ההליך 1. בפני בקשה למעצר עד לתום ההליכים המשפטיים בת.פ. 4102/09, וזאת על פי סעיף 21(א) לחסד"פ (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996) (להלן: "הבקשה"). 2. הבקשה הוגשה יחד עם כתב אישום הכולל 3 אישומים המייחסים למשיב- שהינו נתין זר אזרח ניגריה, עבירות כדלקמן: אישום 1 הסתננות- עבירה לפי סעיף 3 לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954 (להלן: "חוק ההסתננות"). על פי עובדות האישום הראשון- עובר ליום 1/8/07, במועד שאינו ידוע למאשימה, הסתנן המשיב מתוך מצריים לשטח ישראל, שלא דרך נקודת מעבר מוסדרת, ומאז שהה בישראל ללא אישורי שהיה ו/או תעסוקה כדין. ביום 7/9/09 נעצר המשיב בגין עבירה זו ואחרות כמפורט באישומים הנוספים המיוחסים לו. אישום 2 קבלת נכס שהושג בפשע- עבירה לפי סעיף 411 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. החזקת נכס חשוד כגנוב- עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. הפרעה לשוטר במילוי תפקידו- עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי עובדות האישום השני, בתמצית- בקשו שוטרים לאחר שהזדהו בפני המשיב, לעצרו. המשיב החל להימלט אך נתפס. המשיב הכשיל את השוטרים במילוי תפקידם, כשמסר להם כתובת מגורים אחרת מזו בה הינו מתגורר בפועל. עוד על פי עובדות האישום השני, החזיק המשיב בתוך תיק שהיה מוסלק בארון שבחדרו, ויזות מזוייפות וכן חותמת הנושאת את פרטי ראש ענף אשרות במשרד הפנים. כן החזיק סכום של 8,500 ₪ ו- 117 $ במזומן, 10 מכשירי טלפון סלולרי ומצלמה דיגיטלית החשודים כגנובים. אישום 3 נסיון קבלת נכס שהוגש בפשע- עבירה לפי סעיף 411+25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי עובדות האישום השלישי, שלח אחר שפרטיו אינם ידועים למאשימה, מניגריה, באמצעות חברת DHL, מעטפה ובה ויזות מזוייפות. הנאשם הנחה את נציג החברה לשלוח אליו את המעטפה ביום 30/8/09 אך במועד הנ"ל- סירב לקבל את המעטפה לידיו. על פי האישום השני- במעשיו אלה- ניסה המשיב לקבל נכס שהושג בפשע. גדר המחלוקת 3. ב"כ הצדדים שטחו באריכות וביסודיות ראויה לציון את טענותיהם, כמפורט בפרוטוקול הדיון. כדי שלא להאריך, אפרט להלן את תמצית טענותיהם, כפי שהועלו במסגרת הבקשה עצמה ובמהלך הדיון. 4. המבקשת סבורה כי בידה ראיות טובות לכאורה, המבססות את האישומים המיוחסים למשיב. כן סבורה היא כי העבירות המיוחסות למשיב מקימות עילת מעצר- הן בשל חשש מהמלטות מאימת הדין, והן בשל עילת המסוכנות. מציין ב"כ המבקשת כי המשיב- שהינו נתין זר השוהה בישראל ללא אשרה, מצוי אמנם תחת הגנה זמנית מפני גירוש של משרד נציבות האו"ם לפליטים בישראל, בעקבות בקשה שהגיש להכיר בו כפליט. מדגיש הוא עם זאת כי עד היום לא ניתנה החלטה סופית בבקשתו (בקשתו למעשה נדחתה והוא מצוי בהליך ערר), הוא טרם הוכר כפליט, אך קיים איסור לגרשו מישראל בהגנת האו"ם. טוען ב"כ המבקשת כי בשל העובדה שלמשיב מיוחסת עבירה של החזקת כמות רבה של תיעוד מזויף (אשרות שהייה ישראל וויזות למדינות אחרות), וכן הואיל וניסה להמלט בעת מעצרו, הרי שקיים חשש ממשי מפני התחמקותו מהליכי שפיטה וריצוי מאסר. מוסיף ב"כ המבקשת ומציין כי החשש מפני המלטות מאימת הדין מתעצם באשר אין למשיב כתובת קבועה ומרכז חייו אינם במדינת ישראל . לטעמו של ב"כ המבקשת- חומרת העבירות מעידה על מסוכנותו הרבה של המשיב לבטחון הציבור ולבטחון המדינה, באשר אופי המעשים בהם הוא מואשם פוגע ביכולת המדינה לשמור על בטחון תושביה ע"י ניטור הבאים והיוצאים בגבולותיה ולשלול כניסה למסורבים שונים, כאשר הוא ביקש למעשה להכשיר את שהיית אלה שהצליחו לעבור את הגבול בערמה. המבקשת סבורה כי נסיבות מקרה זה אינן מתאימות לחלופת מעצר, הן בשל עצמת מסוכנותו הנלמדת מחומרת העבירות של בטחון הציבור והמדינה, והן משום שלטעמה- לא יהיה בשום חלופה כדי להפיג את מסוכנות המשיב, מאחר והעבירות המיוחסות לו יכולות להתבצע מכל מקום בו ישהה. עוד לטעמה- העבירות המיוחסות למשיב, בנסיבות בהן בוצעו, מלמדות כי אין ליתן בו אמון כלל. 5. המשיב- מנגד, חולק על קיומן של ראיות לכאורה ביחס לאישומים (למעט ביחס לעבירת החזקת רכוש החשוד כגנוב, כפי שיפורט בהמשך). לטעמו של ב"כ המשיב- חוק ההסתננות לא חל במקרה זה, באשר הוא בא לקדם מטרות בטחוניות. לשיטתו- אין יסוד לחשד במשיב- למרות שאין חולק כי הוא "נכנס לישראל בדלת האחורית, בצורה לא חוקית" (כלשונו), כי הוא מהווה סיכון בטחוני למדינת ישראל. עוד סבור ב"כ המשיב כי אין זה ראוי שמי שמבקש הגנה זמנית מהאו"ם, כאשר ההליך בעניינו תלוי ועומד ונקבע לו ראיון, מוצא עצמו תחת כתב אישום בהליך שעניינו עבירת הסתננות. באשר לעבירות נשוא האישום השני- מסכים ב"כ המשיב כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה ביחס להחזקת 5 מתוך 10 מכשירי טלפון סלולרי. ביחס לסכום הכסף- טוען הוא כי מדובר בשכר עבודה חוקית שהמשיב עובד בה. באשר להחזקת ויזות מזוייפות- אשר נמצאו בחדרו של המשיב, בתיק השייך לו, טוען המשיב כי אין תשתית ראייתית לכאורה לכך שהן קשורות בו וישירות לו. אשר לעבירת המלטות משוטרים- טוען ב"כ המשיב כי מרשו "ניסה לברוח כמו כל אדם סביר", לאחר שנבהל למראה אנשים בלי מדים שנגשו אליו. לחילופין- טוען ב"כ המשיב כי גם אם בית המשפט ימצא שקיימת תשתית ראייתית לבירור אשמתו של המשיב ביחס לעבירות נשוא האישום השני, והואיל ולשיטתו- אין ראיות לכאורה בכל הנוגע לעבירה על חוק ההסתננות, הרי שלא קמה בתיק זה עילת מעצר. זאת- באשר לכל היותר, ולשיטתו, מדובר בעבירת רכוש שאין לצידה תחכום. לחילופי חילופין- טוען ב"כ המשיב כי אל קמה בנסיבותיו של תיק זה עילת מעצר המצדיקה מעצר עד תום ההליכים. סבור הוא כי יש מקום לחלופת מעצר, שתכלול מעצר בית וערבויות. דיון והכרעה 6. לאחר שעיינתי בכתב האישום ובבקשה; בחנתי את תיק החקירה עב הכרס שהונח בפני; נתתי את הדעת לטיעוניהם המפורטים של ב"כ הצדדים; הגעתי למסקנה כי בידי המבקשת ראיות טובות לכאורה במבחן הפסיקה ובשיעור הנדרש לשלב בו מצוי ההליך, להוכחת אשמתו של המשיב בכל אחד ואחד מהאישומים המיוחסים לו, ואפרט. תשתית ראייתית 7. המשיב אינו חולק על כך שנכנס לשטח מדינת ישראל, מבלי שבידו היתר כניסה או אשרת שהייה כדין. ראו בהקשר זה את דברי ב"כ "שנכנס לישראל אמנם בדלת האחורית, בצורה לא חוקית". סבור הוא עם זאת, כאמור, שלמרשו הגנה בשני מישורים: האחד- במישור המשפטי, באשר לשיטתו חוק הסתננות בא לקדם מטרות בטחוניות ואינו חל במקרה הספציפי של המשיב דכאן; והשני- באשר הליך בירור בקשתו של המשיב להכיר בו כפליט וליתן לו מקלט מדיני טרם הסתיים ומשום כך- לשיטתו, אין זה ראוי שיוגש כנגדו כתב אישום. 8. העבירה על פי חוק ההסתננות, מבוססת על הגדרת "מסתנן" בסעיף 1 לחוק, הכולל מספר חלופות, כדלקמן: "1. בחוק זה- "מסתנן"- מי שנכנס לישראל, ביודעין ושלא כדין, וביום מן הימים שבין ט"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947) ובין כניסתו היה אחד מאלה - (1) אזרח או נתין של לבנון, מצרים, סוריה, סעודיה, עבר-הירדן, עירק או תימן ; (2) תושב או מבקר באחת הארצות האלה או בכל חלק של ארץ ישראל שמחוץ לישראל ; (3) אזרח ארצישראלי או תושב ארצישראלי חסר אזרחות או נתינות או שאזרחותו או שנתינותו מוטלת בספק, ויצא באותו פרק זמן ממקום מגוריו הרגיל בשטח שהיה לחלק מישראל אל מקום שמחוץ לישראל". לענייננו- הואיל ואין חולק כי המשיב נכנס שלא כדין לשטח ישראל בנקודה כלשהי, לא מוסדרת, דרך גבולה עם מצרים, ההוראה הרלבנטית לבחינה, הינה הוראת סעיף 1(2) לחוק- העוסק במי ש"ביקר" באחת הארצות המנויות בסעיף 1, בדרכו לישראל, ובטרם עבר מתחומה לתחומי ישראל ללא היתר. שתי הוראות חוק עוסקות בכניסה לישראל שלא כדין. חוק ההסתננות הנ"ל וחוק הכניסה לישראל, התשי"ב- 1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"). העבירה על פי חוק ההסתננות עוסקת באופן ספציפי במי שנכנס לישראל שלא כדין מתוך אחת המדינות הנקובות בסעיף 2(1)(1) לחוק. בכתב האישום, בחרה המבקשת לייחס למשיב עבירה על חוק ההסתננות. ב"כ הצדדים הפנוני לפסיקה שעניינה משיבים שנאשמו בעבירה על חוק ההסתננות. ראיתי לציין כי לאחר הדיון, ביום 23/09/09, הגישה המבקשת לבית המשפט הפניות לפסיקה משלימה. לצערי- השלמה זו הגיעה ללשכתי רק הבוקר, ולאחר שהחלטתי נכתבה. אציין, עם זאת, כי בפסיקה המשלימה הנ"ל- אותה הוצאתי וקראתי טרם הגשתי את החלטתי בפני הצדדים, לא היה כדי לשנות מהמסקנות אליהן הגעתי, ולמעשה- למעט אזכור וציטוט מתוך אותם פסקי דין אליהם הפנה ב"כ המבקשת, כפי שיפורט בסעיף זה להחלטה וברישא לזה שאחריו, לא היה צורך בשינוי דבר מתוכן החלטתי כפי שנכתבה לפני כן, שכן היה בהם כדי לחזק את המסקנה אליה הגעתי, על יסוד כל שהיה בפני- על פי טיעוני הצדדים ותיק החקירה. ב"כ המבקשת בקש להפנות לפסקי הדין בע"פ 71494/06 (מחוזי ת"א) מ"י נ' בארי אלוסיני (להלן: "ע"פ בענין בארי"), ועל רע"פ 661/07 בארי נ' מ"י (להלן: "רע"פ בענין בארי"). ברע"פ בענין בארי הנ"ל, נדון עניינו של נתין גינאה, אשר הואשם בעבירות של הסתננות לארץ ושהייה בלתי חוקית, ועוד, לאחר שנכנס שלא כדין לשטח מדינת ישראל מתוך רצועת עזה. הדיון בערעור לבית המשפט העליון, לאחר שהורשע בבית המשפט המחוזי, נסב, בין היתר, על המחלוקת בשאלה האם שטח עזה נכלל בגדר "שטח מחוץ לישראל" הנזכר בהגדרת "מסתנן" לפי סעיף 1(2) לחוק ההסתננות הנ"ל. בית המשפט העליון קבע, בין היתר, כי לגישתו "הפרשנות האפשרית היחידה לדיבור מחוץ לישראל בסעיף 1(2) לחוק, הינה כי דיבור זה מתייחס לשטח המצוי מחוץ לגבולותיה המדיניים של ישראל" וכן כי: "מסתנן הוא מי שנכנס לישראל ביודעין ושלא כדין מתוך שטח גובל או סמוך, המצוי מחוץ לגבולותיה הריבוניים של מדינת ישראל". מוסיף בית המשפט וקובע כי נוכח התכלית של הגנה על בטחון המדינה מפני כניסה שלא כדין לתחומיה, מתחייבת המסקנה כי שטח מחוץ לישראל שהכניסה מתוכו אסורה, הינו שטח המצוי מחוץ לגבולותיה המדיניים, והשאלה האם הוא נתון לשליטה אפקטיבית של מדינת ישראל, אינה רלוונטית לתכלית הבטחונית ההרתעתית של החוק. מפרט בית המשפט, מפי כב' הנשיאה דורית בייניש, כי ההסטוריה החקיקתית של החוק מלמדת בבירור שתכליתו הינה להגן מפני כניסה שלא כדין לתחום גבולותיה של מדינת ישראל, משטחים גובלים או סמוכים לה. בית המשפט מציין, בין היתר, את תכליתו הבטחונית- הרתעתית של חוק ההסתננות, שנחקק שנתיים לאחר חקיקת חוק הכניסה לישראל ומצטט מתוך דברי המבוא להצעת חוק בטחון הגבולות (עבירות ושיפוט התשי"ג-1953 שקדם לחוק ההסתננות וכן מדברי ממלא מקום שר הבטחון כאשר הציג את הצעת החוק לקריאה ראשונה בכנסת. מסכם בית המשפט כי בכל האמור "יש כדי לתמוך במסקנה אשר אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים בפנינו, ולפיה תכליתו של החוק למניעת הסתננות, היא ביסודה תכלית בטחונית- הרתעתית, שנועדה להגן על בטחון גבולותיה של מדינת ישראל מפני כניסה שלא כדין לשטחה". לענייננו- דוחה בית המשפט העליון את הערעור על ההרשעה מבית המשפט המחוזי בע"פ בענין ברי הנ"ל בעבירות של הסתננות וקשירת קשר לביצוע הסתננות. ההחלטה הרלבנטית איפוא לסוגיה שבמחלוקת, הינה איפוא החלטת בית המשפט המחוזי, בעפ בארי הנ"ל, כאשר הרשיע את המשיב, הפך את החלטת בית משפט השלום אשר זיכה אותו מעבירות לפי חוק ההסתננות. החלטה זו כאמור אינה מחייבת, אך האמור בה עולה בקנה אחד עם המסקנה אליה הגעתי על יסוד המצוי בפני. כב' השופט ז. המר, סוקר פסיקה בנושא חוק ההסתננות ומציין כי שתי גישות עולות ממנה: האחת- כי חוק ההסתננות בא להתמודד עם תופעת ההסתננות למטרות חבלה וטרור ממדינות אוייב, וכי חל על כניסה למטרות עבודה; והשניה- כי אחת מתכליות החוק היא אף התמודדות עם הבעיה של הסתננות לישראל למטרת עבודה. מציין הוא, בין היתר, את החלטות כב' הנשיא מ. מכליס בענין ב"ש (שלום ב"ש) 1078/05 מ"י נ' ליאנגין וכן החלטת כב' השופטת ד. רייך- שפירא בב"ש (שלום ת"א) בענין מ"י נ' דיאלו, אליהן הפנה אותי גם ב"כ המשיב. עוד מפנה הוא להחלטת כב' השופט ד. רוזן בת.פ. (שלום ת"א) 2357/03 בענין מ"י נ' בנין. מפרט כב' השופט המר כי תמצית גישת בתי המשפט בהחלטות הנ"ל, הינה כי אין זה ראוי להפלות בין אוכלוסיית זרים שנכנסו לישראל שלא כחוק, דרך מדינות המנויות בחוק ההסתננות, לעומת אלה שנכנסו לישראל שלא כדין דרך נמלים אחרים. עיינתי בהחלטות אלה אליהן הופניתי ע"י ב"כ המשיב. ראיתי לציין מתוך החלטתה הנ"ל של כב' השופטת רייך- שפירא בענין דיאלו הנ"ל, כי "בית המשפט העליון טרם הכריע בשאלה, האם אזרח מדינה, שאיננה מן המדינות שבחוק, ביקר באחת מהן ביקור תמים, ולאחר שהות קצרה עבר מאותה מדינה לישראל, הוא בגדר מסתנן"; וכי העבירה שבחוק ההסתננות ספציפית לנכנסים לישראל מאחת המדינות שבחוק, וזאת משום שכנגד תושבי אותן מדינות קמה חזקת מסוכנות מיוחדת, שהיא תולדת המצב הבטחוני שבין ישראל לשכנותיה. עוד נאמר שם, בסעיף 6 להחלטה ואילך כי: "... חזקה כזו לא חלה, לדעתי, על מי שנכנס לישראל דרך אחת מאותן מדינות מבלי שקיים ביסוס לחשד שעצם הכניסה עלולה לפגוע בביטחון הארץ ותושביה. האמור בסעיף 1(2) לחוק ההסתננות, לפיו גם מבקר באחת מהמדינות שבחוק נכלל בהגדרת מסתנן, מכוון, לדעתי, למקרים בהם קיימות ראיות, המוכיחות שפעילות הנכנס נגועה במעשים, שאותם בא חוק ההסתננות למנוע... לא קמה "אוטומטית" נגד מי ששהה שם באקראי, ואין בידי התביעה ראיות שעשה זאת בכוונה פלילית לפגוע בביטחון המדינה... לעומת זאת, חוק הכניסה לישראל מטרתו התחילית לאסור כניסה והימצאות, העסקה, הסעה והלנה של מי שנכנסו אליה שלא כדין, ללא קשר עם פעילות עבריינית נוספת. למרות, שלעת הזאת נעשה שימוש רב בחוק הכניסה לישראל, ומהפסיקה עולה הסכמה, שחציית גבול אסורה בין ישראל למדינת שכנות בהיקף רחב פוגעת במרקם העדין של היחסים הבין- מדינתיים, ועשויה לאצור בתוכה היבטים ביטחוניים, גם אם העבריין עושה כן במטרה מוצהרת למצוא לעצמו מקור פרנסה... פרשנות תכליתית, שתקיים את ההרמוניה שבין שתי ההוראות שבשני החוקים, מחייבת עירנות לאבחנה שבין שני החוקים, ואיננה מאפשרת לתביעה זכות בחירה שרירותית. מתן אפשרות כזאת לתביעה פוגעת בשיוויוניות בפני החוק, ובזכות להליך הוגן." בהחלטה בענין ליאנגון הנ"ל, סוקר כב' הנשיא מכליס, בין היתר, את דברי ההצעה לחוק ההסתננות הנ"ל. המסקנה אליה הגיע שם בית המשפט, הינה כי המונח "מבקר" בחוק ההסתננות, אינו מתייחס לאותם עובדים זרים הנכנסים לארץ דרך גבול ישראל- מצרים, שכן למקרה כזה, לדעתו, קיים חוק הכניסה לישראל. לטעמו- אם המחוקק התכוון להבחין בין תושב זר הנכנס לישראל שלא כדין דרך אחת מארצות אלה, כשמטרת בואו לעבוד לפרנסתו ובין מי שנכנס לישראל שלא דרך אחת מארצות אלה, היה עליו לתקן את חוק ההסתננות, ומשלא עשה כן, אין מקום להבחין בין השנים. אחזור כעת להחלטת בית המשפט המחוזי בעפ בענין בארי הנ"ל. מוסיף כב' השופט המר וכותב כי הגישה שבוטאה בפסקי הדין שציין לעיל, לפיה האבחנה בין תושב ארץ זרה הנכנס דרך גבול מצריים למשל, למטרות עבודה ויואשם לפי חוק ההסתננות, ובין מי שנכנס לאותה מטרה בדיוק דרך הים ויואשם לפי חוק הכניסה, מלאכותית ואבסורדית, אינה מקובלת עליו. מחדד כב' השופט המר כי על פי הגישה הנ"ל, שאינה מקובלת עליו כאמור, מי שנכנס ארצה למטרות של פגיעה בבטחון המדינה דרך הים ולא דרך מצריים למשל, חוק ההסתננות לא יחול עליו בהנחה שאינו תושב מצריים. מוסיף הוא ומפנה לסעיף 12(א) לחוק הכניסה לישראל, לאחר התיקון משנת תשנ"ו, על פיו מעשה של הלנה או העסקה או הסעת תושב האזור, או של כל אדם הנכנס לישראל דרך ה"אזור", מהווה עבירה, בעוד שמי שמילין או מעסיק או מסיע תושב זר שנכנס ארצה שלא כדין, אך לא דרך ה"אזור" אינו מבצע כלל עבירה לפי חוק הכניסה לישראל. קובע בית המשפט כי אמנם לכאורה האבחנה אינה הגיונית ומלאכותית ויחד עם זאת- כי המחוקק סבר כי עצם הכניסה ארצה שלא כדין דרך "האזור" יש בה סיכון בטחוני, ובחר מטעמי יעילות ושמירה על בטחון הציבור, להרתיע את הכלל באופן גורף, כדי למנוע את הסיכון הפוטנציאלי מן המעטים בעלי הכוונה הזדונית. ממשיך בית המשפט וקובע כי "כך גם לגבי הכניסה ארצה דרך גבולותיהן של המדינות המנויות בסעיף 1(2) לחוק ההסתננות, לרבות המדינות שכרתו בינתיים הסכמי שלום עם ישראל, אך עדיין רוחשת בהן פעילות עוינת נגד המדינה של האיסלם הקיצוני וקבוצות טרור שונות". בית המשפט מוסיף ומציין את תזכיר משרד המשפטים לחוק חדש למניעת הסתננות האמור להחליף את הקיים ובו מוצע כי "מסתנן" יוגדר כמי שנכנס שלא כדין, לאו דווקא דרך ארצות מסויימות ותוך הבחנה בין מסתננים למטרות עבודה ושיפור חייהן ובין מסתננים עם נסיבות מחמירות או מאפיינים בטחוניים מובהקים, כאשר ההבחנה באה לידי ביטוי בהיקף העונש המוצע. בית המשפט אף מפנה לפסיקה על פיה חוק ההסתננות חל גם על כניסה ארצה שלא למטרות של פגיעה בבטחון המדינה אלא להצלת נפשו של הנכנס (בג"צ 1764/99 עוודה ראש שבת אל עזאזמה נ' שר הפנים, ראו מ"מ שם; רע"פ 6313/06 עיד אבו זרעאן נ' מ"י, ראו מ"מ שם ועוד, כמפורט בפסק הדין בענין ע"פ בארי הנ"ל. כב' השופטת י. שבח, שישבה אף היא בהרכב בענין עפ בארי הנ"ל, מסכימה כי מן הראוי היה להרשיע את המשיב בבית המשפט קמא על פי חוק ההסתננות ולא על פי חוק הכניסה לישראל, ומפרטת הנמקה מעט שונה. מפנה היא להצעת החוק שקדמה לחקיקת חוק ההסתננות ומציינת כי עסקינן בחוק בעל אופי בטחוני מובהק הבא לשפר את הבטחון בגבולות המדינה, על דרך החמרה בענישה הנקוטה בחוק הכניסה לישראל שנחקק שנתיים קודם לכן. מפנה היא אף לדברי הכנסת בעת הקריאות לאישור החוק, קובעת היא כי "נוכח מצב הלוחמה השורר נוכח מצב הלוחמה השורר בין מדינת ישראל ובין שכנותיה, הגם שעם שתיים מהן נחתם חוזה שלום, אך-טבעי הדבר כי המחוקק יתייחס לאזרחים ו/או למבקרים החודרים מתחומי מדינות האיזור ו/או מתחומי מדינות בלתי ידידותיות באיזורינו בחשדנות ויחשיב אותם כמסתננים שוחרי מזימות העושים זאת במטרה לפגוע בבטחון המדינה". וכן: "שהרי לא יעלה על הדעת, כי כל אימת שייעצר נתין זר שנכנס ארצה שלא כחוק דרך אחת המדינות המנויות בסעיף 1(1) לחוק ההסתננות, תאלץ המדינה לבצע חקירה ודרישה באשר למטרת הכניסה ולהוכיח כי זו נעשתה לשם פגיעה בבטחון המדינה. מטלה בלתי-אפשרית שכזו חותרת תחת מטרת החוק אשר נועד להלחם, כאמור, במכת המסתננים החוצים את הגבול שלא כחוק וחודרים לגבולות המדינה למטרות שונות ומשונות אשר לכולן מכנה משותף אחד והוא ביצוע מעשים בלתי חוקיים בגבולות המדינה. אמור מעתה, נתין זר החודר ארצה שלא כחוק דרך אחת המדינות המנויות בסעיף 1 לחוק ההסתננות או שביקר בה קודם לכניסתו לארץ - יחולו עליו ההוראות נשוא חוק ההסתננות, ואילו נתין זר אשר ייכנס ארצה שלא דרך אותן מדינות, כמו גם תושב זר שייכנס ארצה דרך "האזור" - יחולו עליו ההוראות נשוא חוק הכניסה". כב' השופטת שיצר, אשר ישבה גם היא באותו הרכב שדן בע"פ בענין בארי הנ"ל הגיעה לאותה מסקנה, והציגה מספר היבטים נוספים באשר להנמקות. מציינת היא כי דרך המלך לכניסה לתחומי מדינת ישראל היא זו הקבועה בסעיף 7 לחוק הכניסה לישראל, וקובעת: "הכניסה לישראל אמורה להתבצע איפוא, על פי חוק הכניסה לישראל וזאת דרך מעברי גבול. כשהתברר שבכך לא די, וכי גבולותיה היבשתיים של המדינה משמשים לצורכי כניסה בלתי מבוקרת ובעיקר של גורמים עויינים, נוסף גם חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד - 1954 (להלן: חוק למניעת הסתננות), אשר נותן הגנה מלאה נוספת על גבולות המדינה כאשר הכניסה אינה במסלול הרשמי, דהיינו דרך מעברי הגבול. ההיבט הבטחוני שבחוק זה, אכן בא לידי ביטוי בכך שהממונה על ביצוע החוק הוא שר הבטחון, ולא שר הפנים כמו בחוק הכניסה. שבע המדינות הנזכרות בחוק למניעת הסתננות (לבנון, מצרים, סוריה, סעודיה, עבר-הירדן, עירק ותימן) היו בעת חקיקתו מדינות אויב. למרות הסכמי השלום הפורמליים עם מצרים וירדן, עדיין לא בוטל או שונה החוק, וכנראה שהגורמים האחראים לכך לא מצאו כי הגיע הזמן או בשלו הנסיבות לכך" . ומוסיפה: "לצערנו, גם היום הגבולות עדיין אינם רגועים ושלווים וישראל אינה שוכנת לבטח בגבולותיה. עם זאת יש להדגיש, כי המבקש להיכנס מאחת המדינות המנויות בחוק, כאשר זאת מדינה שיש עמה הסכמי שלום, רשאי ממילא להכנס בדרך הקבועה בחוק הכניסה. רק אם אינו נוקט בדרך זו, ואינו נכנס למדינה "כדין" הוא מוחזק כמסתנן". אף היא מצטטת את הגדרת "מסתנן" בסעיף 1 לחוק ההסתננות ומוסיפה כי המחוקק לא הלך בדרך של אבחנה באשר למטרות ההסתננות, אלא יצר חזקה כי כל הנכנס שלא כדין והוא אזרח אחת מ- 7 מדינות האוייב הנזכרות בו או מבקר בהם, הוא מסתנן. מוסיפה היא בהמשך כי "הגדרת המושג "מסתנן" ונוסח סעיפי החוק אינם כוללים את האפשרות לסתור את החזקה על-ידי הוכחת היפוכה, לא במפורש ולא במשתמע. כאשר בוחר המחוקק לאפשר סתירת החזקה הוא מציין זאת, ונוקט למשל בלשון "אלא אם הביא ראיה לסתור" או "זולת אם הוכיח היפוכו של דבר". משכך נמצא, כי עסקינן בחזקה, לפיה עצם כניסתו לישראל של אזרח, נתין, תושב או מבקר באחת המדינות המנויות בסעיף 1 לחוק למניעת הסתננות, ביודעין ושלא כדין, מקימה את יסודות עבירת ההסתננות. מכאן שהפרשנות הגורסת בדיקת כוונותיו של המסתנן ומטרת כניסתו, אינה מתיישבת עם נוסח החוק, ולדעתי אף עם כוונת המנסח"... מוצאת היא חיזוק למסקנתה בסעיף 4 לחוק ההסתננות, המתייחס באופן ספציפי למי שהסתנן כשהוא מזויין וכו' שלגביו העונש הקבוע שונה, וכותב כי "זו למעשה האבחנה היחידה הנוגעת לסוגיית המסוכנות, כאשר המחוקק אינו מתייחס לכוונות אלא להתנהגות עצמה". וכן: "עבירת ההסתננות היא איפוא, עבירה התנהגותית אשר איננה דורשת הוכחת כוונה פלילית בגדר יסודות העבירה, והיא כוללת למעשה, רק יסוד נפשי של "מודעות" כלפי טיב המעשה ונסיבותיו (השווה: סעיף 20 לחוק העונשין, תשל"ז-1977) ואין מדובר בעבירת מטרה". (ההדגשות שלי,- ר.ש) 9. גישת שופטי ההרכב והנמקותיהם, כפי שבוטאו בענין ע"פ בארי הנ"ל, בכל הכבוד, מקובלת עלי ומבטאת לטעמי את המסקנה המתבקשת בנסיבות עניינו של המשיב. על נימוקי בית המשפט בענין בארי הנ"ל, עליהם לא אחזור כדי שלא להאריך, ראיתי להוסיף ולציין, כי כאשר חוקק חוק ההסתננות, התאימו העקרונות הבאים לידי ביטוי בדברי ההסבר לחוק, למציאות שהייתה קיימת אותה עת. ואולם- מאז, השתנו הן המציאות הבטחונית והן המציאות הכלכלית והיומיומית במדינת ישראל, השתנה הרכב האוכלוסייה, השתנתה התפיסה המקובלת ביחס למעשי טרור. שערי המדינה ושמיה פתוחים יותר, והעולם נחשב 'כפר גלובלי' גדול. תנועת הבאים ויוצאים גדולה יותר, והבעיות שלפתחה של מדינה ריבונית רבות ומורכבות מבעבר. נסיון החיים מלמד, כי בשנים מאז הוחק חוק ההסתננות, הסכנות לבטחון ישראל חוצות גבולות ולאום וכי הסיכון לבטחון המדינה אינו בא בהכרח מקרב מי שהינו תושב, אזרח, או מבקר באותן מדינות ששמן נקוב בסעיף 1(1) לחוק ההסתננות. העובדה שמי שנכנס שלא כדין לשטח מדינת ישראל לא עבר בדרכו דווקא דרך מדינה שאינה ב"רשימה" אינה ערובה לכך שלא טמון באותו אדם פוטנציאל ממשי לבטחון המדינה. בכל אדם, תהא השתייכותו הלאומית אשר תהא, ויהא נתיב נסיעתו אשר יהא, טמון פוטנציאל לחבור לגורמים עבריינים ועויינים שמטרתם לפגוע בבטחון המדינה- במישרין או בעקיפין. דא עקא שבשונה מבעבר, פגיעה בבטחונם של מדינה ותושביה אינו נעשה רק על דרך של מעשי טרור "במובן הקלאסי" של מטבע הלשון הנ"ל. פגיעתן של פעולות עברייניות, ריגול תעשייתי, ומעשים לא חוקיים אחרים- עשוי להביא לפגיעה קשה, לא פחות, ולעתים עשויה להיות חמורה אף יותר. עדים אנו לכך שכיום- מעשי טרור נעשים אף על דרך של פגיעה בתשתיות ובכלכלת מדינות. כל פעילות הפוגעת במהלך התקין של חיי היומיום, בבטחון התושבים, בגופם אך גם ברכושם, עשויה להחשב לטעמי כ"פגיעה בבטחון המדינה". ואם להקיש לענייננו- הרי שעיסוק בהפצת אשרות שהיה מזויפות, אכן פוגע, כטענת המבקשת, ביכולת המדינה לנטר את זהות הבאים בשעריה. קביעת המדיניות ביחס לזהות אלה הרשאים להכנס ולשהות בגבולות המדינה נעשית מתוך שיקולים של בטחון לאומי, מדיני וכלכלי. מי ששולח ידו וקושר עצמו "בתעשיית האשרות המזויפות" מסכל את יכולת המדינה להגן על עצמה מפני גורמים עויינים שמטרתם לפגוע בבטחון אזרחיה. גם אם מניעיו של מפיץ האשרות המזויפות קשורים בבצע כסף, הרי ברור שאינו "בוחן כליות ולב" ולעולם אינו יודע לאילו ידיים הן תגענה בסופו של יום והאם "לקוחותיו" הינם אנשים תמימים שלנגד עיניהם חיפוש אחר מקור פרנסה ותו לא. לא רק זו אף זו. מאז הוחק החוק, חלו תמורות ונקשרו יחסי שלום בין ישראל לבין שתיים משכנותיה הנמנות על רשימת המדינות שבסעיף הגדרת ה"מסתנן". חרף עובדה זו והשינויים המדיניים באזורינו, לשון חוק ההסתננות לא שונתה בהקשר זה, אך תכליתו נותרה בעינה- הגנה על גבולות המדינה ותושביה מפני מסתננים, כהגדרתם בחוק. יתכן ובאה העת לכך שהמחוקק ייתן דעתו לשאלה האם לא באה העת לשוב ולהדרש להגדרת "מסתנן שבחוק ההסתננות, ואכן- כמפורט בפסק הדין בענין ע"פ בארי הנ"ל, קיים תזכיר ה"ח בנושא. יחד עם זאת, וכל עוד לא שונתה ההגדרה, לטעמי- הפרשנות הבוחנת את עצם המעשה הפלילי, ולא מתחקה אחר כוונותיו בפועל של "המסתנן"- מתיישבת עם תכלית החוק ועם המטרות שעליהן בא להגן. בסופו של יום, השתכנעתי כי אין זה ראוי להבחין בין עובד זר ש"הסתנן" במובן המילולי של המילה למדינת ישראל דרך אחת המדינות הנקובות בחוק ההסתננות במטרה לחפש מקלט מדיני או פרנסה ובין מי ש"הסתנן", מטעמים אחרים. איני מוצאת כי יש מקום, לצורך כניסה בשערי החוק, להתחקות ולחפש בכל מקרה, האם בלבו של מי ש"הסתנן", מלכתחילה- כוונות לפגוע בבטחון המדינה (בין אם בטחון במובן ה'בטחוניסטי' ובין אם בטחון כלכלי וכו'). מקובל עלי כי מדובר ב'עבירת מטרה', ומכל מקום- תהא סיבת ה"הסתננות" אשר תהא- פוטנציאל הפגיעה בבטחון המדינה, גלום בעצם מעשה ההסתננות. אין לטעמי בעובדה שהמשיב פנה וחשף עצמו בפני השלטונות וביקש מקלט מדיני, כדי להקהות מעצם ביצוע עבירת ה"הסתננות". 10. להשלמת התמונה ובמאמר מוסגר ראיתי לפרט ולהתייחס למעמדו של המשיב המצוי בהליך של בקשה להכיר בו כפליט מדיני. ממסמך מיום 25/11/07 וכן מאישור מיום 24/02/08 של נציבות האו"ם לפליטים (הנציגות בישראל), עולה כי המשיב פנה בבקשה למקלט מדיני, רואיין וכי עד לקבלת תשובה הוא תחת הגנת המשרד (דהיינו- כי לא ניתן לעצרו עקב כניסה שלא כדין לשטח מדינת ישראל). ממסמך מיום 11/09/08 של הועדה המייעצת לענייני פליטים עולה כי בקשתו נדחתה, מהנימוקים המפורטים במכתב. המשיב עתר לעיון מחדש וקיבל "כתב הגנה" המאשר כי הינו בהגנת האו"ם בתוקף עד ליום 11/10/09, מועד בו זומן המשיב ליחידת תשאול מסתננים של רשות ההגירה לשם ראיון והצגת מסמכים. אין בידי לקבל את טענת ב"כ המשיב המלומד כי הגשת כתב אישום כנגד מי שמצוי בהליך של הגנה זמנית מטעם האו"ם ונקבע לו ראיון ע"י המדינה אינה מעשה ראוי, משמעות ההגנה הזמנית הינה כי כיום לא ניתן לגרשו עקב שהייה שלא כדין. אין בכך משום הגנה מפני הגשת כתב אישום מכוח החוקים העוסקים בכניסה ובשהייה שלא כדין בשטח מדינת ישראל, מקום שהם חלים. דא עקא, שעד ל"פרשת החבילה" שבה האשרות המזוייפות (מבלי להקל ראש ביתר העבירות נשוא כתב האישום), לא הוגש כתב אישום כנגד המשיב. הא-ראיה גם שכנגד שותפו לדירה של המשיב- יוסוף קאזים, גם הוא אזרח ניגרי אשר נכנס גם כן לשטח מדינת ישראל שלא כדין דרך מצריים (ר' הודעתו מיום 10/09/05), ומצוי גם כן תחת הגנה זמנית של האו"ם, וגם לו נקבע ראיון בערר שהגיש אף הוא, ליום 11/10/09 (ראו מסמכים בתיק החקירה בענין זה),- לא הוגש כתב אישום בגין עבירת הסתננות או בגין עבירה על חוק הכניסה לישראל. בעובדה זו יש לדעתי לחזק את המסקנה כי אין מדובר בהגשת כתב אישום שרירותי. לו הוגש כתב אישום רק מכח חוק ההסתננות, היה מקום לשקול את טיעוני הסניגור. ברם- לטעמי, במקרה זה, רשויות התביעה לא חרגו מאמות מידה של הגינות כלפי המשיב, ואלמלא הפרשות נשוא האישומים השני והשלישי, לא מן הנמנע כי המשיב היה יושב היום בדירתו וממתין להחלטת משרד הפנים בעניינו. 11. גם באשר ליתר העבירות המיוחסות למשיב, המסקנה אליה הגעתי כאמור הינה כי קיימת תשתית ראייתית טובה לצורך הליך הבקשה שבפני. 12. מחומר הראיות עולה כי חבילה המכילה אשרות עבודה ישראליות וסיניות שנחשדו כמזוייפות, הגיעה באמצעות חברת DHL מניגריה (להן: "החבילה"). החבילה שנחשדה נפתחה במשרדי יס"מ נתב"ג והוברר כי היא מכילה אשרות החשודות כמזוייפות: 11 אשרות ישראליות ו- 4 אשרות סיניות. החבילה נשלחה מלאגוס שבניגריה והייתה ממוענת לרח' העליה 9, תל אביב, לאדם שפרטיו: "O ABEY". על גבי המעטפה צויין מס' טלפון נייד ליצירת קשר עם הנמען: 8044978-054 (ראה דו"ח פעולה בדיקת החבילה מיום 24/08/09). בשיחה למס' הטלפון הנ"ל ענה אדם ותואמה עימו פגישה לקבלת החבילה ליום 30/08/09 (דו"ח פעולה מיום 27/08/09 של רס"ר אורי רובינזון). עפ"י דו"ח פעולה של השוטר שגיא אבישר מיום 30/08/09, הוא חבר לבלדר של חב' DHL לשם ביצוע מסירת החבילה. כשהגיעו לרח' העליה 9- התקשר למס' הטלפון הנ"ל שעל המעטפה והאדם שענה, בשפה האנגלית, אמר שאינו מצפה לחבילה, ניתק ובהמשך- לא ענה לטלפון. מחומר הראיות עולה כי מס' הטלפון הנ"ל שעל המעטפה שייך למשיב ובאמצעותו מתקשרים עימו גם שותפיו לדירה (הודעת המשיב מיום 07/09/09, ש' 134 וש' 151-160 שם אישר שרק הוא משתמש בטלפון הזה; הודעתו מיום 10/09/09, ש' 177-193; הודעת שותפתו לדירה של המשיב- שתקרא להלן: "מוסנמו", ש' 50-51; הודעת שותפו לחדר שיקרא להלן: "קאזים" מיום10/09/09, ש' 51-56). עוד ניתן ללמוד מחומר הראיות כי ABEY (השם המופיע על המעטפה), הינו אחד מכינויו של המשיב (הודעת קאזים מיום 10/9/09, ש' 22; ש' 51-58; הודעת המשיב מיום 10/09/09, ש' 196; הודעתו מיום 07/09/09, ש' 125-130). מכל האמור לעיל, אין בפי המשיב הסבר נאות לקיום שם הכינוי שלו, לצד מספר הטלפון הנייד שלו על המעטפה. כלל הנסיבות מחשידות ביותר ולטעמי- גם בלי הצטרפן לארוע הנוסף של תפיסת ויזות מזוייפות בדירתו כמפורט לעיל, קמה תשתית ראייתית ביחס לעובדת כתב האישום הנוגעות לעבירה הנ"ל. 13. להשלמת הפרטים בקשר עם החבילה הנ"ל, ראיתי לציין דו"ח פעולה מיום 30/08/09 של השוטר איתי שפירא, המדווח כי ביצע תצפית עם שוטרים נוספים כדי לראות את העברת החבילה הנ"ל. עפ"י הדו"ח, אדם כלשהו עמד מול הרכב, התרחק, ביצע שיחת טלפון והמשיך להסתובב ולנעוץ בו מבטים. שוטרים ביקשו ממנו להזדהות ומשהתנגד- נכבל וזוהה כנתין זר שאינו מי שהיה החשוד אותה עת. טוען ב"כ המשיב כי לו היה המשיב קשור בחבילה המכילה את האשרות המזוייפות הנ"ל, הוא היה נמנע מלהחזיק בחדרו את האשרות המזוייפות שנתפסו בו מאוחר יותר, ביום07/09/09 . מבלי שיהא בכך כדי לקבוע מסמרות, אני בדיעה כי אין ללמוד מכך דבר. יש לזכור שהכתובת על המעטפה שונה מזו בה מתגורר המשיב; מעצר נתינים זרים לבדיקת מסמכים אינה חריג; הנתין הזר האחר שוחרר. יוצא- שגם אם המשיב ידע על בדיקת זהותו של הנתין האחר, במרחק של כמה רחובות מביתו, אין בכך בהכרח כדי ללמד כי חשד/חשש שיש לכך קשר לחבילה הנ"ל שאמור היה לקבל ו/או לרכב חברת DHL שחנה מול ביתו לצורך מסירת החבילה ו/או כי הוא "על כוונת" המשטרה. בנסיבות אלה- איני סבורה שיש להסיק כי יש להניח שהיה "מעלים" את האשרות המזוייפות שבחדר! 14. מדוחות פעולה של השוטרים אורי רובינזון (07/09/09); שי סהר (07/09/09); איתי שפירא (07/09/09); שגיא אבישר (7/9/09); וממזכרים של ליאון הירש (07/09/09); אורי רובינזון (14/09/09- מזכר כתוב ושרטוט הדירה); שגיא אבישר (14/09/09); וכן מהודעתו של המשיב במשטרה מיום 07/09/09, עולים פרטים כדלקמן: ביום 07/09/09 נעשה עיקוב אחר המשיב. המשיב נצפה נכנס לבנין ברח' העליה 10 לאחר שלחץ על קוד הכניסה לבנין. אחד הבלשים הזדהה כשוטר, עפ"י תעודה וכן באנגלית ובעברית; המשיב ביקש לברוח; יתר הבלשים חברו; המשיב שב והתנגד למעצר. לאחר שנכבל ונמסרה לו סיבת המעצר, נשאל המשיב לכתובת מגוריו וטען שהוא מתגורר בפתח תקווה. בהמשך- נערכה בדיקה בבנין, אותרה דירה. השוטרים מצאו מפתח בארון החשמל, נכנסו עמו לדירה וראו בה תמונה של המשיב. המשיב נשאל באיזה חדר הוא מתגורר (הדירה בת 2 חדרים) והוא הפנה את השוטרים לחדר שהתברר כי הוא שייך לבחורה (מוסנמו). בהמשך- הוברר כי המשיב מתגורר בחדר השני שבדירה. המשיב אמנם הכחיש בחקירתו כי ניסה לברוח אך מנגד עומדים דו"חות הפעולה של השוטרים. המשיב הודה בחקירתו כי הטעה את השוטרים כשאמר שהוא גר בפתח תקווה (הודעתו מיום 07/09/09 ש' 110-11) ולטענתו פחד או שלא הבין מה קורה. אינדיקציה לכך שהמשיב ניסה להטעות את השוטרים ניתן ללמוד מכך שבהודעתו מיום 07/09/09 טען שאינו ישן בחדר הנ"ל דרך קבע (ש' 56; 60), בעוד ששותפיו לדירה הבהירו בחקירתם כי לא כן הדבר. המשיב אף טען בהודעתו מיום 07/09/09 שהוא גר בדירה חדשיים בלבד, אך בחקירתו מיום 10/09/09 שינה ואמר שהוא מתגורר בדירה שנתיים (ש' 185-188). המשיב טען בהודעתו הראשונה כי בדירה מתגוררים 4 אנשים אחרים מאלה המתגוררים בה בפועל (ש' 51-52) ורק בהודעתו השניה פירט מי מתגורר בה כיום (ש' 93-95). המשיב טען כי הוא ושותפו לחדר משתמשים בארון במשותף (הודעתו מיום 14/09/09 ש' 59-70). ואולם- שני שותפיו לדירה של המשיב הצביעו על הארון הנ"ל הטעימו שרק הוא מאחסן בו את חפציו (ראו הודועת קאזים יוסף מיום 10/09/09 ש' 35-36; מיום 14/09/09 ש' 35-47; הודעת מוסנמו מיום 14/09/09 ש' 35-45; ש' 64-74; מזכר של השוטר שוקי הללי מיום 10/09/09; ראו גם דו"ח עימות בין המשיב ובין שותפו לחדר קאזים ש' 38-40. ראו במאמר מוסגר גם מזכר של השוטרת ענת הרשקו מיום 14/09/09 המתרשמת כי קאזים פוחד מהמשיב). 15. אין חולק כי התיק השחור בו נמצאו האשרות המזוייפות שייך למשיב, שמסר כי קיבל אותו במתנה ממקום עבודתו הקודם (הודעתו מיום 14/09/09 ש' 96 ואילך). 16. בתוך ארון, בחדרו של המשיב, בתיק השייך לו, נתפסו 17 אשרות עבודה שונות ישראליות וסיניות, שחלקן אשרות כניסה, וחלקן ללא תמונה. האשרות שהיו בתוך המעטפה הנ"ל שנשלחה ל- O ABEY באמצעות DHL וכן האשרות שנתפסו בארון שבדירת המשיב- מזוייפות (ראה הודעתה מיום 13/09/09 של הגב' שוש גבאי- מנהלת מח' אשרות במשרד הפנים וכן חוות דעתו של מר דב הופמן ממשרד הפנים). כן נתפסה בתוך התיק הנ"ל חותמת של הגב' נעמי מרון- רע"נ אשרות/מרשם במשרד הפנים- הנ"ל מזוייפת (ר' הודעתה של הגב' נעמי מרון). 17. בחדרו של המשיב נתפסו גם 10 מכשירי טלפון נייד. שותפו לחדר- קאזים, טען בהודעתו כי 4 מתוכם שייכים לו ואחד מהם שייך לשותפתם לדירה- מוסנמו (הודעתו ש' 48-53; הודעתה). לגבי חלק מהמכשירים הניידים שנתפסו בדירה המשיב- עולה חשד כי נגנבו במסעדת ה"צ'יץ' ביץ'" בתל אביב, מקום עבודתו של המשיב. (ראו למשל מזכרים בדבר שיחות עם הבעלים ביחס למכשירי "נוקיה" 71E ו"אריקסון" 6502). לא היה בפי המשיב הסבר כיצד הגיעו המכשירים לידיו. ביחס למצלמה דיגיטלית שנתפסה בדירתו, הכחיש המשיב כי היא שייכת לו (הודעתו מיום 14/09/09 ש' 37-45). מנגד- טען שותפו לחדר, קאזים, כי המשיב הביא את המצלמה לדירה ואמר שמצא אותה ברחוב (הודעתו מיום 14/09/09 ש' 55-69; ש' 78-83; הודעתו מיום 10/09/09 ש' 110-114; ר' גם דו"ח העימות ש' 14-21). ב"כ המשיב אישר בטיעוניו כי יש ראיות לכאורה ביחס לעבירת החזקת נכסים אלה הנחשדים כגנובים. אשר לסכומי הכסף שנתפסו בדירת המשיב- הלה טען כי מדובר בשכר עבודתו. דא עקא שלא מצאתי תלושי שכר תואמים, כאשר מתוך הודעת המשיב והודעות מעסיקיו- העסקתו אינה על בסיס יומיומי; המקום נפתח ופועל על פי החלטת הבעלים, וספק בעיני אם הסכום הנ"ל משקף שכר עבודה חדשי. מאידך- מוכנה אני לצאת מנקודת הנחה, כי ביחס לסכומים הנ"ל- ראיות המבקשת אינן חזקות ועצמתן תתברר בתיק העיקרי. 18. על יסוד כל האמור לעיל אני קובעת כי קיימת תשתית ראייתית טובהגם ביחס לעבירות קבלת הנכס שהושג בפשע שעניינה החזקת האשרות והויזות המזוייפות וביחס לעבירת נסיון קבלת הכנס שהוגש בפשע- שעניינה הויזות המזוייפות שהיו במעטפה שנשלחה מניגריה ע"י חברת DHL כאמור לעיל; כן (והמשיב אף הודה בכך) קיימת תשתית ראייתית ביחס לעבירות החזקת נכסים החשודים כגנובים, בכל הנוגע לפחות ל- 5 מכשירי טלפון ניידים ומצלמה דיגיטלית. בנוסף- מצאתי, על יסוד האמור לעיל, קיימת תשתית ראייתית ביחס לעבירת ההפרעה לשוטר במילוי תפקידו, וזאת על יסוד דו"חות הפעולה והמזכרים כמפורט לעיל, כאשר גם המשיב, כאמור, מודה בחצי פה כי הייתה כזו. עילת המעצר 19. כאמור לעיל- המשיב אינו חולק על כך שנכנס לשטח מדינת ישראל שלא כדין. משקבעתי כי קיימת תשתית ראייתית ביחס לעבירה על פי חוק ההסתננות וכן בעבירות הנוגעות לאשרות השהייה והויזות המזוייפות- לית מאן דפליג כי נשקפת מהמשיב מסוכנות לבטחון הציבור במדינת ישראל. אין צורך כי אאריך ואחזור על כל שנכתב לעיל ביחס לסכנה הנשקפת לבטחון המדינה ולמהלך התקין של החיים במדינת ישראל, ממי שנכנס לשטחה תוך "גניבת הגבול", תרתי משמע, ממי ששולח ידו בתעשיית החזקת/הפצת האשרות המזוייפות, שיש בה פוטנציאל לפגיעה והרס של המרקם החברתי וכלכלי בארץ, שלא לדבר על הכשרת הדרך לגורמים עויינים- בטחוניים ו/או פליליים להסתובב בשטח המדינה ולנקוט בפעולות הפוגעות בשלום תושביה. מכל אלה- ברור שקיימת עילת מסוכנות. בנוסף- קיימת עילת החשש להמלטות מאימת הדין. זאת- באשר המשיב, שהינו נתין זר ששהה בישראל ללא אשרה, החזיק כמות גדולה של תיעוד מזויף, וחותמת מזויפת. הנסיבות מלמדות כי יועדה אליו חבילה המכילה אשרות מזויפות רבות נוספות, ניסה להתנגד למעצר ולהמלט,- בקש הגנה כפליט אך סורב, ועניינו מצוי בערר והוא תחת הגנה זמנית בלבד של האו"ם. מרכז חייו אינו במדינת ישראל, אין לו כתובת קבועה, אין לו מקום עבודה קבוע (הוא החליף מס' מקומות עבודה מאז הגיע לישראל) והדירה שבה הוא מתגורר לא נשכרה על ידו אלא ע"י נתין זר אחר. חלופת מעצר 20. ושוב- המשיב שוהה בישראל שלא כדין; המשיב מצוי כאמור תחת הגנה זמנית של האו"ם מפני גירוש וחרב הגירוש מרחפת לכאורה, מעל ראשו, באם הערעור שהגיש יידחה, כאשר חשוב להזכיר כי בעבר נדחתה בקשתו להכיר בו כפליט מדיני; מרכז חייו אינו בישראל; הוא שלח ידו לכאורה בתעשיית האשרות המזוייפות, כך שלכאורה- יש לו הידע והיכולת להמלט מאימת הדין, ולצאת משטח המדינה בנתיב לא חוקי, כפי שנכנס אליה. בנסיבות אלה- אני בדעה שאין מקום לחלופת מעצר שכן איני סבורה כי קיימת חלופה הולמת אשר תנטרל את הסכנה הנשקפת מהמשיב מלחזור ולבצע את העבירות המיוחסות לו ו/או את החשש מפני המלטותו מאימת הדין. אין בדברים אלה כדי למנוע מהמשיב לחזור על בקשתו, באם תשתנינה הנסיבות ו/או אם ישתנה מעמדו (הלא) חוקי במדינת ישראל, הגם שאין בכך משום אמירה מצד בית המשפט לענין האפשרות ו/או ההצדקה לשחרור לחלופה בנסיבות הענין. 21. לנוכח כל האמור לעיל הנני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים בתיק העיקרי. 22. יחד עם זאת, כדי לייתר בקשות נוספות וצפויות, הואיל ואין חולק כי נקבע למשיב ראיון ביחידת תשאול מסתננים של משרד הפנים (ברח' דוד המלך 9, לוד), ליום 11/10/09 בשעה 08:00, אני מורה כי הוא יובא ע"י ליווי שב"ס במועד הנ"ל, מבית המעצר, עד השעה היעודה, לראיון הנ"ל ויוחזר בתום הראיון לבית המעצר. שלטונות בית המעצר יואילו להקפיד על יציאה בשעה שתבטיח את התייצבותו במועד הנ"ל. מעצרבקשת מעצרמשרד הפניםמסתננים