הרקע לתביעה: 1. עניינה של התביעה שלפניי, בנזקי גוף שנגרמו לתובעת במהלך עבודתה כאחות בבית החולים "מאיר", אשר מופעל על ידי שירותי בריאות כללית (להלן:"הנתבעת"). התובעת ילידת 1954 ניזוקה, לטענתה, בשתי תאונות: תאונה מיום 22.4.98, שעה שהרימה חולה כבדת משקל לצורך ביצוע פעולה רפואית דחופה (להלן: "התאונה הראשונה") ותאונה שנייה, מיום 23.10.00, עת מעדה על נוזל במדרגות בית החולים (להלן: "התאונה השנייה"). לטענת התובעת, התאונות אירעו כתוצאה מהתרשלות בית החולים והנתבעת ועל כן היא זכאית לפיצויים בגין כל נזקיה, כדי סמכות בית המשפט. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק. טענות התובעת: 2. התובעת, ילידת 1954, הינה אחות מוסמכת, שעבדה בבית החולים מאיר בכפר סבא. הנתבעת הינה הבעלים, המפעילה והמפקחת על בית החולים. 3. ביום 22.4.08, שעה שהתובעת עבדה כאחות בחדר מיון, הובאה חולה מחוסרת הכרה. על מנת לוודא שטובוס שהוחדר לקנה הנשימה של החולה הוצב כראוי, היה צורך בביצוע צילום רנטגן של החולה. התובעת סייעה לטכנאי הרנטגן להציב את קסטת הרנטגן מתחת לחולה. תוך כדי הרמת החולה, נגרם לתובעת כאב חד והיא אובחנה כסובלת מבלט דיסק בחוליות 3C-5C ובלט גדול יותר עם לחץ על קדמת השק הטקאלי בחוליות 5C-6C. 4. התאונה הראשונה ארעה עקב התרשלות הנתבעת, במובן זה שלא דאגה להציב סניטר בחדר המיון על מנת לסייע לצוות הרפואי או כל פתרון אחר למצבים מסוג זה וממילא לא הדריכה את התובעת כיצד להרים את החולה. 5. כתוצאה מהתאונה הראשונה נאלצה התובעת לשהות מספר חודשים בביתה. על פי חוות דעתה של ד"ר פטיש, עקב התאונה הראשונה נגרמה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 20%. 6. ביום 23.10.00 בשעה 15:00 לערך, בעת שהתובעת ירדה במדרגות מרפאות החוץ בבית החולים, החליקה על נוזל. כתוצאה מהתאונה השנייה נגרמו לתובעת חבלות בכל הגוף. משהתעצמו כאביה של התובעת, היא עברה בדיקות, צילומים והדמיות. במסגרת זאת נמצא, שהתובעת סובלת משבר תלישה וקרע חלקי בשרוול השרירי המסובב של כתף שמאל: שבר קורטיקלי בטוברוסיטי הגדולה, שינויים דלקתיים במפרק אקרומיו קלביקולרי ונוזל יתר בבורסה סוב אקרומיאלית. התובעת עברה טיפולי פיזיותראפיה אולם נותרה אצלה הגבלה בכתף שמאל. 7. אליבא התובעת, התאונה השניה נגרמה כתוצאה מהתרשלות בית החולים והנתבעת, שהינם המחזיקים במקרקעין, המפקחים והמעבידים של התובעת. התרשלות בית החולים והנתבעת באה לידי ביטוי בכך, שלא דאגו לסביבת עבודה בטוחה, לא דאגו למניעת מפגעים בחדר המדרגות וממילא לא דאגו לניקיון המדרגות ולהתקנת תאורה מתאימה בהן. 8. בהתאם לחוו"ד דעת ד"ר פטיש, התובעת סובלת מנכות צמיתה בשיעור 25%, ולנוכח הפגיעה התפקודית יש להפעיל את תקנה 15 א' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז-1957 (להלן: "תקנות המל"ל"), במובן זה שנכותה תוערך לשיעור 37.5% לצמיתות בגין נכות זו. 9. כתוצאה מהתאונה השנייה נאלצה התובעת לשכב בביתה תקופה ארוכה. התובעת מתקשה בתנועות כתף ויד שמאל ואינה מסוגלת להרים את יד שמאל. כתוצאה מתאונה זו איבדה התובעת את כושר העבודה שלה כליל והיא אינה מסוגלת לבצע את עבודתה כאחות. 10. לתובעת נגרם נזק מיוחד בסך 356,000 ש"ח: הפסד השתכרות בסך 299,000 ₪, הוצאות רפואיות בסך 24,000 ₪, נסיעות במוניות ונסיעה מוגברת בסך 6,000 ₪, עזרת הזולת בסך 27,600 ₪. 11. לתובעת נגרם נזק כללי: הפסק השתכרות ופנסיה לעתיד, כאב וסבל, הוצאות רפואיות לעתיד, עזרה לזולת בעתיד ונסיעות בעתיד. טענות הנתבעת והצד השלישי: 12. לטענת הנתבעת "בית חולים מאיר" אינו אישיות משפטית ועל כן דין התביעה כנגדו להימחק. 13. הנתבעת חולקת הן על אחריותה לתאונה והן על הנזקים הנטענים. 14. לעניין התאונה הראשונה - במשמרת הביקור עבדו 15 סניטרים ו - 7 אחיות. לפיכך יש לדחות את טענת התובעת כאילו לא נכח כל סניטר, שניתן להיעזר בו בחדר המיון. הנה כי כן, לא רק שהנתבעת לא התרשלה אלא, שהתובעת היא שנושאת באשם התורם המלא לתאונה הראשונה, שכן לא פעלה כאחות מקצועית אלא פעלה בפזיזות וחופזה. מכל מקום, אף אם התובעת נפגעה בתאונה הראשונה, הרי מדובר בפגיעה של "מה בכך". 15. המסמכים הרפואיים של התובעת מלמדים, שהמנוחה עליה המליצו הרופאים קשורה ללחץ בחזה ולא קשורה כלל לתאונה הראשונה. גם המסמכים הרפואיים אינם תומכים בטענת התובעת לנכות עקב התאונה הראשונה: בבדיקות הראשונות דובר על ממצאים באיזור עמוד שדרה מותני ואילו בבדיקה מאוחרת יותר התברר שמהממצאים הם דווקא באיזור עמוד שדרה עליון וצוואר. בכל אלה, יש להעיד שהתובעת לא נפגעה כלל כתוצאה מהתאונה הראשונה. 16. מומחה רפואי מטעם הנתבעת, ד"ר לוינקופף, אישר שקיימים שינויים ניוונים קלים בעמוד שדרה צווארי ואילו לגבי עמוד שדרה גבי נצפו ממצאים תקינים. לפיכך, העריך ד"ר לוינקופף את דרגת נכותה של התובעת בגין התאונה הראשונה בשיעור של 5% לפי סעיף 37 (5) א' לתקנות המל"ל באופן חלקי. 17. לעניין התאונה השנייה - זו ארעה כתוצאה מרשלנות וחוסר זהירות של התובעת שמעדה במדרגות. התובעת לא נעזרה במעקה שמותקן במדרגות, לא נעלה נעליים ראויות, ירדה במדרגות אגב דיבור, חוסר תשומת לב וחיפזון. בנסיבות אלה, יש לייחס לתובעת אשם תורם מלא או מכריע לקרות התאונה. 18. לעומת זאת, הנתבעת נקטה בכל אמצעי הזהירות הראויים באחזקת חדר המדרגות: החזיקה צוות עובדים מיומן, ביצעה פיקוח על עבודות האחזקה והניקיון ושכרה חברת ניקיון לצורך עבודות אלה (חברת השמירה בע"מ - הצד השלישי). בנסיבות אלה הנתבעת לא התרשלה ואינה אחראית כלל לתאונה השנייה. 19. אין קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין התאונות לנזקים הנטענים. התובעת סבלה עוד קודם לתאונות מבעיות רפואיות. 20. גם אם ארע נזק כלשהו כתוצאה מהתאונות, אין הוא מונע מהתובעת להמשיך לבצע את העיסוקים והעבודות שבצעה בעבר, לפני קרות התאונות. 21. אם חרף טענות הנתבעת, יתברר שנגרמו לתובעת נזקים בגין התאונה השנייה, אזי האחראית לכך היא חברת השמירה, כנגדה נוקטת הנתבעת הליכי צד שלישי. 22. חברת השמירה היא זו שהייתה אחראית כלפי הנתבעת, לספק שירותי ניקיון בבית החולים. אם אכן הייתה רטיבות בחדר המדרגות וכתוצאה מכך יוטל חיוב על הנתבעת, אזיי יש לחייב את חברת השמירה לשפות את הנתבעת בכל סכום בו תחוייב. חובת השיפוי יסודה הן בהתרשלות חברת השמירה בביצוע עבודת הניקיון והן מכוח תניית שיפוי בחוזה שבין הנתבעת לחברת השמירה. 23. חברת השמירה הצטרפה לטענות ההגנה מצד הנתבעת כנגד התביעה ובכללן טענות הנתבעת בדבר אשם תורם. עם זאת הוסיפה חברת השמירה, שהאחריות לתאונה מוטלת על הנתבעת, כמי שמפקחת ואחראית על תחזוקת חדר המדרגות וכמי שלא דאגה לתאורה מספקת בחדר המדרגות. 24. המומחה הרפואי מטעם הנתבעת, ד"ר לוינקופף, קבע בהקשר לתאונה השנייה, שדרגת נכותה הצמיתה של התובעת הינה 15%, כאשר אין מניעה שתשוב לעבודתה כאחות. 25. לנוכח הפערים בעמדות המומחים הרפואיים, ראיתי לנכון למנות מומחה מטעם בית המשפט, בתחום האורטופדיה, ד"ר בר אילן (להלן: "המומחה"). המומחה ראה לנכון לקבוע בחוות דעתו כי לתובעת נכות רפואית בגין התאונה הראשונה בשיעור 5% ואילו בגין התאונה השנייה נכות רפואית בשיעור 15%. המומחה ראה לנכון להמליץ על הפעלת תקנה 15 לתקנות המל"ל בשיעור 50% עד לנכות מקסימלית של 19%. 26. בדיון שנערך לפניי העידו העדים הבאים: מטעם התובעת: ד"ר מוסא מסארווה (רופא בית החולים בעת התאונה השנייה, הגיע לסייע לתובעת לאחר נפילתה במדרגות), גב' פרנקו מאירה (מנהלת הסיעוד במיון ילדים - אחראית כיום על עבודת התובעת), גב' שפירא קטי (קג"מ - ראש צוות נכות ושארים ב"עמיתים"), ד"ר ישראל טייבר (רופא תעסוקתי ומנהל מרפאה תעסוקתית טיפל בתובעת), ד"ר לזרוב אניטה (רופאה בבית החולים בעת התאונה השנייה - הגיעה לסייע לתובעת לאחר נפילתה במדרגות), מר גוליר בצלאל והתובעת (גב' גוליר). כן הוצגו תע"צ של המל"ל ומשרד התחבורה. מטעם הנתבעת: גב' פרלמן לילי (מנהלת הסיעוד בבית חולים מאיר), מר גיורא חביון (מנהל התפעול בבית חולים מאיר) גב' וייסבורד אסתר (אחות חדר מיון עדת ראיה לתאונה הראשונה, כיום אחראית על האחיות בבית החולים). מטעם חברת השמירה (צד שלישי): גב' לילי רובין (מפקחת מטעם "אשמורת" בעת התאונה השנייה, כיום עובדת בית החולים), גב' רננית דיין (עבדה בזמן התאונה השנייה בבית החולים - עדה לתאונה השניה). בנוסף זומן להיחקר, על ידי ב"כ התובעת מומחה בית המשפט, ד"ר בר אילן. דיון: האחריות לתאונה הראשונה: 27. התאונה הראשונה התרחשה בתאריך 22.4.99 בחדר המיון של בית החולים. כמפורט בתצהיריה של התובעת [ת/1ו - ת/10], אל בית החולים הובהלה חולה כבדת משקל, מחוסרת הכרה ובתרדמת. החולה הובאה אל בית החולים על ידי צוות מד"א. כשהגיעה החולה אל בית החולים ביצע ד"ר שושני בסיוע התובעת פעולות החייאה בחולה, לרבות אינטובציה. 28. כחלק מנהלי העבודה, לאחר ביצוע האינטובציה (הכנסת טובוס לקנה הנשימה) וחיבור החולה למכונת הנשמה, יש לבצע צילום רנטגן על מנת לוודא שהטובוס הוצב במקומו. לצורך ביצוע הצילום הגיע טכנאי רנטגן לחולה. התובעת, כך לפי גרסתה, נתבקשה לסייע על ידי הטכנאי להכנסת קסטת רנטגן מתחת לחולה לצורך ביצוע הצילום. כאשר נתבקשה להוציא את הקסטה מתחת לגוף החולה, בעת ההרמה הנוספת, חשה כאב חד בעמ"ש צווארי. 29. בתחילה כפרה הנתבעת באירוע התאונה הראשונה, אולם אגב הבאת הראיות, התברר לנתבעת שהייתה אחות נוספת באירוע, גב' וייסבורד. במסגרת החלטתי בבש"א 5039/08, אפשרתי הגשת תצהיר של גב' וייסבורד, בכפוף להגשת תצהיר משלים מצד התובעת לגבי נסיבות אירוע התאונה הראשונה. 30. גם על פי גרסתה של גב' וייסבורד, אכן הובאה באותו בוקר, ביום ה - 22 לחודש אפריל 1998, חולה לבית החולים. החולה הובאה על ידי צוות מד"א ונזקקה להחייאה. פעולות ההחייאה בוצעו על ידי שני רופאים: ד"ר ריסליק וד"ר שושני וכן שתי האחיות: גב' וייסבורד והתובעת. גב' וייסבורד ציינה בתצהירה שהצוות הרפואי, לרבות התובעת, הרים את החולה במיטה לתנוחה טובה יותר. לאחר מספר שעות הודיעה לה התובעת כי היא סובלת מכאבים ופנתה לרופא [נ/18]. 31. לתצהירה של גב' וייסבורד, צורף דו"ח חדר מיון. כעולה מהדו"ח בוצעה בחולה הנשמה בטובוס והיא חוברה למנשם. דו"ח חדר המיון מחזק באופן משמעותי את גרסתה של התובעת, בדבר החייאת החולה תוך שימוש בטובוס ומנשם. השימוש בטובוס, כפי שעולה מדו"ח חדר המיון, מחזק מאוד את גרסת התובעת בדבר הצורך לבצע צילום רנטגן, וממילא מחזק את גרסתה בדבר הצורך להרים את החולה לצורך הכנסת הקסטה מתחת לגופה. פרוצדורות רפואיות אלה, כלל לא נזכרו בתצהירה של גב' וייסברוד, הגם שהם עלו במפורש מדו"ח חדר המיון. 32. התובעת שבה ונחקרה אודות נסיבות התאונה הראשונה, בדיון שנועד לשמיעת הראיות המשלימות. בחקירתה הנגדית, חזרה התובעת על גרסתה והסבירה שגב' וייסבורד הייתה אחות אחראית ולכן חתמה על המדדים של החולה ולאחר מכן פנתה למשרדה. אירוע הצילום התרחש לאחר מכן, כאשר החולה הייתה מחוברת למנשם [פר' עמ' 88 ש' 1-9]. התרשמתי לחיוב מגרסתה של התובעת ואני רואה בה גרסה מהימנה. גרסה זו עולה בקנה אחד עם דו"ח חדר המיון ויש בה להסביר באופן הגיוני וסדור את שלבי הטיפול בחולה ואת העובדה שגב' וייסברוד לא נכחה בעת קרות התאונה עצמה, היינו בעת הרמת החולה לצורך ביצוע צילום הרנטגן [ראו גרסתה של גב' וייסברוד פר' עמ' 84 ש' 12-16]. 33. סיכומו של דבר - אני מקבל את גרסת התובעת לגבי עצם קרות התאונה הראשונה. אני קובע שהתאונה הראשונה נגרמה, כאשר התובעת סייעה לטכנאי הרנטגן להרים את החולה המונשמת, לצורך ביצוע צילום רנטגן המתחייב מהאינטובציה שבוצעה. 34. מעדותה של גב' וייסברוד עולה שבעת קרות התאונה הראשונה, היו מוצבים שני סניטרים בחדר המיון עד השעה 10:00 או 11:00 [פר' עמ' 85 ש' 18-20]. גרסה זו עולה בקנה אחד גם עם עדותה של גב' פרלמן לילי שהעידה לפניי, שהיו במשמרת 2-3 סניטרים וכן 3 אחיות, מעבר לגב' וייסברוד [פר' עמ' 44 ש' 15-20, פר' עמ' 45 ש' 20-21]. התרשמתי לטובה מעדותה של גב' פרלמן, שהסתייעה ב"סידור עבודה" וידעה לנקוב בשמן של האחיות במשמרת. 35. מתוך העדויות שנשמעו לפניי, ובפרט מתוך עדותה של גב' פרלמן, ברי שביצוע צילום הרנטגן היה לאחר גמר ביצוע פעולות החייאה בחולה, בחדר המיון. באותה עת בקרבת מקום, פרט לתובעת ולטכנאי הרנטגן שהגיע לצלם את מיקומו של הטובוס, היו גם שני סניטרים, האחות האחראית גב' וייסבורד ועוד שתי אחיות נוספות, פרט לתובעת. 36. הכלל הוא שעל מעביד מוטל חובת זהירות מושגית להבטיח לעובד סביבת עבודה בטוחה ובכלל זה להדריך את עובדיו ולהזהירם מפני סיכונים צפויים בביצוע עבודתם. עמד על הדברים בית המשפט העליון באחת הפרשות שבאו לפניו: "חובת המעביד להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך ולפקח על עבודת התובע באופן שלא תרבץ סכנה לפיתחו של העובד ." [ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה ואח', פ"ד מב(1) 415, 420-421 (1988)] הלכה זו אדניה מוצקים: "הלכה פסוקה היא כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו ותוכנה של חובה זו היא בין השאר בדאגה לשיטת עבודה ופיקוח יעיל (ע"א 171/56). חובה זו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה." [ע"א 707/79 וינר את טיקו ואח' נ' אמסלם, פ"ד ל"ה(2) 209 (1980)] 37. בנסיבות המקרה שלפניי, אני סבור שהופרה חובת הזהירות הקונקרטית. כפי שעלה מעדותה של גב' וייסבורד, היא נכחה בפעולת ההחייאה בחולה כבדת המשקל. גב' וויסבורד נכחה בעת החדרת הטובוס לקנה הנשימה שלה ונוכחה בחיבורה למנשם. בנסיבות אלה, היה על גב וויסבורד לצפות שהצעד הבא לאחר ייצובה של החולה, הוא ביצוע צילום רנטגן. כאחראית, היתה מוטלת עליה החובה לזמן סניטר לסייע בהכנסת הקסטה מתחת לגופת החולה, או לדאוג לתגבור צוות האחיות בעת הגעת טכנאי הרנטגן. 38. במובן זה, אי הערכות לביצוע הצילום, שכדברי גב' פרלמן הוא "פעולה מתוכננת", מהווה הפרת חובת הזהירות מצד הנתבעת, מכוח אחריותה השילוחית (למחדלה של גב' וייסבורד) ואף אחריות ישירה בהיעדר נהלי עבודה למקרים צפויים כגון אלה. יצויין, כפי שעולה מעדותה של גב' פרלמן, כיום שופרו נהלי העבודה וניתן להזעיק סניטר דרך מערכת ממוחשבת. קרוב לוודאי, שאם הייתה עומדת מערכת שכזו לרשותה של התובעת או האחות אחראית בחדר המיון, גב' וייסבורד, היה מוזעק סניטר, דבר שהיה בו למנוע כליל את התאונה הראשונה. 39. כתוצאה מהפרת חובת הזהירות הקונקרטית, הועמדה התובעת לפניי מצב יוצר סיכון, נאלצה להרים את החולה כבדת המשקל בכוחות עצמה וכתוצאה מכך, נגרמה לה הנכות בעמ"ש צווארי, נכות שעולה בקנה אחד עם המסמכים הרפואיים וחוות דעת מומחה בית המשפט. 40. עם זאת, בהתחשב בכך שלא היה מדובר פעולת החייאה או בפעולת חירום מיידית, היה על התובעת להסתייע באיש צוות נוסף להזזת החולה. בהתחשב בנסיבות העניין, במציאות הדוחקת של חדר מיון כפי שעלתה מעדויות הצוות הרפואי לפניי, אני רואה לנכון לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור 25% בלבד. 41. סיכומו של דבר - אני קובע שהנתבעת אחראית לאירוע התאונה הראשונה בניכוי 25% אשם תורם. האחריות לתאונה השניה: 42. התאונה השניה התרחשה בחדר המדרגות במרפאות החוץ של בית החולים [תמונות צבעוניות של חדר המדרגות הוצגו וסומנו ת/7 ונ/1]. התאונה התרחשה בשעה 15:00 לערך, בתאריך 23.10.00. 43. התובעת ירדה במדרגות מרפאת החוץ, מהקומה השנייה בה עבדה במרפאת העור. לפתע מעדה התובעת. על פי גרסתה של התובעת בתצהירה [ת/2], היא החליקה עקב רטיבות שהייתה במדרגות מרפאת החוץ. התובעת לא הבחינה ברטיבות, לנוכח חשכה ששררה באיזור [ס' 12 לת/2]. 44. מנגד, העידה הנתבעת את גב' רננית דיין. גב' דיין שעבדה באותה עת במזכירות הרפואית של מרפאות החוץ, טענה בתצהירה שהתובעת נפלה במדרגות "בשל חוסר תשומת לב ונפלה על ברכיה". עוד הוסיפה גב' דיין ש"במדרגות לא הייתה כל רטיבות או לכלוך או בוץ שגרמו לנפילת התובעת, אלא רגלה פשוט נתקלה בפס המדרגות" [ס' 7 לנ/17]. 45. בישיבת קדם המשפט הראשונה, שנערכה לפני השופטת גנות, השיבה התובעת את נסיבות התאונה: "...פשוט עפתי, אני הרגשתי שאני רטובה כשהייתי למטה, אני לא ראיתי רטיבות על המדרגה שממנה נפלתי." [פר' עמ' 2 ש' 11-13] 46. באותו דיון, פרטה התובעת שמות עדים נוספים לאירוע: המזכירה רננית (גב' דיין), ד"ר מוסא וד"ר לזרוב. 47. על פי גרסתו של ד"ר מוסא מסארווה, שהינו רופא מומחה בתחום האורטופדיה, הוא הגיע לתובעת סמוך לאחר נפילתה. וכך תיאר התובע את התרשמותו: "כשהגעתי אליה ניגשתי אליה, בדקתי אותה, ראיתי שנחבלה בצד אחד ובצד הזה כל המכנסיים היו רטובות, אז אני לא יכול להגיד איזה סוג של רטיבות הייתה שם, אך בטוח שמכנסיה היו רטובות." [פר' עמ' 7 ש' 14-16] 48. ד"ר מסארווה שלל אפשרות שהרטיבות במכנסי התובעת מקורה בבריחת שתן, וציין במפורש שהמכנסיים היו רטובים בצד בלבד [פר' עמ' 8 ש' 23]. ד"ר מסארווה אישר, אף הוא, שלקבוצת המסייעים הצטרפה רופאת עור, שהכירה את התובעת מעבודתה במרפאת החוץ. רופאה זו, גב' לזרוב העידה אף היא לפניי. 49. על פי גרסתה של גב' לזרוב, התובעת עבדה במרפאת העור, המצויה במרפאות החוץ של בית חולים מאיר. ד"ר לזרוב העידה, שסמוך לשעה 15:00, כאשר עלתה במדרגות, ראתה את התובעת סובלת מכאבים עזים: "היא היתה עם כאבים ואני ניסיתי לעזור לה, והמכנס שלה היה רטוב וזה לא היה שתן או חומר גופני אחר, בגלל שאני רציתי לראות מה קרה, אם היא איבדה את ההכרה, זה לא היה ריח של שתן, ממש לא." [פר' עמ' 36 ש' 16-19] 50. התרשמתי לטובה, הן מעדותה של ד"ר לזרוב והן מעדותו של ד"ר מסארווה. מדובר בעדים נטולי אינטרס בתביעה, שציינו לטובה, ביוזמתם, את חריצותה של התובעת, מסירותה לעבודה ואת האותנטיות של התאונה השנייה. לאור התרשמותי מעדויותיהם, אני רואה לנכון להעניק לעדויות אלה משקל רב. 51. חיזוק נוסף לגרסת התובעת ולגרסת ד"ר לזרוב וד"ר מסארווה, עולה מעדותה של גב' רובין. גב' רובין שהינה כיום עובדת בית החולים, עבדה בזמנו ב"אשמרות" (הצד השלישי). בעדותה לפניי, אישרה גב' רובין שבקצה גרם המדרגות הייתה מוצבת "עגלת קפה", בזמנים הרלבנטיים לתאונה השנייה [פר' עמ' 64 ש' 19]. עדות זו עולה בקנה אחד עם עדותה של גב' דיין, שאשרה אף היא שהיו מקרים בהם נשפך קפה במדרגות ואז "קוראים למישהו, ומנקים, לעובד ניקיון." [פר' עמ' 71 ש' 20]. 52. עדויות אלה מצד עדי הנתבעת והצד השלישי מחזקות את גרסת התובעת, בדבר החלקה על רטיבות כלשהי שהייתה בחדר המדרגות. 53. בנסיבות אלה, של החלקה פתאומית על נוזל שנשפך במדרגות, ייתכן שגב' דיין כלל לא הבחינה מה הסיבה לנפילתה של התובעת. סביר להניח שגב' דיין פעלה על מנת לסייע לתובעת, להזעיק את ד"ר מסארווה ואחרים, והיא הוטעתה לחשוב שהתובעת החליקה בלא סיבה. 54. סיכומו של דבר - אני קובע שכפי העולה ממארג העדויות שלפניי, התובעת החליקה במדרגות מרפאות החוץ, עקב רטיבות שהייתה בהן. 55. כפי ששנינו, הכלל הוא שעל המעביד ליצור סביבת עבודה בטוחה לעובד. כלל זה מקים חובת זהירות מושגית של הנתבעת כלפי התובעת. לנתבעת חובת זהירות מושגית כלפי התובעת מכוחה היותה המחזיקה במקרקעין ומתפעלת בית החולים על כלל מערכותיו ומתקניו. 56. עיון בתמונות שהציגו הצדדים לפניי, מלמד שחדר המדרגות היה מואר באופן יחסי. בשני צידי המדרגות הוצבו מעקות רחבים. על כל מדרגה ומדרגה הודבקו פס מחוספס כנגד החלקה. במובן זה, לא ניתן לייחס לנתבעת הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית. 57. לא כך היא לעניין פעולות הניקוי השוטפות בחדר המדרגות. בהקשר זה, העידה לפניי הנתבעת את מר גיורא חביון, מנהל התפעול של בית החולים. כעולה מעדותו של מר חביון, בית החולים העסיק שלוש מפקחות על עבודות הניקיון. על פי סידור העבודה, הוצבו שני עובדי ניקיון במרפאת החוץ. את היקף המשרות של עובדי הניקיון קבע בית החולים, על פי שיקול דעתו [פר' עמ' 55 ש' 14]. אלא שבמהלך חקירתו של מר חביון התברר, שהמשמרת של שני עובדים אלה מתחילה בשעה 6:00 ומסתיימת בשעה 13:30. לאחר מכן נותר עובד אחד בלבד, עד השעה 16:00. החל מהשעה 16:00 מתחיל להתבצע ניקיון יסודי של סוף יום העבודה. 58. בחקירתו הנגדית, שינה מר חביון מעט מגרסתו וציין שייתכן שבמרפאות החוץ הוצב עובד ניקיון אחד בלבד ולא שניים [פר ' עמ' 61 ש' 13]. בחקירתה הנגדית של גב' רובין התברר, כי הלכה למעשה הייתה באיזור ה"שטחים הציבוריים" של מרפאות החוץ עובדת ניקיון אחת בלבד, כאשר העובדת הנוספת אחראית על תחום החדרים בלבד, בעיקר פינוי אשפה. 59. על פי ההסכם בין הנתבעת לחברת השמירה, התמורה לחברת השמירה נקבעה על פי היקף המשרות שתאייש בפועל לצרכי בית החולים. בית החולים הוא שקבע, מעת לעת, את היקף שירותי הניקיון מצד חברת השמירה. כך עולה הן מעדותו של מר חביון וכך עולה מההסכם שבין הנתבעת לחברת השמירה, הצד השלישי שסיפק את שירותי הניקיון. 60. כפי שעולה מהעדויות של מר חביון וגב' רובין, החלטת בית החולים הייתה לצמצם בשעות הצהריים את עבודות הניקיון. הלכה למעשה, הוצבה עובדת אחת בלבד על "השטחים הציבוריים" של מרפאות החוץ בבית החולים. 61. להבנתי, הצבת עובדת אחת על היקף שטחים כה גדול (מדובר בבנין בן כמה קומות), אינה הולמת את הצרכים המתעוררים מעת לעת. בפרט נכון הדבר, שהנתבעת אפשרה להציב עגלת קפה באיזור חדר המדרגות [ראו הסכם מיום 17.6.97 בין הנתבעת לחברת קופי טו גו בע"מ]. בנסיבות אלה, הנתבעת הייתה צריכה לצפות קיומם של לכלוך ורטיבות שתיצור עגלה שכזו, בנוסף לתנועת המבקרים במרפאות. הנתבעת הייתה צריכה לצפות שמבקרים במרפאות החוץ ישבו על המדרגות ישתו קפה או דבר מה אחר. במקרים שכאלה סביר וצפוי, שישפך משקה על המדרגות ועובר אורח יחליק עליו. 62. למרות שנתונים אלה היו צריכים להיות נהירים לנתבעת, היא בחרה לחסוך בעלויות, ולהציב עובד ניקיון אחד בלבד על כלל השטחים הציבוריים במרפאות החוץ. בכך, הפרה התובעת את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובעת. כתוצאה מהפרת חובת זהירות זו, החליקה התובעת על גבי רטיבות בחדר המדרגות ונגרמו לה הנזקים הנטענים. 63. אשר לאחריות הצד השלישי, אני סבור כי גם הוא לקה באופן עבודתו. כפי שעלה מעדותה של גב' רובין, ששימשה כמפקחת ראשית מטעם חברת השמירה, היא ידעה היטב אודות עגלת הקפה המוצבת באיזור חדר המדרגות. למרות זאת, לא הנחתה את עובדת הניקיון שהוצבה על השטחים הציבוריים לפקוד את איזור העגלה בפרקי זמן קצרים. בכך התרשלה חברת השמירה כלפי בית החולים, לו היא חבה חובת זהירות מושגית, מכוח היותה קבלן הניקיון של בית החולים. בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שהיקף משרות עובדי הניקיון נקבעו על ידי בית החולים אני רואה לנכון לייחס לחברת השמירה אחריות בשיעור של 25% בלבד, היינו על חברת השמירה לשפות את הנתבעת ב - 25% מכל סכום בו תחויב בגין נזקי התאונה השנייה. 64. אינני רואה לנכון לחייב את חברת השמירה באחריות חוזית מכוח סעיף השיפוי בהסכם בין השתיים, שכן סעיף זה מתייחס לנזק שנגרם לנתבעת בלבד, לבניין בית החולים או לתכולתו. סעיף זה, בנוסחו אינו כולל נזקים שנגרמו לצדדים שלישיים (כגון עובדי הנתבעת) [רע"א 3740/07 זוגלובק נ' פארס נג'אר בע"מ ואח', (ט.פ.) (2008)]. 65. הנתבעת והצד השלישי טענו לאשם תורם של התובעת. בנסיבות בהן התרחשה התאונה, השתכנעתי שלתובעת לא היה אשם תורם כלל לקרות התאונה. השתכנעתי מגרסתה, שהיא לא ירדה בחפזון במדרגות או בחוסר תשומת לב. שוכנעתי כי אילולא הרטיבות במדרגות, לא הייתה התובעת מחליקה וממילא לא היו נגרמים כל הנזקים הנטענים. אין יסוד, איפוא, לטענת הנתבעת וחברת השמירה בדבר אחריות התובעת לתאונה השנייה [ע"א 498/93 סבן נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, (ט.פ.) (1993)]. 66. סיכומו של דבר - הנני קובע שהאחריות לתאונה השנייה מוטלת על הנתבעת, שזכאית לשיפוי מאת חברת השמירה בשיעור 25%. הנזק עקב התאונה הראשונה: 67. כעולה מתצהירה של התובעת, בעקבות התאונה הראשונה היא נעדרה מעבודה "מספר חודשים" [ס' 11 לת/2]. התובעת לא נקבה בתצהירה את מספר החודשים המדויק. 68. מומחה בית המשפט, קבע שהתאונה הראשונה הותירה פגימה קלה, מסוימת בצווארה של התובעת. המומחה קיבל את עמדתה של ד"ר פטיש מצד התובעת, שאירוע ההרמה של החולה כבדת המשקל הוא שגרם, מבחינה רפואית, להתפתחות כאבי הצוואר והמוגבלות שלאחר מכן, וקבע שקיימת נכות רפואית צמיתה בשיעור 5% בגין הגבלה קלה מאוד בתנועות עמ"ש צווארי. 69. בתיקה הרפואי של התובעת במרפאה לרפואה תעסוקתית קיימים אישורים של ד"ר טרייבר, רופא תעסוקתי, בדבר אי כושר זמני לחודשים: מאי-יוני 98, יולי-אוגוסט 98. בתאריך 19.10.98 המליץ ד"ר טרייבר על חזרה חלקית לעבודה למשך 5 שעות, החל מתאריך 25.10.98. בתאריך 27.10.98 נרשם שהניסיון לא היה מוצלח, ושעות העבודה הופחתו ל - 4 שעות למשך חודש נוסף. לאחר מועד זה אין תיעוד אודות פניית התובעת למעקב רפואי במרפאה התעסוקתית, בגין התאונה הראשונה. 70. התובעת לא עתרה בסיכומיה לפסיקת פיצוי בגין הפסדי השתכרות לעבר ולרבות בעבור תקופת אי הכושר שלאחר התאונה הראשונה. מאישור המל"ל מיום 28.10.03 [הוצג מטעם הנתבעת], עולה כי שולמו לתובעת דמי פגיעה החל מתאריך 23.4.98 ועד 20.10.98, אשר חושבו על בסיס שכר רבע שנתי של 26,667 ₪, היינו כ - 9,000 ₪ לחודש. 71. על פי תיקה הרפואי של התובעת, היא הופנתה לטיפול פיזיותרפיה ביום 1.6.98, אולם הטיפול הופסק בתאריך 21.6.98, עקב "אי הופעה". על פי המפורט בדו"ח הטיפול, התובעת "מתלוננת על כאבים עמ"ש צווארי...סובלת מכאבים כחודש וחצי, עקב מאמץ בזמן החייאה". על פי הרשום בגיליון הטיפולים, התובעת הפסיקה להתייצב לטיפול הפיזיותראפי, כבר ביום 7.6.98 והמעקב בוטל לאחר כשבועיים. 72. התובעת שבה לעבודה מלאה החל מחודש דצמבר 98'. בתיקה הרפואי לא מופיעות תלונות נוספות אודות הפגימה בעמ"ש צווארי. על פי חוות דעת המומחה, הפגימה בעמ"ש צווארי הינה "קלה מאוד". גם אי הופעתה של התובעת לטיפולי הפיזיותרפיה, מהווה ראיה נוספת לכך, שאין מדובר בנכות תפקודית של ממש. כך, התובעת לא הביאה כל ראיה שנגרמו לה הפסדי השתכרות לעתיד בגין התאונה הראשונה או כל נזק אחר. משכך, אני רואה לנכון לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי בגין נכות רפואית זו, בסך 20,000 ₪ [לעניין פסיקת פיצוי גלובאלי במקרים בהם הנכות אינה גורעת מכושר ההשתכרות: דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, בעמ' 539 והאסמכתאות הנזכרות שם] . 73. לפי התרשמותי, התאונה הראשונה גרמה לתובעת כאב וסבל. התובעת נאלצה לשהות תקופה ממושכת בביתה, אם כי לא אושפזה בבית החולים ואין עדות לחבישה כלשהי, בגין אירוע זה. בהתחשב בנתונים אלה אני רואה לנכון לקבוע שהתובעת זכאית לפיצוי גלובאלי בסך 20,000 ₪, נכון ליום מתן פסק הדין. 74. התובעת זכאית, אפוא, לפיצוי מהנתבעת, בגין התאונה הראשונה כמפורט בסעיפים 72 ו- 73 בניכוי 25% בגין אשם תורם, ובסך הכל: 30,000 ₪. הנזק עקב התאונה השניה 75. עיקר תוצאתה של התאונה השנייה היא בחבלה בכתף שמאל אצל התובעת, ילידת 1954, אחות מוסמכת, בעלת וותק של שנים רבות. ממצא זה, בדבר הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנכות בכתף שמאל, נקבע בחוות דעת המומחה (והוא תואם את עמדות מומחי הצדדים והמל"ל). יצוין, שבחקירתו הנגדית של המומחה, שב הוא ושלל את טענת ב"כ חברת השמירה, כאילו כבר בשנת 98' החלה אצל התובעת מגבלה בכתף שמאל. המומחה חזר על עמדתו בדבר קיומו של קשר הסיבתי בין התאונה השנייה לנכות בכתף שמאל. 76. כעולה מחוות דעת המומחה, בתאונה השנייה, נגרם לתובעת שבר ללא תזוזה של הגבשוש הגדול בכתף שמאל. המומחה קובע בחוות דעתו שלא הוכח קרע חד משמעי בגידי השרוול המסובב בכתף. המומחה מאשר שהתרשם שהתובעת פיתחה "כתף קפואה" (נוקשות בכתף) אולם, תולה זאת גם באי ביצוע פעולות פיזיותרפיה, למרות שזו הומלצה מידי ביקור במרפאת ד"ר ברצ'ילון. אבחנת המומחה הינה: Post traumatic stiff shoulder. 77. המומחה מציין בחוות דעתו את השיפור שחל עם השנים במצבה הפיזי של התובעת: בבדיקה שנערכה לתובעת באפריל 2002, הודגם דלדול של שריר הדלטואיד והגבלה ניכרת בטווח התנועה באבדוקציה (הרחקה צידית) וסיבוב חיצוני ופנימי (התובעת לא יכלה להעביר את היד אל מאחורי גבה). שנה וחצי מאוחר יותר, נבדקה התובעת ונמצא שאין דלדול בשריר הדלטואיד והתנועה בכתף מוגבלת רק באבדוקציה אך לא ברוטציה. 78. בבדיקה שערך המומחה לתובעת בשנת 2007, נצפה דלדול קל במסת הדלטואיד משמאל. בדיקת הכתף השמאלית לגבי תנועה אקטיבית (של התובעת) לימדה שהתובעת יכולה לבצע כיפוף קדמי של 75 מעלות (לעומת 170 בימין), אבדוקציה של 70 מעלות (לעומת 170 בימין) אדדוקציה מוגבלת, סיבוב חיצוני 30 מעלות (לעומת 40 בימין) וסיבוב פנימי אגודל לחוליה 1L (לעומת 7D בימין). 79. בבדיקת הדמיה (אלטרא סאונד) שבוצעה לתובעת, יולי 2007, לא נמצאה עדות לקרע בשרוול המסובב, אין ביציפיטל טנדיניטיס והמפרק האקרומיוקלויקולרי היה תקין. 80. על רקע ממצאים אלה, קבע המומחה שחל שיפור במצבה של כתף שמאל. שריר הדלטואיד אינו תקין כבצד ימין, אולם אינו מדולדל באופן ניכר. קיימת הגבלה בינונית בתנועות האקטיביות של הכתף השמאלית עם קושי להרים את היד מעבר לגובה הכתף בהרחקה צידית ובכפיפה קדמית. התובעת יכולה להגיע עם קצה האגודל לגובה זיז אחורי של חוליה מותנית ראשונה. 81. על רקע מצבה הרפואי דלעיל, קבע המומחה לתובעת נכות רפואית צמיתה בשיעור 15%, עם הפעלת תקנה 15 לתקנות המל"ל, עד לנכות מקסימלית של 19%. 82. המומחה קבע כי אינו סבור שיהא צורך בטיפולים רפואיים בעתיד. עוד הוסיף המומחה, כי בנסיבות הרפואיות של התובעת התועלת בהתערבות כירורגית לשיפור טווחי תנועה בכתף שמאל, לאורך זמן, אינה מובטחת. 83. בנוגע לאי הכושר הזמני של התובעת, על יסוד ממצאיו הרפואיים, המליץ המומחה להכיר באי הכושר הזמני, כפי שניתן לה בפועל. 84. המומחה נשאל שאלות הבהרה ואף זומן להיחקר בחקירה נגדית על ידי ב"כ התובעת. בחקירתו הנגדית הדגים המומחה את חלקם של המבדקים הפיזיים שערך לתובעת. בחקירתו הנגדית העלה המומחה שוני מסוים בין טווח התנועה האקטיבי לטווח התנועה הפאסיבי, דבר שעלול ללמד על העצמה של הנכות על ידי התובעת [פר' עמ' 20 ש' 23-24]. המומחה ציין בעדותו שאם היה מתרשם שהמגבלה היא כזו שהתובעת אינה יכול להרים את היד מעבר ל - 45 מעלות, היה קובע לה 25% נכות, אולם, להתרשמותו התובעת יכולה להרים את הזרוע השמאלית עד לטווח של 70 מעלות ולכן המליץ על 15% נכות רפואית. 85. התרשמתי לטובה מחוות דעת המומחה. חוות דעת זו מבוססת על בדיקה של התובעת, על מסמכים רפואיים רבים, ממצאי הדמיה, לרבות הדמיה משנת 97'. המומחה אף נחקר אודות חוות דעתו והסביר באופן מפורט וממצה את הבדיקות שערך לתובעת. בהתחשב בכל אלה, אני מקבל באופן מלא את ממצאיו הרפואיים של מומחה בית המשפט, ד"ר בר-אילן. 86. התובעת זימנה לעדות את ד"ר ישראל טרייבר, רופא תעסוקתי שבדק את התובעת החל ממועד התאונה השניה ואילך. יש לציין שד"ר טרייבר הינו מנהל המחלקה לרפואה תעסוקתית באזור השרון. ד"ר טרייבר אף המציא את צילום תיקה הרפואי של התובעת במרפאה לרפואה תעסוקתית, (תיק שלא הומצא בשלב קדם המשפט חרף היותו לכאורה בשליטת הנתבעת). 87. אדגיש שד"ר טרייבר נשמע לפניי כעד עובדתי בלבד ולא כעד מקצועי, שכן נושא אי הכושר הזמני היה בתחום מינויו של מומחה בית המשפט. על פי עדותו של ד"ר טרייבר התובעת הגיעה אליו, לאחר התאונה השניה, עם מגבלה משמעותית ביותר בכתף. ד"ר טרייבר התייעץ עם הרופא המטפל, ד"ר ברצ'ילון, ובסופו של דבר המליץ על אי כושר מלא, דבר שעלה בקנה אחד עם קביעת המל"ל לנכות זמנית של 100%. 88. משהסתיימו ימי המחלה הצבורים של התובעת, העלה ד"ר טרייבר על הכתב את המלצותיו, בדבר אי יכולתה של התובעת לשוב לעבודה וטפסים אלה נשלחו לקג"מ [פר' עמ' 6]. המלצותיו של ד"ר טרייבר הועלו על הכתב [ראו תיק רפואי במרפאה לרפואה תעסוקתית וכן מוצגים נ/11, נ/10, נ/9, נ/8]. המסמכים שבתיקה הרפואי של התובעת במרפאה התעסוקתית, מחזקים את עדותו של ד"ר טרייבר, ואני רואה בה עדות מהימנה ובעלת משקל רב. 89. בסופו של דבר, התובעת היא ששבה והתייצבה ביוזמתה במרפאה לרפואה תעסוקתית ובקשה לשוב ולהשתלב בעבודה. בעדותה לפניי, הסבירה התובעת את חזרתה לעבודה בכך שנקלעה למצוקה כספית ולדבריה היא הולכת "בחריקת שיניים לעבודה" [פר' עמ' 35 ש' 27]. כעולה מהמסמכים בתיקה הרפואי במרפאה התעסוקתית, החזרה לעבודה הייתה הדרגתית, ל - 4 שעות עבודה, במחלקת מיון ילדים, בה העבודה הפיזית נוחה יותר. 90. אני דוחה את טענות הנתבעת וחברת השמירה, כאילו התובעת "התחלתה", על מנת שלא להגיע לעבודתה בבית החולים וחזרה לעבודתה רק כשהופסקו תשלומי הקג"מ. טענה זו אינה נתמכת במסמכים הרפואיים, אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של ד"ר טרייבר (שמנהל מחלקה לרפואה תעסוקתית בנתבעת) ונוגדת את המלצת מומחה בית המשפט. טענה זו אף עומדת בסתירה חזיתית למוצג ת/5, תדפיס תנועות כספיות מהקג"מ אל התובעת, ממנו עולה שהתשלום האחרון שהועבר לתובעת היה ביום 1.12.04, ולא במועד חזרתה של התובעת לעבודה, בחודש יולי 2006. 91. להתרשמותי, חזרתה של התובעת לעבודה, במתכונת חלקית, היא תולדה של המחסור הכלכלי אליו נקלעה התובעת אך גם תולדה של השיפור שאובחן במצבה הרפואי, כפי שסקר המומחה בחוות דעתו. אלמלא אותו שיפור, ממילא הניסיון לחזרתה של התובעת לעבודתה לא היה צולח. 92. בתצהירה, טענה התובעת לשתי תקופות של אי כושר עבודה: הראשונה בת 12 חודשים במסגרתם מימשה ימי מחלה שצברה, השנייה בת 56 חודשים, בהם קיבלה תשלומים עיתיים מקג"מ, בסך כ - 5,000 ₪ לחודש. בגין התקופה הראשונה עתרה התובעת לפיצוי בגין הפרשי שכר בסך 23,929 ₪. בגין התקופה השנייה עתרה התובעת למכפלת השכר ב - 56 חודשי אי הכושר. 93. בסיכומיו זנח ב"כ התובע את הטענה לפיצוי בגין הפסדי השתכרות לעבר, בגין השנה הראשונה. אף אם לא הייתה נזנחת טענה זו, הרי אציין שהתובעת לא הניחה תשתית ראייתית המבססת הפסד שכר זה, לגבי התקופה בה מימשה את ימי המחלה הצבורים שלה. 94. לא כך הם פני הדברים לגבי התקופה השנייה, בת 56 חודשים. לגבי תקופה זו, לא הייתה מחלוקת שהתובעת לא הגיעה לעבודתה. אלא שלטענת הנתבעת וחברת השמירה, הנתבעת בחרה לעשות כך מרצונה ולא עקב הנכות הרפואית שנגרמה לה. 95. על פי חוות דעתו של המומחה, הוא התרשם מהשיפור שחל עם הזמן במצב הכתף. עדות ראשונה לשיפור שחל בכתף, כך על פי המומחה, הוא בבדיקה שערך ד"ר לוינקופף מטעם הנתבעת. בדיקה זו נערכה בתאריך 23.10.03. שיאו של השיפור מצוי בבדיקה שנערכה לתובעת על יד המומחה בחודש מרץ 2007. 96. על יסוד ממצאי מומחה בית המשפט, עדותו של ד"ר טרייבר וגרסתה של התובעת, שלא נסתרו [סעיפים 15-25 לת/2], אני רואה לנכון לקבוע שהתובעת זכאית לפיצוי מלא בגין אי כושר עבודה, החל מדצמבר 2001 ועד לסוף חודש אוקטובר 2003. החל מחודש נובמבר 2003 עד לסוף חודש נובמבר 2004, בו נבדקה אצל ד"ר טרייבר שקבע כי אינה כשירה לעבודה לצמיתות [ראו נ/11], אני רואה לנכון לקבוע שהתובעת לקתה באי כושר חלקי בשיעור 50%. ממועד זה (1.12.04) ועד חזרתה לעבודה בפועל (1.7.2006), ובהתחשב באבחנת המומחה בדבר שיפור הדרגתי במצבה, אני רואה לנכון לקבוע שהתובעת לקתה באי כושר חלקי בשיעור 25%. אשר לתקופה ממועד חזרתה לעבודה ועד למועד מתן פסק הדין, הוכח לפניי שלא הייתה פגיעה בשכרה [ראו תלושי שכר וכן ס' 28ג' לת/2]. על כן, אין עילה לפסיקת פיצוי בגין הפסדי שכר, בגין תקופת הביניים, מחזרתה לעבודה (יולי 2006) ועד היום. 97. התובעת ובא כוחה העמידו את גובה המשכורת החודשית של התובעת להיום על סך 14,500 ₪ [עמ' 11 לסיכומיו]. על פי תשלום השכר של התובעת לשנת 2000, שכרה נע בין 7,500 ₪ ועד 12,500 ₪. על פי מסמכי המל"ל, שכרה הרבעוני עמד על סך 31,016 ₪. על יסוד נתונים אלה וכטענת הנתבעת בסעיף 71 לסיכומיה, אני קובע ששכרה החודשי עובר למועד התאונה השנייה עמד על סך 10,400 ש"ח. בהתאם לקביעותיי לעיל, זכאית התובעת לסכומים הבאים בגין הפסדי שכר לעבר: א. אי כושר מלא מחודש 12/01 עד חודש 10/03: 23 חודשים X 10,400 ש"ח, סך 239,200 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מאמצע התקופה [15/11/02]. ב. אי כושר חלקי [50%] מחודש 11/03 עד חודש 11/04: 13 חודשים X )50% x10,400 ש"ח(, סך 67,600 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מאמצע התקופה [15/5/04]. ג. אי כושר חלקי [25%] מחודש 12/04 עד חודש 6/06: 19 חודשים X )25% x10,400 ש"ח), סך 49,400 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מאמצע התקופה [15/9/05]. 98. הנתבעת והצד השלישי טענו לניכוי הסכומים שהעבירה קג"מ לתובעת מכל פיצוי שייפסק לתובעת. בהקשר זה זימן ב"כ התובעת את נציגת קג"מ (כיום קונסצריום "עמיתים") גב' שפירא, המשמשת בתפקיד ראש צוות נכות ושארים. 99. על פי עדותה של גב' שפירא ועל פי תדפיס תנועות חשבון [ת/5], יתרת חובה של התובעת לקג"מ הינו סך 268,453 ₪ ליום 5.11.08. לגרסתה של גב' שפירא, אין מדובר בתשלומי קצבת נכות, אלא בהלוואה. הטעם לכך, הוא שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה. במקרה כזה, אין הקרן מעבירה תשלומי קצבה אלא תשלומים חודשיים בלבד, כהלוואה לעמית [פר' עמ' 26 ש' 9-16]. גרסתה של גב' שפירא, שהינה עדת נטולת אינטרס בתביעה שלפניי, חוזקה מאוד בתקנון הישן של קג"מ, סעיפים 62 ו - 81 לתקנון [נ/13]. חיזוק נוסף לעדותה של גב' שפירא עולה מכתב התחייבות עליו הוחתמה התובעת [נ/12]. כעולה מכתב ההתחייבות, התגמולים שהעבירה קג"מ אינם קצבת נכות, אלא "הלוואה בגובה פנסיית נכות". 100. על יסוד ראיות אלה, הנני קובע שהכספים שהעבירה קג"מ לתובעת אינם ברי ניכוי מהפיצויים בגין הפסדי העבר. יחד עם זאת, הנני מורה לב"כ התובעת לשמור בידיו בנאמנות סך 268,453 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 5.11.08, ולפעול לסילוק יתרת חובה של התובעת כלפי קג"מ, בגין התשלומים שהועברו לה בתקופת אי הכושר הזמני. 101. התובעת עתרה לפיצוי בגין הוצאות רפואיות לעבר. המדובר בנזק מיוחד שהינו בגדר עובדה ולפיכך טעון הוכחה של ממש. התובעת לא הציגה אסמכתאות להוצאות אלה, והוברר כי הטיפול הרפואי בוצע כולו במוסדות הנתבעת ובמסגרת סל הבריאות. מה גם כי מדובר בתאונת עבודה והתובעת זכאית להחזר הוצאותיה מהמל"ל. לפיכך, איני מוצא מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה. 102. התובעת עתרה לפיצוי בגין הוצאות נסיעה לעבר. התובעת לא הציגה כל אסמכתא להוצאות אלה. יתירה מכך בחקירתה הנגדית התברר שהיא מתגוררת בקרבת בית החולים, ונוהגת להגיע אליו מבלי להיעזר בתחבורה. בנסיבות אלה, אני רואה לנכון לפסוק לתובעת סכום מינימאלי, על דרך האומדנה, בסך 3,500 ₪ ליום מתן פסק הדין. 103. התובעת עתרה לפיצוי בגין הוצאות עזרת הזולת לעבר. מעדותו של מר גוליר, עולה שעובר לתאונה התובעת הייתה פעילה ביותר בכל מלאכות הבית. לאחר התאונה חלה נסיגה מהותית בתפקודה בבית, כך שמר גוליר וביתה של התובעת נאלצו ליטול תפקידים אלה ולסייע לה. בכך שבני משפחה מקרבה ראשונה נוטלים על עצמם את תפקידי הניזוק אין כדי לשלול פסיקת פיצוי בגין עזרת הזולת [ע"א 830/76 סעדה ואח' נ' חמדי, פ"ד ל"ג (1) 589 (1979)]. יתירה מכך, התרשמתי שאלמלא הקשיים הכלכליים אליהם נקלעה התובעת ומשפחתה (מר גוליר כשל בעסקיו כקבלן) היתה התובעת שוכרת עזרת צד שלישי, שאינו בן משפחה. גם בכך יש כדי לתמוך בפסיקת פיצוי בגין עזרת הזולת [ע"א 428/77 סגל נ' שרף, סביר יב 491, מאוזכר בספרו של דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, בעמ' 454]. לפיכך, בהתחשב בכך שהתובעת שהתה בתקופת אי כושר מלא ארוכה, לא העסיקה עזרה בשכר אך נעזרה באופן מוגבר בבני משפחתה, אני רואה לנכון לפסוק לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה, בעבור התקופה שלאחר התאונה ועד למועד מתן פסק הדין, סך גלובאלי של 40,000 ₪. 104. התובעת טענה לנכות תפקודית בשיעור 60%. לעומת זאת, טענה הנתבעת לאי פגיעה תפקודית כלל ולחילופין לפגיעה בשיעור מחצית הנכות הרפואית. 105. בהקשר זה התרשמתי מהסקירה והאבחנה של המומחה, ד"ר בר אילן, על-פיה התובעת סובלת מ - post traumatic stiff shoulder. משמעותה המעשית של אבחנה זו היא, הגבלה בינונית בתנועות האקטיביות של הכתף השמאלית עם קושי להרים את היד מעבר לגובה הכתף בהרחקה צידית ובכפיפה קדמית. 106. על פי עדותה של התובעת, מיום 17.4.2007, היא עובדת במשמרות של 8 שעות, 4 פעמים בשבוע: יומיים במיון ילדים ויומיים במחלקת הממוגרפיה [פר' עמ' 28 ש' 10-11]. 107. התובעת זימנה כעדה מטעמה את גב' פרנקו מאירה, מנהלת הסיעוד, אחות אחראית במחלקת מיון ילדים, בה הוצבה התובעת לאחר חזרתה לעבודה ביולי 2006. גב' פרנקו העידה אודות תפקודה של התובעת במחלקה, כאחות מוסמכת: "היא עושה את הוראות הרופאים ומה שצריך לעשות, לא בלי קשיים אך היא עושה אותם... אם צריך לעשות דברים שנדרש ממנה איזה מאמץ פיזי היא לא עושה, אבל השאר כרגיל כמו כל האחיות." [פר' עמ' 31 ש' 15-18] 108. גב' פרנקו העידה לפניי שהתובעת חזרה לעבודה מלאה: משרה מלאה של 8 שעות למשמרת, חמש משמרות בשבוע, אם כי עובר למועד עדותה ירדה התובעת ל - 4 שעות למשמרת. 109. מנתוני השכר של התובעת [ת/9], עולה שהתובעת עבדה בשנת 2008, 6 שעות למשמרת, שמהווה משרה מלאה [ראו מסמכי אנמנזה רפואית מהמרפאה לרפואה תעסוקתית; ראו עדותה של התובעת המסבירה שמשרת אחות הינה 136 שעות - פר' עמ' 35 ש' 9-15]. 110. בהתחשב בעדותה של גב' פרנקו ובקשיים שהעלתה התובעת בתצהירה ובעדותה וכן בהתחשב בממצאיו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט לפיהן קיימת לתובעת מגבלה תפקודית בהפעלת יד שמאל - הוכחה פגיעה תפקודית בינונית בהפעלת כתף שמאל אצל התובעת. יחד עם זאת, הוכח כי חרף המגבלה הבינונית בתנועת כתף שמאל, מתפקדת התובעת בעבודתה [יצוין כי הצד הדומיננטי אצל התובעת הינו הצד הימני], ואין זו מונעת את העסקתה של התובעת בבית החולים במשרה מלאה. מגבלה זו אף לא גרעה משכרה של התובעת, כפי שעולה מהודאתה בתצהיר [ס' 28ג' לת/2]. על פי העדויות שנשמעו לפניי, אין אף סיבה לחשוש להפסקת עבודתה של התובעת, ככל שמקורה ביכולתה הפיזית. נהפוך הוא, הנתבעת עשתה מאמץ ראוי לשלב את התובעת, שהינה אחות מוסמכת בעלת ניסיון רב, בעבודה נוחה יותר, במחלקת מיון ילדים ובמחלקת ממוגרפיה. בנסיבות אלה, איני מקבל את טענת התובעת בסיכומיה לאובדן מחצית מכושר ההשתכרות ואיני רואה מקום לקביעה חדה בדמות שיעור של נכות תפקודית. אולם, באיזון בין היעדר הפגיעה בשכר אל מול החשש כי ברבות הזמן עשויה התובעת להיתקל בקושי בעבודתה עד כדי הפחתת היקף משרתה וגריעה משכרה עקב כך, מוצא אני לנכון לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי בסך של 120,000 ₪. 111. התובעת עתרה לפיצוי בגין הפסד הוצאות רפואיות לעתיד. על פי ממצאי מומחה בית המשפט, אין מקום לפרוצדורות רפואיות נוספות בעתיד ועל כן אינני פוסק לזכות התובעת פיצוי בגין ראש נזק זה. הוא הדבר לגבי הוצאות נסיעה לעתיד. הנכות התפקודית ממנה סובלת התובעת אינה מצריכה נסיעות מיוחדות ומטעם זה איני רואה לנכון לפסוק לזכותה פיצוי בגין ראש נזק זה. 112. באשר לפיצוי בעבור עזרת הזולת לעתיד לתקופה, ממועד מתן פסק הדין ועד הגיע התובעת לגיל 70 [מתוך הנחה שבגיל זה ממילא נזקק האדם הסביר לעזרת הזולת], הרי שבהתחשב, בין היתר, בטיב הפגיעה ובהשפעתה על כושרה של התובעת לבצע מלאכות בית הכרוכות בהפעלת שתי ידיים, הרמת משאות וכיו"ב, אני מוצא לנכון להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על הסך המהוון המתקבל ממכפלה של 480 ש"ח לחודש [3 שעות שבועיות], עד הגיע התובעת לגיל 70: 70,000 ש"ח. 113. במהלך עדותה הדגישה התובעת, מספר פעמים, את הכאבים שמלווים אותה בפעולות יומיומיות, הן בבית והן בעבודתה בבית החולים. בהתחשב בכך שהתובעת סובלת ממגבלה שמשפיעה על התפקוד של יד שמאל, ובהתחשב בכך שכל חריגה ממגבלה זו גורמת לכאב באזור הכתף השמאלית, וכן בשים לב לתקופת אי הכושר ולהיזקקות התובעת לטיפולים, אני מוצא לנכון להעמיד את הפיצוי בראש נזק של כאב וסבל בגין התאונה השנייה על סך 60,000 ש"ח. 114. התביעה כנגד בית חולים מאיר נדחית, שכן אינו אישיות משפטית. 115. לא מצאתי ממש ביתרת טענות הצדדים. 116. סוף דבר - התביעה וההודעה לצד שלישי מתקבלות באופן חלקי כמפורט לעיל. הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: א. בגין התאונה הראשונה - כמפורט בסעיפים 72, ו- 73 לעיל, בניכוי 25% בגין אשם תורם. ב. בגין התאונה השניה - כמפורט בסעיפים 97, 102, 103, 110, 112, ו-113 לעיל, בניכוי התגמולים ששולמו לתובעת על ידי המל"ל בגין תאונה זו, כשעליהם יתווספו הפרשי הצמדה וריבית [ראו: ע"א 6129/04 אסתרינה טרטמן נ' "הכשרת הישוב" חברה לביטוח בע"מ ואח', (ט.פ.) (2005)]. ג. הנתבעת זכאית לשיפוי מהצד השלישי בשיעור 25% מסכום הפיצויים בגין התאונה השניה שחויבה לשלם לתובעת (לרבות הוצאות ושכ"ט). 117. בהתחשב בהיקף ההליכים, הנני מחייב את הנתבעת בהוצאות המשפט: אגרת בית משפט, שכר העדים שזימנה התובעת כפי שנפסק על ידי, שכר המומחה ד"ר פטיש על פי קבלות וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 18% בצירוף מע"מ. הנני מחייב את הצד השלישי בהוצאות משפט חלקיות לזכות הנתבעת: מחצית אגרת ההודעה לצד שלישי. אין חיוב לשכ"ט. סכומי פסק הדין ישולמו לא יאוחר מיום 12.10.2009 ניתן היום י"ח באלול, תשס"ט (7 בספטמבר 2009) בהיעדר הצדדים. אורן שוורץ, שופט קרעכתפיים