פסק-דין ערעור זה בדין יסודו. אנו סבורים שבגדר תקנות 368 ו-369 (כיום תקנות 377 ו 378- לתיקון מתשס"א), לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984- לפני תיקונן קיימות בידי המחזיק, שנשלחה לו הודעה למחזיק, אופציה להחליט על קיומן של שאפשרויות: (1) שלא להגיב עליה; (2) לכפור בקיום החוב; (3) להודות בחובו לנתבעת - ואין אפשרות אחרת. לפיכך מקום, שכמו במקרה הנוכחי, מסר המחזיק הודעה מותנית בקיומו של חוב לנתבע, אין לפרש את הודאתו בהודאה בחוב אלא ככפירה ועל הנושה מוטל, אם ברצונו לכפור בקיומו של התנאי, להגיש בקשה לאישור העיקול, דבר שלא נעשה במקרה דנן; לפיכך יכול והיה מקום בהליך שנתקיים לפני בית משפט השלום לקבל את עתירתו הראשונה של המערער; אך בית משפט השלום התיר למערערת לחזור בה מ"הודאתה" ועל חלק זה של פסק דינו של בית משפט השלום לא הוגש ערעור, על ידי המשיב. אין אנו סבורים שמה שהוגדר כהסכם דיוני בלשכת ההוצאה לפועל חסם את הדרך בעד המערער מלהגיש את תובענתה למתן פסק הדין ההצהרתי לגבי משמעות הודעתה, שהיא המהווה נשוא ההליך שלפנינו; והשווה: רע"א 587/95 תק-על 95(1), 7. אך אפילו לו סברנו שהדין עם המשיב בענין זה, מהראוי לסיים את הפרשה בהליך הנוכחי ולא להניח את ההכרעה בו לדיון בערעור אפשרי שיוגש על החלטת יושב ראש ההוצאה לפועל. אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומשיבים את פסק דינו של בית משפט השלום על כנו. אנו קובעים הוצאות ערעור זה בסכום של 10,000.- ש"ח לפי התוצאות בבקשה לאישור העיקול שתוגש תוך 15 ימים מהיום (וימי הפגרה בכלל) עיקול צד ג'עיקולעיקול צד ג'עיקול