הפרעות פסיכונוירוטיות אגף השיקום רקע: 1. זהו מקרה טראגי של תאונת עבודה, מ-30.05.02, אשר הותירה את התובע, יליד 03.03.68, נשוי ואב לשלושה, קטוע ארבע אצבעות כף יד ימין, ברמות שונות של קטיעה. בעת הרלוונטית לאירוע התאונה עבד התובע בשירות הנתבעת מס' 1 - מפעל לייצור בלוקים (להלן: "המפעל", או "הנתבעת"). הנתבעת מס' 2 הינה חברה לביטוח בע"מ אשר ביטחה בעת הרלוונטית את הנתבעת מס' 1 עפ"י פוליסה לביטוח אחריות מעבידים. הנתבעות שלחו הודעת צד ג' נגד משרד העבודה והרווחה (צד ג' 1) והמפקח מטעמו (צד ג' 2) (להלן: "המפקח"), בטענה כי עליהם לשפות את הנתבעים, באם אלה יחויבו, זאת נוכח העובדה שלמרות שהמפקח ביקר במפעל במסגרת עבודתו מספר פעמים קודם לאירוע התאונה, לא התריע על פגמים כלשהם במכבש עליו אירעה התאונה נשוא התביעה. 2. כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע קטיעות של שני גלילים באצבעות השניה, הרביעית והחמישית של כף יד ימין, והאצבע השלישית נקטעה כמעט כליל (נותר חלק מהגליל הקריבני עם גדם וצלקת). יצוין גם שידו הימנית של התובע היא הדומיננטית. מטעם התובע הוגשה חוות דעת פרופ' שטהל, לפיה נותרה לתובע נכות אורטופדית צמיתה משוקללת בשיעור 41.3%; ומטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת ד"ר יצחק וייס, אשר קבע לתובע נכות אורטופדית משוקללת בשיעור 35%. כן נותרה אצל התובע נכות נפשית צמיתה (מוסכמת לפי קביעת הוועדה הרפואית מטעם המל"ל), בשיעור 20%. יצוין עוד, כי לתובע נקבעה ע"י הוועדה הרפואית מטעם המל"ל נכות צמיתה משוקללת בשיעור 80% (כולל הפעלת תק' 15 במלואה), החל מ-01.02.04. נסיבות התאונה: 3. כך תיאר התובע נסיבות התאונה בסעיף 4 לתביעה: "ביום 30.05.02 בשעה 16:00 או בסמוך לכך, עת עבד התובע כמנהל משמרת (בקריסט) בחדר המכבש במפעל של הנתבעת, הבחין כי הבלוקים היוצאים מהמכבש פגומים. על מנת לבדוק את הסיבה לאי-תקינות המכבש, הפסיק התובע את פעולת המכבש והבחין באבן הנמצאת בתבנית המכבש אשר היא גרמה לתקלה. התובע הכניס ידו הימנית על מנת להוציא את האבן כשלפתע עובד נוסף לחץ על הלחצן בלוח הפיקוד החשמלי אשר הוריד את ראש התבנית על ידו הימנית של התובע ופגעה בה (להלן: "התאונה"). ייאמר כבר כי אותו עובד נוסף שלחץ על הכפתור, ובעקבות כך ראש התבנית ירד על ידו של התובע, הוא עבדאללה הייב (מלגזן בתפקידו), אשר העיד מטעם הנתבעות, וטען בתצהיר עדותו הראשית (נ/1) כי התובע הוא זה שקרא לו וביקש עזרתו לצורך תיקון תקלה, וכי התובע הוא שביקש מעבדאללה ללחוץ על כפתור ה-JOG - אותו כפתור שהלחיצה עליו גרמה לירידת ראש התבנית (להלן גם: "ראש המכבש"). 4. נסיבות התאונה בעיקרן אינן שנויות במחלוקת. גדר המחלוקת בין התובע לנתבעות בהקשר זה הוא בשתי שאלות עיקריות: א. בעוד שהתובע טוען כי עבדאללה לחץ על כפתור ה-JOG ללא שנתבקש על ידו לעשות זאת, וככל הנראה עשה זאת בטעות; טוענת הנתבעת כי עבדאללה עשה זאת על-פי הוראתו של התובע, שהוא האחראי בכל הקשור לעבודת המכבש. ב. בעוד שהתובע טוען, כי הטיפול בהוצאת האבן מתוך החומר שבתבנית נעשה בהתאם למה שהיה נהוג במפעל במקרים של תקלה כזו, שהינה תקלה חוזרת לעתים תכופות; טענה הנתבעת כי על התובע היה לעצור את המכבש במצב בטוח, היינו במצב שבו ראש המכבש בכיוון עליה שלא הושלמה, וכי אז במקרה של פעולה, ראש המכבש משלים את העליה, ולא יורד. ובנוסף היה על התובע, בטרם הושיט ידו אל תוך התבנית, לאבטח את ראש המכבש ע"י קשירתו בשרשרת שהייתה מיועדת לכך. 5. על מנת שבית-המשפט יקבל תמונה ברורה יותר לגבי המכבש המדובר, ואופן פעולתו, נערך ביקור במקום בתאריך 20.12.07, עוד בטרם תחילת שמיעת הראיות. מדובר במכבש לייצור בלוקים. תיאור מפורט של המכבש ניתן למצוא בדו"ח המפקח, שהוא גם חקר את התאונה. זהו מכבש מכני הפועל חשמלית, עשוי פלדה, משקלו 17 טון ומקובע לרצפת המפעל. מידותיו 3.05 מר' x 4.30 מר' x 3.10 מר'. לגשר העליון של המכבש מתחבר ראש תבנית - זהו החלק שנע מעלה-מטה, ומתחתיו החלק הנייח שהיא התבנית עצמה. הבטון המשמש לייצור בלוקים נשפך אל תוך התבנית, ולאחר מכן יורד ראש התבנית, לוחץ על הבטון תוך כדי ויברציה, ולאחר מכן הבלוקים נחלצים ויוצאים למסוע ולמערכת שינוע, ובו זמנית מתחילה פעולת ייצור נוספת, וחוזר חלילה. 6. הוכח בפניי כי התאונה אירעה כפי שהתובע תיארהּ. התובע מסר עדות אודות נסיבות התאונה בהודעה שנגבתה ממנו ע"י חוקר משטרתי כבר למחרת האירוע, ובעודו מאושפז בבי"ח פוריה (נ/6), וכן בהודעה נוספת שמסר למפקח אשר חקר אותו בתאריך 09.06.02 (נ/5). התובע עבד כ"בקריסט" - זהו תפקיד של אחראי על עבודת המכבש, ובמסגרת תפקידו השגיח על עבודת המכבש, ודאג לתיקון ולטיפול בתקלות מסוימות שאירעו במהלך עבודת המכבש. אחת התקלות הידועות ואשר קורות מדי פעם, לעתים מספר פעמים ביום, ולעתים פעם בשבוע (ר' גם עדותו של עה/2 גבי פוליאק בעמ' 26 ש' 28), היא הימצאות גוף זר, בדרך כלל אבן, בתוך הבטון שנשפך לתבנית. כמו-כן במסגרת עבודתו, טיפל התובע רבות בהחלפת תבניות לפי הוראות הממונים, וכן טיפל בחיזוק ראש התבנית, ככל שהדבר נדרש. פעולות החלפת התבנית, וחיזוק ראש התבנית, נעשו על ידי התובע, בעזרת עובד נוסף, בדרך כלל עבדאללה, או עלי נעים (עובד אריזה במפעל). 7. ביום התאונה עבד התובע במשמרת אח"צ שמתחילה בשעה 16:00, יחד עם שני עובדים נוספים: עבדאללה, ועלי נעים. בתחילת המשמרת החליף התובע את התבנית בעזרת עבדאללה ועלי (ר' הודעת התובע במשטרה - נ/6); זמן קצר לאחר מכן ראה התובע כי הבלוקים יוצאים פגומים, בשל חוסר מילוי, ואז קרא לעבדאללה שהיה בחדר הבקרה, הודיע לו על התקלה, וביקש ממנו להיות בחדר המכבש, עד שהתובע יוציא את האבן, ואח"כ יחזק את ראש המכבש. התובע עצר את פעולת המכבש כליל, כולל תנועת המסועים, ובאופן שראש המכבש היה מורם מהתבנית. לאחר מכן עלה על המכבש והגיע לאזור התבנית, בעוד עבדאללה עומד בחדר המכבש, מרחק כ- 1.5 - 2 מר' ממנו, אם-כי קרוב ללוח הפיקוד. לאחר שהתובע הושיט את ידו הימנית אל תוך התבנית כדי להוציא את האבן מהבטון, ירד לפתע ראש המכבש על כף ידו ומחץ אותה. אצבעותיו של התובע נלכדו תחת משקלו העצום של ראש המכבש, והתובע לא יכול היה לחלצה. מיד הניד התובע את ראשו אל עבדאללה, וראה שידו של עבדאללה הייתה על כפתור ה-JOG. מכאן ואילך, מתאר התובע מצב שבו עבדאללה נכנס להיסטריה והתקשה לתפקד, וגם עלי נעים, שהגיע לשמע צעקותיו, היה מאוד נסער. באופן מפתיע דווקא התובע שהיה במצב מחריד, גילה איפוק והורה לעבדאללה לעשות את הפעולות הדרושות (לחיצה בזה אחר זה על מספר כפתורים, כולל בלוח הפיקוד שבחדר הבקרה), עד אשר התרומם ראש המכבש בחזרה, והתובע חילץ את ידו כשאצבעותיו "תלויות באוויר". 8. עבדאללה העיד בתצהיר עדות ראשית (נ/1) כי הוא לחץ על כפתור ה-JOG לבקשת התובע. מעדותו של עבדאללה בתצהירו, עולה כי לא היה לו כל ידע לגבי אופן פעולת המכבש, ומה תפקידו של כל כפתור וכפתור בלוח הפיקוד. כן ציין בתצהירו כי פעמים רבות עזר לתובע, וכי מדובר בפעולה שגרתית, כאשר תפקידו התמצה בלעמוד ליד לוח הפיקוד וללחוץ על הכפתור לפי הוראת התובע. (ר' סעיף 11 לתצהיר עבדאללה). אחריות הנתבעות: 9. הנתבעת חבה כלפי עובדיה, ובכללם התובע, חובת זהירות מושגית, וכפי שנראה לא יקשה לקבוע כי היא חבה גם חובת זהירות קונקרטית. באחריותה לדאוג למקום עבודה שיבטיח את שלומם של העובדים, ועליה לנקוט כל אמצעי הזהירות הנדרשים והסבירים לשמירה על שלומם ובטחונם. אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, מידת הסיכון, והסכנה לשלומו של העובד מאותו סיכון; וככל שהסיכון חמור יותר, או נסתר יותר או בלתי רגיל יותר, גוברים במקביל מידתם, גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד זהיר חייב לנקוט (ר' ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון (סעיף 5 לפסק-דינו של השופט בך). הפסיקה גם הכירה בחובתו של המעביד לצפות שעובד עלול לטעות או להתרשל בהתנהגותו, כל עוד ניתן לחזות באופן סביר שהעובד עלול להיפגע (ע"א 448/87 המרמן בע"מ נ' עיד). 10. מבלי להיכנס, בשלב זה, לשאלה האם התובע ביקש מעבדאללה ללחוץ על כפתור ה-JOG, או שעבדאללה עשה זאת מיוזמתו, ומתוך טעות, כבר אומר, כי העסקת פועל בלתי מיומן לחלוטין וחסר כל ידע בפעילות המכבש, בתפקיד של עוזר ל"בקריסט", כאשר תפקידו מתמצה בללחוץ על הכפתור שהתובע מבקש ממנו, מצביעה על רשלנות רבתי מצד המעביד. עבדאללה תיאר עצמו כ-"רובוט" חסר שיקול דעת, שכל תפקידו היה ללחוץ על כפתור כפי שיורה לו התובע. היה רק צפוי כי אדם חסר כל ידע יטעה בקלות יתר בלחיצה על הכפתור הלא נכון מבין מספר כפתורים סמוכים שעל לוח הפיקוד, מאדם שיודע מה תפקידו של כל כפתור וכפתור. 11. אלא שלדעתי עיקר האשם של הנתבעת בכך שלא ננקטו אמצעי זהירות כלשהם כדי למנוע מצב שבו בעת שפועל יעמוד על המכבש (אגב, גובהו כ-3 מר'), ויושיט את ידו אל תוך התבנית לצורך הוצאת גוף זר מתוך המילוי (תקלה שקורית רבות), מישהו אחר יוכל להפעיל את המכבש ולגרום לירידת ראש המכבש, אם זה מתוך טעות של אותו אחר, או מתוך טעות של התובע בעצמו. הרי אין חולק, והרי ראינו את התוצאות, כי סכנה רבה נשקפת ממכונת פלדה מסיבית כמו המכבש, כאשר עובד נאלץ להושיט ידו אל מתחת לראש המכבש כדי לטפל בתקלה כלשהי. אמנם עלתה השאלה אם לא ניתן היה להשתמש במכשיר עזר כלשהו, תחת לעשות זאת באמצעות הידיים, כדי לחלץ גוף זר מהתבנית, אך שוכנעתי מהעדויות שהובאו, כולל עדותו של התובע, שלא ניתן לעשות זאת מבלי להכניס יד לתבנית. 12. הנתבעת ניסתה לטעון כי התובע אשם באירוע התאונה משום שקרא לעבדאללה להיכנס לחדר המכבש, כשנוכחותו של עבדאללה לא הייתה נחוצה לצורך הטיפול באותה תקלה; כי עצר את ראש המכבש במצב של ירידה, ולא במצב של עליה; כי התובע לא אבטח את ראש המכבש ע"י קשירתו בשרשרת, וכי בסופו של דבר עבדאללה לחץ על כפתור ה-JOG לפי הוראת התובע דווקא. 13. הנני נותן אמון מלא בגרסת התובע, כי לא ביקש מעבדאללה ללחוץ על כפתור ה-JOG, וכי עבדאללה עשה זאת מיוזמתו ובטעות. אין כל היגיון בכך שהתובע, בעוד שידו בוחשת בתוך המילוי בתבנית, יבקש מעבדאללה ללחוץ על כפתור ה-JOG. נאמר, כי באותה מידה אין כל היגיון שעבדאללה יעשה זאת מיוזמתו, כל עוד אין אנו מייחסים לו כוונת זדון. אלא שסבורני כי מאזן ההיגיון נוטה לטובת התובע. להבדיל מעבדאללה, התובע היה בקיא מאוד בפעולת המכבש, וידע מה תפקידו של כל כפתור וכפתור, ואילו עבדאללה לא ידע ימינו משמאלו בכל הקשור ללוח הפיקוד ותפקיד כל כפתור וכפתור. התובע נשאל, בחקירתו הנגדית: "ש. אני מבין שהוא לחץ על דעת עצמו. ת. דעת עצמו לחלוטין. ואין לי מושג למה עשה זאת. נראה לך שאני אשים את היד ואבקש ממנו שילחץ על הצ'וק, זה יהיה כמו אסון" (עמ' 9 - ש' 17 עד 19). זאת ועוד, עדותו של עבדאללה לא הותירה עלי רושם אמין כלל ועיקר. בעדותו בפניי התגלו גם סתירות וגם תהיות. בעוד שעבדאללה שב וציין כי לחץ על כפתור ה-JOG לבקשת התובע, בלא שידע מה קורה עם לחיצה כזו (בתצהירו ציין כי מדובר בפעולה שגרתית שקורית הרבה), ידע לומר כי בעת לחיצה על כפתור זה "הוא (התובע - ס.י) צריך להיות מאחור" (עמ' 14, ש' 9); וכשנשאל פעם נוספת ע"י בית-המשפט, מה קורה כשהוא לוחץ על כפתור ה-JOG, ענה: "אני לא יודע, מה שהוא אומר לי אני עושה" (עמ' 15 ש' 31). עבדאללה ממשיך לענות לשאלות בית המשפט באופן המעורר חוסר אמון: "ש. מה אתה רואה ומה קורה במכבש, בחדר המכבש כאשר אתה לוחץ על כפתור ה"ג'וג". ת. אני צריך לצעוק "זהירות" ואז אני לוחץ על כפתור הג'וג. ש. למה אתה צריך לצעוק "זהירות". ת. זה מה שאמר לנו לעשות. ש. אני חוזר על השאלה. מה קורה כאשר אתה לוחץ על כפתור ג'וג. ת. אני לא יודע". (עמ' 16, ש' 1 עד 7). ואילו מחקירתו במשטרה עולה כי הוא יודע מה קורה כשלוחצים על כפתור ה-JOG: "...דני אמר לי תן צ'וג שזה מוריד את הראש של התבנית על התבנית אני לחצתי על הכפתור ופתאום דני התחיל לצעוק...". (הודעת עבדאללה במשטרה, נ/2, ש' 8-10 לדף הראשון) (ההדגשה שלי ס-י). אינני נותן אמון גם בעדותו של עבדאללה כי לא ידע מה הייתה התקלה עת קרא לו התובע לעזרה, וכי כלל לא יודע מה עושים כאשר נתקעת אבן במכבש. הרי מעדותו עולה כי אין זו פעם ראשונה שהוא עוזר לתובע, וגם בעבר עזר לברקיסטים קודמים. 14. העובדה שהתובע קרא לעבדאללה להיות נוכח בחדר המכבש, עוד בטרם סיים לטפל בהוצאת האבן מהתבנית, כשנוכחות עבדאללה בשלב זה לא הייתה נחוצה, אין בה כשלעצמה כדי להטות את הכף לרעתו. התובע הסביר כי התכוון לאחר הוצאת האבן, לחזק את ראש המכבש, וכי לצורך כך אכן היה זקוק לעזרת עבדאללה. משפעולת הוצאת האבן אורכת זמן קצר ביותר, כ-2 דקות להערכתו, מצא התובע לנכון לקרוא כבר מלכתחילה לעבדאללה, כדי שיוכל לאחר מכן לחזק את ראש המכבש, ללא שיצטרך לרדת פעם נוספת מהמכבש ולקרוא לעבדאללה, שעובד מלגזן, ואינו זמין כל הזמן. "ש. תאמר לי, למה היית צריך את עבדאללה הייב שיעמוד על ידך ברגע שרצית להוציא את האבן. ת. ברגע שאני צריך גם לעשות חיזוק ראש אני לוקח בחשבון שאני מוציא את האבן ואח"כ צריך לעשות חיזוק ראש אז קראתי לעבדאללה שהיה פנוי. לשם כך הייתי צריך אותו. ש. תסכים איתי שהוצאת אבן זה פעולה אחת וחיזוק ראש זו פעולה אחרת. ת. כן. ש. למה לא דאגת להוציא את האבן בעצמך שזה תפקיד של בקריסט ואחרי זה אמרת לעבדאללה בוא אני רוצה לעשות חיזוק ראש. ת. בשביל להוציא אבן זה לוקח בדיוק 2 דק', ולחפש את עבדאללה שהוא מלגזן ומסתובב בכל המפעל לוקח לי הרבה זמן, מצאתי אותו בחדר הבקרה אז אמרתי לו שימתין. ש. אבל חדר הבקרה הוא שני צעדים מחדר המכבש. ת. כפי שידוע לך מלגזן עושה העמסות במפעל והוא תמיד בחוץ ולא בפנים ואני נאלצתי לקרוא לו כדי לא לחפש אותו אח"כ. ש. יכולת להגיד לו עבדאללה תמתין פה בחדר הבקרה כי אני צריך אותך ואח"כ היית קורא לו. ת. יש אבנים שאתה יכול להוציא אותם בשנייה, ויש כאלה שצריך להביא כלים ועזרה, ולשם זה קראתי לו כדי שאם אני צריך משהו הייתי נעזר בו". (עמ' 8, ש' 17 עד 31). ראינו שהתובע תכנן לעשות שתי פעולות בראש המכבש, אחת אחרי השניה, ללא שיצטרך לבזבז זמן, תחילה הוצאת האבן מהתבנית, ולאחר מכן חיזוק ראש המכבש. מכאן ניתן להבין את החלטתו לקרוא לעבדאללה להיות כבר נוכח בחדר המכבש מלכתחילה. על מעביד זהיר וסביר לצפות גם את האפשרות שעובד עלול בלהט עבודתו לטעות בהתנהגותו ובשיקול דעתו, ולא ליתן דעתו תמיד רק לבטחונו האישי (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב (1) 415, בעמ' 425). 15. ועוד, אינני מקבל טענת הנתבעת, כי אילו התובע היה עוצר את ראש המכבש במצב של עליה, התאונה לא הייתה מתרחשת, או שאילו היה רותם את ראש המכבש לשרשרת, ירידתו הייתה נמנעת, אף אם מישהו היה לוחץ על כפתור ה-JOG. התובע נחקר בעניין זה ארוכות, והשיב שלחיצה על כפתור ה-JOG תגרום לירידת ראש המכבש: "ש. זאת אומרת שלחיצה על צ'וק תעלה את הראש קודם ואח"כ ירד. ת. לא. ברגע שאני לוחץ סטראט סטופ וצ'וק הראש עולה ל20 סנטימטר כדי להוציא את האבן. ברגע שעבדאללה לחץ על הצ'וק הראש ירד בגלל המשקל העצמי שלו. ש. אם הראש לא מגיע לנקודה העליונה ביותר, לפסגה, לחיצה על צ'וק תעלה את הראש למעלה ולאחר מכן הראש ירד. ת. אחרי שעבדאללה לחץ הראש ירד ולא עלה, אחרת לא הייתי נפצע. ש. אתה אמרת שעשית את הפעולות והעלית את ראש התבנית כדי להוציא את האבן, הפעולות האלה מבטיחות שראש התבנית לא ירד. ת. אם לא לוחצים על הצ'וק חד משמעית הראש לא ירד". (עמ' 10, ש' 18 עד 26) לא זו אף זו, מפיו של עד ההגנה גבי פוליאק שמענו, בחקירתו הנגדית, כי לחיצה על כפתור ה-JOG תגרום לירידתו, במידה ולא נקשר קודם לכן לשרשרת. "ש. נניח שהשרשרת לא הייתה שם, האם כל אדם שהיה נכנס פנימה והיה לוחץ על כפתור כזה או אחר היה גורם לפעולה כלשהי במכבש. ת. אם לא הייתה שרשרת והיה בא בן אדם ולוחץ על כפתור הג'וג, אז הראש היה יורד". (עמ' 25, ש' 8-10). ועוד: "ש. כשנותנים לחיצה על כפתור הג'וג, כמה סנטימטרים עולה הראש. ת. אם זה בלי מנוע, הראש לא יעלה הוא אפילו יכול לרדת. הוא יכול לא לעלות אלא דווקא לרדת...". (עמ' 26, ש' 29-30). הדברים, אגב, עומדים בסתירה לדבריו של עד זה בתצהירו (נ/3), שם העיד בסעיף 21, כי בין יתר אמצעי הבטיחות שהיה על התובע לנקוט, הוא לעצור את ראש המכבש כשהוא במגמת עליה, אך לפני שיגיע לנקודה העליונה "המתה", וכי אז במקרה של לחיצה על הכפתור, ראש המכבש היה משלים את העלייה ולא יורד. 16. הוכח בפניי כי לא הונהגה שיטת עבודה סדורה באשר לטיפול בתקלה של הוצאת אבן מהתבנית. במקום הייתה שגרה מסוימת של טיפול בתקלה זו, והיא כפי שהתובע נהג במקרה הספציפי. אינני מקבל טענת הנתבעת כי היה על התובע לרתום את ראש המכבש לשרשרת, הגם שבדיעבד ייתכן והיה בכך כדי לבלום נפילת ראש המכבש על ידו. לא הובאה כל ראיה כי כך הייתה שיטת הטיפול בתקלה, או שניתנו הוראות בעניין זה לעובדים, או שמישהו מהממונים במפעל דאג לקיום כלל בטיחות זה. ההיפך הוא הנכון, עניין קיומה של השרשרת, כאמצעי בטיחות למקרה תקלה מעין זו, הוזנח לאורך כל הדרך, ועלה כבדרך אגב, והדבר מעיד שהיא לא היוותה אמצעי בטיחות בטיפול בתקלה של הוצאת אבן. הראיה, שאף מומחה הבטיחות מטעם הנתבעת, מר אריק יודלה, שהגיש חוות-דעתו לעניין נסיבות התאונה והבטיחות במפעל (נ/11), לא מצא לנכון להתייחס לקיומה של השרשרת כלל וכלל. והוא עשה זאת בתוספת לחוות-דעתו, מ-13.03.08, לאחר שעניין השרשרת עלה לראשונה במהלך הביקור במקום שערך בית-המשפט ב-20.12.07. גם עדותו של התובע, האמינה עלי כאמור, מלמדת שלא הונהגה הוראת בטיחות כזו במהלך הטיפול בהוצאת אבן מהתבנית, ולא היה נהוג לרתום את ראש המכבש לשרשרת במהלך הוצאת האבן. 17. ועוד, התובע הסביר, במהלך הביקור במקום, כי הרמת ראש התבנית מעלה עד לקשירתה בשרשרת במקרה של תקלה מעין זו, תגרום לכניסת חומר מילוי נוסף לתבנית, והדבר מונע האפשרות להמשיך בעבודה (ר' פרוטוקול הביקור במקום). ובחקירתו הנגדית העיד כי כלל לא נעשה שימוש בשרשרת לצורך הוצאת גוף זר מהתבנית. "ש. למה בכל התהליך הזה שאמרת, למה את הדבר הכי חשוב לא ביצעת וזה לקבע את ראש התבנית עם הוו והשרשרת שהיו במקום. ת. מה שלימדו אותי וצורת ההתנהלות היא השרשרת נועדה אך ורק להוצאת תבנית בלבד. ש. אתה אומר שאף אחד לא אמר לך... ת. אף אחד לא אמר את זה ואף אחד לא עשה את זה". (עמ' 9 ש' 12-8), (ההדגשות שלי - ס.י.) 18. אמנם המצהירים מטעם הנתבעת ציינו בתצהיריהם כי היה על התובע להביא את ראש המכבש לנקודה העליונה כדי לאפשר קשירתו לשרשרת, בטרם הטיפול בתקלה, אלא שיש לשים לב כי תצהיריהם אלה של מר גבי פוליאק ומר בני מכלוף, ניתנו לאחר הביקור במקום, אז כאמור, עלה לראשונה עניין השימוש בשרשרת כאמצעי בטיחות. אם אכן מדובר היה באמצעי בטיחות שהיה בשימוש בעת תקלה מעין זו, מדוע לא הוסבה תשומת לבו של מומחה הבטיחות מטעם הנתבעת שביקר במפעל לצורך הכנת חוות-דעת, ובדק מן הסתם את נסיבות התאונה ואמצעי הבטיחות עם נציגי המפעל; ולבסוף הכין חו"ד, בנושא הבטיחות, ארוכה ומפורטת, ללא שהתייחס כלל ועיקר לשימוש בשרשרת. המומחה יודלה נשאל בחקירתו הנגדית אודות השימוש בשרשרת לצורך אבטחת ראש המכבש, והשיב: "ת. בביקור הראשון זה לא עלה בכלל. בביקור השני זה היה ביקור בית-המשפט במקום". (עמ' 52, ש' 9). המומחה יודלה מציין בחוות-דעתו העיקרית (נ/11), כי הוא עיין במסמכים רבים, אותם הוא מפרט, ובכלל זה נהלים שונים של המפעל, אך לא הובאה שום ראיה בדבר קיומו של נוהל טיפול בהוצאת גופים זרים מהבטון שבתבנית בזמן פעילות המכבש בייצור בלוקים. הגם שמציין בחוות-דעתו, כי במפעל "...קיימים נהלים רבים - כאלה המתייחסים לפעולות תפעול ואחזקה וכאלו המתייחסים לנוהלי העבודה והבטיחות בעבודה... הוראות התפעול והאחזקה כוללות גם הנחיות בטיחותיות, כך לדוגמא בנוהל החלפת תבנית (ראו נספח א' המצ"ב או בנוהל), סדר הפעולות לפתיחת יום עבודה בקו "בסר" (ראו נספח ב' המצ"ב, חלקי)" (סעיפים 7.1 + 7.2 לחוות דעתו). ועוד, מציין בחוות-דעתו, כי "בחדר הבקרה מצוי קלסר ובו מתויקים הנהלים וההנחיות למיניהם". (סעיף 7.3 לחוות-הדעת). עדיין אומר כי לא הובאה כל ראיה בדבר נוהל טיפול בתקלה של הוצאת אבן מהמכבש, והדבר מלמד כי לא הונהג שום נוהל בעניין זה. 19. גם מומחה הבטיחות - סעדי סלים, שהגיש חוות-דעת מטעם התובע (ת/5), העיד בחקירתו הנגדית, והדברים מקובלים עלי ואמינים בעיניי: "ת. בביקור שערכתי במפעל, לא נאמר מילה וחצי מילה על השרשרת הזאת, עובדה שגם המומחה מטעם הנתבעת לא ידע על השימוש בשרשרת הזאת. זה צץ בביקור השני בנוכחות בית המשפט במקום. כשבדקתי את זה לעומק גם בספר המכונה, השרשרת הזאת מוזכרת בהקשר אחד של החלפת התבנית. ועוד הערה לעניין זה - בספר לא מצאתי שום התייחסות, אפילו אחת, להוצאת אבן מתוך התבנית, כי מניחים שמטפלים בחומר לפני שהוא נכנס לתוך המכונה ולא מכניסים אותו עם אבנים לתוך התבנית, כפי שנעשה במקרה הזה". (עמ' 55 ש' 20-24). 20. הסבריו של המומחה מטעם הנתבעת להיעדר התייחסות כלשהי בחוות-דעתו העיקרית לשימוש בשרשרת כאמצעי בטיחות אינם משכנעים; ובמידה מסוימת אף אינם אמינים. ואף יותר מזאת, מעדותו של מומחה הנתבעת עולה כי לא הייתה התייחסות מעמיקה לעניין נוהלי הבטיחות בטיפול בהוצאת אבן מהתבנית. "ש. קיבלת מהם הסבר על שיטת העבודה הנהוגה ושיטת הטיפול במקרה של תקלה מעין זו נשוא התביעה. ת. כן. לשאלת בית המשפט: מה אמרו לך בעניין זה ספציפית. ת. אני מעיין בחוות דעתי, אין אצלי התייחסות ספציפית בחוות הדעת לגבי הנושא הזה, אבל אני זוכר שהדברים נאמרו מבחינת כל נושא התפעול הבטיחותי. העד ממשיך: ש. לרבות נוהל הוצאת אבן מתבנית. ת. אני לא יכול לזכור בצורה נקודתית עד כדי כך, אבל אני זוכר שדנו בנושא של השבתת המכבש באמצעות לוח הבקרה שבו לפני שהעובד ניגש לתפעל תקלה. ש. לגבי נוהל הוצאת אבן מתבנית, כי זה עיקר התיק. ת. אז השבתי לך. ש. האם אתה ראית נוהל כתוב ממוספר בסעיפים על דרכי הפעולה שיש לבצע בעת תקלה של הוצאת אבן מתבנית. ת. לא ראיתי נוהל כתוב". (עמ' 68 ש' 15 עד עמ' 69 ש' 1) (ההדגשות שלי - ס.י.) 21. מן המקובץ לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי הנתבעת לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה לצורך טיפול בתקלה של הוצאת אבן מהתבנית של המכבש. "שיטת העבודה" היחידה צמחה לה מתוך שיגרה, ומתוך פרקטיקה שעברה מ"בקריסט" ל"בקריסט", ללא שהממונים במפעל נתנו דעתם לדבר. הדרך בה פעל התובע, וקודמיו בתפקיד, לא היה בה כדי למנוע את הסכנה הבלתי רגילה שארבה לו. על הנתבעת היה לצפות, וצריכה הייתה לצפות, אפשרות של לחיצה בטעות על הכפתור הלא נכון בלוח הפיקוד, תוך כדי שפועל אחר מטפל בהוצאת גוף זר מהתבנית, וכאשר הדבר נעשה באמצעות הושטת ידיים לתוך התבנית. הסיכון הכרוך בפעולה זו, למקרה של ירידה לא מבוקרת של ראש המכבש, הינו כה חמור וכה בלתי רגיל, עד שהיה צריך לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים. יפים לענייננו הדברים שנאמרו ע"י השופט בך (סעיף 5 לפסק-דינו בע"א 663/88 שיריזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3), 225, 230-229 (1993): "לדעתי קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. אך שותף גם אני לדעה, כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנים לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. . . . . אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ובריאותו של העובד הנובעת מאותו סיכון באם אכן יתממש". 22. ראינו מהעדויות שהובאו, כי מספר ימים בודדים לאחר התאונה, כבר ננקטו ע"י הנתבעת פעולות שהיה בהן כדי למנוע, או לפחות להקטין במידה רבה, את האפשרות של טעות בלחיצה על כפתור, כפי שקרה. מספר ימים לאחר התאונה, "שודרג" כפתור ה-JOG באופן שאפשר נעילתו במפתח במצב "OFF", המונע הפעלתו בטעות. שדרוג זה מאפשר ל"בקריסט" לנעול את כפתור ה-JOG, ולשים את המפתח בכיסו, ורק אז לעלות לראש המכבש כדי לטפל בתקלה. ועוד, אמנם לא ניתן לגדר פיזית את אזור ראש המכבש, כדי למנוע הכנסת ידיים, אך ניתן היה להתקין מערך "גידור אלקטרוני", דבר שלא נעשה. אמצעי זהירות אלה אינם בלתי ניתנים להשגה, ועובדה היא, כאמור, שחלק מהם ננקט, כבר מיידית לאחר התאונה. עה/2, גבי פוליאק, אישר בחקירתו הנגדית, כי לאחר התאונה "... הוספו הוראות בטיחות לגבי המכבש ספציפית" (עמ' 25 ש' 2), שנתלו על דלת חדר המכבש, וכן אמצעי גידור "אלקטרוניים" הותקנו לאחר התאונה. "ש. האם היום יש עין אלקטרונית או מיקרו סוויץ' על המכבש. ת. כן. ש. וזה לא היה קודם. ת. כן. המפקח ביקש להוסיף את העין הזו כדי שבמידה ואדם זר שלא מכיר את המכבש ולא מתעסק איתו עובר את הנקודה הזו שהמכבש יעצר אוטומטית". (עמ' 20, ש' 13-9). (ההדגשה שלי - ס.י.) גם מומחה הבטיחות מטעם התובע, מר סעדי סלים, התייחס בחוות-דעתו (ת/5) לשדרוג שנעשה ע"י הנתבעת בלחצן ה-JOG (תמונה מס' 7 לחוות-הדעת): קודם לתאונה, פעל לחצן זה במצב "On-Off", ללא מפתח נעילה, ואילו לאחר התאונה הוחלף ללחצן עם מנעול, באופן שמאפשר למפעיל לנעול את הלחצן ולשלוט בו. כמו-כן מציין המומחה סעדי, כי למרות אזורי הסיכון שבמכבש, לא הותקנו אמצעי עצירה בחירום, ולא מגן חישה אלקטרוני-אופטי באזור הפעולה של המכבש, עם גלאי שתפקידו לגלות מעבר של גוף במקום שאינו אמור להימצא, ולדומם תנועת המכונה מיד עם הגילוי, דבר שיכול היה למנוע את התאונה. גלאים כאלה, מציין המומחה, הותקנו ע"י הנתבעת לאחר התאונה, והותקן גם אמצעי התרעה בצורת צופר שמופעל עם לחיצה על ה-JOG. למיותר לציין כי חובת גידור המכבש, בהיותו מכונה חשמלית, הינה חובה חקוקה המעוגנת בפקודת הבטיחות בעבודה, [נוסח חדש], תש"ל - 1970. גם במקרים בהם גידור "פיזי" אינו אפשרי, כגון המקרה שלנו, קיימת חובה להתקין אמצעי מיגון אוטומטיים. סעיף 39 לפקודת הבטיחו בעבודה מורה כדלקמן: "39. התקני בטיחות אוטומטיים חלק מסוכן במכונות כאמור בסעיף 37(4) שמחמת מהות הפעולה אין להשיג את בטיחותו באמצעות מגן קבוע, יראו כאילו נתמלאו דרישות סעיף 37 אם הותקן התקן המונע באופן אוטומטי את המפעיל מלבוא במגע עם אותו חלק." לאור האמור לעיל, הנני קובע כי הנתבעת התרשלה בשמירה על בטחונו ושלומו של התובע, וכי התרשלותה היא זו שגרמה לתאונה. אשם תורם: 23. לא ראיתי בנסיבות המקרה לחייב את התובע באשם תורם כלשהו. ב"כ הנתבעות טען בסיכומיו, כי אשמו התורם של התובע מגיע לכדי 100%, ועל-כן יש לדחות את התביעה. הלכה פסוקה היא כי הנטל להוכיח אשם תורם של העובד , מוטל על שכמי המעביד. כן, מגמת הפסיקה היא שלא לחייב את העובד באשם תורם, אף שנהג במידה מסוימת של רשלנות, מקום שהדבר נעשה מתוך טעות, וכאשר טעות זו אף היא בגדר הציפיות. על דברים ברוח זו עמד השופט ח' אריאל בע"א 477/85, בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988), בעמ' 425: "עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפגע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד למענו עבד ובשרותו זה נפגע - עלינו לקחת בחשבון שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת". דעה דומה הביע גם השופט מ' לנדוי ב-ע"א 5/65, המוסד לביטוח לאומי נגד שרותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד י"ט (3) 205 (1965): "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדוקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי- המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה השקטה של אולם המשפטים...". (שם, בעמ' 211-212). לבחינת האשם התורם משמשים בדרך כלל שני מבחנים: הסבירות ומידת האשמה. בתאונות עבודה מקובל לאמץ דווקא את המבחן השני, כלומר חלוקה לאחר העמדת מעשי הרשלנות של שני הצדדים זה מול זה, ובחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 81 מול ד'). הכף נוטה למבחן זה, לנוכח חובתו המיוחדת של המעביד להגן על העובד , כאשר בידיו מצויים אמצעי השליטה, הייצור והיכולת לנקוט בצעדים מפני רשלנותו של העובד (ע"א 662/89 מ"י נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, 598 מול ב'). מטעם זה מקובל להקל עם העובד , בנוגע לייחוס רשלנות למעשיו, אשם תורם ייזקף לחבותו רק "במקרים ברורים בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין", (ר' ענין שיריזיאן, לעיל בעמ' 232, מול א'-ד'). ועוד: "החוק בא להגן על עובדים מכל הסוגים ובכל המצבים, זהירים ובלתי זהירים, ערים ועייפים, מנוסים וטירונים, זקנים, צעירים ונשים, בריאים וחולניים ואף נרפים, מרושלים ופוחזים בכלל". (ע"א 211/63 כתון יחזקאל נ' אברהם ושמואל קלפר ואח', פ"ד יח' (1) עמ' 563). ולענייננו, משפעל התובע בטיפול בתקלה של הוצאת אבן כפי שפעל, ובמסגרת השגרה/שיטה שהייתה נהוגה במקום העבודה, וללא שהונהגה שיטה אחרת ע"י הממונים, אף שהייתה כרוכה בסיכון בלתי סביר, הרי הוא פעל במסגרת מתחם הסיכון שיצרה הנתבעת/המעביד. על-כן אין לחייבו באשם תורם כלשהו. חומרת הפגיעה: 24. כאמור, כתוצאה מהתאונה נקטעו לתובע ארבע אצבעות כף יד ימין (הדומיננטית), ורק האגודל נותר על כנו. מיד לאחר התאונה הובהל התובע לבי"ח פוריה, שם אושפז משך 6 ימים במחלקה האורטופדית. במהלך האשפוז בוצעו בהרדמה מקומית הטרייה וניקוי של האצבעות, קיצור והוצאת בסיס הגליל האמצעי של אצבעות 4,2 ו-5, וקיצור הגליל המקורב של האצבע השלישית. לאחר שחרורו מבי"ח, וכפי שניתן להתרשם מהתיעוד הרפואי שצורף, היה התובע במעקב רפואי ממושך, הן בבי"ח פוריה, הן במרפאת כאב בבי"ח רמב"ם והן במסגרת הקהילה. כפי שעולה מהתיעוד הרפואי שצורף, התובע טופל ומטופל במשככי כאבים, לפי המלצת מרפאת כאב בבי"ח רמב"ם. כמו-כן, זמן קצר לאחר התאונה, לקה התובע בנפשו, והחל טיפול פסיכולוגי ממושך. התובע פיתח תסמונת P.T.S.D על תופעות הלוואי המלוות אותה, כגון חוסר שינה בגלל סיוטי לילה, אובדן עניין בכל התחומים, חרדה, התבודדות ודיכאון (ר' מסמכים רפואיים שצורפו לתצהיר התובע). על הטראומה הנפשית הקשה שפקדה את התובע, בנוסף לטראומה הפיזית, ניתן ללמוד ולהתרשם מהרישום הרפואי של גב' אפרת הרוש - פסיכותרפיסטית אשר טיפלה בתובע בחודשים הראשונים לאחר התאונה. מצאתי לנכון להביא חלק מרשמיה ככתבם (מכתב ללא תאריך, שצורף לתצהיר אשתו של התובע - ת/2): "...דני נמצא כרגע בעיצומו של משבר נפשי תגובתי קשה ביותר בו מתקשה אם בכלל לישון בלילה, חווה את הטראומה על ידי שיחזורים ללא סוף של הסיטואציה הטראומטית בעיקר בלילות. מתקשה להירגע, מתקשה להרדם, מתקשה להיות בקשר שדורש הקשבה והשקעה רגשית. חרד ועסוק באובדנים שעבר עדיין אינו פנוי לתהליך של שיקום. מסתגר ונמצא שעות רבות עם עצמו, ממעט לדבר ומתקשה בתיפקוד משפחתי וחברתי (כל זאת כמובן לצד כאבים ותהליך פיזיולוגי קשה שעובר). ממשיך טיפול אצלי, הופנה לטיפול פסיכיאטרי עקב חוסר יכולת לישון בלילה ואפקט ירוד. מטופל בתרופות אנטי דיכאוניות וחרדתיות ללא הטבה משמעותית. לא ברורה כרגע אבחנה סופית מלבד העובדה שמדובר בטראומה מאוד קשה שלאחריה משבר". 25. גם כשנתיים לאחר התאונה, ניתן עדיין להתרשם מעוצמת הפגיעה הנפשית שגרמה התאונה לתובע. הדברים עולים ממכתב רפואי של גב' דורית כנען - פסיכולוגית קלינית מומחית (מתאריך 01.02.04 - אף הוא מצורף לתצהיר ת/2): "... נראה שהתאונה מוטטה את ההגנות הנפשיות של דני, . . . . . . . . דני נמצא כרגע, להערכתי, במצב רגשי קשה-רגרסיבי, תלותי ודכאוני עם רמת תפקוד מצומצמת ביותר. זקוק לפסיכותרפיה אינטנסיבית במטרה של עיבוד האובדנים בחייו וחיזוק העצמי הפנימי, זאת במקביל לתהליך שיקומי לקראת חזרתו למעגל העבודה והחברה". הנכויות הרפואיות: הנכות הנפשית: 26. משהסכימו הצדדים כי הנכות הנפשית כפי קביעת הוועדה הרפואית מטעם המל"ל, על מהותה של נכות זו יש ללמוד מדו"ח הוועדה הרפואית. עפ"י דוח הוועדה הרפואית, נקבעה לתובע נכות נפשית צמיתה בשיעור של 20% לפי סעיף 34 ג' למבחני הנכות, וזאת כתוצאה מהתאונה נשוא התביעה. כל אשר נרשם בדו"ח הוועדה לעניין הנכות הנפשית הוא שהוועדה מקבלת את חוות-דעת היועץ הפסיכיאטרי, ד"ר ברילובסקי, וקובעת נכות בשיעור 20%. יש להצטער על שהצדדים לא מצאו לנכון לצרף עותק מאותה חוות-דעת, המהווה למעשה חלק מדו"ח הוועדה, ממנה ניתן היה ללמוד יותר על משמעותה ומהותה של הנכות הנפשית שנקבעה. חרף זאת, ניתן ללמוד משהו על מהותה של נכות זו מסעיף הנכות שבמבחני המל"ל, לפיו מוענקת הנכות בגין הפרעות פסיכונוירוטיות עם סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה של התובע. הנכות האורטופדית: 27. בתחום האורטופדי הוגשו חוות-דעת מומחים מטעם שני הצדדים, ללא הסכמה על שיעור הנכות. הצדדים בחרו שלא לחקור את המומחים הרפואיים. פרופ' שטהל קבע בחוות-דעתו אשר הוגשה מטעם התובע נכות רפואית משוקללת בשיעור 41.3%, לפי הפירוט כלהלן: א. עבור הקטיעה באצבע שניה 10%. ב. עבור הקטיעה באצבע שלישית 10%. ג. עבור הקטיעה באצבע רביעית 8%. ד. עבור הקטיעה באצבע חמישית 8%. ה. עבור הרגישות בגדמים באצבעות שניה ושלישית 10%. ו. עבור הרגישות באצבעות רביעית וחמישית 5%. ד"ר וייס שנתן חוות-דעתו מטעם הנתבעות, מסכים עם קביעות פרופ' שטהל בכל הקשור לנכויות שנקבעו בגין הקטיעות (סעיפים א' עד ד' לעיל). המחלוקת בין שני המומחים היא באשר לנכות שיש להעניק בגין הרגישות בגדמים (סעיפים ה'+ו' לעיל). בעניין זה סבור ד"ר וייס כי יש להעניק נכות בשיעור 5% בלבד "בגין רגישות בפיזור עצב מדיאנוס", ומכאן שהנכות המשוקללת לפי ד"ר וייס עומדת על 35%. מאחר והמומחים לא נחקרו בפניי, ונוכח הפער הקטן יחסית בין קביעות שני המומחים באשר לנכות האורטופדית המשוקללת (פער של 6.3% אחוזי נכות), ובהתחשב בגובה הנכות הרפואית בכללותה, לא מצאתי צורך להכריע במחלוקת הנ"ל. אסתפק לצורך כך בשאר ראיות שהובאו לפניי, ובפרט עדות התובע בכל הקשור לתלונותיו, מגבלותיו, והרגישות ממנה סובל בגדמים של האצבעות הקטועות. בסופו של דבר השפעתה של הכרעה זו על קביעת הנכות התפקודית, וכפועל יוצא על גובה הפיצוי, הינה שולית. רקע אישי, עיסוקו והשתכרותו של התובע עובר לתאונה: 28. התובע, יליד 03.03.68, נשוי ואב לשלושה. הילד השלישי נולד לאחר התאונה. כעולה מתצהיר התובע ומתלושי השכר (שצורפו לתצהיר אשתו - ת/2), התובע החל לעבוד במפעל הנתבעת מחודש 08/99 ועד לאירוע התאונה, שבעקבותיה לא חזר לעבודתו, או לכל עבודה אחרת, עד היום. בחקירתו הנגדית העיד התובע כי הוא סיים 11 שנות לימוד, ללא תעודת בגרות, סיים שירות סדיר בצבא בחיל המודיעין, והיה עם פרופיל 97, בגיוסו ובשחרורו. לאחר שהשתחרר מהצבא עבד באבטחה תקופה של כ-8 שנים, ולאחר מכן עבד כ-4-5 שנים בתור מחסנאי במוסך בטבריה, ומשם הגיע לעבוד במפעל הנתבעת (ר' עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 5 עד 31). ביום התאונה היה התובע בגיל 34. 29. מטעם התובע הוצגו 3 תלושי שכר אחרונים (לחודשים 3,4,5/02), לפיהם ממוצע השתכרותו ברוטו מגיע ל-8,996 ₪ לחודש. ב"כ הנתבעות טען כי ממוצע השתכרותו ברוטו של התובע עובר לתאונה עמד על 8,687 ₪. מבחינת הנתונים המצטברים של השתכרות התובע, כפי שהם עולים מתלושי השכר, עולה כי חישובי התובע באשר לממוצע השתכרותו ברוטו עובר לתאונה מדויקים יותר, ומכאן יהווה הממוצע הנ"ל בסיס לחישוב הפסדי שכרו של התובע לעבר. באשר לעתיד, ובהתחשב בכך שביום התאונה היה התובע בגיל 34, שאמנם אין זה גיל צעיר במיוחד, אך מאידך בהתחשב בחלוף יותר מ-8 שנים מיום התאונה, ומאחר וקיים סיכוי טוב כי אדם בגיל זה ישפר עוד את שכרו והכנסותיו, החישוב לעתיד ייעשה לפי בסיס שכר של 10,800 ₪ ברוטו (תוספת של כ-20% על ממוצע השתכרותו עובר לתאונה). הנכות התפקודית: 30. התובע טוען להפסד שכר מלא לעבר. לטענתו, מאז התאונה ועד היום לא יכול היה לשוב לעבודתו, או לכל עבודה אחרת (ר' סעיף 3 לתצהירו). התובע הותיר עלי רושם אמין ביותר, הן באשר למגבלותיו התפקודיות, והן באשר לתחושותיו הסובייקטיביות. אינני מקל ראש כלל ועיקר בתחושת התסכול והחידלון שהותירה עליו הפגיעה הנפשית, בהצטרפה לפגיעה הפיזית הקשה. בל נשכח שנכותו הנפשית של התובע עומדת על 20% בגין הפרעות פסיכונוירוטיות ומגבלה בולטת בהתאמה הסוציאלית וכושר העבודה. ב"כ הנתבעות הקשה על התובע בחקירה הנגדית, ותהה שוב ושוב מדוע מאז התאונה לא שב התובע לעבודה כלשהי, והתובע השיב בפירוט, בניסיון להסביר את מגבלותיו ותחושותיו. גם דבריו אלה הרשימו אותי מאוד והם אמינים ומשכנעים: "ת. ...אני שותה הרבה כדורים, אני לא ישן בלילה, אני קם עם סיוטים. אני לא ישן עם אשתי 7 שנים, אני לא מתבייש להגיד את זה. אני קם בלילה ובוכה מסיוטים, אני לא יכול לישון ואז אני שותה כדור שינה והוא עושה לי כאב ראש ואני הולך להחליף את הכדורים אצל הרופא ואז זה עושה לי עוד פעם כאבי ראש ועוד פעם אני צריך להתרגל לכדורים האלה. אני לא ישן בלילה. אתה חושב שלא הייתי רוצה לעבוד? הייתי עובד 14 שעות בבלוק רביד וזה לא הזיז לי בכלום. אתה יכול לראות את הכרטיס שלי שם. אני לא מסוגל". (עמ' 38, ש' 6 עד 11). 31. אשתו של התובע תיארה אותו כ"שבר כלי", שאינו יכול לתפקד באופן עצמאי בחיי היומיום, גם לצורך ביצוע פעולות פשוטות כגון שריכת נעליים, מקלחת והלבשה. כל הזמן מתלונן על כאבים עזים בגדמים, רגישות למגע ותחושת שריפה. מבחינה נפשית הוא עצבני, מתוסכל, מצב רוח ירוד, סובל מסיוטי לילה, בוכה רבות ומתבודד. (ר' תצהיר האישה- ת/2). בחקירתה הנגדית תיארה האישה את מגבלותיו של התובע, את מצבו הפיזי ובעיקר הנפשי, והדברים שאמרה מתארים את התוצאות העגומות שהותירה פגיעתו הפיזית והנפשית של התובע, הן עליו אישית והן על המשפחה בכללותה, והם אמינים ומהימנים בעיניי. להמחשה, אביא להלן את עדותה של האישה: "ש. דני ניסה לעבוד, חיפש עבודה, את יודעת, לא יודעת. ת. דני לא ניסה לעבוד כי הוא לא מסוגל לעבוד. ש. מה הוא בכל זאת עושה בבית בזמן הפנוי כשהילדים בגנים, בבית ספר, או כשאת בעבודה. איך הוא מעביר את זמנו. ת. (העדה בוכה על דוכן העדים) הוא כל הזמן בבית, הוא לוקח את הילדים לגן והוא כל הזמן מסתגר בתוך הבית. . . . . ש. אנחנו נמצאים פה היום ואנו ערים למצב הזה, מה שאנחנו מנסים להבין פה זה איך דני, שסך הכל הוא בחור חסון, גבר רציני, באמת נפגע ביד ימין, לא מסוגל לבצע דברים בסיסיים בבית, כמו קניות שהוא מסוגל לנהוג, או דברים בתוך הבית, או ללכת לחפש עבודה, לנסות לעבוד בעבודה קלה כמה שעות ביום, זה מה שאנחנו שואלים את עצמנו. ת. מאז התאונה דני הפך להיות שבר כלי. דני איבד אצבעות ואני איבדתי את הבית שלי. הוא לא יכול לעשות כלום בבוקר מלבד לקחת את הילד או לעשות דבר אחרי מריבות ומלחמות וממש גיהנום שיש לי בבית איתו, ממש מצבי רוח מתפרצים, צועק על הילדים, צועק עלינו. (עמ' 43 ש' 13 עד עמ' 44 ש' 3). 32. ב"כ הנתבעות טען כי התובע מפריז בתלונות על מגבלותיו הפיזיות והנפשיות, אלא שלטעמי, ולאור הרושם האמין שהותירו עלי התובע ואשתו, אינני רואה בתיאור תלונותיו ומגבלותיו שום הגזמה. תלונותיו סבירות ונתמכות הן במסמכים הרפואיים שהוגשו, והן בשיעור הנכויות שנקבעו, ועוד אין להתעלם מקביעות הנכות הזמנית ע"י ועדות המל"ל, וכן מהפעלת תק' 15 במלואה. אמנם, אין המדובר בקביעת נכות מחייבת, למעט החלק המתייחס לנכות הנפשית (מכוח הסכמת הצדדים), אלא שדוחות הוועדות הרפואיות שהוגשו ע"י שני הצדדים, הוגשו בהסכמה וללא הסתייגות. הנכויות הזמניות שנקבעו ע"י ועדות המל"ל, כמו גם הפעלת תק' 15 במלואה, יכולות לשמש אינדיקציה נוספת, ולתמוך בטענותיו של התובע. לתובע נקבעו נכויות זמניות כדלקמן: 70% לתקופה מ-30.08.02 עד 30.11.02. 50% לתקופה מ-01.12.02 עד 30.09.04. ולאחר מכן נקבעה נכות רפואית משוקללת (כולל הנכות הנפשית), בשיעור 53.22%, ולאחר הפעלת תק' 15 במלואה, הועמד שיעור הנכות על 80% (במעוגל). (ר' נ/8). ראיה נוספת למגבלותיו הקשות של התובע בחיי היומיום ניתן למצוא בדו"ח מחלקת השיקום של המל"ל, מ-27/3/05 (מתוך תיק השיקום נ/9, שהוגש ע"י הנתבעות): "בעקבות פגיעתו ביד ימין דומיננטית נזקק לסיוע בגילוח גזירת צפורניים, שריכת נעליים גריבת גרביים מתקשה ללבוש חולצה לכפתר כפתורים. מתקשה לחתוך אוכל ולחמם לבד. מתקשה לערוך קניות, להכניס מוצרים לשקיות ולשאת אותן ולבצע תיקונים קטנים בבית." נוכח האמור לעיל מקובלת עלי טענת התובע כי אכן הוא לא היה מסוגל, עד כה, לשוב למעגל העבודה ולהשתכר. 33. אפשר אמנם לתהות האם באמת ובתמים נעשה הכל ע"י התובע כדי לנסות ולהסתגל לעבודה מתאימה משך כל השנים שחלפו מאז התאונה, או שמא מדובר בניסיון להאדיר את מגבלותיו, כדי להגדיל את הפיצויים מהתביעה. נוכח האמון שנתתי בעדות התובע ואשתו, והמסמכים הרפואיים, ושאר ראיות, התומכים בטענותיו, שוכנעתי כי אכן התובע לא היה מסוגל, עד כה, לשוב למעגל העבודה. ידוע הוא שאנשים שונים מגיבים באופן שונה לטראומות שעוברים בחייהם; ואין לומר כי התובע לא עשה די להקטנת נזקיו. מה עוד, אין חולק שהתובע אכן לא עבד ולא השתכר משך כל התקופה מאז התאונה ועד היום. שונה המצב לגבי העתיד. מטבע הדברים, הערכת אובדן כושר העבודה לעתיד אפופת ערפל. אין לדעת בוודאות באם התובע ישוב למעגל העבודה, ולו באופן חלקי, אם לאו. בנתונים שהובאו לפניי, ובהתחשב בעובדה שמדובר באדם חסר השכלה מקצועית פורמלית, שסיים רק 11 שנות לימוד, ללא תעודת בגרות, וללא "עתיד אקדמאי", ואשר עד לתאונה עסק בעבודות פיזיות, הנני מעמיד את נכותו התפקודית לעתיד על שיעור של 75%. 34. נר לאמור לעיל, הנני קובע את הפיצויים המגיעים לתובע כדלהלן: א. הפסד השתכרות לעבר: כאמור, ממוצע שכרו ברוטו של התובע עובר לתאונה היה 8,996 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה ליום מתן פסק-הדין מגיע לסך של 10,375 ₪. מאז התאונה עד היום חלפו 100 חודשים. 10,375 ₪ x 100 חודשים = -.1,037,500 ₪ לסכום הנ"ל יש להוסיף ריבית שנתית בשיעור 4% ממחצית התקופה בסך -.172,917 ₪. סה"כ -.1,210,917 ₪. ב. הפסד כושר השתכרות לעתיד: כאמור, החישוב לעתיד על בסיס שכר ברוטו של 10,800 ₪, ונכות תפקודית בשיעור 75% (ר' סעיפים 29 ו-33 לעיל). 10,800 ₪ x 75% x מקדם ההיוון של 24.5 שנים (עד גיל 67) = 1,684,977 ₪. ג. כאב וסבל: בבואי לאמוד את הפיצוי ההולם בגין ראש נזק זה התלבטתי לא מעט. אמת היא שכל נכות ומגבלה תפקודית גורמת לכאב וסבל, אך המקרה שלפנינו מיוחד וקשה. לתובע נקטעו, כמעט כליל, ארבע אצבעות יד ימין, שהיא ידו הדומיננטית (אצבעות 2 עד 5); הקטיעה גורמת מטבע הדברים לעוות אסתטי קשה, שלא ניתן להסתירו מעיני הזולת, ואשר ילווה אותו כל חייו. בשל "הבושה" שהתובע מרגיש, הוא מעדיף לעטוף את ידו בחבישה אלסטית. אפשר להבין כי אין רגע קט שהתובע אינו "חי את התאונה"; וזאת בכל פעם שהוא רוצה לסחוב משהו, או לאחוז במשהו ביד ימין, לרחוץ פנים, לצחצח שיניים, להתגלח, לשרוך נעליים, לכפתר חולצתו, ועוד אין ספור פעולות יומיומיות פשוטות ותכופות, שלא יוכל לבצע. לכך יש להוסיף את הנכות הנפשית הקשה שנותרה אצל התובע, ולכל אלה הנסיבות המחרידות בהן אירעה התאונה. הנני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 400,000 ₪. ד. עזרת צד ג' - לעבר ולעתיד: כפי שפורט לעיל, התובע מוגבל באופן ניכר בפעולות פשוטות בחיי היומיום. אשתו העידה בתצהירה, כי לא רק שהתובע זקוק לעזרה רבה בחיי היומיום, אלא מאז התאונה אין הוא מסוגל, הן בשל מצבו הפיזי, והן בשל מצבו הנפשי, להושיט לה עזרה במטלות משק הבית למיניהן. אכן שמענו מפי התובע, ומאשתו, שהוא מסוגל לנהוג ברכב עם תיבת הילוכים אוטומטית, והוא אכן עושה זאת, אם לצורך הסעת אשתו והילדים ואם לצורך סידורים למיניהם, אך מדובר, לכל הדעות, בעזרה מועטה ביותר. הנני מעמיד את הפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, על דרך האומדנה על סך 200,000 ₪. ה. הוצאות רפואיות: התובע טען כי נשא בהוצאות טיפולים פסיכולוגיים לעבר בעלות של 200 ₪ למפגש, בתדירות של פעם בשבוע, וכן יזדקק גם בעתיד לטיפולים פסיכולוגיים באותה תדירות. התובע מפנה לאישור המל"ל (ת/3) מ-20.11.08 בו צוין כי אין הוא זכאי לטיפול פסיכולוגי במימון המוסד לביטוח לאומי, וכי לתובע אף אושר היוון חלק מהגמלה לצורך מימון טיפולים פסיכולוגיים. התובע צירף מספר קבלות, רובן ככולן לקופ"ח לאומית, ע"ס כולל (נומינלי) של כ-3,000 ₪ , שהוצאו בשנים 2002-2003. הגם שמדובר בנזק מיוחד, לא צורפו קבלות המעידות על תשלום הוצאות טיפולים פסיכולוגיים לתקופה החולפת. בהתחשב בכך שהתובע אכן נזקק בעבר לטיפולים נפשיים, ואף יזדקק בעתיד לטיפולים כאלה, ומאידך בהתחשב בכך שהתאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה, הרי שנקודת המוצא היא שהוצאות אלו כוסו ויכוסו בעתיד ע"י המל"ל. לא אכחד, אין לשלול את האפשרות שלמרות האמור התובע לא יזכה למימון הטיפולים הפסיכולוגיים ע"י המל"ל, או שהמימון יהיה חלקי. לאור האמור, הנני מעמיד את הפיצוי בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד, על דרך האומדנה, על סך 20,000 ₪. ו. הוצאות נסיעה: ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי התובע יתקשה לנהוג ברכב עם תיבת הילוכים ידנית, וכי יצטרך לנהוג ברכב אוטומטי עם התאמות למגבלותיו. התובע העיד בפניי כי הוא נוהג ברכב אוטומטי ללא מגבלות כלשהן (עמ' 4, ש' 5-10). סבורני, כי אין הצדקה לפיצוי התובע בסכום כלשהו בגין רכישת רכב עם תיבת הילוכים אוטומטית. בימינו, השימוש ברכבים אוטומטיים הפך לנחלת כלל האוכלוסייה, ואינו עוד בשימושם של נכים בלבד. התובע זקוק לרכב כפי שכל אדם מן הישוב זקוק לרכב. מכאן, שאין מקום לפיצוי בגין כך. יחד עם זאת, וכעולה מהתיעוד הרפואי שהומצא, נזקק התובע לנסיעות רבות לשם קבלת טיפולים רפואיים, הן בבי"ח פוריה, והן בבי"ח רמב"ם בחיפה. לאור האמור, אעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה, על דרך האומדנה, לעבר ולעתיד על סך 5,000 ₪. ז. הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים: התובע טען בסיכומיו להפסדי פנסיה בשיעור של 70% מגובה השכר, כשהם מהוונים בהיוון כפול (לתקופה מהגיע התובע לגיל 67 ועד גיל 79). אף שלתובע שנות ותק רבות הן במקומות עבודה קודמים, והן במפעלה של הנתבעת, התובע לא הביא ראיות לגבי גובה הפרשות המעביד לקרן פנסיה כלשהי, ולא ברור מהו השכר הקובע לצורך הפרשות אלו. ב"כ הנתבעות טען בסיכומיו, כי כעולה מתלושי השכר, לא הופרשו עבור התובע סכומים כלשהם בגין זכויות פנסיה ותנאים סוציאליים. לפיכך, יש לפסוק לו פיצוי בגין ראש נזק זה רק מחודש 1/08 (מועד כניסת החוק לתוקפו), בשיעור של 10% מהפסדי השכר לעבר, ובשיעור דומה (מהוון) לעתיד. אכן החל מה-01.01.08 חל על כל העובדים במשק "צו הרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים התשי"ז - 1957", מכוחו כל עובד שאין לו הסדר פנסיוני יהיה זכאי להיות מבוטח עפ"י הצו, וכפי שנקבע שם. באשר לתקופה שקדמה ל-01.01.08, צודק ב"כ הנתבעות כי יש להוכיח הפרשות פנסיה, ולכל הפחות זכאות להפרשות פנסיה, מה שהתובע לא עשה (ר' ע"א 7157/07 איי.איי.ג'י ביטוח זהב בע"מ נ' עזבון המנוח מוריס אברהם ז"ל). לפיכך, יחושבו הפסדי הפנסיה לתובע החל מ-01.01.08 ואילך. מקובל עלי חישוב הפסדי הפנסיה לפי שיעור הפרשות המעביד המוצע ע"י ב"כ הנתבעות (10% מהפסדי השכר). לאור האמור, יהא חישוב הפסדי הפנסיה כדלקמן: לעבר לתקופה של 33 חודשים (מ-01.01.08 ועד היום). 10,375 ₪ x 33 חודשים x 10% = -.34,238 ₪. לסכום הנ"ל יש להוסיף ריבית שנתית בשיעור 4% ממחצית התקופה. -.1,882 ₪. סה"כ -.36,121 ₪. חישוב הפסדי פנסיה לעתיד, בהיוון מגיל 67, עד תום תוחלת חיי התובע (גיל 79), ובהיוון כפול עד גיל 67. 10,800 ₪ (בסיס השכר ששימש בחישוב לעתיד) x 75% (הפסד כושר השתכרות)x 10% x 12 שנות היוון (מגיל 67 עד 79) x היוון כפול של 24.5 שנים = -.47,428 ₪. ניכויים: 35. מוסכם על הצדדים כי יש להפחית מסכום הפיצויים את ס"כ תשלומי המל"ל בגין התאונה. ב"כ הנתבעות טען בסיכומיו כי בהתאם לחו"ד האקטואר שי ספיר מיום 06.11.07 יש להפחית את הסכומים כדלקמן: בגין קצבת נכות מעבודה -.1,693,375 ₪. בגין קצבה מיוחדת -.604,357 ₪. סה"כ -.2,297,894 ₪. וכשסכום זה משוערך (הצמדה בלבד), יעמוד על סך -.2,493,684 ₪ (לפי חישובי הנתבעת). ב"כ התובע לא התייחס בסיכומיו לחישוב הסכומים שיש לנכות, אם-כי הסכים עקרונית שיש לנכותם, וגם לא הגיש תגובה לחישובי הנתבעות. מכאן הנני מסיק כי התובע מסכים לחישובי הנתבעות באשר לחישוב הסכומים שיש לנכותם. שערוך הסכום הנ"ל להיום (בצירוף הפרשי הצמדה בלבד), מגיע לסך של -.2,546,082 ₪, אותו יש להפחית מסכום הפיצויים. 36. לסיכום, ס"כ הפיצויים המגיעים לתובע כדלקמן: א. הפסדי שכר לעבר -.1,210,917 ₪. ב. הפסד כושר השתכרות לעתיד -.1,684,977 ₪. ג. כאב וסבל -.400,000 ₪. ד. עזרת צג ג' -.200,000 ₪. ה הוצאות רפואיות -.20,000 ₪. ו. הוצאות נסיעה -.5,000 ₪. ז. הפסדי פנסיה -.83,549 ₪. סה"כ -.3,604,443 ₪. ניכויים (לפי סעיף 35 לעיל) -.2,546,082 ₪. יתרה -.1,058,361 ₪. לסכום היתרה הנ"ל יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ כחוק, וכן הוצאות משפט בסך -.15,000 ₪. הנתבעות ישלמו את הסכומים הנ"ל, ביחד ולחוד, לתובע, באמצעות בא-כוחו, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק-הדין, שאם לא כן, ישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ההודעה לצדדים השלישיים: טענות המודיעות: 37. כאמור, הנתבעות שלחו הודעת צד ג' נגד משרד העבודה והרווחה (צד ג' 1) והמפקח מטעמו (צד ג' 2), בטענה כי עליהם לשפות את הנתבעים מאחר שהמפקח אשר ביקר במפעל במסגרת עבודתו, מספר פעמים לפני התאונה, לא התריע על פגמים כלשהם במכבש. 38. הכלל הוא, לטענת ב"כ המודיעות, כי סמכות גוררת עמה אחריות. על הרשות להפעיל את הסמכות שבידיה בזהירות הראויה, וכבר נקבע כי "סמכות הפיקוח על עבודה נושאת בחובה אחריות בקשר לביצוע העבודה" (מפנה לפסק-דינו של השופט שמגר בע"א 684/76 אייל נ' פוקסמן ואח' פד לא(3) 349,360). המודיעות טענו בסיכומיהן, כי למפקח העבודה סמכויות פיקוח נרחבות מכוח חוק ארגון הפיקוח על העבודה, תשי"ד - 1954 (להלן: "חוק הפיקוח"), כגון הסמכות להיכנס בכל עת לכל מקום עבודה, ולבדוק סדרי הבטיחות במקום העבודה (ר' סעיף 3 לחוק הפיקוח); המפקח האזורי אף מוסמך, על-פי סעיף 6 לחוק הפיקוח, לאסור שימוש במכונה המסכנת שלומו או בריאותו של אדם, ולחייב בצו את המחזיק במקום עבודה לנקוט, תוך זמן נקוב, אמצעים כמפורש בצו לשם הרחקת הסכנה. לטענת המודיעות, המפקח ביקר במפעל פעמים רבות עוד לפני התאונה, ידע על קיום המכבש והכיר אותו, אך הסתפק בבדיקה חזותית, ולא ביקש להציג בפניו את תהליכי העבודה במכבש, או לבחון את נוהלי העבודה והוראות הבטיחות. משום כך, המפקח גם לא נתן הערות כלשהן, קודם לתאונה, ביחס לעבודה על ראש התבנית, ותיקון תקלות דוגמת התקלה שבמהלכה נפגע התובע. לטענת המודיעות, זו הייתה הסתמכות לגיטימית מצד המעביד (הנתבעת מס' 1), הנתון תחת פיקוח המפקח על העבודה, שאם זה ימצא פגם כלשהו במכונה ו/או בהליך, כי אז הוא יסב תשומת לבו לכך, יעיר לו וידרוש תיקון הטעון תיקון. טענות צדדי ג': 39. האחריות לקיום הוראות פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל - 1970, חלה על המפעל בלבד, וקיומו של הפיקוח עפ"י חוק הפיקוח, אינו מעביר את האחריות, ואף לא באופן חלקי, אל הרשות המפקחת. חוק הפיקוח אינו פוטר את המעביד, או תופש המפעל, מכל חובה המוטלת עליו מכוח פקודת הבטיחות בעבודה. 40. המפקח לא יכול היה לצפות, מבחינה טכנית, את הסיכון הכרוך בתהליך הטיפול בתקלה של המצאות גוף זר בבטון שבתבנית, הן משום שהמפעל לא הציג מיוזמתו תהליך עבודה עם תקלה מעין זו, והן משום שהמפקח לא נתקל בתקלה מעין זו במסגרת ביקוריו הקודמים. יתרה מזו, גם מבחן הציפיות הנורמטיבית אינו מתקיים כאן, לטענת ב"כ צדדי ג'. מטעמי מדיניות משפטית אין הצדקה, בנסיבות העניין, להטיל על הציבור כולו את הנטל הכלכלי לשפות את המעביד, שחובת הזהירות שלו כלפי עובדיו הינה ברורה, בגין נזק שגרם לעובד שלו תוך הפרת חובת הזהירות שהוא חב כלפי הניזוק. אין זה סביר לדרוש ממפקח, שאחראי לפקח על 827 מפעלים, והגיע, כפי יכולתו, לביקורים במפעל הנתבעת בתדירות ממוצעת של אחת לשנה, לעמוד על כל אחד מאותם עשרות תהליכי עבודה הפעילים במפעל. ועוד, ניתן היה להיווכח כי המפקח ביצע את מלאכתו באופן ראוי וסביר לאורך כל התקופה (משך שנים), ונתן הוראות לשיפורים ותיקונים בכל דבר שעל-פי שיקול דעתו היה נחוץ. אחריות המדינה/דיון: 41. הלכה פסוקה היא, כי סמכות פיקוח הנתונה לרשות שלטונית יכול ותקים חבות של אותה רשות, במידה והפעלת סמכות זו נעשתה ברשלנות, או שלא נעשתה כלל. הפסיקה הכירה בעקרון זה בשורה של פסקי-דין. ניתן לראות כי המדינה חויבה בחובת זהירות מושגית וקונקרטית, מקום שנקבע כי מפקחיה ידעו או היה עליהם לדעת, על הסיכונים שגרמו בסופו של דבר לנזק. בע"א 8526/96 ע"א 8556/96 ע"א 8576/96 מדינת ישראל נ' פלוני נפסק, כי חובת הרישום מקימה חובת פיקוח של המדינה על ביצוע הרישום ועל כל המשתמע ממנו. מי שניזוק בגין אי-קיום חובת הפיקוח עשויה לקום לו עילת תביעה מכוח עוולת הפר חובה חקוקה או מכוח עוולת הרשלנות. נפסק עוד, כי קיום סמכות סטטוטורית אין בו כדי להעניק חסינות או לשלול אחריות וחובה. בסופו של יום, כל שנדרש מהרשות השלטונית הוא להפעיל את סמכויות הפיקוח הקנויות לה בסבירות בנסיבות העניין. הייתה גם פסיקה שהסתייגה מהרחבת אחריות המדינה, בעיקר מטעמים של מדיניות שיפוטית. בע"א 4758/98 (מחוזי חיפה) אורנים סילנסר נ' מ.י - משרד העבודה ואח' (16.03.2000), דובר על עובד שנפגע כתוצאה מהרמת משקל כבד. המערערת (המעביד) שלחה הודעת צד ג' כנגד המדינה בטענה שהמדינה התרשלה כלפיו בכך שלא התקינה תקנות בדבר הרמת משקל יתר, כאמור בסעיף 172 לפק' הבטיחות בעבודה. בית-המשפט דחה את הערעור, תוך מתן משקל גם למחיר הכלכלי הכרוך בהרחבת אחריות המדינה כל אימת שנטלה לידיה סמכות פיקוח. יש להבחין, לדעת כב' השופטת וסרקרוג, בין פעילות פיקוח לפעילות שיש בה שליטה על המפוקח, ועוד מקביעותיה של כב' השופטת וסרקרוג: "מבחינת המדיניות ולאור העקרונות של תחום הנזיקין בכלל, ראוי להבחין בין גורם הסיכון הישיר לבין חובת הפיקוח הכללית. הסיכון צריך שיהיה מוטל על מי ש"מוכר" שירות או נותן העבודה. שוק הביטוח הפרטי יכול לתת פתרון ראוי להקטנת הסיכון הישיר המוטל על המעביד. בכל מקרה לא ראוי ואולי אף לא נכון מבחינה כלכלית להביא לפיזור הסיכונים, במיוחד במקום בו קיים שוק ביטוחי פרטי. אין זה נכון מבחינת המדיניות הראויה לפזר סיכון על ציבור שאינו מקבל שירות. הדרישה למרכיב "השכנות" בין הצדדים מקורו בכך שמראש אנו מניחים שחובת הזהירות קיימת כלפי ה"שכן" ולא כלפי כולי עלמא. יתר-על-כן, כאשר בודקים את יחסי השכנות יש לבדוק אם מדובר במעשה, או במחדל, ואם הנזק שנגרם אכן נובע מן הפעולה או המחדל של הרשות השלטונית - הרשות כמפקח, או אולי מגורם אחר. במקרה זה המדינה אינה גורם הסיכון הישיר לנזק שנגרם, אם בכלל". (שם, סעיף 4. ב (2) לפסק-הדין). למשקל של המחיר הכלכלי, ראה גם פסק-דינו של כב' השופט ברק, כתוארו אז, בע"א 862/80 עיריית חדרה נד' אהרן זהר (14.07.83). 42. הדעה הרווחת כיום מצאה ביטוייה בפסק-דינו של כב' השופט עמית, שניתן לאחרונה (ב-07.09.10), בהסכמת השופטים פוגלמן וחיות בע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבח עבד אל קאדר. בעניין זה נדונה, בין היתר, שאלת אחריותו של משרד החינוך בגין נפילת שער כדורגל על תלמיד במהלך שיעור התעמלות. כבוד השופט עמית פסק, כי במקרה זה יש מקום להטיל אחריות על משרד החינוך, שכן הוכח, כי בבית הספר הנדון התקיימה ביקורת בטיחותית ונתגלה למשרד החינוך ליקוי בטיחותי, אך לא הוכח כי משרד החינוך ווידא תיקון הליקוי על אף שלטענתו הורה על תיקון הליקוי. במקרה זה העמיד בית המשפט את אחריות משרד החינוך בשיעור 10%. במסגרת זו ציין כבוד השופט עמית: "אבהיר כי איני סבור שיש להרחיב את אחריות משרד החינוך לכל ליקוי בטיחותי בבית ספר בארץ, באשר אין באפשרות משרד החינוך לפקח על מצב המתקנים בכל בתי הספר בכל רגע נתון. אך משקיימה הרשות הציבורית פיקוח ומצאה ליקויים ואף התריעה על הליקויים, שומה עליה לעקוב ולוודא כי הליקוי תוקן...". (סעיף 31 לפסק-הדין), (ההדגשה שלי - ס.י.). ובהמשך: "...אין להשוות אחריותו של מפקח צמוד או מפקח עליון בפרוייקט בניה כזה או אחר, לאחריותה הכללית של המדינה לדאוג לפיקוח ולרישוי של מקומות עבודה ועסקים. חובת הזהירות הראשונה והמיידית חלה על העוסקים במלאכה, על יוצרי הסיכון, ואילו על המדינה מוטלת חובת זהירות משנית כמי שנמצאת במעגל השני של האחריות וכמי שאחריותה מתבטאת לרוב במחדל. במצב דברים זה, דומני כי יש לבחון מחדש את מדיניות הטלת האחריות הנזיקית על המדינה בכובעה כגוף מפקח ביחד ולחוד עם המעוולים העיקריים. שאם לא כן, הפכת את המדינה למעין "מבטח על" של כל הפעילות במשק בכל תחומי החיים שלגביה יש למדינה סמכויות פיקוח, רישוי והסדרה...". (שם סעיף 45 לפסק הדין). עוד נפסק בהמשך: "...מקום בו נמצא כי אחריותה של המדינה היא "במעגל השני" ונובעת ממחדל בהפעלת סמכויות שלטוניות מובהקות כמו פיקוח, רישוי והסדרה. לטעמי, במקרה כאמור, ראוי ליתן לבית המשפט שיקול דעת להבחין בין המדינה לבין מעוול שאחראי באופן "ישיר" לנזק ולהורות במקרים המתאימים כי החיוב של המדינה כלפי הניזוק יהיה לפי שיעור האחריות שהושת עליה על פי מבחני האשם המוסרי...". (שם סעיף 46 לפסק הדין). 43. ולענייננו, אין חולק כי המפקח נהג נוהג לבקר במפעל בתדירות של אחת לשנה, במהלך ביקוריו סייר במפעל, בדק והתריע מפני ליקויים שמצא. לא אחת אף התריע המפקח על ליקויים שמצא במכבש המדובר ובחדר המכבש, כגון: רצועות מנוע המכבש לא מוגנות (התרעה שחזרה על עצמה מספר פעמים), ומסוע המכבש עם רצועה לא מוגנת (ר' נספחים לתצהירו נ/16). המפקח העיד בתצהירו, והדברים לא נסתרו, כי דרך הטיפול שהייתה נהוגה במפעל, באשר להוצאת גופים זרים מהבטון שבתבנית (ע"י הכנסת ידיים) לא הייתה ידועה לו עובר לתאונה, ואף הוסתרה ממנו בכל ביקוריו במפעל, והיא התגלתה לו רק במסגרת החקירות שביצע מתוקף תפקידו, אודות נסיבות התאונה הנדונה. עוד מציין המפקח בדו"ח המסכם שערך לאחר חקירת התאונה (מצורף לתצהירו), כי במפעל לא היה נוהל פעולה לגבי הוצאת גופים זרים מהתבנית של המכבש, והדברים מקובלים עלי. ניתן להתרשם מעדותו של המפקח, וגם מהדוחות שהוציא כל אימת שביקר במפעל, כי הבדיקות שביצע, וההנחיות וההערות שנתן, וכן המעקב אחר תיקון הליקויים שנמצאו, נעשו באופן יסודי, ולא כדי לצאת ידי חובה. 44. עדותו של התובע מלמדת כי כלל לא ניתנה הדרכה באשר לאופן הטיפול בתקלה מסוג זה. כל שהיה הוא פרקטיקה שנהגו על פיה גם קודמיו בתפקיד, אלה שהנחילו לו את הידע והניסיון שלהם בתפקיד "בקריסט", וכך הוא נהג בעקבותיהם, ללא שאי פעם נאמר לו שעליו לטפל בתקלה בצורה אחרת, או שמישהו מהממונים עליו העיר לו, או הזהיר אותו מפני הסכנות הטמונות בדרך פעולה זו. גם המפקח העיד בחקירתו הנגדית, כי בעת שהגיע למפעל כדי לחקור את נסיבות התאונה, אף אחד מנציגי המפעל לא הדגים בפניו איך מוציאים באופן בטוח אבן מהתבנית, או שלצורך כך משתמשים בשרשרת כלשהי (עמ' 73 ש' 9-11 + עמ' 82 ש' 20); אגב, הדברים מחזקים את מסקנתי שלעיל, כי טענת עדי ההגנה שעל התובע היה לרתום את ראש המכבש לשרשרת לפני הכנסת ידו לתבנית נולדה אך לצורך ההגנה, וכי נוהל זה כלל לא היה קיים. 45. הנה אם כן, המפקח לא ידע, במישור העובדתי, אודות קיומו של הסיכון, שהביא בסופו של יום לתאונה. האם יכול היה, או צריך היה, לדעת על קיומו של סיכון זה? גם לשאלה זו התשובה היא שלילית. הוכח בפניי כי מדובר בתקלה שמתרחשת מדי פעם, לעתים יותר מפעם אחת ביום, ולעתים חולף שבוע ללא שהיא מתרחשת כלל. כן, הוכח בפניי כי הטיפול בתקלה זו אורך דקות מועטות. מאידך, לא הובאה בפניי ראיה כי המפקח צפה, או נתקל אי-פעם בתקלה מעין זו בעת שביקר במפעל, וכן הוכח בפניי כי לא הובא לידיעתו בכל דרך שהיא קיומה של תקלה כזו, ולא באה, אם מצד נציגי המפעל ואם מצד מי מעובדיו, פניה להתייעצות לפתרון בטיחותי לתקלה מעין זו. ועוד, התקלה שהתרחשה לא הייתה בגדר הציפיות של המפקח הסביר. ההנחה היא שבטון הנשפך לתבנית לצורך ייצור הבלוקים נקי מגופים זרים, וכי החומר עובר ניקוי מגופים זרים עוד בטרם מוכנס לתהליך הייצור. משהגעתי למסקנה כי המפקח לא יכול היה, במישור הטכני, ולא צריך היה, במישור הנורמטיבי, בנסיבות העניין, לצפות קיומה של התקלה הספציפית, או הסיכון הכרוך בנוהל הטיפול בתקלה, והנזק שבעקבותיו, הרי שבנסיבות המקרה לא חלה על המפקח חובת זהירות כלפי המפעל, ומן הסתם לא הפר חובה זו. לאור האמור, דין ההודעה לצדדים שלישיים להידחות. הנתבעות (המודיעות) ישלמו לצדדים השלישיים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של -.30,000 ₪, וזאת תוך 30 ימים מיום המצאת פסק-הדין, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשיצבאאגף השיקוםהפרעה פסיכונוירוטית