החלטה 1. זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט גלעדי), בע"א 1325/98, בו בוטלה החלטת ראש ההוצל"פ בבאר-שבע (מר א' בן יוסף), על פיה חויבה המשיבה 1 לשלם חוב שחב בו המשיב 2 למבקשים בסכום של 90,006 ש"ח, בתוספת הצמדה וריבית, מיום 24.4.92 ועד תשלומו בפועל - וזאת עד גבול החוב הפסוק בתיק. 2. עיקרי העובדות הצריכות לעניין הן: המבקשת 1 (להלן: "חברת קוטב") פתחה בהליכי הוצאה לפועל נגד משיב 2 (להלן: "וקנין") על סמך שטר חוב. וקנין שימש סוכן ביטוח אשר עבד גם עבור המשיבה 1 (להלן: "חברת מנורה") וזו נהגה לשלם לו עמלות בהתאם לפוליסות שהנפיק. קוטב המחתה את זכותה למבקשים 2 ו3- והם פעלו כזוכים העומדים בנעליה. לצורך גביית החוב מוקנין, בקשו הזוכים להטיל עיקול על כספים המגיעים לו אצל מנורה (צד ג'), והומצאה הודעת עיקול בהתאם. הודעת העיקול היא מיום 2.4.92 והומצאה ביום 14.4.92 למנורה. מנורה העבירה כספים מסוימים לזוכים בהתאם להודעת העיקול והמשיכה בתשלומים אלה עד 6/93. במועד זה הפסיקה את התשלומים בטענה כי לא מגיעים ממנה כספים נוספים לוקנין מאחר שלה עצמה יש תביעה כלפיו עקב שליחת ידו בכספים המגיעים לה. כעבור 5 שנים בקשו הזוכים לזמן את נציג מנורה לחקירה אולם נציגה לא התייצב וכתוצאה מכך בקשו לחייב את מנורה כצד ג' לשלם להם את יתרת החוב הפסוק. בקשתם נענתה על ידי ראש ההוצל"פ. מנורה פנתה ב2/99- בבקשה לבטל החלטה זו אולם בקשתה לא נדונה. 3. בצד בקשת הביטול האמורה, הגישה מנורה ערעור לבית המשפט המחוזי אשר נתקבל ובמסגרתו בוטלה החלטת ראש ההוצל"פ, והדיון הוחזר אליו על מנת שנציג מוסמך של מנורה ייחקר בנושא המחלוקת, קרי: מהי היתרה, אם בכלל, שמנורה חברה לוקנין במועד תחילת תוקפו של צו העיקול ו3- חודשים לאחריו. עיקר הטעמים למסקנת בית המשפט היו אלה: אף כי מנורה התרשלה במשך כל ההליכים, אין הצדקה לחייבה ביתרת החוב הפסוק המגיע לזוכים בנסיבות המקרה. ביחסים שבין הזוכה לבין צד ג' בהליכי הוצאה לפועל, עצם קיומו של צו עיקול אין משמעותו כי צד ג' חב לזוכה בחובו הפסוק של החייב ויש בכל מקרה להוכיח כי צד ג' אכן חייב בתשלום. הנטל רובץ על הזוכה לעשות כן, וזאת גם אם צד ג' אינו מגיב לצו העיקול ואינו משתף פעולה בהליכי ההוצאה לפועל. תפישה זו נסמכת על הלכה פסוקה בבית המשפט העליון (רע"א 5222/93 גוש 1992 בע"מ נ' חברה חלקה 168 בגוש 6181 בע"מ, תק' עליון 94(2) 1458; וכן רע"א 5211/97 חיטים מכון תערובת בע"מ נ' טנא, אגודה שיתופית מרכזית לשיווק, דינים עליון נ"ג 885). גם אם מנורה לא התייצבה לחקירה והתרשלה בכך, הזוכים לא הוכיחו כי היא מחזיקה כספים השייכים לוקנין הנתפסים על ידי צו העיקול, ולפיכך חיובה במלוא החוב הפסוק של החייב אינו נכון ואינו צודק. יתרה מזו: על פי סעיף 44(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז1967-, צו העיקול שהוצא מוגבל לנכסי החייב המצויים בידי צד ג' ביום המצאת הצו ואלה שיגיעו תוך 3 חודשים מאותו יום. התברר כי מנורה העבירה כספים לזוכים במשך תקופה העולה על 3 חודשים וזאת אף שלא הוכח כי במשך שלושת החודשים לאחר קבלת הצו היתה מנורה חייבת כספים כלשהם לוקנין. בשל כל אלה החליט בית המשפט המחוזי לבטל את חיובה של מנורה לשלם לזוכים את יתרת החוב הפסוק, תוך החזרת הדיון לראש ההוצל"פ, ומתן ארכה להגשת הערעור שהגשתו נתאחרה בכפוף לחיוב מנורה בהוצאות. 4. המבקשים מעלים טענות שונות כנגד החלטת בית משפט קמא - חלקן בעלות אופי דיוני וחלקן בעלות אופי מהותי. עיקר הטענות הדיוניות הוא כי הערעור הוגש לא במועד ולא לווה בבקשה להארכת מועד וכי קיים חשש שהוכנסו שינויים בפסק הדין לאחר שנחתם וניתן; ובאשר לפן המהותי, נטען כי פסק הדין מציג את העובדות בצורה לא מדויקת והוא שגוי ביישום ההלכות הרלבנטיות. על פי הטענה, ההלכות עליהן הסתמך בית משפט קמא לעניין חובת הזוכה להוכיח את חבות צד ג', כתנאי מוקדם לחיובו על פי העיקול, אינן חלות מקום שהוא הפגין זלזול בהליכי הוצאה לפועל. כן נטען כי אין לראות בענייננו את צו העיקול כמוגבל לתקופה של שלושה חודשים לאחר המצאתו שכן הצדדים בהתנהגותם התייחסו לצו כתקף גם מעבר לתקופה זו. הטעם לכך הוא שהזכויות על פי הפוליסות נרכשו בעבר ואילו התשלומים על פיהן הם רק מימוש של אותן זכויות ולכן אינם מוגבלים לתקופת שלושת החודשים. 5. דין הבקשה להידחות. במישור המהותי, אינני רואה מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא, לפיה לא היה מקום לחייב את מנורה בתשלום החוב הפסוק שחב בו וקנין כלפי הזוכים בלא הוכחה פוזיטיבית כי מנורה אכן החזיקה במועד הקובע כספים המגיעים לוקנין ואשר נתפסו על ידי צו העיקול. זאת, גם בהנחה שהיא התרשלה בכל הכרוך לחובתה לשתף פעולה בהליכי ההוצאה לפועל. הנטל להוכיח את חבותה של מנורה לשלם כספים מכוח צו העיקול רובץ על הזוכים והם לא עמדו בו. חיובה של מנורה בחוב הפסוק של וקנין ניתן בלא הוכחה כלשהי, ובשל אי התייצבותה של מנורה להליכי החקירה, ובשל כך לבד. בעניין זה כבר נפסק בפרשת גוש 1992 בנין בע"מ הנ"ל כי חיובו של צד ג' בחוב הפסוק של החייב על פי סעיף 48(א) לחוק ההוצל"פ מותנה בכך שהוא לא פעל על פי חובתו מכוח סעיף 47 לחוק למסור לידי המוציא לפועל את "הנכסים המעוקלים" שבידו או לא שילם חובות המגיעים ממנו לחייב. פשיטא שהדבר מחייב הוכחה כי אכן קיימים בידיו נכסים וחובות כאלה, שאם לא כן, אין לראות את צד ג' כמי שהפר את הוראות המסירה למוציא לפועל. העובדה כי צד ג' לא הגיב לצו העיקול שהומצא לו, כשלעצמה, אינה מספקת לצורך חיובו. תפישה זו מקבלת מישנה תוקף עם העלאתה של זכות הקנין ומעלה זכות יסוד על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו והחובה המשתמעת ממנה ליתן הגנה ראויה לזכות הקנין של צד שלישי. גישה זו תואמת גם הסדרים מקבילים בתחום העיקול אצל צד שלישי על פי תקנות סדר הדין האזרחי. החלת הגיונה של הלכה פסוקה זו בענייננו היתה במקומה ואיני רואה מקום להתערב בכך. אשר למישור הדיוני - אין לכחד כי התנהגותה של מנורה ביחס להליכי ההוצאה לפועל היתה רחוקה מלהניח את הדעת ובית משפט קמא היה ער לכך. עם זאת, כאשר שקל, זה כנגד זה, את חיובה של מנורה ביתרת סכום החוב בפסוק - בלא שחבותה הוכחה כדבעי - מול מחדליה הדיוניים, הוא ראה לראוי לתת משקל מכריע לעניין המהותי שלא לפגוע בזכות הקנין של מנורה גם אם נפל פגם בהתנהגותה הדיונית, ונתן ביטוי למחדליה בחיובה בהוצאות. 6. החזרת העניין לדיון בפני ראש ההוצאה לפועל, כפי שהחליט בית המשפט המחוזי, תאפשר בחינה מחודשת של שאלת חבותה של מנורה כצד ג' כלפי הזוכים, במסגרת צו העיקול, כפי שהורה בית משפט קמא. לאור האמור, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות. פוליסהעיקול צד ג'חברת ביטוחעיקול