בשלב השני על ביהמ"ש לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי, חרף הפגמים, במידה ונמצאו פגמים, יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה נדרש ביהמ"ש לאזן את האינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי, שמן העבר האחד נמצאים האינטרסים התומכים בהמשך קיומו של ההליך, ובין היתר העמדת עבריינים לדין ומיצוי הדין עימהם; הוצאת האמת לאור, קיומם של מנגנוני גמול, הרתעה וענישה; שמירה על בטחון הציבור, קיומם של צווים הניתנים ע"י הרשויות המוסמכות לכך וע"י ביהמ"ש בעיקר והגנה על זכויות של הקורבן הנפגע, ומן העבר השני, נמצאים האינטרסים השוללים במקרה הקונקרטי את המשך קיומו של ההליך ובהם: הגנה על זכויות היסוד של הנאשם, פסילת מהלכיה הנפסדים של הרשות והרתעה מפני נקיטת מהלכים דומים בעתיד, שמירה על טוהר ההליך השיפוטי ושמירת אמון הציבור בבית המשפט. תוך כדי כך על ביהמ"ש לתת את דעתו לנסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו; למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן, לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה, למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם, וכן לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום לב. בגיבוש האיזון בין השיקולים הנגדיים, ייחס ביהמ"ש לכל אחד מן השיקולים את המשקל היחסי הראוי לו בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון. כך, ככל שמעשה העבירה חמור יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין; ככל שמעשה הרשות שערורייתי יותר ופגיעתו בנאשם ובזכויותיו חמורה יותר,יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבשמירת זכויותיו של הנאשם ובריסון כוחה של הרשות. בשלב השלישי, מששוכנע ביהמ"ש כי קיומו של ההליך כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות - עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים, מאשר ביטולו של כתב האישום; ביהמ"ש עשוי לקבוע כי הפגיעה שנגרמה לנאשם, אף שאינה מצדיקה את ביטול כתב האישום, מצדיקה היא את ביטולם של אישומים ספציפיים, או שתהא ראויה להישקל לטובתו בקביעת עונשו אם יורשע. 11. בבואנו ליישם את שלושת השלבים שנקבעו ע"י ביהמ"ש בפרשת בורוביץ (שם-ע"פ 4855/02),הרי שבשלב הראשון על ביהמ"ש לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינם של הנאשמים, ובמידה ונפלו פגמים כאלו, לעמוד על עוצמתם, וזאת במנותק משאלת אשמתם או חפותם. בענייננו, ההליך הננקט נגד הנאשמים הינו האישום המייחס לנאשמים עבירה של ביצוע עבודות בניה ושימוש ללא היתר ו/או בסטייה מהיתר ו/או מתכנית, עבירה לפי סעיפים 145 , 156 204 ו-208 (2), (3),(4),(6),(7),(8) לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה-1965 ועבירה על תקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר) תשכ"ז -1967. בבואי ליישם את בדיקת שלושת השלבים שביהמ"ש העלה בפרשת בורוביץ,לא מצאתי פגמים בהליך המשפטי, ואינני סבור כי הגשת כתב האישום כנגדם מצביעה על פגיעה בתחושת הצדק וההגינות. מאחר שבבחינת השלב הראשון לא זוהו פגמים בהליך המשפטי הננקט ע"י המאשימה, ומשכך הם פני הדברים, הרי שהשלב השני והשלישי שוב אינם רלוונטיים לענייננו. אשר על כן, אני סבור, כי אין לראות בהגשת כתב האישום כנגד הנאשמים משום הליך לא ראוי, ואין לראות בהתנהגות הרשות המאשימה, כהתנהגות בלתי סבירה, ומשוללת הגינות ואחריות. לאור האמור לעיל, אני דוחה בקשת ב"כ הנאשמים להחיל על הנאשמים את ההגנה מן הצדק לזכותם מכוח הגנה זו ולבטל את כתב האישום. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. 12. התיק יקבע להמשך - להקראת כתב האישום ליום: 29.1.09 שעה: 11:30. 13. המזכירות תמציא עותקים מהחלטה זו לבאי כוח הצדדים; ניתנה היום, ט"ו טבת תשס"ט, 11 ינואר 2009, בהעדר הצדדים. הגנה מן הצדקבניהתכנון ובניהאכיפה בררנית