1. בפנינו שני ערעורים שהוגשו על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה במחוז תל אביב (תמ"ש 39570/98, 39571/98, 39572/98, 39573/98) (כב' השופטת ריש-רוטשילד) מיום 4.11.07. תמצית העובדות: 2. המערערת בעמ 1279/07 (להלן - המערערת) והמשיב 1 והמערער בעמ 1280/07 (להלן - המשיב) (להלן - בני הזוג) נשאו זל"ז ביום 17.5.87 ומנישואיהם נולד לבני הזוג בנם ר', ביום 5.8.88 (להלן - הילד). 3. המשיב 2 (להלן - ג'), המשיב 3 (להלן - צ') והמשיב 4 (להלן - ה'), הינם אחיו של המשיב (להלן - אחי המשיב). בשנת 1964 הוקמה חברת צ' שותף בחברה, החל משנת 1978. בשנת 1982 רכשו המשיבים זכויות של שותף אחר בחברה, כאשר צ' קיבל 70% ממניותיו של השותף, דהיינו 462 מניות רגילות ומנית יסוד אחת, ה' 10%, דהיינו 66 מניות רגילות ומנית יסוד אחת, ג' 10%, דהיינו 66 מניות רגילות וכך גם המשיב. עוד הוסכם כי יוקצו מניות עבודה אשר תקנינה למחזיק בהן זכות עבודה בחברה, מניה למשיב, לה' ולשותף. באותה עת היה המשיב כבן 22, וג' כבן 18. רכישת המניות נעשתה ומומנה על ידי צ' אשר מטעמיו בחר לרשום חלק מהמניות על שם אחיו. הזכויות במניות השונות הינן מתוך 2,000 מניות. 4. בשנת 1984 העביר ה' למשיב את כל מניות בחברה ובאופן שלמשיב היו 99 מניות, אולם בשנת 1985 החזיר המשיב לה' את אשר הועבר לו למעט מנית היסוד אשר נשארה בבעלות המשיב. בשנת 1991 העביר ג' למשיב 33 מניות רגילות וביום 1.11.96 העביר המשיב לג' את כל מניותיו, דהיינו 99 מניות רגילות וכן את מנית היסוד. 5. אין חולק כי המשיב עבד כל השנים ב בנוסף, משך כל השנים לא קיבלו המשיב ואחיו דיבידנדים כלשהם מרווחי החברה, אלא רק משכורת. 6. בשנת 1989 רכשו המשיב וכן צ' וה' יחד עם אדם בשם ר' זכויות בנכס מקרקעין מתוך כוונה להקים במקום אולמות אירועים (להלן - 7. באותה שנה ביום 28.9.89 ייסדו המשיב, צ' וה' חברה בשם אולמי 8. בני הזוג התגוררו כל השנים בדירה שכורה וכשהמערערת ניהלה את משק הבית המשותף ועבדה מחוץ לבית, לרבות כהכשרתה כמנהלת חשבונות. 9. ביום 31.5.95 רכשו בני הזוג במושע עם אחרים חלק ממגרש ברעננה (להלן - המגרש) וביום 1.12.97 רכשו חלקים נוספים במגרש, שאז גם נרשמה הערת אזהרה במגרש לטובתם. ביום 1.6.95 חתמו בני הזוג על הסכם הלוואה לפיו לוו מדודו של המשיב (להלן - הדוד) אשר חי ומתגורר בארה"ב סך של 100,000 דולר (להלן - הסכם ההלוואה) הלוואה אשר לגירסת המשיב שימשה לרכישת הזכויות במגרש. 10. בני הזוג פתחו חשבונות בנק משותפים בבנק המזרחי המאוחד (להלן - בנק המזרחי) וכשבשנת 1993 פדתה המערערת כספי קופת גמל אשר נפתחה על ידה עוד טרם הנישואין בשנת 1986, כאשר כספים אלה הופקדו בחשבון המשותף. לאחר רכישת המגרש, התעוררה מחלוקת בין בני הזוג על רקע החתימה על הסכם ההלוואה עם הדוד, וביום 8.11.95 פתחה המערערת חשבון בבנק דיסקונט בע"מ, ומאותו מועד הפקידה את משכורתה באותו חשבון, כך גם פתחה שם כספת (להלן - הכספת). כך גם המשיב פתח חשבון בנק נפרד על שמו בבנק המזרחי. בחודש אפריל 1996 רכשו בני הזוג מכונית (להלן - המכונית) כשהמערערת העבירה למשיב סך של 26,000 ₪ לצורך ממון הרכישה. 11. בשנת 1998 פתחה המערערת בהליכים משפטיים, במסגרתם ניתנו החלטות בדבר מזונות זמניים, כך גם נקט המשיב הליכים משפטיים, במסגרתם חויבה המערערת לקבל גט תוך שלילת זכותה למזונות ולתוספת כתובה. ביום 24.9.02 עזב המשיב את דירת המגורים, וכשבחודש יולי 2003 עברו המערערת והילד להתגורר בבית הורי המערערת, כשביום 5.8.03 התגרשו בני הזוג. פסק דינו של בית משפט קמא: 12. פסק דינו של בית משפט קמא, דן בארבע תובענות. האחת (לא בהתאם לסדר הגשתן), תביעה למזונות המערערת והילד. השניה, תביעת המערערת למשמורת הילד. השלישית, תביעת המשיב להסדרי ראיה והרביעית - תביעה רכושית שהגישה המערערת, תביעה אשר תוקנה. הואיל והערעורים דנן אינם מתייחסים למכלול ההכרעות השונות בתובענות השונות, נפרט בעיקר את אשר קבע בית משפט קמא והרלבנטי לנשוא הערעורים. 13. לענין תביעת המזונות - בית המשפט שוכנע כי למשיב הכנסות מעבר להכנסות המפורטות בתלושי השכר וכי בני הזוג ניהלו רמת חיים בינונית. כן ציין בית המשפט כי בכוונתו לחייב את המשיב לשאת ב- 25% מהוצאות אחזקת הדירה, לרבות שכר הדירה בתקופה שמיום 1.3.00 ועד ליום 1.9.02 (מועד עזיבת המשיב את דירת המגורים). אולם בפועל בחלק האופרטיבי בפסק הדין הורה על החיוב האמור עד ליום 1.8.03 (מועד עזיבת המערערת והילד את הדירה) (להלן - החיוב בהשתתפות בהוצאות מדור ואחזקת הדירה). בנוסף, חייב בית המשפט את המשיב במחצית הוצאות אחזקת המכונית (לא כולל דלק) לתקופה מ- 1.3.00 ועד ליום 1.9.02, בניכוי ההוצאות בהן נשא המשיב בתקופה זאת (להלן - השתתפות בהוצאות אחזקת המכונית). 14. עיקר פסק דינו של בית משפט קמא דן בתביעה הרכושית, על הפרטים הרבים שבה ולהלן נפרט בקצרה את הכרעת בית המשפט ברכיבי התביעה הרכושית. 15. אמנם המערערת עתרה כי בית המשפט יצהיר כי היא זכאית למחצית מהזכויות במגרש, אולם נוכח היותה בעלת מחצית מהזכויות, לא נצרכה עתירה זאת לדיון ולהכרעה. מנגד, הסכים המשיב כי אכן מגיע למערערת מחצית הזכויות במגרש, אולם בקיזוז ההלוואה לדוד. בית המשפט קבע כי מעת שהדוד לא צורף כצד לתובענה, ולא נטען כאילו הדוד המחה למשיב את הזכות לתבוע החזר הכספים, אין המשיב זכאי לקיזוז ההלוואה. מעבר לנדרש, הביע בית המשפט את התרשמותו כי למעשה הסכם ההלוואה היה הסכם למראית עין בלבד ונועד, למעשה, לאפשר השקעת כספים שנצברו על ידי המשיב מעבודתו ומזכויותיו באולמי 16. ומכאן לרכיב המרכזי בתביעה הרכושית - זכויותיה הנטענות של המערערת בזכויות המשיב הנטענות בחברה. בית המשפט קבע כי חל על בני הזוג חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן - חוק יחסי ממון) וכי לפיו אין למערערת כל זכות במניות. אמנם הפסיקה הכירה באפשרות שתיווצר שותפות בין בני זוג בנכסים שאינם ברי איזון בהתאם לחוק יחסי ממון, זאת מכוח הדין הכללי, אולם נטל ההוכחה על כוונה זאת מוטל על הטוען לכך, וכשהכוונה חייבת להיות משותפת לשני בני הזוג. על אחת כמה וכמה בעת שמדובר בנכס עיסקי. כך גם מעת שנטען לעקרון ההסתמכות ותום הלב אשר יש להוכיח את התשתית העובדתית לבסס טיעון שכזה. בית משפט קמא שוכנע כי כטענת המשיב ואחיו, רכישת המניות בוצעה על ידי צ' ממשאביו הכלכליים, וכי הוא העניק את המניות במתנה ללא תמורה לאחיו, תוך שנותרה לצ' השליטה באותן מניות. כך גם שוכנע כי המשיב לא נתן כל תמורה בגין המניות שקיבל ממי מאֶחָיו. כך גם נקבע כי המערערת לא הוכיחה הסכם, ולו מכללא, לשיתופה במניות המשיב בחברה, בין במניות שקיבל בתחילה ובין במניות שקיבל לאחר מכן. משכך, נדחתה עתירתה לזכויות במניות המשיב בחברה. בנוסף, נדחתה עתירתה החלופית לקבלת מחצית מעליית ערך המניות מאז נישואי בני הזוג ועד למועד הקרע. בית המשפט קיבל את טענות המשיב ואחיו, כי צ' הוא זה שהשקיע ברכישת הזכויות, והוא אשר ניהל את העסקים וקיבל את ההחלטות. עם זאת, כך בית משפט קמא, אין באמור לרוקן את המניות שבבעלות האחים מתוכן, הן ביחס לרישומים השונים והן לצורך בחתימתם על שטרי העברת מניות. כך דחה בית המשפט את הטענה כאילו רישום המניות על שם האחים, ובכללם המשיב, היה רק למראית עין. הגם שכך, סבר בית המשפט כי גם באותם מקרים ספורים שבתי המשפט הכירו בזכות בן זוג למחצית ההשבחה של נכסים שלא נכללו בנכסים ברי איזון, הרי זכות זאת סוייגה למקרים בהם הוכחה תרומה בפועל של בן הזוג להשבחת הנכסים האמורים. מנגד, שאלת זכותו של בן זוג לעליית ערך נכסים עסקיים, ובמיוחד שווי מניות או נכסים, טרם הוכרעה. לשיטת בית משפט קמא, השבחה שכזאת ספק אם ניתן להגדירה כ"נכס". יתר על כן, גם באותם מקרים חריגים, בכל הקשור לשיתוף בנכסי קריירה והפעלת שיקול הדעת המסור לבית המשפט בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, דהיינו לא חלוקה של מחצה על מחצה, יש להוכיח כי עליית ערך הנכסים נבעה מעבודתו והשקעתו של בן הזוג בנכס, ולא מעלייה שאינה נובעת מכך. בנוסף, כי שווי הנכסים עלה על שוויים לו מומשו הנכסים בעת הנישואין ותמורתם הושקעה בהשקעה בנקאית וכד'. במקרה דנן, קבע בית המשפט כי למעשה הוכח כי מי שהוביל את העסק היה צ', ולא המשיב, ועל כן נדחו עתירותיה של המשיבה בכל הקשור לאולמי 17. בית המשפט קיבל את טענת המערערת כי היא זכאית למחצית מזכויותיו של המשיב ב עם זאת קבע בית המשפט שאכן הזכויות נמכרו, אולם משהוכח כי המשיב לא הכניס את רווחי המכירה, ככל שהיו, לחשבונות הבנק של בני הזוג, יש מקום לעשות שימוש בסעיף 8(4) לחוק יחסי ממון ולהורות על הכללת רווחי המשיב בגין רכישת הנכס ומכירתו, במסגרת הנכסים שיאוזנו בין בני הזוג. אשר להפסדים שנטענו, קבע בית המשפט כי אלו לא הוכרו על ידי שלטונות מס שבח מקרקעין, ועל כן אין לחייב את המערערת בגינם. כך גם דחה את הטענה אודות תביעת מבני משכך קבע בית המשפט כי המערערת זכאית למחצית חלקו של המשיב בשבח שנקבע על ידי שלטונות מס שבח, בניכוי מס השבח ששולם, ו/או למחצית מזכויות המשיב בחלקי הנכס אשר נותרו בבעלותו, וזאת בהתאם להערכת שמאי שמינה בית-המשפט. 18. לעניין הזכויות הכספיות קבע בית המשפט את מועד הקרע ליום 25.5.98. בית המשפט קבע כי המערערת זכאית למחצית הכספים בבנק המזרחי, כך גם למחצית הזכויות שנצברו בחשבונות השונים. כך גם נקבע כי המערערת זכאית לקבל את מחצית הזכויות לתגמולים אשר נצברו במסגרת פוליסות ביטוח מנהלים בחברת מנורה, נכון למועד הקרע בתוספת הסכומים שהצטברו עליהן. אולם, הזכות למימוש תהא במועד הראשון בו יהא המשיב רשאי לפדות הפוליסות בהתאם לתנאי הפוליסות. 19. בהתייחס לדרישות המשיב, דחה בית המשפט את דרישתו לחייב את המערערת בהוצאות שנלוו לפינוי הדירה ולתיקונים, בהעדר תביעה מתאימה. כך גם נדחתה הטענה כי בכספת שמרה המערערת לא רק את תכשיטיה אלא גם 15,000 דולר, ועל כן יש להתחשב בסכום זה בעת איזון המשאבים. 20. לבסוף, חייב בית המשפט קמא את המשיב, וכך גם את צ', בהוצאות המשפט. טענות הצדדים בערעורים: 21. טענתה המרכזית של המערערת בערעורה הינה כנגד הקביעה, כי בני זוג אשר היו נשואים משך למעלה מ- 15 שנה, נוכח תוצאת פסה"ד אינם שותפים בנכס המרכזי אשר נצבר ו/או הושבח בהלך הנישואין, קרי החברה. כך הותרת פסק הדין על מכונו, משמעותו הותרת המערערת שתמכה בבעלה המשיב, גידלה את הילד ועבדה בבית ומחוצה לו, ללא זכויות רכושיות כלשהן באותו נכס מרכזי. לטענתה, זכאית היא למחצית ממניות המשיב בחברה, ולחילופין למחצית שווי עליית ערך המניות במהלך שנות הנישואין. בערעורה טוענת המערערת, כי ע"ש המשיב רשומות מניות בחברה שהינה חברה משפחתית המפעילה את אולמי לטענתה, לא בכדי המשיכו להתגורר בשכירות "ולא רכשו מעולם נכס מקרקעין כלשהו לבעלותם..." דהיינו מניות החברה והזכויות הנובעות מהן היו והינן הנכס המרכזי של בני הזוג. עוד טוענת המערערת, כי העברת המניות מהמשיב לג' הינה פיקטיבית ובוצעה בתרמית ללא תכלית, אלא רק כנסיון למנוע מהמערערת את זכויותיה. כך ג' היה מנותק לחלוטין מפעילות בעסק גם לאחר העברת המניות לידיו, ולא חל כל שינוי בעבודתו של המשיב בחברה. משכך טוענת המערערת, כי שגה בית משפט קמא בהתעלמו מההלכות המושרשות כי נכסים שכאלו התערבבו ונטמעו והפכו במהלך הנישואין לנכסים משותפים. כך גם בסרבו להכיר מכוח דיני החוזים, השליחות והנאמנות בזכויותיה של המערערת. כך טעה בית משפט קמא בקובעו כי היה על המערערת להוכיח הסכמה מפורשת לשיתוף בזכויות בעסק בהתעלמו מכך שניתן להסיק כוונה זאת מנסיבות החיים המשותפים. לחלופין טעה בית המשפט, שדחה את טענת המערערת לזכותה למחצית מהשבחת הזכויות, אשר נבעה מפעילות ועבודת המשיב בחברה משך כל השנים. במיוחד נוכח ההשבחות המשמעותיות שבוצעו בחברה. כך גם התעלם בית המשפט מתרומתה של המערערת להשבחה, באפשרה למשיב לפתח את העסק. משכך היה על בית המשפט להפעיל את שיקול הדעת המוקנה לו לפי חוק יחסי ממון לשנות את בסיס האיזון. עוד טענה המערערת כי הטענה בדבר השבחת הזכויות ללא קשר לעבודת המשיב, הינה בגדר טענת "הודאה והדחה" שעל המשיב היה להוכיחה. 22. בנוסף, טעה בית המשפט, ככל שדחה, וללא הנמקה כלשהי, את עתירת המערערת לזכאות למחצית רכיב הפיצויים שנצברו בפוליסת הביטוח. כך גם טעה בית המשפט בהתעלמו מטענת המערערת כי זכאית היא למחצית כספים משותפים אשר הוחזקו בפוליסת ביטוח מנהלים נוספת, אף היא בחברת מנורה, ואשר נפדו בשנת 2002. 23. מנגד טוען המשיב, כי בית משפט קמא דן בהרחבה בכל טענותיה של המערערת אודות החברה, תוך קביעת ממצאים עובדתיים אשר מאיינים טענותיה. כך גם עצם הרישום של המניות על שם המשיב, אין בו מאומה הואיל וצ' היה רשאי להורות על העברתם ומה ייעשה בהן. בנוסף, המניות נרשמו על שם המשיב עוד שנים לפני הנישואין, ומבלי שנתן תמורה בגינן, וכשבית משפט קמא קבע כי לא הוכחה כל כוונת שיתוף במניות. המשיב טוען כי לאור העברת המניות בשנת 1996, אשר לא שילם בעדן מאומה, אין בידו כל מניות, וממילא גם המערערת לא זכאית למאומה. משכך גם אין מקום לטיעונה בדבר השבחת אותן מניות, מה עוד שהדבר לא הוכח כלל ועיקר. עוד מפנה המשיב לכך שבכל מקרה אותן זכויות שהיו בזמנו על שם המשיב משקפים 3.33% מהזכויות בחברה, דהיינו המחצית 1.66% בלבד. לעניין רכיב הפיצויים בפוליסות המנהלים, הרי מדובר ב"ביצה שלא נולדה" אשר היא רכוש המעביד ולא בגדר עתודה כלכלית. כך גם בהתייחס לאותם כספים שהתקבלו כביכול מפוליסת ביטוח נוספת, הרי מדובר בפיצוי בגין תאונת דרכים. 24. המשיב בערעורו, משיג על כך שהאיזון עליו הורה בית משפט קמא, הוא חד צדדי, בהתעלמו מזכויותיו בנכסי המערערת, דהיינו מחצית אשר צברה המערערת, נכון למועד הקרע, בכספים, קופות גמל ועוד. עוד טען המשיב לחובות שהיו במועד הקרע לרבות בבנק המזרחי, וכי על-כן היה על בית משפט קמא לקבוע כי על המערערת לשאת במחצית מחובות אלו. בהתייחס למכונית, טוען המשיב, כי מעת שבית משפט קמא קבע כי נעשה שימוש משותף במכונית ועל כן על המשיב להשתתף בהוצאות החזקתה - היה על בית משפט קמא לקבוע כי בעת האיזון יש לזכותו במחצית שוויה של המכונית נכון למועד הקרע. עוד טעה בית המשפט בהתעלמו מכך כי ביום הגשת תביעותיה משכה המערערת 30,000 ₪ מחשבונה, כשכספים אלו לא שמשו להוצאות המשפחה. כך גם טעה משלא חייב את המערערת להשיב בעין או בכסף מחצית התכשיטים שהיו בבית. לטענת המשיב, טעה בית משפט קמא בדחותו את הטענה כי בכספת היו 15,000 דולר, כך גם שלא הורה על קיזוז בגין החזר מס הכנסה וחובות למס רכוש. לעניין המזונות טוען המשיב כי טעה בית המשפט בכך שלא פסק, בניגוד להחלטה שניתנה בזמנו, על החלוקה בגין הוצאות טיפול אורטודנטי וכי הוא זכאי למחצית בגין הוצאה זאת. כך גם טעה בית המשפט בקובעו את המועד להשתתפות המשיב במדור ובאחזקת הבית, בניגוד למועד המוקדם יותר שנקב בית המשפט טרם החלק האופרטיבי. 25. המשיב טוען כי זכאי היה לאותה הצהרה כי על המערערת לשאת במחצית החוב לדוד בגין הסכם ההלואה. המערערת טענה אמנם כי מדובר במסמך מזוייף אך הוברר שלא כן, כך גם הסכימה לרישום הערת אזהרה לטובת הדוד. כך גם לא היה מקום לקביעה כאילו מדובר לכאורה בהסכם הלוואה פיקטיבי. עוד משיג המשיב על הקביעה כאילו זכאית המערערת למחצית הרווח בעיסקת " 26. בכל הקשור לזכויות המערערת בכספי תגמולים היה על בית המשפט לסייג זכותה זאת, רק בהתייחס לאשר נצבר בתקופת הנישואין ולא טרם להם או לאחריהם. עוד הלין המשיב על ההוצאות שנפסקו לחובתו. 27. המערערת טוענת כי משלא הגיש המשיב תביעה רכושית, דין עתירותיו הרכושיות להידחות על הסף. כך אין מקום להתערבות הערכאה הדיונית בקביעות עובדתיות של בית משפט קמא. ובאופן ספציפי: המערערת לא צברה כל זכויות, ולא בכדי לא הוצגו כל ראיות אודות זכויות שכאלו. כך גם ביחס לחובות נטענים לא בא זכרם בפני בית משפט קמא ולא הובאו ראיות, וככל שמדובר בהלוואה מבנק מזרחי הרי המשיב עשה כן על דעת עצמו. לענין המכונית, לא הוגשה עתירה הואיל והמכונית ניתנה לה במתנה בעת שהיחסים בין בני הזוג היו שפירים. כך גם הסכום שנקב בו המשיב בדבר שוויה של המכונית חסר כל בסיס. משיכת הכספים מחשבונה נעשתה לממון צרכי הבית. לענין התכשיטים הרי אלו ניתנו לה במתנה. כך טוענת המערערת כי יש לדחות את שאר עתירותיו של המשיב, בין שלא הוכחו, בין שצדק בית משפט קמא בקביעותיו. 28. במהלך הדיון בפנינו ציין ב"כ המערערת כי ככל שיסתבר כי החברה הפסידה או כי ביחס ל ב"כ המשיבים טען ופירט אודות השתלשלות העברת המניות השונות ובהתאם להוראותיו של צ' אשר נבעו בגין התנהגות מי מהאחים. עוד יש להוסיף כי לשאלת בית המשפט השיב ב"כ המערערת כי אכן למערערת מחצית מהזכויות במגרש אשר נטען כי הוא שווה מעל 300,000 דולר, אולם אין לכך קשר לאשר זכאית היא בגין החברה. דיון כללי: 29. בית משפט קמא, בפסק דין מפורט ומנומק, תוך התייחסות לחומר הראיות הן אותן ראיות שהוגשו והן אלו שלא הוגשו, כך גם למהימנות העדים שהעידו בפניו, קבע את אשר קבע, בחינת העובדות. כלל ידוע הוא שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים, אינה בוחנת מהימנותם של עדים ואינה מעמידה את עצמה במקום הערכאה הדיונית בבחינת המערכת הראייתית. כך בדרך כלל וכך במיוחד בערעורים על בית-המשפט לענייני משפחה: "...לבית המשפט למשפחה יש יתרון רב על פני בית המשפט המחוזי, נוסף על הפער הידוע הקיים תמיד בין ערכאה דיונית לערכאה ערעורית. בית משפט למשפחה הוקם, בין היתר, כדי ששופט אחד יהיה זה אשר יכיר את המשפחה לפניי ולפנים..., וזאת בהתאם לדוקטרינה של ONE FAMILY ONE JUDGE . גם הכלים שניתנו לבית המשפט למשפחה, כולל: ישוב סכסוכים, שימוש ביחידת הסיוע, ועוד ..., מקנים לבית המשפט לענייני משפחה מעמד מיוחד של מי שבקיא היטב בכל ההיבטים של הסכסוך המשפחתי ומכיר, באופן עמוק יחסית, את הצדדים המתדיינים בפניו במסגרת מכלול המחלוקות שביניהם (החזקת ילדים, מזונות, רכוש וכו'). לכן, מידת ההתערבות של בית המשפט המחוזי בהחלטות מסוג זה של בית המשפט לענייני משפחה, תהיה מועטת ומצומצמת יותר ממידת ההתערבות של ערכאה ערעורית בהחלטותיה של כל ערכאה דיונית אחרת" (עמ' 638/04 ח.ר נ' ח.ר (לא פורסם, מיום 23.1.05)). 30. חלק ניכר מטענות הצדדים בשני הערעורים, נסוב על השגות בשאלות עובדתיות, ומשכך וכמפורט לעיל, אין מקום להיזקק להשגות אלו. עם זאת, עלינו להידרש למספר נושאים אשר קשורים גם להיבטים משפטיים אשר נטענו עלידי מי מהצדדים. 31. מהמפורט לעיל עולה, כי המחלוקות המרכזיות, עניינן בשאלת החברה, זקיפת הוצאות בכל הקשור ל טרם שניזקק לנושאים אלו, נתייחס קצרות לנושאים האחרים. פיצויי פרישה/פיטורין: 32. דומה, כי אין מחלוקת בין הצדדים, כי המערערת זכאית גם לחלקהּ בפיצויי הפרישה של המשיב. יתר על כן, לאור תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון והוספת סעיף 5(ג), הרי הדברים מפורשים שם. כן ראו בבג"צ 7716/05 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 27.8.07). כמובן, שזכאוּת המערערת, הן ביחס לפיצויי הפיטורין והן ביחס לאשר קבע בית-משפט קמא בכל הקשור לפוליסת הביטוח, מתייחסת אך ורק לאשר נצבר באופן יחסי, משך התקופה מאז הנישואין ועד מועֵד הקרע, כקביעת בית-משפט קמא. כך גם יחול אשר ציין בית-משפט קמא בכל הקשור למועד מימוש האמור. ודוק, אכן מפסק-דינו של בית-משפט קמא ייתכן ולא ניתן היה להסיק את אשר קבענו לעיל, אולם מאידך, לא נראה כי בית-משפט קמא קבע אחרת. 33. בכל הקשור לכספים שהתקבלו בגין הפוליסה האחרת ואשר נטען על-ידי המשיב, כי הכספים התקבלו בגין תאונת הדרכים - לא נסתרה טענה זו, ועל כן אין לכלול פיצוי זה במסגרת האיזון הכולל. זכויות כספיות של המערערת: 34. גם לאור דברי ב"כ המערערת בדיון בפנינו, יש להורות כי אותן הוראות שקבע ביתמשפט קמא, בהתייחס לזכויות הכספיות שע"ש המשיב בבנקים השונים, תחולנה גם ביחס לזכויות שכאלו, ככל שקיימות, ע"ש המערערת, לרבות אפשרות פנייה לבדיקה זו או אחרת. כך גם ביחס למכונית, לרבות לאור דברי ב"כ המערערת, יש לכלול גם אותה באיזון בהתאם לשוויה, וזאת למועֵד הקרע ובהתאם למחירון לוי יצחק, כפי שהיה נכון לאותו מועֵד. אמנם, בית-משפט קמא לא דן בשאלה זו, אולם מעת שאין חולק כי המכונית נרכשה על-ידי הצדדים שניהם, וכשהמערערת ציינה מפורשות כי העבירה כספים לרכישת המכונית למשיב, ובהתחשב בכך שבית-משפט קמא חייב את המשיב לשאת בהוצאות החזקתה, יש מקום לאיזון זה. מנגד, יש לדחות את השגות המשיב בכל הקשור לטענתוֹ כי היו מצויים כספים בכספת, או השגתו בנושא הכספים שנמשכו מחשבון הבנק. בית-משפט קמא אמר דברו, תוך שהוא מנמק ומסביר מסקנתו, ואין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות, כך גם במסקנות הנובעות מכך. לעניין התכשיטים, מוטב היה למשיב שלא היה טוען את אשר טען בהקשר להם. כך גם בנושא החזר חובות, לרבות בהתחשב בסכומים המדוברים, אין מקום גם להשגה זו. הלוואה מהדוֹד: 35. לא על נקלה מוצא לנכון בית-משפט לקבוע על סמך הראיות שהובאו בפניו, כי עסקה אשר נטענת כעסקת הלוואה, הִנה למראית עין, ואם לא די בכך, מצא בית-משפט קמא להוסיף מעבר לכך וד"ל. אכן, בית-משפט קמא לא נצרך לקביעה זו להכרעתו בטענת המשיב כי יש לכלול הלוואה זו במסגרת איזון הנכסים. אולם, מעת שבית-משפט קמא נדרש לכך, הרי יש בכך משום מענה גם אם לא היינו מקבלים את עמדת בית-משפט קמא, לפיה לא רשאי היה המשיב לטעון בשם הדוד. 36. עם זאת, דומה כי מעת שנלקחת הלוואה בפועל על-ידי בני זוג, ובמיוחד מעת שהמלווה הִנו קרוב משפחה של מי מבני הזוג, ראוי שבית-המשפט למשפחה, יכלול סוגיה זו בבואו לדון בפירוק השיתוף או באיזון הנכסים בין בני הזוג. מעת שניתנת הלוואה על-ידי צד שלישי אשר זר לצדדים, חזקה כי אותו צד שלישי ידרוש את פירעון ההלוואה משני בני הזוג, ובאופן שהצד השלישי יגבה את אשר זכאי הוא לו מאותו בן-זוג שבידיו האמצעים הכלכליים לפירעון החוב, ובאופן שלאחר מכן ייאלץ המשלם לפנות לבן-הזוג האחר, ולהגיש תביעה נגדו. מעת שמדובר במלווה קרוב משפחה, הרי גם כאן אחת משתיים. או שקרוב המשפחה יעמוד אף הוא על פירעון ההלוואה, ואזי, מטבע הדברים בן-הזוג אשר הִנו קרוב המשפחה יפרע את החוב, וכשלאחר מכן יידרש לקבלת חלקו מבן-הזוג האחר. אכן, יכול וקרוב המשפחה יוותר לאותו בן-זוג אשר הוא קרובו, ויפנה לדרוש את ההלוואה במלואהּ מבן-הזוג האחר. אף בשני מקרים אלו, יידרש בית-המשפט בסופו של יום, למערכת היחסים שבין בני הזוג בינם לבין עצמם, ועל כן ראוי כי בית-המשפט יפסוק בשאלה זו, גם אם לא הוגשה תביעה על-ידי המלווה וגם אם המלווה לא המחה את זכותו למי מבני הזוג. מעת שברור כי בסופו של יום, נושא ההלוואה יגיע לפתחו של בית-המשפט, ראוי שבית-המשפט, ואף מיוזמתו הוא, יידרש לשאלה זו, כולל אפשרות לצירוף בעלי דין נוספים. 37. אם אכן במקרה דנן, בית-משפט קמא היה מסתפק בנימוק הפורמאלי, ייתכן שהיינו נאלצים להחזיר את התיק לבית-משפט קמא על-מנת שיפעל כמפורט לעיל. אולם, מעת שבית-משפט קמא ראה לנכון להידרש לשאלת ההלוואה לכשעצמה ולאור קביעותיו ומסקנותיו, אין מקום כי ערכאת הערעור תתערב באותן קביעות ומסקנות אשר חלקן לפחות, עניינן בהתרשמות מעדים שהופיעו בפניו. לא התעלמנו מטענות המשיב אודות הגרסאות השונות שמסרה המערערת, לרבות טענת הזיוף שנסתרה, כפי שלא התעלמנו מנושא רישום הערת האזהרה. 38. לאור דברים אלו, יש לדחות את השגותיו של המשיב בכל הקשור לנושא ההלוואה, וזאת מבלי לקבוע מסמרות בדבר, ומבלי שיש בכך לפגוע בזכויות מי מהמעורבים בכל הקשור להלוואה, ככל שקיימות זכויות ו/או טענות אלו או אחרות. אולמי 39. כפי שצוין לעיל, הנושא המרכזי, אשר יכול ובעיקר בגינו הוגש ערעורהּ של המערערת, עניינו נושא החברה, אשר הִנה בעלת הזכויות ומפעילת אולמי 40. בפתח הדברים נציין שניים. ראשית, אין להתעלם מאותו שינוי שנערך על-ידי המערערת בין כתב התביעה המקורי, אשר לפיו המשיב שכיר וכשאין טענה להיותו בעל מניות בחברה וכד'; לבין כתב התביעה המתוקן, בכל הקשור לנושא מניותיו או זכויותיו הנטענות של המשיב בחברה - שינוי האומר דרשני. שנית, זכאי צד להשיג על קביעות בית-משפט קמא או מסקנותיו, אולם בעת שהוא עושה כן עליו להקפיד ולבחון טרם לכן, את אשר ציין בית-המשפט בפסק-דינוֹ. במקרה דנן, ביתמשפט קמא לא התעלם מההלכה ומהדין, ואף התייחס מפורשות להלכות אלו או אחרות, הגם שבסופו של יום מצא כי בנסיבות של המקרה דנן, אין להיעתר לעתירותיה השונות של המערערת. כך ציין מפורשות בית-משפט קמא: "אכן, הפסיקה הכירה באפשרות, לפיה על אף קיומם של סעיפים 4 ו-5 לחוק, יכול שתיווצר שותפות בין בני הזוג בנכסים שאינם ברי איזון בהתאם לחוק, בין משום שהיו בבעלות מי מהם עובר לנישואין ובין משום שהוא קיבלם במתנה או בירושה בתקופת הנישואין, וזאת מכוח הדין הכללי, החל לצד הסדר איזון המשאבים שבחוק. כך, למשל, הכירה הפסיקה באפשרות להוכיח הסכמה לשיתוף בנכס שאינו בר איזון על פי החוק בין במפורש ובין על פי התנהגות..." (פסקה 19 לפסה"ד של בית משפט קמא). עוד ציין בית-משפט קמא: "בפסיקה ניכרת גם התפתחות של מגמה, לפיה בנסיבות מיוחדות יפעיל ביהמ"ש את שיקול הדעת המסור לו בסעיף 8(2) לחוק ויורה על איזון המשאבים ברכוש בר האיזון שלא בדרך של 'מחצה על מחצה' תוך לקיחה בחשבון של שיקולים כלכליים אחרים" (פסקה 33 לפסק-דינו של בית-משפט קמא). 41. צודק ב"כ המערערת בהפנותו להתפתחות, הן של הדין והן של הפסיקה, בכל הקשור לאותם נכסים שנצברו במהלך הנישואים, גם אם מדובר בנכס עסקי וגם אם מדובר בנכסים שהיו למי מבני הזוג עוד טרם הנישואים. אולם, יש להתייחס לאותן עתירות כפי שעתרה להן המערערת. קרי, כי בית המשפט יורה כי היא זכאית לקבלת מחצית מניותיו של המשיב בחברה, ולחילופין כי זכאית היא למחצית ההשבחה של שווי מניות המשיב מעת הנישואים, כך גם לנטען אודות אופן האיזון נוכח טענות המערערת. 42. הפסיקה הכירה משכבר באפשרות להכליל נכס אשר נרכש על-ידי אחד מבני-הזוג, ואף טרם הנישואין, במסגרת הרכוש המשותף, בעת שעסקינן בהלכת השיתוף (ראו ע"א 1880/95 דרהם נ' דרהם פ"ד נ(4) 865). וראו בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית פ"ד נט(1) 665, את סקירת התפתחות הפסיקה אודות הנסיבות להכללת נכסים שהיו למי מבני-הזוג עוד טרם הנישואין. באותה פרשה, הדגיש בית-המשפט כי מדובר בדירת מגורים, כך גם נדרש בית-המשפט לעיקרון תום הלב. כך גם בפרשת יעקובי (ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי פ"ד מט(3) 529), וכפי שהדברים מובאים בעניין אבו רומי (רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי פ"ד נו(6) 175), הוכרה אפשרות זו, גם בעת שעסקינן בזוג שמשטר איזון המשאבים חל ביחס אליו. אולם, לא מכוח הלכת השיתוף אלא מכוח הוראות הדין הכללי, כגון דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנוּת, דיני השליחות ועוד, תוך הדגשה כי פרשנות רחבה זו מתייחסת לנכס המשפחתי המובהק של בני-הזוג, דהיינו דירת המגורים. עם זאת, לא די בעצם קיומם של חיי הנישואים המשותפים להחלת האמור, הואיל ויהיה בכך לרוקן את אותה הלכה לפיה הלכת השיתוף אינה דרה לצִדה של שיטת איזון המשאבים. וכפי שנקבע: "על מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק - מכוח הדין הכללי - הקניית זכויות בדירת המגורים" (בעניין אבו רומי, בעמ' 183). באותה פרשה הפנה בית-המשפט לסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון (טרם תיקונו), בדבר אותה אפשרות, כי האיזון לא יהיה מחצה על מחצה. לאמור, יש להוסיף את אשר תוקן בחוק יחסי ממון (תיקון מס' 4), התשס"ט-2008 (ס"ח 2186, 12.11.08), אשר לפיו ניתן גם להתחשב בחלוקה לא שוויונית, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני-הזוג. נמצאנו למדים, כי יש להפריד בין החלת שיתוף מכוח הדין הכללי, לבין אותן ההוראות שבחוק יחסי ממון. ההוראות מכוח הדין הכללי, תוצאתן שיתוף בן-הזוג הטוען לשיתוף באותו נכס, בנכס השנוי במחלוקת, וכשמבחינת התוצאה דומה הסעד לאותו סעד, כאילו היה מדובר בהלכת השיתוף. שונים הדברים בכל הקשור להוראות חוק יחסי ממון, אשר התוצאה לא תשנה את הזכויות הקנייניות של כל אחד מבני-הזוג בנכסים הרשומים על שמו, אלא יכול והאיזון יבוצע בדרך שונה. במקרה דנן, המערערת עתרה למעשה, לקבלת זכויות במניות שטענה שיש למשיב בחברה. 43. עתירה נוספת, חלופית, לה עתרה המערערת, עניינהּ השבחת אותן מניות של המשיב בחברה. גם ביחס להשבחת נכס שאינו בר-איזון התייחסה הפסיקה, תוך הכרה בזכותו של בן-הזוג האחר לקבלת חלקו באותו "נכס", קרי ההשבחה של הנכס שאינו בר-איזון, השבחה אשר לכשעצמה הִנה בגדר נכס, אשר לכאורה נצבר במהלך תקופת הנישואים. ראו תמ"ש (י-ם) 21342/04 א.ש. נ' ד.ש. (כב' השופטת מימון, ס"נ, 24.6.08). 44. במאמרו של פרופ' ליפשיץ, "יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון" (חוקים א 2009, 227; להלן - ליפשיץ), סוקר המחבר את התפתחות הפסיקה בכל הקשור לנכסים אשר לכאורה אינם בני-איזון, אך למרות זאת קבעה הפסיקה כי יש להכלילם במסגרת האיזון, כך גם בשאלת השבחת נכסים שאינם בני-איזון. לשיטתו, כפי שמובאים הדברים בעמ' 265, יש מקום להתחשב במספר עקרונות. ראשית, שימור ההבחנה בין נכסי המאמץ המשותף לנכסים החיצוניים בעת שעסקינן באיזון המשאבים, וכי נכסים מלפני הנישואים, בהתאם להוראות החוק, שווים לא יאוזן. שנית, גם פירות אשר הם בגדר השבחה טבעית, דינם כדין הנכס החיצוני. עם זאת, השבחתם של נכסים פרטיים ייחשבו לנכסים בני איזון בשני מצבים. הראשון, כאשר השבחת הנכס הפרטי דורשת מאמץ מתמשך במהלך הנישואים, וכגון השבחת ערך של חברה פרטית על-ידי בעל המניות העובד גם כמנהל בחברה. השני, עירוב נכסים. שלישית, נטל ההוכחה על הטוען לקיומה של כוונת שיתוף בנכס חיצוני, תוך הוכחת נסיבות עובדתיות קונקרטיות מעבר לנישואים ולמגורים המשותפים. רביעית, אם אחד מהצדדים מיזג רכושו הפרטי ברכוש המשותף, לא יהיה זה צודק כי הדבר לא ייעשה כן ברכושו של בן-הזוג האחר. חמישית, ככל שמדובר בדירת המגורים המשפחתית או בנכס משפחתי מובהק אחר, ובנסיבות של נישואים ראשונים, אורח חיים תקין, נישואים ממושכים לתקופה העולה על עשרים שנה, אזי ברירת המחדל לכוונה לשיתוף מכוח הדין הכללי, ואזי הבעלים הרשום, יהיה עליו להראות שלא כן הדבר וכי כך גילה דעתו. 45. ודוק, במקרה דנן לא נטען על-ידי המערערת, והדברים אף לא הוכחו, בכל הקשור לשאלה נפרדת שעניינהּ "נכסי קריירה" בגין עבודתו של המשיב בחברה (ראו בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם, 26.8.07)), למעט טיעון בדבר התוצאה הלא ראויה, לשיטת המערערת, אם פסק-הדין ייוותר על כנו. 46. מהכלל אל הפרט. נבחן אפוא, מה התשתית העובדתית שעמדה בפני בית-משפט קמא ואשר בגינה דחה את שתי עתירותיה של המערערת בכל הקשור לאולמי וכך קובע בית-משפט קמא: "שוכנעתי, כי כטענת הנתבעים, רכישת המניות בשנת 1982 בוצעה על ידי צ', ממשאביו הכלכליים וכי הוא, צ', העניק את המניות במתנה וללא תמורה לאחיו, כולל הנתבע, משיקוליו הוא, תוך שבמערך היחסים שבין צ' לבין הנתבע ואחיו נותרה לצ' השליטה במניות ובעסקים; כך גם, שוכנעתי, כי הנתבע לא נתן תמורה עבור המניות, אותן קיבל במתנה מג' בשנת 1991, וכי העברת המניות האמורה איפיינה את אופן ניהול העסקים המשפחתיים, וכי טענות התובעת, בעניין תשלום תמורה בגין העברת מניות אלה אין בהן ממש. בנסיבות אלה, כאמור לעיל, היה על התובעת להוכיח הסכם, ולו מכללא, בין בני הזוג לשיתופה במניות הנתבע באולמי לאור מסקנתי האמורה, מתייתר הצורך להידרש לטענות התובעת בעניין העברת המניות וחוקיותה, כמו גם בעתירתה, כי בית המשפט יעשה שימוש בסעיף 7 לחוק, באשר סעיף זה מתייחס לניסיון בן זוג לסכל זכויותיו של בן הזוג האחר בנכס שהינו בר איזון בלבד..." (פיסקה 23-24 לפסק דינו של בית משפט קמא). עם זאת, יש להפנות גם לדברי בית-משפט קמא: "אין ספק, כי מעמדו של צ' באולם האירועים ובעסקי האחים שונה ממעמדם של יתר אחיו וצ' הוא זה אשר השקיע ברכישת הזכויות באולם והוא זה אשר מנהל את העסקים, יוזם, משקיע, מנהל משאים ומתנים ומקבל החלטות. עם זאת, נראה, כי אין באמור כדי לרוקן את המניות שבבעלות האחים מתוכנן. כך, אין חולק, כי מאז הקניית המניות לנתבע פעלו, הן הנתבע והן צ', אל מול הרשויות וביחסים בינם לבין עצמן על בסיס ההנחה, כי הנתבע הינו בעל מניות בחברה". 47. אם נחזור לאותה תשתית עובדתית הקשורה לעסקאות שבוצעו במניות החברה, נימצא למדים כי מלכתחילה, ועוד טרם הנישואים, בשנת 1982, בהיות המשיב כבן 22 שנה בלבד, הוקנו לו על-ידי צ' חלק מהמניות בחברה. בהמשך, ואף זאת עוד טרם הנישואים, בשנת 1984, העביר ה' את מניותיו בחברה למשיב, אולם כבר בשנת 1985 הוחזרו אלו לה'. במהלך הנישואים, החל משנת 1991, העביר ג' למשיב את מניותיו, אך בשנת 1996 העביר המשיב לג' את מלוא המניות, הן אלו שהוקנו לו מלכתחילה והן אותן אלו שהעביר לו ג' טרם לכן. במהלך הדיון בפני בית-משפט קמא, העידו צ' והאחים אודות "שליטתו" של צ' במניות, וכשהוא עושה בהן כטוב בעיניו, וכששאר האחים פועלים על-פי הוראותיו. כך גם הסביר צ' מדוע הורה בזמנוֹ על העברת מניות מה' למשיב, כפי שהסביר מדוע הורה על השבתן. בנוסף, הסביר מדוע הורה לג' להעביר את המניות למשיב, כך גם מדוע הורה למשיב להעביר את מלוא מניותיו. מכל מקום, אין חולק כי בשעת הגשת תביעת המערערת לבית-משפט קמא, לא היו בידי המשיב מניות בחברה, הואיל ואלו הועברו, כאמור, עוד בשנת 1996. ייתכן ובגין כך, ולא בכדִי, בכתב התביעה המקורי לא נטען אודות המניות, כפי שנטען בכתב התביעה המתוקן. יתר על כן, לא בכדִי נצרכה המערערת לטענה כי המניות הועברו אך ורק על-מנת למנוע ממנה את זכויותיה. כאמור, בית-משפט קמא קיבל עובדתית את אשר טען לו צ', בכל הקשור לשליטתו בחברה ולהעברת המניות בהתאם להוראותיו. עוד יש להוסיף, כי אמנם שנה טרם העברת המניות מהמשיב לג' פתחה כבר המערערת חשבון בנק נפרד, כך גם את הכספת, סממן המעיד לכאורה, על תחילת הקרע בין הצדדים. אולם, מנגד טענה המערערת כי המכונית שנרכשה בחודש אפריל 1996, נרכשה כמתנה לה, דהיינו טענה הסותרת היווצר הקרע כבר באותו מועד. 48. הנה כי כן, אמנם בית-משפט קמא לא נדרש לטענות המערערת בדבר "הברחת" המניות, אולם דומה כי לאור אותו אמון שנתן בית-משפט קמא בעדות צ' בנושא המניות, להבדיל מנושאים אחרים, קשה לקבוע כאילו המניות הועברו בשנת 1996 על-מנת שהמערערת לא תוכל לטעון לזכויות במניות אלו. כך גם יש לדחות את הטענה אודות ג' וכי לא עבד כלל בחברה. מלכתחילה הוקנו מניות לג' ואותו ג' שקיבל המניות מהמשיב בשנת 1996, העביר מניותיו למשיב טרם לכן. 49. אולם, גם אם נבחן את הדברים באותה אספקלריה כפי שבחן אותה בית-משפט קמא, נגיע לתוצאה דומה. המערערת טוענת מספר טענות, אשר מכוחן סוברת היא שהיה על בית-משפט קמא לקבוע כי בני-הזוג ראו את מניותיו של המשיב בחברה כנכס משותף, וזאת מכוח הדין הכללי. אין אני סובר כי הדברים הִנם בהכרח כטענות המערערת. ראשית, יש להדגיש כי לא מדובר באותו נכס משפחתי מובהק, אלא בנכס אשר שייך, למעשה, למשפחת המשיב, וכשגם שם תלוי הוא ברצונו של אותו אח, "המוציא והמביא", אשר דווקא לדבריו מעת שמי מהאחים לא נהג כיאות כלפי המשפחה ובמיוחד כלפי ההורים, הורה על העברת מניותיו. שנית, בניגוד לנטען, כי זכויות המשיב בחברה באו במקום דירת מגורים אותה לא רכשו בניהזוג, ובנוסף אותה טענה המופיעה בסעיף 10 להודעת הערעור, כי בני-הזוג המשיכו להתגורר בשכירות, "ולא רכשו מעולם נכס מקרקעין כלשהו לבעלותם", עומדת בסתירה לרכישת הזכויות במגרש, זכויות שהוערכו בזמנו בסכום של כ-300,000 דולר. יתר על כן, לשיטת המערערת, כי בני-הזוג לא נדרשו לאותה הלוואה מהדוד לרכישת הזכויות, הרי לכאורה קיים גם קיים נכס מקרקעין, שם הושקעו אותם משאבים שטענה להם המערערת. לאמור יש להוסיף, כי לכאורה הוכח בפני בית-משפט קמא כי המשיב הוא זה שחפץ כי בניהזוג ירכשו דירה למגוריהם, אך דווקא המערערת היא זאת שהתנגדה מטעמים אלו או אחרים לרכישת דירה שהוצעה במקום זה או אחר. כן יש להוסיף, כי רכישת המחצית השנייה של הזכויות במגרש, בוצעה כשנה לאחר העברת המניות מהמשיב לג', ולאור קביעת בית-משפט קמא, מדובר למעשה בכספים שמקורם בגין עבודתו של המשיב בחברה. שלישית, קביעת בית-משפט קמא, לפיה יש להכיר בזכויותיו של המשיב ב רביעית, אם כשיטת המערערת, כבר ב-1995 החל הקרע, אזי לא מדובר בבני-זוג הנשואים שנים רבות, אלא בבני-זוג שנישאו בשנת 1987 וכשבחלוף כשמונה שנים בלבד, נראה כי יחסיהם לא כסוגה בשושנים. אך גם אם נראה את שנת 1998 כאותו מועֵד של הקרע, עדיין מדובר על מספר שנות נישואים עד פרוץ הקרע, של כעשר שנים בלבד. 50. הנה כי כן, מעת שהמניות הִנן נכסים חיצוניים וכשמדובר שלא בנכס משפחתי מובהק, לא נראה כי יש מקום להתערב במסקנת בית-משפט קמא, שלא להחיל את הדין הכללי על מניותיו של המשיב, ככל שאכן היו בידיו מניות שכאלו, וכשכאמור, לא הוכח כאילו אותן מניות שקיבל במתנה והחזיר במתנה, קשורות ליחסים שבין בני-הזוג. כאמור, מדובר בעסק משפחתי של משפחת המשיב. לא מדובר בנכס המרכזי של בני-הזוג, להבדיל אולי מהזכויות במגרש שבאו כתחליף לדירת מגורים. מכל מקום, אין מקום להתערב במסקנות בית-משפט קמא, כי בנסיבותיו של המקרה דנן, אין להחיל כוונה לשיתוף במניות או זכויות המשיב באולמי יוער, כי לא התעלמתי מכך שהמערערת, בעת שפדתה כספי גמל שחסכה, העבירה אותם לחשבון המשותף, אך בנסיבות דנן, אין בכך להכריע את הכף, אך יהיה מקום להיזקק לכך בהמשך. 51. בכל הקשור להשבחת אותן מניות שאינן, המסקנה אינה שונה. גם כאן וכפי שפורט לעיל, בית המשפט לא התעלם מההלכה המשפטית אלא קבע את אשר קבע בעת שבא לבחון יישומה במקרה דנן. אותה פסיקה הדנה בהשבחת נכסים, לרבות אותה פסיקה הדנה בהשבחת "ההון האישי", רואה בעצם ההשקעה באותו נכס שאינו בר איזון, כמשביחה אותו שלא מהשבחתו הטבעית ועל כן יש לראותו כ"נכס" נפרד. אם נבחן את הנסיבות דנן, הרי לא מדובר במי שהיו לו נכסים אשר הושבחו במהלך חיי הנישואים בגין פעולת השבחה של מי מבני הזוג. אכן, המשיב עבד גם בתקופת הנישואים וגם לאחריה בחברה, אך כפי שקבע בית משפט קמא, בכל הקשור להיבטים הכלכליים של אולמי 52. חרף כל האמור, וכפי שיפורט בהמשך בעת שנבוא לדון ב הסיבה לכך, היות כל הקשור לחברה בגדר "רב הנסתר על הגלוי", ואף זאת לפי קביעת בית משפט קמא. יתר על כן, גם בעת שעסקינן במשיכת משכורות או כספים מהחברה, לכאורה מעת שמדובר בעסק משפחתי ולרבות בהתחשב בכך שלא חולקו דוידנדים משך השנים, הרי בכל הקשור למשיכת כספים מהחברה, אין באשר נמשך בפועל כדי להצביע בהכרח על פוטנציאל המשיכה, כפי שגם אין להתעלם מאותן קביעות של בית משפט קמא, אודות "גלגולי הכספים" לרבות בכל הקשור להלוואה מהדוד, על כל המשתמע מכך, כך גם קביעותיו ביחס להכנסות המשיב בפועל. בלשון אחרת, הגם שלא הוכח שאכן הוצאו כספים מהחברה ולאחר מכן הושקעו בחזרה בחברה לצורך השקעות אלו או אחרות, עצם מניעת משיכת כספים יכול ותוביל לתוצאה דומה. דהיינו, לכאורה דווקא העדר גילוי מלא מצד המשיב והאחים, יש בו כי להצביע כי לא ניתן לדחות מכל וכל את טענתה של המערערת כי גם מהמשאבים המשותפים של בני הזוג, בוצעו השקעות אלו או אחרות. לכך נתייחס בהמשך דברינו. 53. עיקר השגות המשיב בערעורו נסוב בנושא פסיקת משפט קמא אודות "השיתוף" ב 54. ככלל, המענה להשגות אלו נמצא דווקא בדרך התנהלות האחים ובכללם המשיב, בכל הקשור לגילוי מלוא הנתונים הכספיים אודות לית מאן דפליג כי הושקעו כספים ב משכך, ביחס להשגה הראשונה, לכאורה מעת שמדובר על כספי אולמי מנגד, בכל הקשור להשגה האחרת, אכן ייתכן והיה מקום לבחון מי וכיצד שילם את אותן הוצאות נטענות מעבר להוצאות שהוכרו על ידי שלטונות מס שבח. אולם, מעת שלכאורה הזכויות נרשמו גם ע"ש המשיב, היה על המשיב להוכיח אחת לאחת אודות אותן הוצאות וכי אם לא הוצאו מחלקו הוצאו מחלקו של צ' בלבד. דברים אלו יפים גם ביחס לאותו תשלום נטען ביחס למבני אך אף אם לא נאמר כן, דומה כי קביעותיו של בית משפט קמא בכל הקשור ל בלשון אחרת, גם אם ייתכן והיה מקום לבחון ביתר שאת את טענות המשיב בכל הקשור לקביעותיו של בית משפט קמא בכל הקשור ל בחינת ההיבטים הרכושיים - שאלת האיזון הראוי: 55. המסקנה העולה מדברינו עד כה, כי צדק בית-משפט קמא בדחותו את שתי עתירותיה של המערערת ביחס לזכויות נטענות במניות בחברה או שווי השבחתן. אך בכך לא סגי, הואיל ולפחות במסגרת הערעור נטען על-ידי המערערת אודות אותם כספים שנמשכו מהחברה וכפי שציינו לעיל, גם אודות אותם כספים אשר לא נמשכו אך יכולים היו להימשך מהחברה. כך גם אודות אותה עבודה קבועה של המשיב בעסק שלמעשה הוא כשותף בו או מנהל בו וכד'. 56. לכאורה, בנסיבות שכאלו, יכול והיה מקום כי בית-המשפט יבחן אם אכן אין מקום לאיזון הנכסים שלא בדרך מחצית לכל צד, תוך שימוש בהוראת סעיף 8(2) לחוק ובמיוחד לאחר תיקונו. השאלה האם במקרה דנן קיימות אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות את הסטייה מכלל האיזון השווה, וכדברי כב' הנשיאה, השופטת ביניש בבג"צ 4178/04 פלונית נ' בית הדין לערעורים (לא פורסם, 23.6.05): "בהתאם להוראותיו של חוק יחסי ממון, הכלל הינו איזון שווה של הנכסים בני האיזון בין בני-הזוג. כדי להצדיק סטייה מכלל זה יש צורך בקיומן של נסיבות מיוחדות, ולשם כך יש לבחון את מכלול נסיבותיו של כל מקרה לגופו בהתחשב בכלל השיקולים הרלוונטיים". וראו גם בליפשיץ, בעמ' 272, המתייחס לתיקון החוק. 57. גם אם במקרה דנן, אין אנו עוסקים באותם מקרים בהם בתי-המשפט מצאו את הדרך הראויה לחייב את אחד מבני-הזוג בתשלום בגין אותם נכסי קריירה, אין להתעלם מהנסיבות המיוחדות במקרה דנן. כאמור, בהתאם לקביעותיו של בית-משפט קמא, רב הנסתר על הגלוי בכל הקשור לאולמי קשה לראות במעמדו של המשיב בעסק כעין שכיר בלבד וכאילו הִנו נטע זר בעסק, הכל בגין היות צ' המוציא והמביא בעסק משפחת המשיב. כפי שצוין לעיל, אין לראות באותם כספים שנמשכו בפועל ואשר הוצהרו חזות הכל, נוכח קביעותיו של בית-משפט קמא. ברי כי דווקא לאור אותן עדויות כפי שבאו בפני בית-משפט קמא, בוצעו העברות כספים אלו או אחרות בין האחים, כולל הפקדות בחשבון בנק של המשיב. כך גם, שימשו הכנסות העסק לביצוע שיפוצים והשבחת אולמי 58. אם תישאר על מכונה תוצאת פסק-דינו של בית-משפט קמא, הרי אם נתעלם מטענות הצדדים ונפנה לקביעותיו של בית-משפט קמא, מדובר בבני-זוג שנישאו בשנת 1987 וכשהקרע נקבע לשנת 1998. משך כל אותה תקופה המערערת היא זאת שדאגה לגידול הילד ולצורכי המשפחה, לרבות אפשרות לעסקו של המשיב באולמי אמנם גם המערערת למדה ועבדה, אולם תוצאות פסק-הדין משמעותה, כי המערערת תיוותר עם אותה הכשרה ועבודה, בעוד שהמשיב ייוותר בסופו של יום, כעובד בעבודה קבועה ובטוחה, עבודה שהכנסות רבות בצִדה וכאילו חלפו להן עשר השנים של החיים המשותפים ללא כל משמעות כלכלית למערערת, מעבר לאשר פורט לעיל. לעניין זה יש להפנות גם להצעת החוק אודות אותם "נכסים עתידיים" וכגון ניסיון מקצועי וקביעות בעבודה, וראו בעמ' 140 בליפשיץ, שם. גם עיקרון תום הלב, מחייב כי התוצאה לא תיוותר על מכונה. 59. סברתי, כי האיזון יימצא במימוש סמכות בית-המשפט להורות על האיזון לפחות ביחס למרבית הנכסים, שלא בדרך מחצה על מחצה, וכסמכות בית-המשפט בסעיף 8(2) לחוק. 60. אמנם, בכל הקשור לזכויות במגרש ולזכויות בחלקו של המשיב ב אולם, ביחס לכל שאר הזכויות ובהתחשב גם בסדרי הגודל בהם מדובר, נראה לי להעמיד את בסיס האיזון בחלוקה של 60% למערערת ו-40% למשיב. האמור כולל את כל הזכויות הכספיות, ביטוחיות, המכונית וכד' - הכל כקביעת בית-משפט קמא ואשר מצאנו להרחיב כדלעיל. מועד החיוב בגין הוצאות אחזקת הבית: 61. כמפורט לעיל בעמ' 17 לפסק הדין מציין בית משפט קמא: "בכוונתי לחייב את הנתבע לשאת ב -25% מהוצאות הדירה לרבות שכה"ד בתקופה שמיום 1.3.00 ועד ליום 1.9.02". וזאת בהתאם לדרישותיה של המערערת עצמה (עמ' 16 לפסה"ד). דא עקא בסיכום פסק הדין קבע בית המשפט: "...ישא הנתבע וישלם לידי התובעת 25% מהוצאות החזקת הדירה השוטפות לרבות ומבלי למעט שכר הדירה בתקופה שמיום 1.3.00 ועד ליום 1.8.03". דהיינו, על פני הדברים מדובר בסתירה בין אשר ציין בית המשפט כראוי לבין התוצאה האופרטיבית. יתר על כן, החיוב נסוב עד מועד עזיבת המשיב את הבית ולכן נראה כי יש לתקן את החיוב לאשר ציין בית המשפט מלכתחילה, כולל בהתחשב באשר פסק בית הדין הרבני. עניין ההוצאות: 62. הלכה היא כי ערכאת הערעור איננה נוהגת להתערב בפסיקת ההוצאות של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים בהם נפלה טעות קיצונית (רע"א 7436/08 טלבי נ' משרד הביטחון (לא פורסם 20.4.2009)). במקרה דנן לא נראה כי נפלה טעות קיצונית כלשהי בפסיקת ההוצאות. יתירה מכך, המשיבים 2-4 הגישו בקשה לבית המשפט קמא כי יפסוק הוצאות לטובתם. בית המשפט קמא דחה את הבקשה בקובעו כי שאלת החיוב בהוצאות נשקלה, ואין מקורה בהשמטה של היסח הדעת. אם כן, ניכר כי בית המשפט קמא שקל היטב את עניין ההוצאות בטרם נתן את פסק דינו (בש"א 13916/07). מכל מקום לא ראינו מקום להתערבות בכל הקשור לאשר פסק בית משפט קמא בנושא ההוצאות. סיכומם של דברים: 63. דין ערעורה של המערערת להתקבל, בכל הקשור לחלקה בפיצויי הפרישה של המשיב והן ביחס לזכות זאת והן ביחס לזכויות הביטוחיות האחרות, יחול האמור בסעיף 32 לעיל. 64. המשיב זכאי להצהרה ולהוראות שבסעיף 34 לעיל וכך גם יש לכלול שווי המכונית באיזון כמפורט בסעיף הנ"ל. 65. כל האיזונים שבין בני-הזוג, יבוצעו בחלוקה של 60% למערערת ו-40% למשיב, למעט הקשור לזכויות במגרש ואשר קבע בית-משפט קמא, בעניין 66. מועֵד חיוב המשיב בהוצאות אחזקת הבית והשכירות, אשר נקבע על-ידי בית-משפט קמא כי הסתיים ב-1.8.03, יוקדם ל-1.9.02. 67. בני-הזוג יערכו עתה את ההתחשבנות הכספית הנדרשת, ליישום אשר קבע ביתמשפט קמא ואשר נקבע על ידינו. כל תשלום עודף ששולם על-ידי צד למשנהו, ככל שקיים כזה, יוחזר כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין. בכל שאלה שתתעורר בעניין יישום פסקי-הדין, יפנו בני-הזוג לבית-משפט קמא, לרבות בשאלות הקשורות לאמור בפסק-דיננו. 68. בכפוף לאמור, נדחים הערעורים מטעם שני הצדדים. 69. פיקדונות/ערבויות שהופקדו על-ידי מי מהצדדים יוחזרו להם באמצעות באי-כוחם. ישעיהו שנלר, שופטא ב " ד השופט ד"ר קובי ורדי: אני מסכים. ד"ר קובי ורדי, שופט השופטת רות לבהר-שרון: אני מסכימה. רות לבהר-שרון, שופטת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ישעיהו שנלר. המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים. ניתן היום, ט"ז תמוז תש"ע, 28 יוני 2010. ישעיהו שנלר, שופטאב"ד ד"ר קובי ורדי, שופט רות לבהר-שרון, שופטת נכסי קריירההלכת השיתוף