להלן פסק דין העוסק בנושא תאונה של עובד מתנדב בארץ: פסק דין 1. התובע, יליד 13.1.1953, הנו תושב העיר סיאטל בארצות הברית אשר שהה בארץ באשרת שהייה של תייר מיוני 1995 ועד 1.12.2003 והתנדב במרכז הבהאי העולמי בחיפה- הנתבע מס' 1 (להלן- "המרכז הבהאי"). התובע הנו מסגר אומנותי במקצועו. 2. עפ"י הנטען בכתב התביעה, ביום 26.10.01 במסגרת עבודתו ההתנדבותית במרכז הבהאי, התבקש התובע לסייע לאחראי על התחזוקה במרכז הבהאי בהעברתו של כבל חשמל מעל גגות בתי המלאכה. התובע התבקש לעלות על אחד מהגגות. בעת שהתובע הילך על הגג הוא דרך על פתח אור העשוי מפיברגלס אשר נשבר. התובע נפל ונפגע באגן , בעמוד השדרה ובכף ידו הימנית. שאלת האחריות: 3. רשלנות: ב"כ התובע טוען כי המרכז הבהאי חב חובת זהירות של מעביד כלפי התובע, שכן נקבע בהלכה הפסוקה כי במסגרת פקודת הנזיקין אין חשיבות לקיומו של חוזה לצורך הגדרת יחסי עובד מעביד וכי אף מתנדב מזדמן עשוי להיחשב כעובד. ב"כ התובע מוסיף, כי אף אם התובע נקרא ע"י המרכז הבהאי "מתנדב", הרי שבפועל הנו נופל להגדרת "עובד" שכן הוא קיבל בתמורה לעבודתו טובות הנאה ובהן: מגורים, אוכל, דמי כיס, תשלום בגין שימוש ברכב ובנוסף, הוא היה נתון לשליטה מלאה של המרכז הבהאי. חובת הזהירות של המרכז הבהאי כוללת, לטענת ב"כ התובע, את החובה לדאוג למקום עבודה בטוח, החובה להזהיר את העובדים מפני הסיכונים הקיימים במקום העבודה, החובה להדריך את העובדים לגבי אופן ביצוע העבודה והחובה לספק אמצעי בטיחות לעובד. ב"כ התובע מוסיף ומציין כי המרכז הבהאי חב חובת זהירות כלפי התובע גם בשל היותו בעליו ו/או המחזיק במבנה שבו נפגע התובע. לטענת ב"כ התובע, הוכח כי מר דרוויש, עובד המרכז הבהאי, הורה לתובע לעלות על הגג, כי התובע לא קיבל כל ציוד ביטחון לעלייה על הגג וכי לא היו על הגג קרשים לצורך הליכה עליו. עוד טוען ב"כ התובע, כי הוכח שלא ניתן היה לראות את פתח האור דרכו נפל התובע בשל הלכלוך על הגג ומאחר שלא סומן וכי התובע לא הוזהר מפני פתח האור. אמנם האחראי על התחזוקה אמר לתובע ש"יזהר מפתח האור", אך לא הצביע היכן נמצאים פתחי האור ולא אמר כי קיימים פתחי אור נוספים מלבד זה אותו ראה התובע ושהיה צבוע בירוק. ב"כ התובע טוען כי בכך התנהג המרכז הבהאי באופן בלתי סביר והפר את חובת הזהירות שלו כלפי התובע. 4. הנתבעים טוענים כי לא חלה על המרכז הבהאי בנסיבות העניין חובת זהירות של מעביד כלפי עובד ביחס לתובע. התובע היה מתנדב ולא היה מחוייב בעלייה על הגג, וזאת בייחוד לנוכח טענתו כי זו לא היתה עבודתו השגרתית. לטענתם, היתה זו החלטתו של התובע לעלות על הגג ללא אמצעי בטיחות. עם זאת, הנתבעים מודים כי המרכז הבהאי חב חובת זהירות כלפי התובע מכוח היותו הבעלים והמחזיק של המקרקעין, אולם טוענים כי יש לייחס לתובע אשם תורם. על אשמו התורם של התובע אדון בהמשך. 5. מהאמור עולה, כי אין למעשה מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות של המרכז הבהאי כלפי התובע. היות התובע מתנדב ולא עובד אינה משפעת על חובת הזהירות של המרכז הבהאי כלפיו. ראו למשל האמור בע"א 2472/90 גיא מלמד נ' בל גידול סוסים בע"מ ו-3 אח', פ"ד מו(5) 447 , עמ' 452: "לעניין האחריות כלפי המערער, אחת היא אם בנסיבות המקרה היה המערער עובד של המשיבים, או אם בעת קרות המקרה רק פעל במסגרת הכללית של סיוע למשיבים בחווה. יש לזכור, שנהוג היה ביחסיו של המערער והמשיבים שהוא היה מסייע להם לטפל בסוסים וכנגד זאת האחרונים היו מאפשרים לו לרכב על הסוסים שבחווה. אך יומיים קודם לכן ניהל את החווה לבקשתם. לפיכך, כשפנה המערער אל פרנקי ביום המקרה והציע שיוציא את הסוס לטיול במנאז', היה זה במסגרת היחסים המיוחדים שהיו בינו לבינם, ולא כמתנדב זר. היה זה במסגרת טיפול מסייע בסוסים שהעניק המערער למשיבים, טיפול שפרנקי אישר והסכים לו. בנסיבות אלה, אין ספק שהמערער היה "שכנם" של המערערים - "שכן" המסייע להם בניהול החווה וטיפול בסוסים שבה כשהוא נתון למרותם - במובן זה שהם חבו כלפיו חובת זהירות (לעניין חובת הזהירות כלפי "שכן", כמובנו בפסק דינו של הלורד אטקין בפרשת .DONOGHUE V STEVEUSON ראה, לדוגמה, בע"א 343/74 גרובנר נ. עירית חיפה, פס"ד ל(1) 141, בעמ' 154)". כן ראו ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי ואח', פ"ד נח(1) 1 ,עמ' 19-20: "השאלה הניצבת לפנינו היא, אם יש להכיר בחובת זהירות מושגית ביחסים שבין תנעמי למינרב וסולל בונה, בנסיבות שבהן הוא מוזמן לבצע עבודה בעבורן, למרות שאינו עובד שלהן. לענין זה מקובל עלינו כי: 'מהמסקנה שלא מתקיימים יחסי עובד מעביד בין הצדדים לא נובעת, בהכרח, המסקנה שלא קיימת חובת זהירות בין צד למשנהו'... אכן, תנעמי לא היה עובד של מינרב או סולל בונה, אולם הוא ביצע עבודה עבורן, ויש להכיר בקיומה של חובת זהירות מושגית ביניהם. על מינרב וסולל בונה מוטלת חובה כללית להבטיח את שלומו ובטחונו של כל אדם שהן צופות או צריכות לצפות שעשוי להיות מושפע מן המתרחש בשטח המבנה, בין אם הוא עובד ובין אם קבלן עצמאי ..." חובת זהירות קונקרטית קיימת, אם בנסיבות המקרה, אדם סביר יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק למי שניזוק בפועל (שם). בעניינו התנאי מתקיים: האחראי על התחזוקה במרכז הבהאי, שהוא שלוחו, צריך היו לצפות כי התובע עלול לפול מהגג אם לא ינקטו אמצעי זהירות הולמים. 6. עפ"י הראיות שלפני, המרכז הבהאי הפר את חובת הזהירות מאחר שלא נקט באמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע את נפילת התובע מהגג. אין חולק כי התובע לא קיבל כל ציוד ביטחון לעלייה על הגג. התובע אף לא קיבל הנחיות באשר למקום המצאם של כל פתחי האור שעל הגג. אמנם האחראי על התחזוקה אמר לתובע ש"יזהר מפתח האור", אולם הוא התכוון לפתח האור אותו ראה גם התובע, שהיה צבוע ירוק, ולא ציין קיומו של פתח אור נוסף. פתח האור לא היה מסומן בדרך כלשהי ואף לא ניתן היה לראותו בשל הלכלוך שהצטבר על הגג (עמ' 3, 10 לפרוטוקול עדותו של התובע). עדות התובע בהקשר זה לא נסתרה ע"י הנתבעים. הנתבעים צירפו תמונות שצולמו לאחר האירוע ובו נראה הגג נקי ורואים כי צבעו של פתח האור אינו שונה מצבע האסבסט. אולם, מאחר שהתמונות צולמו לאחר האירוע הן אינן סותרות את גרסת התובע. הנתבעים לא העידו את אחראי התחזוקה שיכול היה למסור גרסה שונה משל התובע ועובדה זו פועלת לרעתם. אילו ננקטו אמצעי זהירות סבירים למניעת נפילה מן הגג, נפילת התובע היתה נמנעת. 7. ב"כ התובע טוען אף לקיומה של הפרת חובה חקוקה, אולם לנוכח קביעתי בדבר קיומה של רשלנות, איני רואה צורך לדון בכך. 8. חבות הנתבעת מס' 2: הנתבעת 2- מגדל חברה לביטוח בע"מ- הנה חברת הביטוח אשר ביטחה את המרכז הבהאי בביטוח אחריות צד שלישי. פוליסת הביטוח, אשר היתה תקפה במועד הרלוונטי, קובעת כי המתנדבים המועסקים ע"י המרכז הבהאי יחשבו כצד שלישי לצורך הביטוח. חבות זו של נתבעת 2 אינה עומדת במחלוקת. אשם תורם: 9. הנתבעים טוענים כי יש לייחס לתובע אשם תורם לקרות התאונה בשיעור של לפחות 40%. לטענתם, התמונות שצולמו לאחר האירוע מוכיחות כי פתח האור נראה בבירור. כפי שציינתי לעיל, התמונות אינן יכולות להוות הוכחה לטענת הנתבעים, שלא הוכחה בדרך אחרת. עוד טוענים הנתבעים, כי התובע, אשר הודה כי עבד בביתו ובבית אמו על גגות, היה צריך להיות מודע לכך שלגגות קיימים פתחי אור העשויים פיברגלס או זכוכית אשר דריכה עליהם מהווה סכנה. הנתבעים מוסיפים כי משהוזהר התובע כי קיים פתח אור היה עליו לבקש כי יראו לו את מיקומו, וזאת בייחוד לאור טענתו כי הגג היה לא נקי. לגרסת הנתבעים, החלטת התובע לדרוך על הגג היתה בלתי סבירה באופן קיצוני. ב"כ התובע טוען כי אין במקרה דנן כל רשלנות תורמת של התובע. זאת מאחר והתובע העיד כי זו היתה הפעם הראשונה שעלה על גגות במקום וכן העיד כי ניסיונו בעבודה על גגות מסתכם בכך שניקה עם סולם מרזבים את הגגות של בתי אמו. עוד העיד התובע כי לא ניתן היה לראות את פתח האור דרכו נפל בגלל הטחב והפטריות בגג וכי לא יכול היה לדעת כי קיים בגג פתח אור נוסף על זה הצבוע ירוק שהיה ליד מר דרוויש, אחראי התחזוקה. אני סבורה כי אין לייחס לתובע אשם תורם משמעותי. לתובע לא היה ניסיון בעבודה מקצועית על גגות (עמ' 10 לפרוטוקול עדותו). התובע לא יכול היה להבחין בפתח האור בשל הלכלוך על הגג ולא היה עליו להניח שקיים פתח אור נוסף מלבד זה הצבוע ירוק אותו ראה ושממנו הוזהר ע"י מר דרוויש. עם זאת, אין להתעלם מכך שהתובע ידע את הסיכון הכרוך בעבודה על הגג ואף העיד (עמ' 10) כי ידע שבארה"ב משתמשים באמצעי ביטחון בעבודה בגובה. לאור האמור, אני רואה לנכון לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 10%. הנזק: 10. נכות רפואית: כתוצאה מהנפילה התובע נפגע באגן , בעמוד השדרה ובכף ידו ואושפז לתקופה ממושכת. התובע הגיש חוות דעת מיום 2.5.03 של האורטופד פרופ' רופמן, אשר קבע כי בשל הנזק בעמוד השדרה המותני קיימת לתובע נכות בשיעור של 10% בהתאם לסעיף 37(7)א לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז -1956 (להלן- תקנות המל"ל). כן קבע פרופ' רופמן כי יש מקום להפעלת תקנה 15 והעמיד את נכותו על 15%. התובע הגיש בנוסף את חוות הדעת מיום 20.4.03 של ד"ר קרב, מומחה לכירורגיה של היד, אשר קבע כי נכותו של התובע בשל הפגיעה בכף היד הימנית הינה בשיעור של 20% בהתאם לסעיף 41(10)ז לתקנות המל"ל. כן קבע ד"ר קרב כי בהתחשב בכך שהתובע לא יוכל לחזור לעיסוקו כמסגר עקב אי יכולת לאחוז כראוי במכשירי עבודה יש להפעיל את תקנה 15 ולהעמיד את הנכות על שיעור של 30%. הנתבעים הגישו את חוות דעתו של ד"ר וייס בתחום האורטופדי מיום 21.4.04. ד"ר וייס קבע כי לתובע אין הגבלה בתנועת יד ימין וכי נכותו בשל הפגיעה ביד הינה 5% לפי סעיף 35(1) בין (א)(ב) לתקנות המל"ל. באשר לפגיעה בעמוד שדרה מותני, קבע ד"ר וייס כי לתובע נכות בשיעור של 5% לפי סעיף 37(8)(א) לתקנות המל"ל. ד"ר לין, כירורג-אורטופד, מונה כמומחה מטעם בית המשפט. ד"ר לין קבע כי נכותו הצמיתה של התובע בגין התאונה הנה: 10% על פי סעיף 37(8)ב לתקנות המל"ל בשל הפגיעה בעמוד שדרה מותני; 10% על פי סעיף 41(10)ה לתקנות המל"ל בגין ההגבלה בתנועות שורש כף יד ימין; 5% על פי סעיף 31(4)א.1 לתקנות המל"ל בגין פגיעה בדרגת חומרה קלה מאוד בעצב המדיאני הימני. הנכות המשוקללת הנה 23.05%. אני רואה לנכון לאמץ את חוות דעתו של ד"ר לין ולהעמיד את הנכות הצמיתה המשוקללת של התובע על 23.05%. 11. כאב וסבל: עקב התאונה, התובע אושפז בבית החולים רמב"ם לתקופה של 28 יום ועבר מספר ניתוחים. עפ"י עדותו של התובע (עמ' 4), מבית החולים הוא הועבר לבית של חברים שטיפלו בו ושהה שם כחודשיים, עד שהיה מסוגל לחיות לבדו. עוד העיד התובע (עמ' 5), כי הוא סובל מכאבים וכי נכותו מונעת ממנו לעסוק בפעילויות אותן אהב לבצע עובר לתאונה כגון סקי, כתיבה, עבודה עם מכשירים. ב"כ התובע טוען, כי יש לפסוק לתובע סך של 400,000 ₪ בגין כאב וסבל. הנתבעים טוענים, כי לתובע נכות בשיעור של 23% אשר נעדרת ברובה משמעות תפקודית וכי הפציעה לא שינתה משהו מהותי באורח חייו, ולפיכך מציעים להעמיד את הפיצוי על סך של 75,000 ₪. אני רואה לנכון להעמיד את הפיצוי על סך של 130,000 ₪ שהוא כשילוש הסכום לו היה זכאי התובע אם היה מדובר בתאונת דרכים, וזאת בהתחשב בגילו של התובע ואורך התקופה שבה יישא את סבלו (ד' קציר "פיצויים בשל נזק גוף" (כרך א', תשס"ג) בעמ' 929) ובכך שלפגיעתו אין השפעה קשה על אורח חייו, אך יש לה השפעה מסויימת על איכותם. 12. הפסדי שכר לעבר: בעת שהתובע עבד בארה"ב, עובר לעזיבתו את מקום עבודתו והגעתו ארצה, הוא הרוויח שכר שנתי של 39,000 דולר (עמ' 1 לעדות התובע). ביום 1.12.03 שב התובע לארה"ב וחזר והשתלב במעגל העבודה. תחילה ולמשך 6 שבועות, עבד התובע בעבודה אליה הופנה ע"י לשכת התעסוקה בשכר של 13 דולר לשעה. לאחר מכן, עבד במשך שלושה חודשים בשכר של 15 דולר לשעה וכשבעה חודשים וחצי בשכר של 18 דולר לשעה. החל מיום 1.12.04 התובע משתכר 21 דולר לשעה. עפ"י עדותו של התובע (עמ' 5), הוא אמור היה לעזוב את הארץ בסוף שנת 2001 או תחילת שנת 2002, אך נשאר עד יום 1.12.03 בשל מגבלותיו כתוצאה מהתאונה ומאחר שלא ידע אם יוכל להשיג עבודה כלשהי. ב"כ התובע טוען, כי אדם במקצועו של התובע וניסיונו מקבל כיום בארה"ב עבור שעת עבודה סך של 30 דולר, בתוספת 5.4 דולר תשלום לביטוח רפואי ותנאים נלווים, 4.3 דולר הפרשת המעביד לפנסיה ו-55 סנט לשעה להכשרה. ב"כ התובע מבסס טענתו זאת על עדותו של התובע (עמ' 6) ועל מוצג ת/9- פרסום באינטרנט של האיגוד המקצועי אליו משתייך התובע. לאור האמור, טוען ב"כ התובע, כי אילו התובע היה חוזר לעבוד בעבודתו הקודמת בסיאטל, שכרו היה עומד על סך של 6,923 דולר לחודש. ב"כ התובע מחשב את הפסדי שכרו של התובע בעבר עפ"י ההפרש שבין השכר שהרוויח בפועל ממאי 2002 (מאחר ולטענתו היה אמור לשוב לארה"ב בתאריך זה אלמלא התאונה) והשכר שלטענתו אדם במקצועו של התובע וניסיונו מקבל כיום בארה"ב. 13. הנתבעים טוענים, כי התובע זכאי לפיצוי בגין אבדן השתכרות רק החל מיום שובו לארה"ב וזאת מאחר ולא הוכח כי היה חוזר קודם לכן לארצו לולא התאונה. עוד טוענים הנתבעים, כי לא נגרמו לתובע הפסדי שכר ממשיים בעבר וכי אבדן ההכנסה לו טוען התובע לא הוכח. זאת מאחר והתובע לא העיד את מעסיקיו הקודמים אודות שכרו הקודם וכמה מרוויח עובד בדרגתו כיום וטענותיו נשענות על מסמך של האיגוד המקצועי, אשר לטענת ב"כ הנתבעים, אינו יכול להיחשב כ"ראיה מחייבת". עוד טוענים הנתבעים, כי התובע לא הוכיח כי הוא זכאי כיום לתנאי העבודה להם טען. הנתבעים מציעים לחשב את אובדן ההשתכרות של התובע על בסיס שכרו כיום- 42,000$ לשנה ולפי נכות תפקודית של 10% וזאת למשך שנה בלבד, שכן, לטענתם, בסוף שנת 2004 החל התובע להרוויח שכר העולה על שכרו עובר לתאונה. 14. לאור מצב הראיות לפני אני רואה לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין הפסדי ההשתכרות (לעבר ולעתיד). זאת בעיקר בשל הקושי לקבוע מה היה שכרו של התובע אילולא התאונה. הבעיה המרכזית היא העדר נתונים מהם אוכל לדעת כיצד השפיעה ההפסקה הארוכה שעשה התובע מיוזמתו מעבודתו לשם התנדבותו בארץ על שכרו ועל אפשרות חזרתו לעבודתו הקודמת. לשון אחר, אני מתקשה לקבוע כיצד השפיעה התאונה על השתכרותו של התובע, שכן ישנו גורם חישוב נוסף הרלוונטי לרמת השתכרותו של התובע- הפסקת עבודתו של התובע מיוזמתו למשך מספר שנים. במצב דברים זה סביר להניח שגם אלמלא התאונה היתה צפויה ירידה במשכורתו של התובע. עוד אציין כי מוצג ת/9, פרסום באינטרנט של האיגוד המקצועי אליו משתייך התובע, אינו יכול להוות הוכחה לשכרו הפוטנציאלי של התובע. זאת הן מאחר והמסמך מדבר על המצב בוושינגטון ואלסקה בלבד והן מאחר והמסמך אינו מתייחס לגורמים שונים היכולים להשפיע על השכר, כגון וותק. יתר על כן, כלל לא ברור מה התוקף הראייתי של המסמך שהוצא מתוך האינטרנט ללא כל גורם מאשר לגבי ערכו וללא כל נתון לגבי תוקפו ותחולתו. אוסיף ואציין, כי קיים קושי לקבוע את שכרו הפוטנציאלי של התובע עפ"י השכר שהוא הרוויח לפני הגיעו להתנדבות בארץ. זאת מאחר ולא הובהר ערכו של השכר שקיבל התובע בשנת 1994 כיום, שכן ב"כ התובע לא הציג נתונים על שיעור ההצמדה בארה"ב בתקופה הרלוונטית. אוסיף כי חסרונו של נתון כזה פועל גם לרעת הנתבעים שלטענתם התובע משתכר כיום יותר מבעבר. גם טענה זו יש לבסס ע"י הצגת הנתון המלמד על שיעור ההצמדה. בקביעת הפסדי השכר אתחשב בכך שבשל התאונה התובע אינו יכול לעבוד כמסגר, מקצועו עובר לתאונה, עבודה הדורשת שימוש במכשירים. ד"ר לין ציין בעדותו (עמ' 1), שלתובע קשיים בהפעלת מכשירי עבודה ושסביר להניח שאם ימשיך להפעיל כוח על שורש כף היד ו/או ישתמש במכשירים רוטטים יתקיים סיכון ממשי להאצה בהתפתחות שינויים שחיקתיים בכף היד. התובע העיד (עמ' 7), כי אינו יכול לבצע את העבודות אותן ביצע בעבר וכי כיום הוא עובד כמפקח. 15. בחישוב הפסדי ההשתכרות בעבר יש להתחשב בכך שהתובע יכול היה לשוב לארה"ב לפני 1.12.03 - כך עפ"י עדותו (עמ' 5) כעבור ארבעה וחצי חודשים מהתאונה כבר יכול היה לטוס, אבל הרופאים המליצו שלא ישב לאורך זמן ארוך. ניתן להניח שלאחר חצי שנה מיום התאונה כבר יכול היה לטוס. וכעבור כחודשיים נוספים היה יכול למצוא עבודה. לפיכך, יש לראות התובע כאילו עבד כבר מיולי 2002. לאור כלל השיקולים שצויינו, אני רואה לנכון לפסוק פיצוי גלובלי בגין הפסדי השתכרות לעבר בסך של 150,000 ₪ (להיום). 16. הפסדי שכר לעתיד: כפי שצויין לעיל, ישנו קושי לקבוע את השתכרותו של התובע אלמלא התאונה ועל כן אני רואה לנכון לפסוק פיצוי גלובלי. סיבה נוספת לפסיקת סכום גלובלי בראש נזק זה היא העובדה שלא הובאו בפני נתונים על גיל הפרישה מעבודה בארה"ב. בחישוביו לוקח ב"כ התובע בחשבון כי התובע יפרוש מעבודה עוד כ- 13 שנה, קרי בגיל 66. הנתבעים טוענים כי בהעדר ראיה אחרת, יש להניח כי התובע יפרוש בגיל 65. אתחשב בכך שכיום התובע מרוויח כ-42,000 דולר לשנה. כאמור, הנתבעים טוענים כי התובע משתכר כיום יותר משכרו בעבר- 39,000 דולר לשנה, וכי הוא לא הוכיח שהיתה עלייה במדד המחירים. כפי שכבר ציינתי לעיל, אכן יש קושי להעריך מה השוויי של 39,000 הדולר כיום חסרונם של הנתונים הראייתיים לענין זה, יחד עם זאת, איני רואה לנכון להתעלם מכך כי סביר שאכן היתה עלייה במדד ושכיום הסכום של 39,000 דולר גבוה יותר. לפיכך, אני רואה לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסדי שכר בעתיד, וזאת בהתחשב בכלל השיקולים שהוצגו לעיל בסעיף 14. לאור האמור, אני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי בסך של 200,000 ₪ (להיום). 17. עזרת הזולת: ב"כ התובע טוען כי התובע נזקק לאחר התאונה לעזרת אחות ומפנה לעדות התובע על כך (עמ' 4), אולם לא מביא כל נתונים לגבי משך תקופת קבלת העזרה ועלותה. עוד טוען ב"כ התובע, כי לאור בעיות בגבו והבעיות בתפקוד היד זקוק התובע לעזרה בניהול משק הבית ומבקש כי ייפסק לתובע 250$ לחודש לכל תוחלת חייו. הנתבעים טוענים כי בשל העדר ראיות על העזרה שקיבל התובע בעבר, יש לפסוק לו סכום גלובלי בסך של 5,000 ₪. עוד טוענים הנתבעים, כי אין לפצות את התובע בגין עזרת הזולת בעתיד. זאת מאחר והתובע עצמאי בכל פעולות היומיום וכי הוא נשוי. כן הם מציינים כי התובע סבל מכאבים בגבו עוד עובר לתאונה. אני רואה לנכון לפסוק פיצוי גלובלי בסכום של 10,000 ₪ בגין עזרה לעבר. כמו-כן, אני רואה מקום לפסוק פיצוי בשיעור של 40,000 ₪ בגין עזרה לעתיד מאחר ולתובע כ-23% אחוזי נכות המקשים במידת מה על תפקודו. 18. הוצאות רפואיות: ב"כ התובע טוען כי לתובע לא היה ביטוח רפואי בארץ והוא נדרש לשלם הוצאות רפואיות בסך של 68,594 ₪, אשר שולמו ע"י המרכז הבהאי ואשר התובע התחייב להחזירן עם סיום הליכים אלה. לטענת ב"כ התובע, התובע זכאי לפיצוי בסך 68,594 ₪ בתוספת ריבית והצמדה. עוד מציין ב"כ התובע, כי התובע העיד שהוא זקוק למושב מיוחד לגב ותרופות להקלה על כאביו ומוסיף, כי התובע יזדקק להוצאות רפואיות נוספות בעתיד בטיפולים פיזיותרפיים שלא מכוסים ע"י הביטוח הרפואי בארה"ב. הנתבעים מכחישים כי התובע נדרש ע"י המרכז הבהאי להשיב את ההוצאות הרפואיות ששולמו על ידו ומציינים כי המרכז הבהאי מימן גם קודם לתאונה את כל הוצאותיו הרפואיות של התובע ולא ביקש החזרים. הנתבעות מציעות כי הנתבעת 2 תחוייב בפסק הדין בשיפויו של התובע עבור כל סכום שיתבע להשיב למרכז הבהאי. אני מאמצת הצעה זו לענין הוצאות התובע בארץ ומורה כן. עוד טוענים הנתבעים, כי התובע לא הוכיח כי היו לו הוצאות רפואיות כלשהן בארה"ב וכי הביטוח הרפואי אינו מכסה את הוצאותיו הרפואיות ועל כן אין לפצותו כלל בראש נזק זה. בהתחשב בכך שהתובע לא הוכיח מה עלות הוצאותיו הרפואיות בארה"ב, אני רואה לנכון לפסוק סכום גלובלי בסך של 20,000 ₪. 19. סיכומו של דבר, על הנתבעים לשלם לתובע סך של 550,000 ₪ בניכוי 10% בגין אשם תורם. כן ישלמו הנתבעים הוצאות המשפט (מיום הוצאתם) ושכר טרחת עורך דין בסך של 20% מהסכום שנפסק. התנדבות