א. מהות התובענה זוהי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע 1 (להלן: "התובע"), כתוצאה מתאונת עבודה שאירעה לו ביום 23.4.99 (להלן: "התאונה"). מאחר והנתבעים כפרו בחבותם לאירוע התאונה, פוצל הדיון לשניים (החלטת הרשם ש' ברוך מיום 8.2.07); כך שבשלב הראשון נדונה והוכרעה שאלת החבות; ובשלב השני, הוא השלב הנוכחי, תידון שאלת הנזק. ב. עובדות רלבנטיות התובע יליד 5.12.49, נשוי לתובעת 2 ואב לילדים, הועסק כסייר אצל הנתבעת 1 שהינה חברה העוסקת בהתקנת מערכות אלקטרוניות לאבטחה, חיבור מערכות למוקד, סיור בטחוני ובקרה; הנתבעת 1 בוטחה בפוליסת ביטוח על-ידי הנתבעת 2. ביום 23.4.99 שלחה הנתבעת 1 את התובע לפרק חייגן הקשור למערכת אזעקה, במסעדת "מפגש צורן" במרכז המסחרי ביישוב צורן. במועדים הרלבנטיים לתביעה, היתה המסעדה בבעלותם של הנתבעים 5 ו-6. על מנת להגיע למקום החייגן אותו הוא נדרש לפרק, טיפס התובע במדרגות, על-פי הנחיית הנתבע 6, לקומה השנייה במסעדה, שם הותקנה קופסת הפיקוד ובתוכה החייגן; קופסת הפיקוד עצמה הותקנה על-ידי הנתבעת 3 אשר בוטחה בפוליסת ביטוח על-ידי הנתבעת 4. לעדותו של התובע, בשלב זה הצביע הנתבע 6 לעבר מקרר שהוצב בצמוד לקיר, וציין בפניו כי החייגן נמצא מאחורי המקרר. התובע החל לצעוד לכיוון המקרר, כאשר הרצפה עליה דרך קרסה, והוא נפל דרכה מגובה של כ-3 מטרים, ונחבט ברצפת הקומה הראשונה. ממקום התאונה פונה התובע לבית-חולים "מאיר", שם אובחן כסובל מחבלות בראשו, בעמוד השדרה ובחזה (נספח ב' ל-ת/5); הוא עבר סדרת בדיקות CT בהן אובחנו שברים בחלקים שונים בגופו, וכן דימום תת-עכבישי בראשו. התובע הועבר עוד באותו היום לאשפוז ביחידה לטיפול נמרץ ולאחר מכן אושפז במחלקה האורטופדית בבית-חולים "בילינסון"; הוא נותח בגין שבר בחוליה המותנית הרביעית, ושוחרר ביום 10.5.99 (נספח ב' ל-ת/5); משם הועבר לטיפול שיקומי בבית-חולים "לוינשטיין", טיפול שנמשך עד ליום 6.7.99. התובע 3 - המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), הינו גוף ציבורי ממשלתי שהוקם ופועל על-פי דין; אשר שילם ומשלם לתובע גמלאות בגין אירוע התאונה, שהוכרה על ידו כתאונת עבודה בגינה נקבעו לו 100% נכות צמיתה, לאחר הפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (נספח ו' ל-ת/5). ביום 22.5.08 ניתן פסק דינו החלקי של מותב זה בתביעת הפיצויים שהגישו התובעים, בו נדונה שאלת החבות בלבד (להלן: "פסק הדין החלקי"). בפסק הדין החלקי קבעתי, בין היתר, שהנתבעים 1-2 והנתבעים 5-6 חבים כלפי התובע בגין הנזקים שנגרמו לו עקב התאונה; ואילו התביעה נגד הנתבעות 3-4 נדחתה. כן נקבע שהחבות תחולק חצי בחצי בין הנתבעים 1-2 מצד אחד לבין הנתבעים 5-6 מצד שני. לאחר מתן פסק הדין החלקי החל שלב הוכחת הנזק; וביום 11.2.09 ניתן צו לסיכומי הצדדים. ביום 10.3.09 הוגשה לבית המשפט הודעה על הסכם פשרה בין התובעים לבין הנתבעים 1-2; ביום 12.3.09 ניתן על ידי תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, ומכאן שהנתבעים 1-2 אינם עוד צד להליך דנן. משכך ולמען הנוחות יכונו הנתבעים 5-6 בגוף פסק הדין להלן: "הנתבעים". למען שלמות התמונה יצוין, שהתובעים עותרים בסיכומיהם לכך שבמסגרת פסק הדין המשלים בשאלת הנזק, תינתן גם החלטה בבש"א 16390/08 שהוגשה ביום 1.9.08 ולטענתם טרם ניתנה בה החלטה. בבש"א 16390/08 הנ"ל, עתרו התובעים להורות כי חבות הנתבעתים 1-2 והנתבעים 5-6 כלפיהם הינה ביחד ולחוד; ואילו כלפי התובע 3 בלבד, אשר אינו יכול להיפרע מהנתבעת 1 אלא רק מהנתבעים 5-6, החבות הינה חצי בחצי. כאמור לעיל, בפסק הדין החלקי קבעתי במפורש שהחבות תחולק חצי בחצי בין הנתבעים 1-2 לבין הנתבעים 5-6; אשר על כן דין בקשת התובעים להידחות וכך אני קובעת. כמו כן לעניין הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, טוענים הנתבעים 5-6 בסיכומיהם כי לאור סכום הפשרה בסך 60,107 ש"ח שקיבל התובע מהנתבעים 1-2 ששיעור חבותם 50%, יש לפסוק כי סכום נזקיו הינו בסך כולל של 120,000 ש"ח, שכן 50% החבות שנותרו לחובת הנתבעים 5-6 הינם בשווי של 60,000 ש"ח. התובעים מצידם ציינו בסיכומי התשובה שהוגשו מטעמם, כי סכום הפשרה הינו 60,000 ₪ מעל תגמולי המל"ל, העומדים לפי סיכומי הנתבעים על סך של 2,965,165 ₪. כך שלמעשה לטענתם, לפי שיטת הנתבעים עצמם יש לקבוע כי סכום הנזק בו הם חבים הינו 3,025,165 ₪. יובהר כבר עתה, שאין בכוונתי לקבל איזו מהטענות לעיל; וסכום הפיצוי ייקבע בהתאם להוכחת הנזק וללא קשר לסכום הפשרה עליו הוסכם בין התובעים לבין הנתבעים 1-2. ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות עולה פלוגתא אחת בין הצדדים והיא: מהו גובה הפיצוי הכספי שבו על הנתבעים 5-6 לשאת על-פי ראשי הנזק השונים שנטענו ע"י התובעים? ד. מהו שיעור הנזק? 1. הנכות הרפואית נכות אורטופדית מטעם התובעים הוגשה חוות דעת רפואית מיום 6.12.02 של ד"ר משה לוינקופף, מומחה לכירורגיה אורטופדית (נספח ג' ל-ת/5). ד"ר לוינקופף בדק את התובע בתאריך 20.11.02 והעריך את דרגת נכותו בשיעור של 30% לפי סעיף 37 (7) (ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל"). כמו כן לקביעתו יש מקום להפעיל את סעיף 15 לתקנות המל"ל (המאפשר לקבוע דרגת נכות גדולה עד מחצית מזו שנקבעה), ולפיכך אחוזי הנכות האורטופדית של התובע מסתכמים בשיעור של 45%. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת רפואית מיום 1.2.05 של פרופ' יעקב נרובאי, מנתח אורטופד, אשר בדק את התובע ביום 19.10.04. על-פי חוות דעתו, ייתכן שכאשר נבדק התובע על-ידי ד"ר לוינקופף שנתיים קודם לכן, היתה לו הגבלה הקשה בתנועתיות עמוד השדרה כפי שאבחן ד"ר לוינקופף; אולם היום ניתן לקבוע שההגבלה בתנועתיות עמוד השדרה היא בינונית. לפיכך העריך פרופ' נרובאי את דרגת הנכות של התובע בשיעור של 20% לפי סעיף 37 (7) (ב) לתקנות המל"ל. מכיוון שהצדדים ויתרו על חקירת המומחים הרפואיים בתחום האורטופדי, עדיפים בעיניי ממצאיו של פרופ' נרובאי אשר בדק את התובע שנתיים לאחר בדיקת ד"ר לוינקופף ומצא שחל שיפור במצבו. המסקנה היא ששיעור נכותו הרפואית של התובע בתחום האורטופדי הינו 20% וכך אני קובעת. נכות נוירולוגית מטעם התובעים הוגשה חוות דעת רפואית מיום 2.1.03 של פרופ' עמוס קורצ'ין, רופא עצבים ופרמקולוג (נספח ד' ל-ת/5), אשר בדק את התובע בתאריך 1.12.02. פרופ' קורצ'ין העריך את נכותו של התובע כדלקמן: 50% בגין חולשת רגליים לפי סעיף 29 (2) (ב) לתקנות המל"ל; 10% בגין התכיפות בהטלת השתן לפי סעיף 23 (2) (א) (II) (מותאם) לתקנות המל"ל; 5% בגין אובדן חוש הריח לפי סעיף 69 (3) לתקנות המל"ל; 20% בגין דיכאון לפי סעיף 34 (ג) לתקנות המל"ל. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת רפואית מיום 2.12.04 של פרופ' נתן בורנשטיין, מומחה לנוירולוגיה (נ/17), אשר בדק את התובע בתאריך 3.11.04. פרופ' בורנשטיין העריך את נכותו של התובע בשיעור של 10% בגין חולשה קלה ברגליים לפי סעיף 32 (1) (א) (I) לתקנות המל"ל; לקביעתו לא קיימת לתובע פרפלגיה ולכן אין מקום לשימוש בסעיף 29 (2) (ב). הוא ציין בחוות דעתו שהתובע לא התלונן על חוסר טעם ו/או ריח, אלא על שינוי בריח ולכן אין להקנות נכות שכן לא מדובר על אובדן חוש הטעם והריח. כמו כן הוא לא מצא עדות לסימנים אשר יש בהם להקנות נכות בהתבסס על סעיף 34 (הדן בהפרעות פסיכונוירוטיות); ולא מצא בבדיקתו סימני דיכאון אליו התייחס פרופ' קורצ'ין בחוות דעתו. פרופ' בורנשטיין ציין כי קיים חוסר אחידות בין הקביעה של פרופ' קורצ'ין אשר העריך את נכותו של התובע בגין תכיפות במתן שתן בשיעור של 10%, לעומת 20% שנקבעו ע"י ד"ר ריכטר. עדויות המומחים בבית המשפט בחקירתו בבית המשפט העיד פרופ' קורצ'ין, שהאבחנה שלו ביחס לדיכאון מתבססת על התלונות של התובע לגבי תפקודו היומיומי ולא על ממצאי בדיקה ו/או מסמך רפואי כלשהו (עמ' 89 שורות 3-5, 14-23). לעדותו, הדיכאון אינו תוצאה אוטומטית של חבלת הראש שספג התובע (עמ' 99 שורות 2-3). לדבריו התובע לא הופנה על ידו להערכה פסיכיאטרית בשל בקשת בא-כוחו שלא להטיל עליו הוצאות נוספות (עמ' 89 שורות 23-27, עמ' 90 שורות 7-8). בהמשך העיד שהתחום של הדיכאון שייך יותר לפסיכיאטרים מאשר לנוירולוגים, אך לא באופן בלעדי (עמ' 90 שורות 10-11; עמ' 94 שורות 20-23); ונוירולוגים מאבחנים דיכאון לעתים כל-כך קרובות כך שנדיר שנדרשת הפניה לפסיכיאטר (עמ' 99 שורות 9-10). לעדותו, קביעת הנכות בגין דיכאון נכונה למועד הבדיקה כאשר יש אפשרות שהיא תשתנה בכיוון זה או אחר ולא ניתן לקבוע באופן מוחלט שזו תהיה דרגת נכותו הצמיתה של התובע לגבי מצבו הנפשי; עם זאת, במועד שבו בדק את התובע הוא לא ראה סיבה לחשוב שהדברים ישתנו בעתיד (עמ' 91 שורות 26-28; עמ' 92 שורות 3-10; עמ' 100 שורות 1-4). בהתייחס לסוגיית החולשה ברגליים העיד פרופ' קורצ'ין שהמונח פרפלגיה בסעיף 29 (2) פירושו שיתוק של שתי הרגליים וסעיפי המשנה מבטאים דרגות שונות של חולשה ולא רק של שיתוק מוחלט (עמ' 93 שורות 4-5). במקרה של התובע אין שיתוק מוחלט אלא פגיעה חלקית שהוא העריך כבינונית ולכן דרגת הנכות שקבע היא עפ"י סעיף משנה ב' המקנה 50% (עמ' 93 שורות 5-6, 16-17). עם זאת הוא הסכים, בהנחה שממצאיו של פרופ' בורנשטיין נכונים, שמדובר בחולשת רגליים קלה ולכן צריך לתת 20% נכות לפי סעיף 29 (2) (א). בהמשך העיד שאם הממצאים המופיעים בחוות הדעת של פרופ' בורנשטיין נכונים, אזי מדובר בשיפור מסוים לעומת המצב שהיה, אבל לא סביר שהתובע יגיע לדרגה כל-כך קלה של 10% כפי שקבע בורנשטיין (עמ' 94 שורות 2-10). לדבריו, הבדיקה הנוירולוגית היא בדיקה שיש בה אלמנטים סובייקטיביים מכיוון שהאדם אינו משותק לגמרי אלא זהו מצב ביניים; אך במקרה של התובע היו גם סימנים אובייקטיביים, כגון ניוון של הרגל שמראה שיש פגיעה אמיתית (עמ' 94 שורות27-28; עמ' 95 שורות 3-4). לגבי קביעת הנכות בגין תכיפות בהטלת שתן העיד פרופ' קורצ'ין, שהיתה התייחסות לתופעות האורולוגיות בסיכומי האשפוזים של התובע אך לא זכר שראה בדיקה בנושא זה (עמ' 96 שורות 8-12); לדבריו קורה פעמים רבות שנוירולוג מתייחס לבעיות בתחום האורולוגי (עמ' 96 שורות 13-14). פרופ' בורנשטיין העיד שנושא הדיכאון אינו בתחום מומחיותו הספציפי, אבל נוירולוגים מתעסקים בדיכאון ויש הרבה דברים משיקים בין פסיכולוגיה לנוירולוגיה; עם זאת הוא סבור שכדי להגדיר דיכאון צריכה להיעשות הערכה על ידי פסיכיאטרים (עמ' 130 שורות 22-24). בהמשך הסביר שפרפלגיה זו פגיעה בחוט השדרה, אשר בעקבותיה יכולה להיגרם חולשה דו-צדדית ברגליים. אם החולשה היא מוחלטת אזי זה מצב של פרפלגיה (עמ' 134 שורות 1-3); ואילו כאשר המצב הוא חולשה חלקית המונח המתאים הוא "פרה פרזיס". לעמדתו המצב של התובע מתאים לפרה פרזיס בדרגה קלה קרי חולשה קלה בשתי הרגליים (עמ' 131 שורות 24-27; עמ' 132 שורות 3-8). כאשר נשאל האם הוא מסכים שלפי תקנות המל"ל יכולות להיות דרגות שונות של פרפלגיה, השיב (עמ' 134 שורות 7-8): "אני לא מסכים עם ההגדרה, אבל אני לא רוצה להיכנס לקטנות. המושג פרפלגיה זה שיתוק מוחלט. פרה-פרזיס זו חולשה. זה שכתוב בתקנות המל"ל פרפלגיה זו סמנטיקה". בהמשך העדות הסביר, שתקנות המל"ל לא מתייחסות למונח פרה-פרזיס, אך בסעיף 29 (2) הדן בפרפלגיה, סעיפי משנה (א) ו-(ב) המתייחסים לדרגות קלה ובינונית משקפים מצב של פרה-פרזיס, וסעיף משנה (ג) המתייחס לדרגה קשה צריך היה להיות הסעיף היחיד שנותנים לפרפלגיה (עמ' 136 שורות 2-4). מעדותו עולה, שאמנם התובע לא סבל מהפגיעה העצבית הספציפית המוגדרת בסעיף 32 (1) (א), אלא שכוונתו היתה להתאים את רמת החולשה ברגלי התובע, לפגיעה כפי שמתוארת בחולשה של פגיעה בעצב הסיאתי. לדבריו (עמ' 134 שורות 17-27): "באותה מידה הייתי יכול לטעון שזה סעיף 29 (א) או מחצית מסעיף 29 (א). באותו יום חשבתי שמגיע לו 10% והתאמתי את זה לסעיף הספציפי. אני מוכן לשנות זאת למחצית מסעיף 29(1)(א) שזה גם נותן 10%". לעדותו, חולשה בדרגה של 4 מתוך 5 בבדיקת הכוח הגס, כפי שנמצאה אצל התובע וצוינה גם בחוות הדעת של פרופ' קורצ'ין, זוהי אינדיקציה לחולשה קלה מאוד (עמ' 135 שורות 1-2). לגבי העובדה שהתובע הולך עם מקל, העיד פרופ' בורנשטיין שלדעתו המקל מעניק תחושת בטחון, אך מבחינה אוביייקטיבית התובע אינו זקוק לו לצורך הליכה (עמ' 132 שורות 1-2); ולפי תוצאות הבדיקה גם אין צורך במקל (עמ' 133 שורות 9-16). המסקנות המתבקשות ממכלול הראיות שנפרשו בפני בית המשפט הן: בתחום הנפשי: שני המומחים הסכימו שנוירולוגיה משיקה לתחום הפסיכולוגי ושגם נוירולוגים עוסקים בתחום זה ומאבחנים דיכאון; אולם פרופ' בורנשטיין העיד שכנוירולוג הוא לא התבקש לבדוק את הסוגיה הספציפית הזו אצל התובע ולא שאל אותו במה מתבטא הדיכאון ומהן הסיבות לו, אלא רק ציין שהרושם הכללי מהשיחה (גוון הקול של התובע וחזותו החיצונית) היה שאין הפרעה דיכאונית. יש לציין כי חוות הדעת של פרופ' קורצ'ין היתה מונחת בפני פרופ' בורנשטיין כשערך את חוות דעתו (עדותו בעמ' 130 שורה 15), ולמרות זאת פרופ' בורנשטיין לא מצא לנכון לשאול את התובע שאלות ספציפיות לגבי הדיכאון. לעומת העדות של פרופ' בורנשטיין לפיה סוגיית הדיכאון לא נבדקה על ידו, פרופ' קורצ'ין העיד שקבע לתובע 20% נכות בגין דיכאון רק על סמך המידע שנמסר לו ע"י התובע; וקיימת אפשרות שמצב הדיכאון ישתנה בעתיד לכיוון כזה או אחר. יש להזכיר כי סעיף 34 (ג) לתקנות המל"ל מקנה אחוזי נכות בגין "סימנים אוביקטיביים וסוביקטיביים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה"; אשר על כן, מאחר וחוות הדעת של פרופ' קורצ'ין לא התבססה על בדיקות אובייקטיביות אלא רק על מידע סובייקטיבי, ובלוקחי בחשבון את העובדה שפרופ' בורנשטיין לא התבקש לבדוק קיומו של דיכאון ולא תשאל בנושא את התובע, אך התרשמותו הכללית, שנתיים לאחר הבדיקה של פרופ' קורצ'ין, היתה שאין הפרעה דיכאונית, אני מוצאת לנכון לקבוע לתובע 10% נכות בגין הדיכאון. בתחום של אובדן חוש הריח: בחוות הדעת של פרופ' בורנשטיין, שבדק את התובע שנתיים לאחר בדיקתו של פרופ' קורצ'ין, צוין שהתלונה הסובייקטיבית של התובע על הפרעות בטעם וריח אינה על אובדן החוש או חוסר אבחנה בריח ממש, אלא על שינוי בריח. לפיכך אני מקבלת את חוות דעתו לפיה אין מקום לשימוש בסעיף 69 (3) לתקנות המל"ל המקנה אחוזי נכות בגין אובדן חוש הריח ו/או חוש הטעם. בתחום החולשה ברגליים: פרופ' קורצ'ין הסכים כי ייתכן מאוד שחל שיפור מסוים במצבו של התובע, כפי שמצא פרופ' בורנשטיין בבדיקתו המאוחרת יותר; ובמקרה כזה יש לקבוע לתובע אחוזי נכות בשיעור של 20% לפי תקנה 29 (2) (א); פרופ' בורנשטיין אף הוא הסכים שניתן לעשות שימוש בסעיף 29 (2) (א), אך סבר כי יש ליתן לתובע רק מחצית ממנו, קרי 10%, מכיוון שהחולשה היא קלה מאוד. מאחר וסעיף 29 (2) (א) מקנה 20% נכות בגין פרפלגיה בצורה קלה, ולאור הפערים שבין קביעות המומחים בחוות הדעת (שייתכן ונבעו מהזמן הרב שחלף בין הבדיקות והשיפור האפשרי שחל במצבו של התובע), לא שוכנעתי שיש יסוד לסטות מקביעה זו במקרה דנן ולכן לא מצאתי הצדקה להפחית במחצית את שיעור הנכות הקבוע בסעיף זה, אשר יוענק לתובע בגין החולשה ברגליים. בתחום האורולוגי: לאור קיומן של חוות דעת ספציפיות שניתנו ע"י מומחים בתחום זה, ייערך הדיון בסוגיה זו להלן בפרק הנכות האורולוגית. נכות אורולוגית מטעם התובעים הוגשה חוות דעת רפואית מתאריך 13.5.04 של ד"ר סנטיאגו ריכטר, אורולוג מנתח (נספח ה' ל-ת/5), אשר בדק את התובע ביום 15.3.04. ד"ר ריכטר קבע שקיים קשר סיבתי בין תלונות התובע והממצאים בבדיקות העזר, לבין התאונה. על-פי חוות דעתו, בעקבות הפגיעה הקשה בעמוד השדרה של התובע בגובה חוליות L4-L3, אשר שורשי העצב בהן אחראים על הפיקוד העצבי של תפקוד כיס השתן, נגרמו לו הפרעות במתן שתן; וממצאי הבדיקות מראים סימנים מובהקים של פגיעה עצבית בכיס השתן, הגורמת ל"תסמונת זנב הסוס" ומתאפיינת בתכיפות במתן שתן, זרם שתן לא תקין והתרוקנות לא מלאה של הכיס. כמו כן, מאחר ושורשי העצב בחוליות הללו אחראים גם על פיקוד עצבי של תפקוד גופי הזקפה, פגיעה טראומטית באזור הנ"ל תגרום לחוסר זקפה בעקבות היעדר גירוי עצבי, למרות תשוקה מינית שמורה. ד"ר ריכטר ציין שהתובע עבר שתי בדיקות NPT בהן דווח על היעדר זקפה מוחלט (בבדיקה הראשונה), ועל היעדר זקפות יעילות (בבדיקה השניה). בגין ההפרעות במתן השתן קבע ד"ר ריכטר לתובע נכות צמיתה בשיעור של 20% לפי סעיף 23 (2) (א) (III); ובגין אין-אונות, קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור של 30% לפי סעיף 24 (5), דומה, לתקנות המל"ל. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת רפואית מתאריך 12.2.06 של ד"ר בנימין לבר, מומחה באורולוגיה, אשר בדק את התובע וקבע שתלונותיו על הפרעות במתן השתן מאפיינות חלק מהגברים בגילו, כאשר כל הפרמטרים שנבדקו בשלב מילוי השלפוחית נמצאו תקינים, ובשלב ההתרוקנות שארית השתן אינה משמעותית. על-פי חוות דעתו, העובדה שלא הודגמה התכווצות רצונית של השלפוחית אינה מסבירה הפרעה עצבית; והעובדה שבכל זאת קיימת התרוקנות ללא שימוש בשרירי הבטן, מצביעה על הפרעה מינימאלית תפקודית ללא משמעות קלינית, שאינה מתבטאת בנכות כלשהי. בהתייחס לסוגיית האין-אונות, קבע ד"ר לבר שתרשימי בדיקות ה-NPT הם בעלי איכות טכנית ירודה ולא ניתן להסיק מהם מסקנה כלשהי; בכולם אין כלל רישום כלשהו של נוקשות, דבר המעיד על הנחה טכנית לא נכונה של טבעות המכשיר. לקביעתו, גם אם מדובר בהפרעה אורגנית כלשהי במנגנון הזקפה, קיימים אצל התובע גורמי סיכון רבים כגון שומנים גבוהים בדם ויתר לחץ דם שאינם קשורים לתאונה, אשר יכולים להסביר הפרעה אורגנית במנגנון הזקפה. בפרק המסקנות קבע ד"ר לבר כדלקמן: "1. אין יסוד לאמור בחוות דעתו של ד"ר ריכטר האורולוג ולאחוזי הנכות אשר נקבעו על ידו, שכן הם אינם מתיישבים עם בדיקתי והבדיקות אשר בוצעו ותוארו בפירוט בדיון. 2. כמו כן, ברצוני לציין כי לא נותרה לתובע נכות לא בגין אין-אונות ולא בגין הפרעות במתן שתן כתוצאה מהתאונה". עדויות המומחים בבית המשפט ד"ר ריכטר נשאל מדוע נתן לתובע 20% נכות בגין בעיות בהטלת השתן לפי סעיף 29 (2) (א) (III) ולא 10% לפי סעיף 29 (2) (א) (II) כפי שנתן פרופ' קורצ'ין; והשיב ששני הסעיפים מאוד דומים ועפ"י התרשמותו התובע סובל בעוצמה המתאימה לשיעור נכות של 20% (עמ' 101 שורות 11-12). לעדותו, הדבר החשוב זה העובדה שלתובע יש מתן מתן לעתים תכופות ביום ובלילה, אך אין לו כאבים ועוויתות ואין לו תאי מוגלה בשתן (עמ' 102 שורות 4-5). בהמשך העיד, ששומנים ולחץ דם משפיעים על איכות הזקפה, מבחינת אספקת הדם לאיבר המין, אך לאו דווקא מובילים למצב חמור שאין בכלל פעילות עצבית של גופי הזקפה. לעומת זאת, פגיעה עצבית בעמוד השדרה, כמו במקרה של התובע, גורמת להיעדר מוחלט או כמעט מוחלט של זקפה כיוון שהגירוי החשמלי לא קיים (עמ' 103 שורות 1-5, 16-19). לדבריו הוא אינו זוכר שהתובע התלונן לפני התאונה והניתוחים שעבר, על בעיות בתפקוד המיני, אלא הן הופיעו לאחר התאונה ולכן הנכות היא כתוצאה מהתאונה (עמ' 103 שורות 6-7). במהלך החקירה הוצגו בפני ד"ר ריכטר ממצאי שלוש בדיקות נוספות שנערכו לתובע לאחר שהוא נתן את חוות הדעת שלו, כדלקמן: בדיקת NPT מיום 18.4.05 (נ/10) שממצאיה העלו: "קיימת עדות להפרעה אורגנית במנגנון הזיקפה. לא נרשמה אף זיקפה משמעותית שמאפשרת התייחסות. לא ניתן להוציא מסקנות לגבי אתיולוגיה של ההפרעות בזיקפה על סמך בדיקה זו. יש צורך בקורלציה עם אנמנזה, בדיקה גופנית וממצאי מעבדה אחרים". וכן ממצאי בדיקת NPT מיום 3.5.00 ו-4.5.00 (נ/11): "בלילה הראשון בוצעה בדיקת NPT בלבד. לא נרשמו ולא נצפו זיקפות כלל. בלילה השני בוצעה בדיקת NPT במקביל לבדיקה פוליסומנוגרפית.... נרשמו 2 התחלות זיקפה אך בהערכה לא נצפתה זיקפה לא ע"י הנבדק ולא ע"י הטכנאי הבודק. לסיכום: ניתן להגיד שקיימת כנראה הפרעה אורגנית המונעת זיקפות ליליות". ובדיקת NPT מיום 22.12.05 (נ/12) שממצאיה: "הבדיקה בוצעה פעמיים (בפעם האחרונה במשך 2 לילות). קיימת עדות להפרעה אורגנית במנגנון הזיקפה. אמנם עוצמת קשיחות אחד הזיקפות היתה תקינה, אך משך זמן שלה היה קצר מהנורמה. לא ניתן להוציא מסקנות לגבי אתיולוגיה של ההפרעות בזיקפה על סמך בדיקה זו. יש צורך בקורלציה עם אנמנזה, בדיקה גופנית וממצאי מעבדה אחרים". ד"ר ריכטר העיד שהתוצאות של כל הבדיקות הללו הן פתולוגיות ושהתובע עבר אותן במכונים הכי טובים שיש בארץ כולל בדיקה במעבדת שינה והתקבלו אותן תוצאות, מלבד פעם אחת שהופיעה זקפה תקינה אבל לזמן מאוד מאוד קצר (עמ' 104 שורות 26-28; עמ' 106 שורות 1-3). בהמשך העיד (עמ' 106 שורות 5-7): "אני מתנגד לחוו"ד של ד"ר לבר בגלל שאני אומר, שלא ייתכן שהוא רואה בדיקה פתולוגית ופענוח של בדיקה פתולוגית ואומר שאין שום דבר. זה שלוש פעמים, גם במעבדת שינה שם הוא ישן שני לילות וגם ב-NPT". ד"ר לבר העיד שהעובדה שהיתה לתובע זקפה אחת אפקטיבית, גם אם לזמן קצר, מעידה שהמנגנון עובד ובשבילו זה מספיק כדי לומר שיש לתובע זקפות טובות; וכן שהשימוש בבדיקת ה-NPT המתבצעת בבית כאשר המטופל מניח מכשיר על איבר המין ובבוקר מביא את המכשיר לקריאה, היה שימוש לא תקין (עמ' 138 שורות 7-9, 18-19; עמ' 139 שורות 10-11). לדבריו (עמ' 138 שורות 9-11): "אם אותו מטופל לא שם את המנג'טה כמו שצריך או שמניח אותה בריפיון, התשובה תהיה אין זקפות ולצערי הם עושים את זה. בסה"כ הם רוצים לתבוע ואני מבין אותם". בהמשך העיד שלא כל מכוני הבדיקה אמינים (עמ' 138 שורות 27-29); ולמרות שביקש מהתובע לבצע את הבדיקה במכון של הטכניון בבי"ח רמב"ם בחיפה, התובע לא רצה להגיע לחיפה (עמ' 139 שורות 4-5). ד"ר לבר נשאל והשיב (עמ' 139 שורות 22-28): "ש: בהנחה שכל הבדיקות שראית הן כן בסדר, כן תקינות מבחינה טכנית, גם אז אתה סבור שאין נכות בגין אין-אונות כתוצאה מהתאונה? ת: אני גם סבור שאין נכות. בדרך כלל בעיית האין-אונות ובעיית ההשתנה הולכות במקביל. התובע התלונן על בעיות בהטלת שתן. בעיות בהטלת שתן ובעיות זקפה מתחילות פחות או יותר באותם גילאים. אצל חולים שסובלים משומנים גבוהים בדם או אי ספיקת לב כמו במקרה דנן, עם הבעיה האורגנית של הלב והתרופות שמורידות לחץ דם זה היגיון פיזיקלי, לחץ דם יורד, פחות לחץ מגיע לשאר הגוף וגם לאיבר המין וזה מוריד את הזקפה או את האפקטיביות של הזקפה...". בהמשך הודה ששורש העצב של חוליה L4 שם נפגע התובע, אחראי על גופי הזקפה והשתן, וסביר להניח שאם התובע נפגע בחוליה הזאת, תהיה לו פגיעה גם בתפקוד המיני וגם בשתן (עמ' 140 שורות 20-24; עמ' 141 שורות 3-4). לדבריו הוא אינו זוכר שראה תלונות של התובע על דחיפות בהטלת שתן לפני התאונה, אך זה שהוא לא פנה לא אומר שלא היתה בעיה (עמ' 141 שורות 17-18; עמ' 143 שורה 1); לדעתו גם אם התובע סובל מבעיות אין לכך קשר לתאונה, אלא ייתכן שמדובר בערמונית מוגדלת או פרוסטטה שגורמת להפרעה חסימתית וזה יכול לגרום לאותן הפרעות שמתאר התובע (עמ' 141 שורות 17-18, 25-28; עמ' 142 שורות 2-5, 12-15). המסקנות העולות ממכלול הראיות שנפרשו בפני בית המשפט הן כדלהלן: אין חולק שלתובע נגרמה פגיעה קשה בחוליות עמוד השדרה בגובה שבו מצויים עצבים האחראים על תפקוד גופי הזקפה וכיס השתן; ממצאי הבדיקות שהוצגו אשר נערכו לתובע במספר מכונים שונים, לרבות מעבדת שינה (יודגש כי אין מדובר בבדיקות ביתיות), העידו כולן על קיומה של הפרעה אורגנית במנגנון הזקפה; גם כאשר נצפתה זקפה אחת ויחידה, בכל סדרת הבדיקות, היא נמשכה זמן קצר מהנורמה ובכל הפעמים האחרות לא נצפו זקפות כלל; לא הוכח שהבדיקות בוצעו באופן שאינו תקין ו/או במכונים שאינם אמינים; לא הוכחה הסברה לפיה הבעיות עליהן התלונן התובע במישור המיני ובמתן השתן, נובעות מגורמים שאינם קשורים לתאונה (כגון גיל, שומנים בדם וכיו"ב), כאשר מבחינה עובדתית אין חולק שהתובע חווה אירוע תאונתי קשה שלאחריו החלו התלונות הללו. במכלול הנסיבות לעיל, אני מוצאת לנכון לאמץ את חוות הדעת של ד"ר ריכטר במלואה ולקבוע ששיעור נכותו של התובע בגין אין-אונות הינו 30%; ובגין הפרעות במתן שתן 20%. לאור כל האמור לעיל, אחוזי הנכות הרפואית של התובע הם כדלקמן: 30% לפי סעיף 24 (5) לתקנות המל"ל בגין אין-אונות; 20% לפי סעיף 23 (2) (א) (III) לתקנות המל"ל בגין ההפרעות במתן השתן; 20% לפי סעיף 37 (7) (ב) לתקנות המל"ל בגין הנכות האורטופדית; 20% לפי סעיף 29 (2) (א) לתקנות המל"ל בגין החולשה ברגליים; 10% לפי סעיף 34 (ג) לתקנות המל"ל בגין דיכאון (מותאם). סה"כ נכות רפואית משוקללת: 68% (במעוגל). 2. הנכות התפקודית עניינה של הנכות התפקודית הוא: "מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית. התפתחות זו באה לבטא את תרגום הנכות הרפואית לנכות אשר באה לבטא את מידת הפגיעה בתפקודו של הנפגע" (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 799). הנכות התפקודית נקבעת עפ"י שיקול דעתו של בית המשפט, לאור כישוריו וסגולותיו האישיים של הנפגע על רקע עיסוקו; ועם זאת, דרגת הנכות הרפואית היא יסוד חשוב בהערכת הנכות התפקודית ובהיעדר נתונים אחרים היא משמשת כאמת מידה (ר' ע"א 132/65 מיררו נ' לנגברג, (פ"ד יט (3) 282, 284); וכן ר' ע"א 4946/06 צל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, (תק-על 2008 (1), 5855), שם נאמר מפי המשנה לנשיאה השופט א' ריבלין, כי "בהיעדר ראיות אחרות עשויה הנכות הרפואית ללמד על שיעור הפגיעה התפקודית של הנפגע, אולם יש לבחון תמיד את מידת 'התפקודיות' של הנכויות הרפואיות ואת המאפיינים הספציפיים של המקרה ושל הנפגע"; ר' גם ע"א 5175/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אסרף, (תק-על 2008 (1), 1484), פסקה 20 לפסק הדין).   בענייננו, התובע נפגע בתאונה בהיותו כבן 50; בתצהירו (ת/5) העיד שהוא בעל השכלה של 10 שנות לימוד בלבד ועובר לתאונה עבד כרגיל ולא סבל מבעיות רפואיות כלשהן; הניסיון התעסוקתי שלו כולל 16 שנות עבודה כמנהל תחנת דלק, ואחרי כן שנה וחצי של עבודה כסייר אצל הנתבעת 1 (עמ' 121 שורה 19; עמ' 116 שורה 17); ובמקביל בעבודה חלקית כמחלק עיתונים (סעיף 23 ל-ת/5). לעדותו בתצהירו, בעקבות התאונה הוא אינו מסוגל לעמוד וללכת אלא למרחקים קצרים ולפרקי זמן קצרים, אינו מסוגל להתכופף או להרים משא כלשהו, מתקשה בישיבה וסובל מכאבים עזים בכל חלקי גופו. במהלך חקירתו של התובע בבית המשפט התברר שהוא סובל הרבה שנים ממחלת הגאוט, אשר תוקפת את בוהן הרגל, הופכת אותה לדלקתית למשך מספר ימים וחולפת, והטיפול בה הוא באמצעות תרופה (עמ' 109 שורות 23-27). לדבריו המחלה החלה עוד לפני התאונה ובשנים האחרונות היא תקפה אותו פעם בשנתיים, שלוש; כאשר במהלך ימי המחלה הוא מתקשה לעלות ולרדת במדרגות (עמ' 110 שורות 5-6). כמו כן התברר בחקירתו שהוא סובל ממחלת לב שהתגלתה בבדיקת אקו לב שנערכה לו בשנת 1996 (עמ' 110 שורות 9-1); בשלב מסוים עבר ניתוח והוא נוטל תרופה בשם נורמיטן. לדבריו, הבעיות בלבו לא השפיעו עליו, מלבד קשיים פה ושם, אך הוא המשיך לעשות מילואים בשירות קרבי וחי חיים רגילים (עמ' 110 שורות 23-27). התובע נשאל מדוע נכתב בתצהירו מיום 30.10.06 שעובר לתאונה היה בריא בגופו, והשיב שלא היתה לו מטרה להסתיר את הדברים ומבחינתו גאוט זו אינה מחלה וגם עם מחלת הלב המשיך לתפקד כרגיל (עמ' 111 שורות 8-9; עמ' 112 שורה 21). פרט נוסף שאינו מופיע בתצהיר ועלה בחקירה היה שהתובע עבר תאונת דרכים בשנת 2002; לדבריו הוא נפגע קצת בצוואר ועבר טיפולי פיזיותרפיה; כאשר נשאל מדוע לא סיפר זאת בתצהיר השיב: "אני בכלל לא חושב על התאונה. אני מנסה לחיות את החיים שלי ולהשתקם" (עמ' 113 שורות 11-23). לגבי ניסיונותיו להשתקם מבחינה תעסוקתית, העיד התובע שהשלים בגרויות לאחר שלמד דרך הביטוח הלאומי, במטרה להיות מורה לנהיגה, אך בעקבות התאונה הוגבל רישיונו לרכב פרטי אוטומטי (עמ' 115 שורות 15-18, 21-22). בנוסף הוא החל ללמוד הדרכת טיולים לנכים והפסיק בשל הקושי ללכת ברגל, אך במוסד לביטוח לאומי טען שהוא מפסיק בגלל הלב. לעדותו "הלב זה היה גם תרוץ" (עמ' 117 שורות 3-4). כאשר נשאל מדוע אינו יכול לעשות עבודות בישיבה, השיב שישיבה ממושכת מסבה לו כאבים עזים ודקירות בגב (עמ' 115 שורות 28-29; עמ' 116 שורות 1-2); לדבריו הוא אינו מסוגל לשבת 8 שעות (עמ' 118 שורה 2). בהמשך העיד לגבי ניסיון נוסף בשנת 2004, לעבוד במשרד השמה (עמ' 118 שורות 15-17): "...העבודה במשרד לא התאימה לי. אני אף פעם לא עבדתי במשרד. אני לא יכול להיות במשרד. במשרד אני גם צריך לשבת כל היום". בהמשך נשאל התובע אם יתנגד לעבוד עבודה משרדית של 4 שעות, והשיב (עמ' 120 שורות 14-19): "ת: קודם כל אני אנסה, אני לא אתנגד. אני מטבעי עושה דברים ביסודיות מהתחלה ועד הסוף. אם מציעים לי עבודה שאני חושב שאני לא אהיה טוב בה, אז אני אגיד את זה. ז"א אם אני אשב במשרד ואני אשתעמם ואני לא אוכל לעשות דברים, אני לא יודע אם זה יהיה טוב עבורי כי אני לא ארגיש טוב בזה. אם יתנו לי עבודה שיהיה לי ממנה סיפוק, אני אקבל אותה. ש: אתה מחפש סיפוק? ת: גם ככה רע, אז אני אלך למקום שיהיה לי רע יותר? אני מחפש עבודה שיהיה לי בה נוח". התובעת 2 העידה אף היא בתצהירה (ת/6) שעובר לתאונה היה התובע בריא בגופו וכשנשאלה בחקירתה בבית המשפט כיצד היא מצהירה על כך, אם התובע היה חולה בשתי מחלות עוד לפני התאונה, השיבה (עמ' 125 שורות 4-6): "ת: בעלי היה בריא. הוא עבד, עזר לי עם הילדים, אני עבדתי ולא היה שום דבר שהעיד שבעלי חולה ולא יכול לעזור לי או לעבוד". כאן המקום לציין, שהאורטופד פרופ' נרובאי קבע בחוות דעתו שמבחינה אורטופדית התובע מסוגל לעבוד בעבודות שאינן דורשות מאמץ גופני. גם פרופ' קורצ'ין העיד, שהפגיעה ברגליים לא צריכה למנוע מהתובע לעבוד בעבודה שמצריכה ישיבה (עמ' 98 שורה 2); ופרופ' בורנשטיין קבע בחוות דעתו, שהתובע כשיר לעבודה בעלת אופי משרדי ולכל עבודה בהיקף משרה מלאה, שאינה כרוכה בניידות מרובה ועמידה ממושכת. התובעים טוענים בסיכומים שהוגשו מטעמם, שכתוצאה מהתאונה איבד התובע לחלוטין את כושר עבודתו ואת כושר השתכרותו לצמיתות ולאור אופי הפגיעה, גילו, היעדר הכשרה מקצועית ו-10 שנות לימוד בלבד, ההשלכות התפקודיות של התאונה קשות לגביו ויש לקבוע את נכותו התפקודית בשיעור של 100%. הנתבעים מצידם טוענים בסיכומיהם שמצבו הרפואי של התובע בתחום הקרדיולוגי והפנימי הוא זה שמונע ממנו להשתלב במעגל העבודה ולא פגיעתו בתאונה והם מסתמכים, בין היתר, על שורה של מסמכים רפואיים לגבי מצבו הקרדיולוגי. ייאמר מיד, בהתאם להחלטתי מיום 11.2.09, למרות שמונה מומחה רפואי בתחום הקרדיולוגיה, התובע לא נשלח להיבדק אצלו והצדדים לא פעלו בעניין ולא יזמו פניה לבית המשפט בבקשה כזו או אחרת, כך שהדיון בתיק הסתיים ללא חוות דעת רפואית בתחום זה. בנסיבות אלה לא ברור לי מה פשר אמירת ב"כ הנתבעים בסיכומיהם (סעיף 5 בראש הפרק של "מצב רפואי קודם") כי: "הח"מ הגישה בקשה למינוי מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש על מנת שיחווה דעתו על נכותו של התובע בתחום הקרדיולוגי-פנימי וטרם ניתנה החלטה...". אם כן, החלטה בעניין המומחה הרפואי ניתנה גם ניתנה; ובנוסף לכך, עפ"י החלטותיי בפרוטוקול הדיון מיום 16.9.08 בעמ' 109 ובעמ' 114, התקבלו המסמכים הרפואיים הנוגעים למצבו הקרדיולוגי-פנימי של התובע, לצורך הוכחת מהימנות בלבד. אשר על כן אין בכוונתי להביא בחשבון את המסמכים הרפואיים הנוגעים למצבו הקרדיולוגי של התובע לצורך הוכחת מצבו הרפואי ו/או התפקודי של התובע. לאור כל האמור לעיל, בבואי להכריע בשאלת שיעור נכותו התפקודית של התובע, אציין כי לא ניתן להתעלם מהעובדה שהתובע נמנע מלחשוף בתצהירו את מלוא האמת על מצבו הרפואי והתפקודי, ונימוקיו השונים להסתרת המידע הנ"ל לא היו משכנעים. עם זאת, וכעולה גם מקביעותיהם של המומחים הרפואיים, אין ספק שהפגיעה בתאונה הגבילה באופן ניכר את יכולתו של התובע לעסוק בעבודות המצריכות מאמץ פיזי; ומכאן שיש לנכויותיו הרפואיות משמעות תפקודית מסוימת, בהשוואה לכושרו לעסוק בפעילות פיזית, תעסוקתית ואחרת, לפני אירוע התאונה. עם זאת, אין לומר שהתובע חסר כל סיכוי למצוא עבודה שתהלום את כישוריו. בשקלול כל הגורמים הרלבנטיים ובהם: גילו של התובע בעת אירוע התאונה, העובדה שהשלים 12 שנות לימוד, העיד על עצמו שהוא בעל מוטיבציה למצוא עבודה מתאימה ולהשתקם; וקיומם של קשיים ברורים הניצבים בפני מי שסובל מנכות רפואית גבוהה, אני סבורה כי יש להעמיד את נכותו התפקודית ואת גריעת כושר ההשתכרות של התובע על שיעור של 50% וכך אני קובעת. 3. ראשי הנזק הפסד השתכרות כידוע, לצורך חישוב הפיצוי בגין ראש נזק זה יש לקבוע תחילה את בסיס ההשתכרות של התובע. לטענת התובעים בסיכומיהם, שכרו הממוצע של התובע אצל הנתבעת 1 עובר לתאונה עמד על סך של 4,200 ₪; ובמקביל הרוויח 829 ₪ לחודש מעבודתו כמחלק עיתונים (תלושי השכר משני מקומות העבודה לחודשים 1/99 - 4/99 צורפו כנספח ז' ל-ת/5); וסה"כ - 5,029 ₪. התובעים מוסיפים וטוענים, החל משנת 2000 יש לערוך את חישוב הפסדי השכר של התובע עפ"י בסיס שכר בסך 16,246 ₪ המהווה כפל השכר הממוצע במשק, נוכח עדותו של התובע לפיה תכנן להפוך לקבלן פיתוח עצמאי, בהיותו בעל ניסיון בתחום ובעל רישיון נהיגה למשאית ולטרקטור. הנתבעים מצידם טוענים שיש להעמיד את בסיס השכר הקובע, לכל התקופה, על הסך של 4,740 ₪ כפי שהוצג בתחשיב הנזק שהוגש לבית המשפט ע"י התובעים (יצוין שבתחשיב הנזק טענו התובעים לשכר ממוצע בסך 4,200 ₪, ולאחר שערוך למועד הגשת התחשיב - 4,740 ₪); לעמדתם, טענת התובעים לבסיס שכר של 16,246 ₪, מעבר לעובדה שהיא מהווה הרחבת חזית, גם לא הוכחה בשום דרך. ייאמר מיד, איני מקבלת את טענת התובעים להעמדת בסיס השכר משנת 2000 ואילך על כפל השכר הממוצע במשק, באשר לא הובאו ראיות כלשהן בתמיכה לתוכניותיו העתידיות כביכול של התובע לפתוח עסק עצמאי. אשר על כן אני קובעת את בסיס השכר של התובע לצורך חישוב הפסדי השתכרותו לעבר ולעתיד בסך של 5,029 ₪; ובשערוך להיום - 6,282 ₪. הפסד השתכרות לעבר-ממועד התאונה (23.4.99) ועד היום בגין התקופה בה שהה התובע באי כושר מלא - מתאריך 23.4.99 ועד 22.10.99: 6 חודשים x 6,282 ₪ = 37,692 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה: 38,067 ₪. בגין התקופה שמתאריך 23.10.99 ועד היום: 118 חודשים x 6,282 ₪ x 50% נכות תפקודית = 370,638 ₪; ובצירוף ריבית מאמצע התקופה: 441,898 ₪. סה"כ הפסד השתכרות לעבר: 479,965 ₪. הפסד השתכרות לעתיד מאחר ונדחתה טענת התובעים לעריכת החישוב עפ"י שכרו המשוער של התובע כעצמאי, יחושבו הפסדי התובע בראש נזק זה עד גיל פרישה שהוא גיל 67 ולא עד גיל 70 (כפי שנטען ע"י התובעים בהנחה שהתובע היה עובד כעצמאי). 6,282 ₪ x 50% נכות תפקודית x 77.4900955 (מקדם היוון) = 243,396 ₪. הפסד פנסיה התובעים עותרים לפיצוי גלובאלי בסך של 400,000 ₪ בגין הפסדי הפנסיה והתנאים הסוציאליים שהפסיד התובע, זאת בהתחשב בתיקון החדש ביחס לפנסיה לכל עובד. לעמדת הנתבעים, מדובר בהרחבת חזית מאחר ובתחשיב הנזק שהוגש מטעם התובעים הם עתרו לפיצוי בסך 200,000 ₪ בגין ראש נזק זה. כפי שעולה מתלושי השכר שהגיש התובע, לא הופרשו בעבורו תשלומים כלשהם לקרן פנסיה. בנסיבות אלה, לאור כניסתו לתוקף של צו הרחבה מיום 1.1.08 לביטוח פנסיוני מקיף במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, המרחיב את חובת המעבידים לבטח בביטוח פנסיוני את כלל העובדים; ובהעדר הסדר פנסיוני מוכח, זכאי התובע לפיצוי בגין אותו חלק מהשכר המופרש מכוח החוק על ידי המעביד, לטובת הפנסיה.  התובע מבקש בראש נזק זה פיצוי בסכום גלובאלי בסך 400,000 ₪ באופן סתמי ללא כל ביסוס. אין פירוט של רכיבי הסכום הנטען וכן אין פירוט של דרך חישוב הפסדי הפנסיה בהתאם לרכיבי צו ההרחבה האמור. כמו כן לא ברור מה פשר ההפרש בסך 200,000 ₪ בין הסכום הגלובאלי לו עתרו התובעים בתחשיב הנזק מטעמם שהוגש לבית המשפט בשנת 2006, לבין הסכום הגלובאלי לו הם עותרים בסיכומיהם. הלכה פסוקה היא כי שני ראשי הנזק - תשלומי פנסיה מזה ותנאים סוציאליים מזה - הינם חלופיים ואין לפסוק פיצוי בשניהם במקביל, כי אם לבחור אחד מהם [(ע"א 9079/04 אלון נ' לאופר, ( 15.4.07) (להלן: "פס"ד לאופר")]. בפס"ד לאופר נקבע שהשאלה כיצד נעשית הבחירה בין שני ראשי הנזק ולפי איזה מהם יש לפסוק פיצוי במקרה נתון, לא זכתה למענה חד משמעי בפסיקה; ובע"א 511/83 מדינת ישראל נ' סעיד, (פ"ד מג (3) 774, 777-778) קבע בית המשפט העליון, בין היתר, כי כאשר הנפגע מבוגר, עשוי הדבר להוות שיקול מכריע לפסוק לו פיצוי בעבור אובדן פנסיה בעתיד ולא בגין אובדן תנאים סוציאליים. בנסיבות אלה ולאור הוראות צו ההרחבה לביטוח פנסיוני אשר נכנס לתוקף ביום 1.1.08, יוערך הפיצוי בגין הפסדי הפנסיה של התובע באופן גלובאלי, בסך של 20,000 ₪. הסכום נכון למועד מתן פסק הדין וישא הפרשי הצמדה וריבית כדין עד לתשלום בפועל. עזרת הזולת לטענת התובעים, מתקשה התובע בביצוע פעולות יומיומיות בסיסיות, אינו יכול לעבוד ולתפקד באופן רגיל במשק ביתו או מחוצה לו, ונזקק לעזרה רבה לשארית חייו. התובעים מוסיפים וטוענים, כי במהלך תקופת אשפוזו שכב התובע ללא יכולת לזוז או לתפקד, נזקק לעזרה בפעולות הבסיסיות ולטיפול צמוד במשך כל שעות היממה; כאשר בשל חסרון כיס ניתנה העזרה ע"י רעייתו וילדיו וגרמה לרעייתו מאמץ רב והפסד ממשי של ימי עבודה ושכר. הם עותרים לפיצוי גלובאלי בסך 300,000 ₪ עבור עזרת הזולת לעבר; ולפיצוי בסך 5,000 ₪ לחודש לעתיד עד לתום תוחלת חייו. לטענת הנתבעים, התובע אינו זכאי לפיצוי בגין עזרת הזולת מכיוון שמדובר בעזרה סבירה שניתנה לו ע"י בני משפחתו, לא הוכחו הפסדי שכר שנגרמו לתובעת 2 כתוצאה מפגיעתו של בעלה, וקשה להאמין שהוא עזר במשק הבית שכן עבד בשתי עבודות וגם ילדיו לא היו קטנים בעת הפגיעה, אלא בגילאי 17, 13 ו-18; כמו כן עולה מעדותה של התובעת 2 שכיום התובע אינו זקוק לעזרה של 24 שעות ביממה ומסקנתם היא שסכום הפיצוי לו עותרים התובעים לא הוכח ואין לו אחיזה במציאות. התובע העיד בתצהירו שבמהלך תקופת אי הכושר בה שהה, שכב בבית ללא יכולת לזוז או לתפקד ונזקק לעזרה ולטיפול צמוד במשך כל שעות היממה בפעולות הבסיסיות כגון אכילה, רחצה, הגיינה אישית וניידות; וגם היום הוא נזקק לעזרת הזולת במשך כל שעות היממה (סע' 28-30 ל-ת/5). התובעת 2 העידה בתצהירה שבתקופה בה היה התובע מאושפז, נאלצה לשהות ליד מיטתו במשך היום ועל כן החליפה חלק מהמשמרות שלה בעבודה למשמרת לילה (דוחות נוכחות לחודשים אפריל-מאי 1999 צורפו כנספח א' ל-ת/6). לעדותה, גם היום נזקק בעלה לעזרה במשך כל שעות היממה (סע' 11-13 ל-ת/6).   בחקירתה בבית המשפט העידה התובעת 2 (עמ' 126 שורות 19-27): "בעלי כל הזמן התנדב לבי"ס עם ילדים לקויי למידה, במועצה, עם אנשים מבוגרים. גם לפני התאונה וגם אחרי התאונה. אחרי התאונה הוא התנדב לבי"ס, הוא עזר לילדים לקויי למידה והוא עזר לילדים ממשפחות מצוקה... ש:איך מסתדר זה שהוא מתנדב עם מה שאת אומרת בסעיף 13 לתצהיר, שהוא נזקק לעזרה למשך כל שעות היממה? ת: כל מה שאמרתי בתצהיר לגבי זה שהוא נזקק לעזרה בכל שעות היממה, זה היה לגבי תקופת האשפוז וקצת אחרי האשפוז. אבל מה שכן, עד היום בעלי לא יכול להגיע לחלק התחתון שלו, למשל במקלחת, למשל בנעילת נעליים ובזה אני עוזרת לו וגם בני עזר לו". ובהמשך (עמ' 127 שורות 7-8): "ת:...היום בעלי לא נזקק לטיפול 24 שעות, אלא אנחנו עוזרים לו בזמן הלבשה ומקלחת כי אז הוא זקוק לעזרתנו...". המסקנה המתבקשת באשר לפסיקת פיצוי בגין עזרת הזולת לעבר היא, שסביר להניח כי התובע אכן נזקק לעזרת בני משפחתו החורגת מעזרת קרוב רגילה בתקופה הסמוכה לתאונה. עזרה כזו היא עזרה המוכרת ע"י הדין כבת פיצוי, אפילו לא הוציא בגינה הניזוק הוצאות ואפילו הקרוב המסייע לא נפגע בהכנסתו שלו כתוצאה מהושטת הסיוע (ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה חמישית, התשס"ג, 2003, עמ' 820-821; להלן: "קציר"). עם זאת סכום הפיצוי לו עותרים התובעים בגין עזרת הזולת לעבר לא הוכח והינו מופרז ביותר. באשר לעתיד, כעולה מעדותה של התובעת 2 התובע אינו נזקק לטיפול צמוד ולעזרה בכל שעות היממה, אלא רק בביצוע פעולות מסוימות כגון נעילת נעליים ורחצה; יש להביא בחשבון גם את העובדה שילדי התובעים לא היו רכים בשנים בעת אירוע התאונה (17, 13 ו-18 ר' עמ' 121 שורות 26-27) וברור שלא היה צורך בעזרה "לטפל בהם ולקלח אותם" כפי שנהג התובע לעשות כשהיו קטנים (עדות התובעת 2 בעמ' 127 שורה 26). כמו כן, לנוכח אופי הפגיעות מהן סובל התובע ומהות הנכויות שנותרו לו, לא שוכנעתי כי הנכות שנגרמה לו בתאונה אכן פוגמת בתרומתו לניהול משק הבית בהשוואה למצב אלמלא התאונה, מה גם שהוא עבד בשתי עבודות. יתרה מכך, לא הוצגה תשתית ראייתית קונקרטית לטענה כי התובע עשוי להזדקק בעתיד, כתוצאה ממצבו, לעזרה יוצאת דופן. לאור כל האמור לעיל, אני פוסקת לתובעים פיצוי בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד בסכום גלובאלי של 20,000 ₪ נכון להיום, וזאת על דרך האומדנא. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין עד לתשלום בפועל. הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים לטענת התובעים, נזקק התובע מאז התאונה ויזדקק עד לתום תוחלת חייו, לטיפול רפואי, טיפול פיזיותרפי, טיפול נפשי, טיפול אורולוגי וטיפול תרופתי כנגד דיכאון, לשיפור חייו המיניים, לשיכוך כאביו ולשיקומו היומיומי; וכן ייגרמו לו הוצאות בגין נסיעות לטיפולים ולבדיקות הרפואיות. בנוסף לטענתם נזקק התובע לאביזרים אורטופדיים רבים, לרבות מקל הליכה ונעליים מיוחדות, שיש להחליפם באופן קבוע בשל בלאי ושחיקה. התובעים צירפו עותק קבלות בגין הוצאות דלק (950 ₪), חניה (35 ₪), העברה באמבולנס מבית חולים בילינסון לבית לוינשטיין (280 ₪), רכישת חגורת גב (950 ₪) וכן בגין עריכת חוות דעת המומחים הרפואיים מטעמם ואיסוף החומר הרפואי (נספח ח' ל-ת/5). התובעים עותרים לפיצוי גלובאלי בגין ראש נזק זה בסך של 200,000 ₪. הנתבעים מצידם גורסים כי ההוצאות בגין עריכת חוות דעת רפואיות ואיסוף חומר רפואי נכללות ברכיב הוצאות המשפט ולא בראש נזק זה; וכן שההוצאות הרפואיות מכוסות ע"י המל"ל שכן עסקינן בתאונת עבודה; ועפ"י חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, התובע זכאי לקבל את שירותי הבריאות ללא תמורה בקופת החולים בה הוא מבוטח. הם מוסיפים וטוענים, שבאשר להוצאות רפואיות לעבר מדובר בראש נזק הטעון הוכחה מפורשת ומפורטת בהתאם להוצאות ממשיות שהיו לתובע. אין בידי לקבל את טענת התובעים לסכום פיצוי בסך 300,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות עתידיות, ואני מפנה בהקשר זה לפסה"ד שניתן בע"א 6881/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד (פ"ד נא (2) 724), שם נפסק:    "עומדת לניזוק, התובע מהמזיק את נזקיו בגין תאונה שארעה לו, הזכות כלפי קופת החולים בה הוא חבר, לקבל את מלוא השירותים הרפואיים המוענקים לפי חוק הבריאות, להם הוא נזקק בגין התאונה". הוראת סעיף 6 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 קובעת, כי שירותי הבריאות יינתנו לפי סל שירותי הבריאות בתחום הטיפול הרפואי אמבולטורי, אשפוז, שיקום רפואי, אספקת תרופות, פיזיותרפיה, אביזרי עזר רפואיים וכיו"ב. יחד עם זאת, כדי לעמוד בכל המטלות של חלוקת סל-הבריאות לכלל הציבור, לעתים לא ניתן הטיפול באינטנסיביות הדרושה ולכל הזמן הנחוץ; כמו כן יש לקחת בחשבון שייתכן כי התובע בכל זאת יידרש לממן באופן חלקי את עלות התרופות או קבלת השירות או הטיפול הרפואי. בענייננו, התובעים עתרו לפיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים לעבר ולעתיד בסכומים ניכרים, אך לא הוכיחו בראיות מתאימות את עלויות ההוצאות הרפואיות לעבר ו/או לעתיד בעבור טיפולים שאינם כלולים בסל הבריאות. למרות זאת מצאתי לנכון לפסוק לתובעים פיצוי לעבר ולעתיד נכון להיום, על דרך האומדנא, בסך 35,000 ₪, בלוקחי בחשבון סבירות קיומן של הוצאות רפואיות שאינן כלולות בסל הבריאות. הסכום ישא ריבית והצמדה עד לתשלום בפועל. הוצאות ניידות לטענת התובעים, התובע מוגבל בהליכה, אינו מסוגל לצעוד אלא למרחק קצר ביותר ונזקק למקל הליכה; הם עותרים לפיצוי גלובאלי בגין הוצאות ניידות והתאמת רכב, בסך של 300,000 ₪. לעמדת הנתבעים, מקבל התובע קצבת ניידות מהמל"ל עבור החזקת רכב ובנוסף שולם לו מענק לרכישת רכב ולכן אין הוא זכאי לפיצוי בגין הוצאות ניידות. אני סבורה שהתובע זכאי לפיצוי בגין הוצאות נסיעה מוגברות בתקופה הסמוכה לתאונה, וכן גם בגין הוצאות שהוציאה רעייתו על מנת להגיע לבקרו בעת שאושפז בבתי החולים השונים. באשר לעתיד, ייתכן שהתובע ייאלץ לעשות שימוש מוגבר ברכב נוכח הקושי בהליכה למרחקים ארוכים; אך מעבר לכך התובעים לא הניחו תשתית ראייתית כלשהי שיש בה כדי להצדיק את פסיקת הפיצוי הגבוה לו הם עותרים בגין הוצאות ניידות. אשר על כן אני פוסקת לתובע פיצוי גלובאלי בגין הוצאות ניידות לעבר ולעתיד על דרך האומדנא, בסכום של 30,000 ₪. הסכום נכון למועד מתן פסק הדין וישא ריבית והצמדה כדין עד לתשלום בפועל. כאב וסבל התובעים עותרים לפיצוי בראש נזק זה בסך של 1,000,000 ₪ בהתחשב בגילו בעת התאונה, השכלתו, עיסוקו, פגיעותיו הקשות שגרמו לו לסבל רב ולאובדן שמחת החיים. הנתבעים מצידם מציעים פיצוי בסך של 50,000 ₪. בהתאם להלכה הפסוקה, הפיצוי בגין כאב וסבל, ככל פיצוי בדיני הנזיקין, צריך לשקף את מורכבות הנזק לניזוק הספציפי ואת השלכותיו עליו (ר' ע"א 2055/99 פלוני נ' הרבנות הראשית, פ"ד נה (5) 241). כמו כן גובשו בפסיקה קריטריונים מנחים לעניין פסיקת הפיצוי, ובכללם גילו של הניזוק בעת אירוע הפגיעה; מידת הכאב והסבל שחווה בעת הפגיעה ובסמוך אחריה (ר' ע"א 2517/93 בוים נ' גטהין, תק-על 94(2), 335); אורך תקופת האשפוז ואופי הטיפול הרפואי שנכפה עליו (ע"א 63/88 ברגר נ' צדוק, תק-על 91(1), 1322); וכן מידת השפעתה של הפגיעה על מהלך חייו של הניזוק. בענייננו, התובע היה כבן 50 בעת הפגיעה ואין ספק שהדרך בה אירעה התאונה, במהלכה התמוטטה וקרסה הרצפה עליה עמד התובע והוא נפל ונחבט ברצפת הקומה הראשונה, הסבה לו מידה רבה של סבל וכאב. בעקבות התאונה אושפז התובע למשך כשבועיים בשני בתי חולים ולאחר מכן אושפז כחודשיים נוספים בבית לוינשטיין; הוא סובל מבעיות רפואיות הכוללות חולשה ברגליים, אין אונות ובעיות בשלפוחית השתן, עימן יהא עליו להתמודד למשך שארית חייו. בנסיבות אלה מצאתי לנכון להעריך את סכום הפיצוי שייפסק לתובע בגין כאב וסבל בסך של 300,000 ₪. הסכום נכון למועד מתן פסק הדין וישא ריבית והצמדה כדין עד לתשלום בפועל. ניכויים כמפורט בסיכומים שהוגשו מטעם התובע 3, סכום הגמלאות ששילם וישלם המל"ל לתובע בגין התאונה מסתכם בסך של 2,965,165 ₪; ואילו סכום הפיצוי שנפסק לתובעים עפ"י ראשי הנזק המפורטים בגוף פסק הדין לעיל מסתכם בסך של 1,128,361 ₪. התוצאה המתקבלת היא שתביעת התובעים נבלעת בתגמולי המוסד לביטוח לאומי. כעולה מסיכומי הנתבעים הם אינם חולקים על זכותו לקבל 25% מסך הפיצויים שייפסקו לו, לפי סעיף 330 (ג) לחוק הביטוח הלאומי. עם זאת, עפ"י פסק הדין החלקי חבים הנתבעים רק במחצית מסכום הפיצוי, קרי 12.5%, המהווים סך של 141,045 ₪. ה. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הנתבעים 5-6 ישלמו לתובעים, ביחד ולחוד, פיצוי בסך 141,045 ₪. כמו כן, ישאו הנתבעים 5-6 בתשלום שכ"ט עו"ד התובעים בשיעור של 20% מסכום הפיצוי כאמור לעיל, ובתוספת מע"מ. התובעים זכאים גם להחזר הוצאותיהם אותן ישום הרשם. כל הסכומים ישאו ריבית והצמדה כדין ממועד מתן פסק הדין המשלים ועד לתשלום בפועל. ניתן היום 7.9.09, בהיעדר. המזכירות תמציא עותק פסק דין זה לב"כ הצדדים בהמצאה כדין. ד"ר דרורה פלפל, שופטתסגניתֿֿנשיא כביש