1. רקע עובדתי התובעות הן בעלות זכויות החכירה במקרקעין המצויים ברחוב אליאב 5, בשכונת גבעת שאול, בירושלים. הנתבעת 1 היא חברה העוסקת במכונאות, פחחות ותיקוני חשמל ומיזוג אויר לכלי רכב, ומפעילה מוסך מורשה של מכוניות מדגמי "רנו "ו"ניסן". ביום 23/08/01 נחתמו בין הנתבעת 1 לבין כל אחת מהתובעות (בנפרד) שני הסכמי שכירות (להלן: "ההסכמים המקוריים"), לפיהם שכרה הנתבעת 1 מהתובעות שני נכסים במקרקעין הנ"ל, לצורך הפעלת מוסך : האחד- אולם חניה ומשרדים בבנין המכונה "בית אדם" מהתובעת 1 (להלן: "המוסך") , השני- סככה במתחם המכונה "קניון הרכב - טסטליין" מהתובעת 2 (להלן:"הסככה"). תקופת השכירות הוגבלה בהסכמים המקוריים ל- 5 שנים, ואולם לנתבעת 1 ניתנה אופציה להאריך את תקופת השכירות ב-5 שנים נוספות, בהודעה בכתב ומראש של 90 ימים לפחות לתובעות. ביום 13/09/06 הודיעה הנתבעת 1 לתובעות על רצונה לממש את האופציה שניתנה לה, הן לגבי המוסך והן לגבי הסככה, ובהתאם לכך נחתמו בין הנתבעת 1 לבין כל אחת מהתובעות ביום 29/09/06 שני הסכמים חדשים, שעניינם הארכת תקופת השכירות ל-5 שנים נוספות, בנוגע לשני הנכסים (להלן: "הסכמי המימוש"). דא עקא, זמן קצר לאחר חתימת הסכמי המימוש התגלעו חילוקי דעות בין התובעות לבין הנתבעת 1, כאשר כל צד טוען להפרה יסודית של ההסכם ע"י הצד השני. בעקבות כך הודיעו התובעות לנתבעת 1 ביום 25/10/06, כי עליה לפנות את שני המושכרים עד ליום 31/12/06. הנתבעת 1 מצידה טענה כלפי התובעות כי דרישת הפינוי חסרת כל שחר, ואולם בסופו של דבר, ביום 28/11/06 הודיעה לתובעות, כי לאור דרישת הפינוי שהוצבה בפניה, ונוכח צו הסגירה שתלוי ועומד לגבי מבנה הסככה- היא נאלצת להיענות לדרישתן של התובעות בנוגע לסככה בלבד, ולפנותה עד ליום 31/12/07 (בנוגע למועד פינוי הסככה ע"י הנתבעת 1 בפועל חלוקים הצדדים). ביום 07/01/07 הגישו התובעות את התביעה דנן, בה עתרו לסילוק ידה של הנתבעת 1 גם מהמוסך, ולחיובה של הנתבעת 1 ושל הנתבעים 2-3 (מנהליה של הנתבעת 1 בתקופה הרלבנטית) בסך של 400,000 ₪ בגין דמי שימוש בשני המושכרים. לטענת התובעות, הנתבעת 1 הפרה את הסכמי המימוש בארבע הפרות: לא המציאה להן המחאות אישיות של מנהליה ע"ס של 50,000 ₪ כל אחת; לא המציאה להן ערבות צד ג' ; לא חידשה את הערבויות המקוריות של שני מנהליה , הנתבעים 2-3 ; הפרה התחייבותה לשיפוי התובעות בגין תשלומי ביטוח מבנה הסככה ששולמו על ידן; הפרות יסודיות אלו, טוענות התובעות, הקנו להן את הזכות לבטל את הסכמי המימוש שנחתמו עם הנתבעת 1 , כפי שאכן נעשה על ידן בפועל (בהודעה מיום 25/10/06) , ועל כן על הנתבעת 1 לפצותן בגין דמי שימוש ראויים, בגין אובדן דמי שכירות במהלך ששת החודשים שלאחר הפינוי (שהוא הזמן הסביר, לטענתן, למציאת שוכר חלופי) ובגין הוצאות שונות (ארנונה, חשמל וכו'). התביעה כנגד הנתבעים 2-3, אשר שימשו במהלך התקופה הרלבנטית כמנהליה של הנתבעת 1, היא לטענת התובעות מכח ערבותם האישית לקיום התחייבותיה של הנתבעת 1 ע"פ ההסכמים, מכח ההמחאות האישיות ע"ס של 100,000 שהמציאו להן הנתבעים 2-3 כבטוחה לקיום ההסכמים, ומכח אחריותם האישית להפרותיה של הנתבעת 1 . עם הגשת התביעה דנן הגישה הנתבעת 1 בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, האוסר על התובעות לבצע כל פעולה לשם סיום או ביטול הסכם המימוש בנוגע למוסך ו/או להפריע ואו למנוע את פעילותו התקינה של המוסך - בקשה אשר התקבלה ע"י כב' השופטת רחל שלו-גרטל ביום 09/01/07 (בש"א 1151/07). ביום 11/02/07 הגישה גם הנתבעת 1 תביעה כנגד התובעות דנן, בה עתרה למתן צו מניעה קבוע נגד התובעות (הנתבעות באותה תביעה), האוסר עליהן לעשות כל פעולה המונעת או משבשת את השימוש שעושה הנתבעת 1 במוסך, ולחיובן בפיצויים בסך של 16,200 ₪ בגין אבדן רווחים ונזקים שנגרמו לה, לכאורה, בשל "התנכלויות חוזרות ונשנות של הנתבעות" (ת"א 1535/07). שתי התביעות אוחדו, ופסק הדין דנן דן, אפוא, בשתיהן. 2. דיון והכרעה 2.1 הסכמי המימוש : מי המפר ומי הנפגע ? כל אחת מבעלות הדין שולחת, כאמור, אצבע מאשימה כלפי הצד השני: התובעות טוענות לארבע הפרות יסודיות מצד הנתבעת- שלוש מתוכן נוגעות לענין הבטוחות שהיה על הנתבעת להמציא להן על פי הסכמי המימוש, והרביעית נוגעת לענין השיפוי בגין תשלומי הביטוח. הנתבעת מצידה טוענת לחוסר שיתוף פעולה מכוון מצד התובעות, אשר מנע ממנה לקיים את התחייבויותיה בנושא המצאת הבטוחות: לטענתה, התובעות סירבו להשיב לה את ההמחאות האישיות (ע"ס של 20,000$) שהיא מסרה להן במסגרת ההסכמים המקוריים, ומכאן סירובה למסור לתובעות המחאות אישיות חדשות, ע"ס של 100,000 ₪. לדברי הנתבעת, "אין לה כל בעיה להמציא לתובעות שיקים חדשים לבטחון, ובלבד שהתובעת תתחייב כי השיקים שקיבלה במסגרת חוזה השכירות הראשון אבדו וכי התובעות ישפו את הנתבעת על כל תביעה שתוגש בגין השיקים "(ס' 35.ד. לסיכומי הנתבעת). כמו כן, טוענת הנתבעת, כי המציאה ערב להנחת דעתן של התובעות (מר עופר בטאט), אך ערב זה לא הוחתם בסופו של דבר על כתב ערבות, משום שהתובעות התחמקו ודחו, שוב שוב, את מועד החתמתו על כתב הערבות. לענין השיפוי בגין תשלומי הביטוח, טוענת הנתבעת, כי גם כאן סכום השיפוי לא שולם לתובעות, בשל חוסר שיתוף פעולה מצד סוכן הביטוח של התובעות. לגבי אי חידוש הערבויות האישיות הקודמות טוענת הנתבעת, כי "הנתבעים לא נדרשו לחדש את הערבויות על פי ההסכמים המקוריים. כמו כן לא הוצגו לנתבעים מסמכים לחתימה ואף דרישה זו לא הוזכרה בשנית" (ס' 14.ד. לכתב ההגנה) . התובעות טוענות, כי מדובר בהפרות יסודיות, המקנות לה זכות ביטול מיידי של הסכמי המימוש, משום ש"שום משכיר בר דעת לא היה מתקשר בהסכם לו ידע כי אין בידו ולו הבטוחה המינימאלית לגבי המושכר" (ס' 36 לסיכומי התובעות), ואולם, לאור העובדה שהנתבעת ממילא קיבלה מהתובעות ארכה לתיקון ההפרות תוך זמן סביר (כפי שנדרש במקרה של הפרה לא יסודית), הרי ששאלת יסודיות ההפרות כלל אינה דורשת הכרעה בענייננו. לאחר שבחנתי ושקלתי מכלול הטענות והראיות, ולאחר שראיתי ושמעתי את העד מטעם התובעות- מחד , ואת העד מטעם הנתבעים-מאידך,הגעתי לכלל מסקנה, כי בכל הנוגע לארבע ההפרות הנטענות ע"י התובעות- הנתבעת 1 לא הפרה את הסכמי המימוש, ודרישת הפינוי שהציבו לה התובעות בגינן נעשתה על-ידן שלא כדין ושלא בתום לב. בכל הכבוד, סבור אני, כי הנתבעת רשאית היתה להתנות את מתן ההמחאות האישיות (ע"ס של 100,000 ₪) בהשבת ההמחאות הקודמות (ע"ס של 20,000 $) שניתנו על ידה לתובעות במסגרת ההסכמים המקוריים, או במתן התחייבות בכתב מאת התובעות כי אין בכוונתן לעשות שימוש בהמחאות המקוריות שניתנו להן. שהרי, אם לא כן היו התובעות מחזיקות, למעשה, בבטוחה בסכום כפול מזה שנקבע בהסכמי המימוש. מה גם, שבהסכמי השכירות המקוריים נקבע (לפחות בנוגע למוסך), כי על התובעות להשיב לנתבעת, כחודשיים לאחר גמר התקופה הקצובה, את ההמחאות האישיות שניתנו לה כבטוחה לקיום התחייבויותיה של הנתבעת )ס' 15.3 להסכם המקורי בנוגע למוסך, נספח א' לכתב התביעה). דרישת הנתבעת להשבת/ביטול ההמחאות הקודמות טרם המצאת המחאות אישיות חדשות היתה אפוא דרישה לגיטימית, ומשכך אין בעובדת אי המצאת ההמחאות האישיות על ידה במסגרת הסכמי המימוש - משום עילה לביטול הסכמי המימוש ע"י התובעות. התובעות טוענות, אמנם, באמצעות מנהלן יעקב בן שלמה (ע"ת/1), כי במסגרת ההסכמים המקוריים לא נמסרו להן כל המחאות אישיות ע"ס של 20,000 $ ע"י הנתבעת 1 (ע' 17 ש' 14-15)- ואולם, המדובר בכל הכבוד בטענה בע"פ כנגד מסמך בכתב, שכן היא עומדת בניגוד לאמור, שחור על גבי לבן, בהסכמים המקוריים, ואין לה גם כל זכר בתכתובת שנוהלה בין התובעות לבין הנתבעת במהלך תקופת השכירות הראשונה. אכן, הדעת נותנת, שאילו אמנם הפרה הנתבעת את ההסכמים המקוריים, בכך שלא המציאה לתובעות המחאות אישיות כמוסכם - אזי התובעות היו דואגות להתרות בה, כי מדובר בהפרה של ההסכם, והיו דורשות ממנה לתקן את ההפרה לאלתר- בדיוק כפי שנהגו התובעות במסגרת הסכמי המימוש, נשוא התביעה דנן. במהלך עדותו בבית המשפט, נשאל מנהלן של התובעות, ע"ת/1 יעקב בן שלמה, בנוגע לשתיקתן זו של התובעות, בענין ההמחאות האישיות, במהלך תקופת השכירות הראשונה : "ש: למה לא דרשת את השיקים כמו שדרשת בהסכמי האופציה הלוך ושוב, דרישה אחר דרישה ...? והשיב: ת: אמת. דרשתי את השיקים וערבויות חדשות לאחר מצבה הכלכלי של החברה שהשיקים חזרו ואנשים לקחו כלים וציוד מהמוסך שלו ..." (ע' 17 ש' 16 - 19). כלומר, לשיטתו של מנהל התובעות, במהלך תקופת השכירות הראשונה, התובעות לא דרשו מהנתבעת כי תמציא להן המחאות אישיות ע"ס של 20,000 $ כפי שהתחייבה בהסכמים המקוריים, משום שמצבה הכלכלי של הנתבעת היה יציב, והן לא חששו שמא לא תעמוד בהתחייבויותיה הכספיות, בעוד שבמהלך תקופת השכירות השניה מצבה הכלכלי של הנתבעת כביכול התערער, שיקים שהיא נתנה לתובעות החלו לחזור בלא כיסוי, ומיטלטליה עוקלו ונתפסו ע"י נושיה . דא עקא, שתשובה זו נסתרה בהמשך עדותו של ע"ת/1 אשר העיד, כי ייתכן שרק שיק אחד (השיק הראשון מבין 12 השיקים המעותדים שמסרה הנתבעת לתובעות ע"ח דמי השכירות בתקופת השכירות השניה) הוחזר ע"י הבנק (ע' 17 ש/ 25-ע' 18 ש 1, ע' 22 ש' 9-11) . לטענת הנתבעת, אותו שיק יחיד לא נפרע ע"י הבנק, עקב דרישת התובעות בהסכמי המימוש לשנות את מועד תשלום דמי השכירות מ-20 לכל חודש ל-5 לכל חודש, משכך "עקב בעיה תזרימית שנבעה בין היתר מהקדמת מועד התשלום בכל חודש לא כיבד הבנק צ'ק אחד של דמי שכירות הסככה. הצ'ק הוחזר ע"י הבנק וכובד מספר ימים לאחר מכן... בכל שנות השכירות זהו המקרה הראשון והאחרון שצ'ק לא כובד ע"י הבנק" (ס' 16 לתצהיר מנהל הנתבעת, חיים אברהם). לטענה זו יש תימוכין במכתבו של ב"כ התובעות לב"כ הנתבעת מיום 25/10/06 (נספח ז' לתצהיר יעקב בן שלמה), וגם בסיכומים מטעם התובעות עצמן, בהם הודו התובעות, כי "ענין החזרת ההמחאות ע"י הבנק נפתר ואינו עוד נושא בתביעה" (ס' 26.א. לסיכומים). עוד יצוין, כי במהלך כל תקופת השכירות השניה הקפידה הנתבעת (ונראה מסעיף 34 לסיכומי הנתבעת נראה כי היא עודנה מקפידה ) על תשלום דמי השכירות לתובעות כסדרם, ומכל מקום התובעות לא העלו כל טענה בענין זה במסגרת התביעה דנן. המסקנה היא אם כן, כי הנתבעת לא הפרה את הסכמי המימוש בכך שלא המציאה לתובעות המחאות אישיות ע"ס של 100,000 ₪. בהקשר זה יצויין, כי גם בסיכומיה חזרה הנתבעת ו טענה, כי "אין לה כל בעיה להמציא לתובעות שיקים חדשים לבטחון ובלבד שהתובעות תתחייבנה כי השיקים שקיבלה במסגרת חוזה השכירות הראשון אבדו וכי התובעות ישפו את הנתבעת על כל תביעה שתוגש בגין השיקים" (ס' 35.ד. לסיכומי הנתבעת). לענין טענת התובעות בדבר אי חידוש הערבויות הקודמות (ס' 28,31 לסיכומיהן) - אומר, בכל הכבוד, כי לא ירדתי לסוף דעתן של התובעות בענין זה , שכן במסגרת החתימה על הסכמי המימוש חתמו הנתבעים 3,2 על כתב ערבות אישית, בנוסח זהה לנוסח שנחתם על ידם במסגרת ההסכמים המקוריים, ובו התחייבו לשמש ערבים לכל התחייבויותיה של הנתבעת בהסכמי המימוש. אמנם, בכל אחד מהסכמי המימוש נכללה תניה הקובעת, כי "כל הערבויות שניתנו לטובת החוזה בתקופת השכירות הראשונה יעמדו בתוקפן גם בתקופת האופציה ולמען הסר ספק יחודשו וייחתמו... כבטחון נוסף ימסרו ה"ה קרפל חיים ומר חיים אברהם המחאות אישיות על סך של 50000 כ"א ..."" (ס' 4 להסכמי המימוש). ואולם, עיון בהסכמים המקוריים מעלה, כי הערבויות היחידות (להבדיל מהבטוחות הכספיות, קרי- מההמחאות האישיות), שהיה על הנתבעת לתת לטובת התובעות היו ערבויות אישיות של מנהלי הנתבעת. משחתמו אפוא מנהלי הנתבעת, הנתבעים 3-2, במסגרת הסכמי המימוש, על כתבי ערבות אישית לטובת התובעות, כפי שעשו במסגרת ההסכמים המקוריים - מילאה אפוא הנתבעת גם את התחייבותה לחדש את הערבויות הקודמות , ועל כן גם בענין זה אין ממש בטרונייתן של התובעות כלפיה. בכל הנוגע לאי המצאת ערבות צד ג ': הנתבעת טוענת, כי בהתאם להתחייבותה בהסכמי המימוש דאגה להמציא לתובעות ערב שהיה מוסכם עליהן, אך התובעות הן אלו שהתחמקו מהחתמת הערב על כתב ערבות, ודחו את נסיונותיה הרבים של הנתבעת לתאם עמן מועד להחתמתו. כך העיד בענין זה מנהל הנתבעת, ע"ה/1 מר חיים אברהם: ש: האם נכון שסיכמתם כי מר עופר בטט יהיה ערבה להסכם השכירות ? .... ת: הערב הוסכם. כשהערב הוסכם ניסיתי מספר פעמים לתאם והם דחו אותי מכל וכל. הפקידה טענה שיש התכתבויות בין עורכי הדין. זה נקרא לא רצו לקבל " (ע' 23 ש' 17, 24 ש' 21-22) . כשנשאל ע"ת/1 יעקב בן שלמה, מדוע הנתבעת לא דאגה להחתים את הערב בעצמה על כתב ערבות לכל ההתחייבויות שנטלה על עצמה בהסכמי המימוש, השיב כי בידי הנתבעת לא היה עותק מקורי של ההסכמים: " ת. עד היום לא קיבלתי את החוזים המקוריים. את הסכמי האופציה האלה קיבלתי כשהגשתי צו מניעה... " (ע' 24 ש' 5-6) . "ת. ניסיתי לתאם עם תקוה שהיא מזכירתו של יעקב בן שלמה, לתאם להחתים את הערב ולסיים ולהביא שיקים ולקבל את ההסכמים. עד לרגע זה לא קיבלתי" (ע' 24 ש' 9-10). הנתבעת, יש לציין, לא הציגה לביהמ"ש ולו מסמך אחד שיש בו להעיד על הנסיונות "הרבים" שעשתה על מנת לתאם עם התובעות מועד להחתמת הערב עופר בטאט, וגם בתכתובת שנוהלה בינה לבין התובעות בנוגע לאי המצאת הבטוחות - אין זכר לטענה זו. זאת ועוד: הערב עופר בטאט או "המזכירה תקוה" גם לא זומנו על ידי הנתבעת להעיד מטעמה בענין נסיבות אי החתמת הערב- מחדל אשר אומר "דרשני". מאידך- גם התובעות לא טרחו לזמן את העדים הנ"ל למתן עדות מטעמן, ומצדן של התובעות אין, למעשה, כל התמודדות עניינית עם טענתה של הנתבעת בנושא אי החתמת הערב. זאת ועוד: עיון בתכתובת שהתנהלה בין הצדדים מעלה, כי טרונייתן של התובעות בנוגע לאי המצאת ערבות צד ג' הועלתה על ידן פעם אחת בלבד, כ-3 חודשים לאחר החתימה על הסכמי המימוש- במכתב בא כוחן מיום 26/12/06 (נספח י' לכתב-התביעה) ובאופן כללי וסתמי. ודוק: אילו היו התובעות כה מעוניינות אמנם בקבלת ערבות צד ג', מה מנע מהן אפוא לדרוש מהנתבעת, בלשון ברורה ונחרצת, להחתים את הערב המוסכם על ערבות צד ג' ?! . אין ספק, כי היה זה האינטרס של התובעות להביא לחתימת הערב על כתב הערבות ולא האינטרס של הנתבעת, והטענה הכללית והסתמית שהועלתה על ידן כנגד הנתבעת בענין זה - יוצרת את הרושם כי היא לא נועדה אלא לשמש אמתלה בידי התובעות לביטולם של הסכמי המימוש. דומני, אפוא, כי הסיבה שהתובעות לא "יצאו מגדרן" לשם החתמת הערב שהביאה הנתבעת - נעוצה בעובדה, שהתובעות כבר גמרו אומר בליבן לבטל את הסכמי המימוש עם הנתבעת והיה להן נוח להיתלות בעובדה זו כעילה לביטול ההסכם. הנה כי כן, גם בענין אי המצאת ערבות צד ג' מסקנתי היא כי המחדל אינו רובץ לפתחה של הנתבעת בלבד, ועל כן אין בכך משום עילה לביטולם של הסכמי המימוש ע"י התובעות. גם בנושא השיפוי בגין תשלומי הביטוח- שוכנעתי, כי אין בסיס לקבוע שהנתבעת הפרה את הסכמי המימוש: סעיף 6 לכל אחד מהסכמי המימוש קובע, כי "המשכיר יבטח את הנכס והשוכר ישפה את המשכיר בגין דמי הביטוח וזאת על פי חשבון שימסור סוכן הביטוח של המשכיר" . ביום 06/010/06 נחתם נספח להסכם בענין הביטוח, בו סוכם, כי "סעיף הביטוח סעיף 6 להסכם יסוכם בין סוכן הביטוח של המשכיר לבין סוכן הביטוח של השוכרת". התובעות טוענות, כי נושא השיפוי נכשל בשל חוסר שיתוף פעולה מטעם סוכן הביטוח של הנתבעת, ואילו הנתבעת טוענת לחוסר שיתוף פעולה מטעם סוכן הביטוח של התובעות. חליפת המכתבים בין שני סוכני הביטוח, שצורפה לתצהירו של מנהל הנתבעת, חיים אברהם (נספחים י"ט-כ') מלמדת על חילוקי דעות שהתגלעו בין שני סוכני הביטוח בנוגע לאישורי "תקינות של הספרינקלים במוסך", אשר לא ברור לי הקשר בינם לבין חובת השיפוי הנ"ל של הנתבעת . מכל מקום, אף אחד מהצדדים לא טרח להעיד את סוכני הביטוח כדי לשפוך אור על המחלוקת הנ"ל, ועל כן אין לי אלא לקבוע, כי גם בענין זה רובצת האחריות על שני הצדדים גם יחד. המסקנה העולה מן המקובץ היא, כי התובעות לא השכילו להוכיח, כי הנתבעת הפרה את הסכמי המימוש בארבע ההפרות הנטענות, ומכאן כי הודעת הביטול שנתנו התובעות לנתבעת על סמך הפרות אלו- היתה שלא כדין. 2.2 צו-הסגירה כעילה לביטול הסכם המימוש לגבי ה"סככה" - הפרת הסכם או עילת ביטול מוצדקת ? הדיון בסוגיה זו נוגע לתובעת 2 בלבד , שכן היא הבעלים והמשכירה של מבנה הסככה לנתבעת 1. אין חולק, כי בעת החתימה על הסכמי המימוש כבר היה ידוע לנתבעת, כי לסככה לא ניתן רשיון עסק, בשל חריגה של מבנה הסככה מגבולות ההיתר שניתן לו (לטענת התובעת 2, החריגה בוצעה ע"י בונה הסככה, והיא רכשה אותה במצבה זה מאת כונס נכסים). משכך, אין צורך לדון בטענת הנתבעת, לפיה בעת החתימה על ההסכמים המקוריים היא לא ידעה על הבעייתיות בהשגת רשיון העסק. אין חולק גם, כי בשל אי הסדרת חריגות הבניה ובשל העדרו של רשיון עסק לסככה - הוגש בשנת 2003 כתב אישום נגד הנתבעת בגין ניהול עסק ללא רשיון (ת"פ 3660/03), וביום 20/02/05 ניתן "צו סגירה" לסככה ע"י בית משפט לעניינים מקומיים בירושלים, אשר אמור היה להתבצע ביום 23/02/06 (נספח ב' לתצהיר מנהל הנתבעת). בסופו של דבר, על סמך טענתה של התובעת 2 כי היא פועלת להגשת תכניות לשינוי תב"ע ולקבלת היתר בניה חדש , נדחה ביצוע צו הסגירה ליום 01/01/07 , וביום 26/12/06 קיבלה הנתבעת מכתב התראה מאת המחלקה לרישוי עסקים בעירית ירושלים, המודיע לה כי צו הסגירה יבוצע, כמתוכנן, ביום 01/01/07 (נספח י"ב לכתב-התביעה). ביום 28/12/06 הגישה התובעת 2 בקשה לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים להארכת צו הסגירה עד ליום 01/08/07, בטענה כי האדריכל מטעמה מקדם בימים אלו את התכניות להפקדה . ביום 01/01/07, קרי - בדיוק ביום בו אמור היה להתבצע צו הסגירה, ניתנה החלטה ע"י ביהמ"ש לעניינים מקומיים המורה על הארכת צו הסגירה עד ליום 01/08/07 . דא עקא, שביום 01/01/07 כבר פינתה הנתבעת את כל מיטלטליה ועזבה את הסככה, בהתאם להודעת הביטול שנתנה לתובעת 2 חודש קודם לכן. במכתבו של ב"כ הנתבעת (עו"ד יוסף אבנרי) לב"כ התובעות (עו"ד יצחק הניג) מאותו היום נכתב: "למרות הודעתך בע"פ כי צו הסגירה נדחה עד ספטמבר 07' לא שלחת העתק של הארכה הנ"ל ואילו בירור בביהמ"ש לעניינים מקומיים העלה כי ביום 28/12/06 (!) הוגשה בקשה שטיבה אינו ברור, ומכל מקום אין החלטה על דחיית צו הסגירה שנמסר שוב למרשתי. בנסיבות אלו וכדי להימנע מתוצאות בלתי רצויות הודיעה היום מרשתי לביהמ"ש כי קיימה את הצו וסגרה את העסק" (נספח יג לכתב-התביעה). בתשובה כתב ב"כ התובעות לב"כ הנתבעת: "חבל חבל חבל. למה לא להאמין לי ?" (נספח י"ג לכתב-התביעה). התובעת 2 טוענת, כי לאור העובדה שהסכם המימוש לגבי הסככה נחתם בשעה שכל הבעייתיות בענין רשיון העסק היתה ידועה לנתבעת, ולאור העיסוק האינטנסיבי שלה בשינוי התב"ע - הרי ש "הקושי לקבל רשיון עסק ו/או חריגות בניה אינם מקנים לנתבעת כל עילה לביטולו של הסכם ההארכה " (ס' 16 לסיכומי התובעות). לטענת התובעת 2, דווקא כשהושגה ההארכה המיוחלת הודיעה הנתבעת על פינוי הסככה, ועל כן "המסקנה המתחייבת היא כי ביטול הסכם הסככה לא היה קשור כלל לרשיון העסק אלא לענין אחר אשר העד [מטעם הנתבעת ע"ה/1 חיים אברהם-י.מ.] לא סיפר עליו, עובדה היא כי כעבור זמן נפרדה השותפות שבין הנתבעים... סיכומו של ענין, ככל שהודעת הביטול של הסכם ההארכה לגבי הסככה נסמכת על הבעייתיות בענין רישוי העסקים הרי שההודעה אינה אמיתית ואינה בתום לב ויש להתעלם ממנה" (ס' 23-24 לסיכומי התובעות). לכאורה, קשה לומר, כי הנתבעת הפרה את הסכם ההארכה, שכן מבחינתה, צו הסגירה שהיה תלוי ועומד - אמור היה להתבצע, כפי שנמסר לה ע"י המחלקה לרישוי עסקים בעירית ירושלים, ביום 01/01/07. כאמור, ההחלטה על הארכת צו הסגירה עד ליום 01/08/07 ניתנה ע"י ביהמ"ש לעניינים מקומיים רק ביום 01/01/07, הוא היום שנקבע לביצוע צו הסגירה, ועל כן אין התובעת 2 יכולה לבוא בטרוניה לנתבעת על כך שלא סמכה על הבטחת בא כוחה מיום 28/12/06, כי תינתן ודאי ארכה ע"י ביהמ"ש לעניינים מקומיים (כפי שקָבַל ב"כ התובעות במכתבו הנ"ל). וכי מי עָרַב לתובעת 2, אותה עת, שבקשתה לדחיית צו הסגירה אכן תתקבל ע"י ביהמ"ש לעניינים מקומיים?!. במהלך עדותו טען מנהל התובעת 2, ע"ת/1 יעקב בן שלמה, כי היתה לו הבטחה בכתב מעירית ירושלים בדבר דחיית ביצוע צו הסגירה ליום 01/08/07, וכי הנתבעת ידעה על קיומו של מסמך כזה : "ת: אני הייתי בבי"ח יצאתי מבית חולים. היתה פגישה אצלי בבית. חיים ושותפו היו אצלי בבית , ואמר לי שהארכה מסתיימת ב-01/07/06. אמרתי לו שיש לי הבטחה שתהיה ארכה... ש:ההחלטה [של ביהמ"ש בדבר דחיית צו הסגירה-י.מ.] היא מיום 01/07/06. איך בדיוק העו"ד שלך הודיע [לנתבעת-י.מ.] שצו הסגירה נדחה ב-31/12/06 ? ת: יש לנו מכתב מעירית ירושלים שזה נדחה... את המכתב הזה העברנו למנ"ר בפקס. יש הארכה עד יום 01/08/07. ש: למה לא צירפת אותו לתצהיר ? ת: לפי מיטב ידיעתי זה נשלח למנ"ר בפקס. אין לי תשובה"(ע' 19 ש' 7 -22). מאחר ומכתב זה לא הוגש ע"י התובעת 2 כראיה במסגרת התביעה דנן (ובפי התובעות לא היה כל הסבר לכך) -עדותו של מנהל התובעות בענין זה היא בגדר עדות שמועה. בהעדר מסמך בכתב, התובעת 2, בכל הכבוד, אינה יכולה להלין על הנתבעת על שלא נקטה בדרך של "שב ואל תעשה" ולא המתינה להחלטה בדבר דחיית הצו, למרות שמועד מימושו של הצו כבר נכנס לתוקף. בל נשכח, כי הנתבעת מנהלת בסככה עסק של מוסך, העוסק בתיקון ושיפוץ מכוניות של צדדים שלישיים, ואין היא יכולה להרשות לעצמה לסגור את העסק "מהיום להיום". יחד עם זאת, כשבוחנים את כל הנסיבות שאפפו את החלטת הנתבעת לעזוב את הסככה בשל צו הסגירה - נראה לי, כי אין מנוס מהמסקנה, כי צו הסגירה היווה אך אמתלה בידה של הנתבעת לביטולו של הסכם הסככה על ידה, וכי הודעת הביטול שמסרה לתובעת 2 לקתה בחוסר תום לב: כזכור, הנתבעת חתמה על הסכם המימוש בנוגע לסככה, לתקופה של חמש שנים, כשהיא יודעת היטב, כי כנגד מבנה הסככה תלוי ועומד צו סגירה, שמועד ביצועו נקבע ליום 01/07/07, כשהיא יודעת היטב על חריגות הבניה בסככה ועל נסיונותיהן של התובעות להביא לשינוי התב"ע ולקבלת היתר בניה חדש . כפי שהודתה הנתבעת בסיכומיה : בזמן שנחתמו הסכמי האופציה כבר היה ידוע לחיים [מנהל הנתבעת-י.מ.] כי כל עוד התובעות לא דואגות להסדיר את חריגות הבניה לא ניתן להוציא רשיון עסק לסככה. אולם,כפי שהסביר בעדותו, המשיך חיים לקיים את החוזה עם הסככה כיוון שהשקיע בהקמת המוסך שבסככה סכומי כסף גבוהים ביותר. בנוסף לכך חתמה הנתבעת עם גופים חשובים כגון משרד הביטחון על חוזים למתן שירות אשר לא יכלה להפר אותם. מאותה סיבה התעקשה הנתבעת לחתום על הסכמי האופציה ביום 29/09/06" (ס' 21 לסיכומי הנתבעת)... "הנתבעת חידשה את הסכם האופציה לגבי הסככה למרות שידעה כי טרם הוסדרו חריגות הבניה, מתוך תקווה שחריגות הבניה יוסדרו וניתן יהיה סוף כל סוף להוציא רשיון עסק עד סוף שנת 2006" (ס' 22 לסיכומיה) . יתרה מכך, בבית המשפט העיד מנהל הנתבעת חיים אברהם בנוגע לקשיים בהם נתקל בעקבות חריגות הבניה, במהלך תקופת השכירות הראשונה: "ש: מתי הוברר לך בפעם הראשונה שבעצם הסיפור שונה לחלוטין ויש בעיה להשיג רשיון עסק בגין חריגות בניה ? ת: עד כמה שזכור לי ב- 01/02/02 .... קמה זעקה גדולה מאוד ומאחר והשקעתי כ"כ הרבה כסף והתחייבויות עם כל הגופים שציינתי לא היתה לי אפשרות אלא להילחם ולקבל ארכות של חצי שנה ועוד חצי שנה עד תום החוזה" (ע' 28 ש' 14-20). "ת: בסוף 2004 כאשר היה דיון בעיריה עם מר פולק.. הצלחנו לקבל ארכה של שנתיים שבנויה משנה ועוד שנה ותו לא. במשך שנה ו-10 חודשים כששאלתי את השותף של בן שלמה האם נעשו פעולות כאלה ואחרות לתיקון החריגות הוא ענה לא והייתי צריך לשאול אם אני רוצה עוד 5 [שנים] כאלה...(ע' 30 ש' 10/-14) "ת: בעקבות ה-5 שנים שחלפו ומערכת היחסים שהיתה עם יעקב בן שלמה ובמשך 5 שנים שלא תוקנו החריגות קצה נפשי (ע' 30 ש' 19-21) ולמקרא דברים אלו לא ניתן שלא לתהות: הייתכן, כי למרות התיאורים הקשים הללו, המגוללים מסכת של קשיים ותסכולים שהיו, כביכול, מנת חלקם של הנתבעים, במהלך תקופת השכירות הראשונה - החליטה הנתבעת ביום 13/09/06 להאריך את תקופת השכירות ב-5 שנים נוספות ?!. כלום ייתכן, שביום חתימת הנתבעת על הסכם המימוש ל-5 שנים נוספות לא "קצה נפשו" של מנהל הנתבעת בחריגות הבניה, אך כעבור חודשיים בלבד - לפתע כבר קצה נפשו בכך ?! אין בכך כמובן כל היגיון. בעדותו נשאל מנהל הנתבעת לגבי חוסר ההגיון הטמון בכך: " תסביר לי... ביום 13/09/06 אתה מודיע בכתב על מימוש האופציה. ביום 29/09/06 אתה חותם על הארכת הסכם השכירות . ביום 19/10/06 , נספח ז' לתצהירך , עורך הדין שלך דורש את קיום ההסכמים כלשונם, ולפתע ביום 28/11/0 נספח ט1 לתצהירך אתה מודיע על ביטול השכירות. אני מבקש לדעת מה השתנה בין 19/10/06 לבין 28/11/06 ? ת: השתנו הרבה דברים. כשחתמתי על הסכמי האופציה כל כוונתי היתה להמשיך ל-5 שנים נוספות למרות הרעת התנאים, אבל כשנודע לי שעירית ירושלים מוציאה צו סגירה וקיבלתי מכתב לפנות את המושכר באיזו אגרסיביות זה היה, לא היתה בידי הברירה אלא לקבל החלוטה לפטר 12 עובדים ולהתחיל בכל התהליך שציינתי לגבי פינוי הסככה " (ע' 29 ש' 9-18). דא עקא, שכל האירועים שמפרט העד בתשובתו זו אירעו לפני שהאופציה מומשה ע"י הנתבעת 1, ולפני שנחתמו הסכמי המימוש, ועל כן אין בהם משום מענה לתמיהה הנ"ל. בסיכומיה טענה הנתבעת, כי חידשה את הסכם השכירות "מתוך תקווה שחריגות הבניה יוסדרו וניתן יהיה להוציא רשיון עסק עד סוף שנת 2006". האם באמת ובתמים סברה הנתבעת, שתוך פחות משלושה חודשים יוסדרו חריגות הבניה ע"י התובעות ?! ודוק: אילו נושא רשיון העסק היה אמנם ענין כה מהותי וכה דחוף לנתבעת- מדוע לא דאגה לכלול בהסכם המימוש תניה בענין ?! עיון בהסכם המימוש מעלה כי אין בו כל זכר לנושא תיקון חריגות הבניה, ואין לו גם כל זכר בתכתובת שנוהלה בין הצדדים לאחר הסכמי המימוש. למעשה הנושא הועלה במפתיע, "כרעם ביום בהיר", רק במכתב הביטול של הנתבעת מיום 28/11/06! יתרה מכך: נראה, כי הנתבעת לא נקפה אצבע על מנת להביא להארכת צו הסגירה כפי שנהגה (לדבריה) בשנים הקודמות. הרי בקלות יכולה היתה הנתבעת להגיש בקשה לביהמ"ש לעניינים מקומיים להארכת צו הסגירה על בסיס התכניות לשינוי התב"ע (כפי שנהגה התובעת 2, ואף זכתה לתשובה חיובית). הייתכן, כי הנתבעת, העדיפה להחל בתהליך כה מסובך של פיטורי עובדים והעתקת מקום עסקה למבנה אחר, על כל הכרוך בכך - במקום לנסות ולקבל הארכה של צו הסגירה (כפי שנעשה בעבר ?!) הנתבעת תולה את הקולר בתובעת 2 - ומאשימה אותה בכך שלא עשתה מאומה לתיקון החריגות בסככה, ואולם דומני כי יותר משהיה זה האינטרס של התובעת 2 לדאוג לקבלת רשיון עסק היה זה אינטרס של הנתבעת לדאוג לכך, והתנערותה אומרת ללא ספק דרשני. דומני, כי בדיוק כמו שענין חריגות הבניה לא היווה שיקול אמיתי בהחלטתה של הנתבעת לחדש את חוזה השכירות ל-5 שנים נוספות , כך הוא גם לא היווה שיקול אמיתי בהחלטתה לעזוב את הסככה, וסד הזמנים הקצר שנוצר בענין הארכת צו הסגירה - "פעל לטובתה" של הנתבעת וסיפק בידה תואנה להפרת ההסכם על ידה. הנתבעת מנסה להיתלות בתניה ספציפית שנכללה בהסכם המקורי (ומשכך חלה גם בתקופת הארכת האופציה) לגבי הסככה - ככל הנראה על רקע חריגות הבניה והבעייתיות בהוצאת היתר חדש - תניה אשר קובעת, כדלקמן : תקופת השכירות תסתיים ביום .... או במועד אחר המוקדם לא מבין כל אחד מהאירועים הבאים: .... יום מסירת צו כנגד המשכירה המונע ממנה ומהשוכר או כל אחד מהם את השימוש, ההחזקה, הפעילות העסקית ו/או המצמצם כל אחד מאלה, או כולם גם יחד.... יום ביטול רשיון העסק של המשכירה או כל רשיון הנחוץ ע"פ דין להפעלת המשכירה ו/או קניון הרכב ו/או היחידה ו/או העסקים המנוהלים בהן בין ע"י המשכירה... ובין ע"י השוכרת. ....... (סעיף 4 להסכם הסככה). לשיטתה של הנתבעת, עצם הוצאת צו סגירה לעסק הביאה לביטול ההסכם, בהתאם לסעיף 4 הנ"ל. ואולם, גם טענה זו, בכל הכבוד, נגועה בחוסר תום לב, ויש בה משום היתממות גרידא. שהרי, מעת שבחרה הנתבעת לחדש את הסכם השכירות ל-5 שנים נוספות, ביודעה כי כנגד מבנה הסככה כבר תלוי ועומד צו סגירה - אין היא יכולה להסתמך על התניה הנ"ל ולאחוז את החבל בשני קצותיו: ברצותה- לבחור לקיים את ההסכם למרות צו הסגירה התלוי ועומד, וברצותה- לטעון לבטלותו של ההסכם מכח צו הסגירה הנ"ל. קבלת טענה זו של הנתבעת משמעותה, למעשה, שהסכם המימוש לגבי הסככה הפך לבטל ומבוטל כהרף עין לאחר שנחתם, תוצאה שאיננה יכולה כמובן לעמוד. המסקנה העולה מן המקובץ היא שהודעת הביטול של הסכם הסככה שנתנה הנתבעת לתובעת 2 , כשלושה חודשים בלבד לאחר שנחתם הסכם המימוש, הודעה הנשענת על צו הסגירה שניתן לעסק - ניתנה בחוסר תום לב, ויש בה משום הפרת הסכם הסככה ע"י הנתבעת. 2.3 מועד פינוי הסככה בפועל הנתבעת טוענת, כי פינתה את הסככה ביום 02/01/07 עם מסירת מפתחות הסככה לידי ב"כ התובעות (נספח יז לתצהיר יעקב בן-שלמה), למעט "מספר חפצים קטנים שנותרו בה", בשטח קטן (ס' 50 לתצהיר מנהל הנתבעת) ואשר פונו לדבריה במהלך חודש ינואר 2007. התובעת 2 מצידה טוענת, כי הנתבעת השלימה את הפינוי רק במהלך חודש פברואר 2007 (ס' 39 לסיכומיה), ועל כן על הנתבעת לשלם לה דמי שכירות בגין חודשיים (ינואר-פברואר), בסך של 14,700 $ (7,350 $ לחודש). התובעת 2 הגישה כראיה מטעמה תמונות של הסככה, אשר צולמו לטענתה, לאחר פינוי הסככה ע"י הנתבעת (נספח י"ט לתצהיר מנהל התובעות), מהן עולה כי הנתבעת הותירה בסככה ציוד רב, ומספר לא מבוטל של חפצים כבדים (כגון: ארון קיר, שולחנות עבודה, מדפים, עגלות, שלטים), כמו גם פסולת רבה. דא עקא, שהתמונות לא נושאות כל תאריך. מנהל הנתבעת ע"ה/1 חיים אברהם העיד, כי הן מתארות את מצב הסככה ביום 09/01/06. התכתובת האחרונה בין הנתבעת לבין התובעת 2 בענין הציוד שהותירה אחריה הנתבעת בסככה היא מיום 04/01/07 (נספח י"ח לתצהיר בן שלמה). בנסיבות אלו, ובהעדר הוכחה מצד התובעת 2 בענין מצב הסככה בחודש פברואר - יש לקבוע כי התובעת 2 זכאית לתשלום דמי שכירות מהנתבעת בגין חודש ינואר בלבד, בסך של 7,350 $ כערכם בשקלים לפי השער היציג של הדולר (ארה"ב) ביום 01/01/07 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 01/01/07 ובצירוף מע"מ כחוק . 2.4 דמי נזק בגין הפסד דמי שכירות לטענת התובעת 2, הסככה הושכרה בשנית לשוכר חלופי רק ביום 01/12/07 . למרות זאת, מבקשת התובעת 2 פיצוי בגין 6 חודשי שכירות בלבד (לפי סך של 7,350 $ לחודש + מע"מ) שהם לטענתה הזמן הסביר למציאת שוכר חלופי. התובעת 2 לא טרחה להוכיח טענתה בדבר מועד השכרת הסככה בפועל לשוכר חלופי, באמצעות צירוף הסכם השכירות עם השוכר - ראיה פשוטה ומתבקשת. משכך, יש לפסוק לה פיצוי בהתאם לזמן הסביר למציאת שוכר חלופי לנכס דוגמת הסככה דנן. אלא, שהזמן הסביר למציאת שוכר כנ"ל הוא לעניות דעתי חודשיים בלבד ולא שישה חודשים. משכך, על הנתבעת לפצות את התובעות בסך של 14,750 $ כערכם בשקלים לפי השער היציג של הדולר (ארה"ב) ביום 01/02/07 (מועד פינוי הסככה בפועל) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 01/02/07 ובצירוף מע"מ כחוק . 2.5 דמי שימוש ראויים בגין צובר השמן והקומפרסור התובעת 2 טוענת, כי "למרות שהסככה פונתה, הרי שהנתבעת המשיכה, להכעיס, להחזיק צובר שמן וקומפרסור צמוד לסככה בשטח השייך לתובעת וזאת לצורכי המוסך מעברו השני של הכביש... כב' ביהמ"ש מתבקש לקצוב לתובעת 2 דמי שימוש ראויים בשטח אותו תופסים הקומפרסור וצובר השמן, לגבי בתקופה שמיום הפסקת התשלום המלא עבור הסככה ועד ליום פינוי הקומפרסור וצובר השמן האמורים. מר בן-שלמה העריך את התשלום הראוי בסך 500$ לחודש" (ס' 42,44 לסיכומי התובעות). לטענת הנתבעת, צובר השמן [מיכל הצובר שמן שרוף על מנת למנוע הזרמתו לביוב] והקומפרסור ממוקמים במקום זה, מחוץ לסככה, עוד משנת 2002, בהתאם לבקשתו של מנהל התובעות, שכן "רכיבים אלו היו מיועדים להיבנות בכניסה למוסך. יעקב ביקש שלא נבנה את הרכיבים האלה שאינם אסתטיים במיוחד בכניסה למוסך שכן זה יכער את הבנין" (ס' 30 לתצהיר מנהל הנתבעת). לטענת הנתבעת, מנהל התובעות הפנה אותה לקבלן מטעמו, אשר חפר תעלה בכביש המפריד בין המוסך לבין המיקום שנבחר, והניח את הצנרת הדרושה להפעלת הרכיבים הנ"ל. "כל העבודה"- מטעימה הנתבעת- "בוצעה בהתאם להנחיותיו ודרישותיו של יעקב ולשביעות רצונו" (ס' 30 לתצהיר מנהל הנתבעת). לדברי הנתבעת , הרכיבים הללו הם חלק בלתי נפרד מהמוסך (ולא מהסככה), הם חיוניים להפעלת המוסך, ואין כיום כל אפשרות לפרק אותם ללא השבתת המוסך . התובעות אינן חולקות על כך שהרכיבים משמשים את המוסך וחיוניים להפעלתו, אך טוענות כי הם היוו חלק מהסככה ומשפונתה הסככה- יש לפנות גם רכיבים אלו מהשטח הצמוד לסככה. מאידך, מנהל התובעות, יעקב בן שלמה אינו מכחיש, כי צובר השמן והקומפרסור ממוקמים במיקומם הנוכחים בהתאם לדרישתו ולרצונו: "ש: תאשר לי בבקשה שביקשת מחיים להעביר את צובר השמן והקומפרסור למקום שבו הם ממוקמים היום ? ת:אמת. ש: האם אתה הפנית לחיים את הקבלן שיבצע את עבודות התשתית מהמוסך מבית אדם אל צובר השמן ? ת:... יכול להיות שכן. ש: אם כך ידעת שצובר השמן והקומפרסור משרתים גם את המוסך לא רק את הסככה? ת: אמת" (ע' 21 ש' 20- ע' 22 ש' 3). אין חולק, כי צובר השמן והקומפרסור ממוקמים בשטח שאיננו המושכר- לא לפי ההסכמים המקוריים ולא לפי הסכמי המימוש. מהסכמי השכירות- הן ההסכמים המקוריים והן הסכמי המימוש לא ניתן לדעת האם הקומפרסור וצובר השמן הללו הם חלק מהמוסך או שמא חלק מהסככה , שכן הצדדים לא טרחו להסדיר ענין זה בהסכמים. משכך, ולאור העובדה שהרכיבים הללו משרתים בפועל את המוסך ולא את הסככה, מסקנתי היא כי הם מהווים חלק מהמוסך וכלולים אפוא בדמי השכירות שמשלמת הנתבעת לתובעת 2 בגין שכירות המוסך. משכך, התובעת 2 אינה זכאית לדמי שימוש ראויים בגין השטח אותו תופסים צובר השמן והקומפרסור עבור התקופה שמיום פינוי הסככה ע"י הנתבעת . 2.6 התביעה בת"א 1535/07 תביעה זו הוגשה ע"י הנתבעת (להלן התובעת) כנגד התובעת 2 ונגד מנהלה, יעקב בן שלמה (להלן: הנתבעים) . בכתב התביעה טענה התובעת, כי מיום פינוי הסככה החלו הנתבעים להתנכל לה ולפעילותה במוסך, באמצעות הנחת בטונדות כבדות בכניסה לחניון של המוסך (בו חונות לדברי התובעת מכוניות של לקוחותיה, אשר ממתינות לטיפול במוסך או מכוניות שסיימו טיפול במוסך) , מה שלא איפשר לשניים מלקוחותיה להוציא את מכוניתם מהמוסך ביום 05/01/07 . לדברי התובעת, גם לאחר ששוטרים הוזמנו למקום ואף הוגשה על ידה תלונה במשטרה כנגד הנתבעים, עמד הנתבעים במריים וסירבו לפנות את הבטונדות, ומשכך היא נאלצה לשכור רכבים חלופיים עבור לקוחותיה הנ"ל, בעלות של 600 ₪ , ולפנות את הבטונדות בעצמה (באמצעות מלגזה) בעלות נוספת של 600 ₪ . חסימת החניון באמצעות בטונדות חזרה על עצמה, לטענת התובעת, גם למחרת ומשכך פנתה התובעת לבית משפט השלום בירושלים בבקשה לצו מניעה זמני , בקשה אשר התקבלה ע"י כב' השופטת רחל שלו-גרטל ביום 09/01/07 . עוד טוענת התובעת בכתב התביעה, כי הנתבע 2 שיבש את פעילותם התקינה של צובר השמן והקומפרסור המשרתים את המוסך, בכך שניתק את זרם החשמל אליהם. לדברי התובעת, חסימת החניות ושיבוש פעילותם של צובר השמן והקומפרסור פגעה בפעילותו התקינה של המוסך למשך שבעה ימים, פגיעה בגינה נגרמו לה נזקים (אובדן רווחים) בסך של 15,000 ₪. סך הכל מבקשת, אפוא, התובעת לחייב את הנתבעים 2-1 בסך של 16,200 ₪, וכן ליתן כנגד הנתבעים 1-2 צו מניעה קבוע, שיאסור עליהם לבצע כל פעולה לשם סיום ו/או ביטול הסכם המימוש בנוגע למוסך , לשם מניעת השימוש השוטף במוסך,לשם חסימת הכניסה למוסך ו/או החניון של המוסך וכן כל פעולה שיש בה כדי למנוע את השימוש התקין בצובר השמן ובקומפרסור. בכל הנוגע לתביעתה הכספית של התובעת: המדובר בטענת נזק כללית וסתמית שלא הוכחה ע"י התובעת ולו לכאורה. התובעת לא טרחה לצרף כל ראיה בענין הנזקים שנגרמו לה כביכול, כגון : קבלה בגין השכרת רכבים חלופיים ללקוחותיה, קבלה בגין השכרת מלגזה לצורך פינוי הבטונדות, רישומי הנהלת החשבונות שלה המוכיחים ירידה בהיקף הרווחים במהלך השבוע בו נחסם החניון, וכד'. המדובר בראיות פשוטות ומתבקשות, אשר אי צירופן ע"י התובעת מחייב את המסקנה כי נזקים אלו פשוט לא היו ולא נבראו. תביעתה הכספית של התובעת נדחית אפוא בהעדר הוכחה. בכל הנוגע לבקשת התובעת לצו מניעה קבוע : לאור התוצאה בתביעה העיקרית, קרי- דחיית דרישת הפינוי של התובעות בנוגע למוסך ודחיית טענות התובעות בענין צובר השמן והקומפרסור - זכאית הנתבעת (התובעת בת"א 1535/07) לצו מניעה קבוע, אשר ימנע כל הפרעה ו/או שיבוש לפעילותם התקינה של המוסך, של החניון הצמוד למוסך ושל צובר השמן והקומפרסור, כפי שיפורט להלן. ואולם, צו מניעה זה מופנה כנגד הנתבעת 1 (בת"א 1535/07) בלבד , שכן מכתב התביעה לא ברור מהי עילת התביעה כנגד הנתבע 2 (יעקב בן שלמה) המשמש מנהל בנתבעת 1 .כל שנאמר לגבי הנתבע 2 בכתב התביעה הוא ש"הנתבע 2 הינו בעל מניות עיקרי של הנתבעת 1 ומחזיק ב-80% מהון המניות שלה" (ס' 3 לכתב התביעה). ואולם, עובדה זו כשלעצמה אין בה כדי להטיל על הנתבע 2 כל חבות או אחריות למעשיה של הנתבעת 1. התובעת לא טרחה לפרט בכתב התביעה, מכח מה בדיוק נושא הנתבע 2 באחריות אישית למעשיה של הנתבעת 1 (מכח הדוקטורינה של הרמת מסך? מכח תורת האורגנים? מכח דיני החברות? דיני הנזיקין?), או האם מדובר באחריות ישירה של הנתבע 2 למעשיו הוא, אלא הסתפקה בטענה הסתמית כי יש ליתן צו מניעה קבוע כנגד הנתבעים (בלשון רבים). בתביעה כנגד נושא משרה בתאגיד, יש לבאר , לפרט ולהוכיח את התשתית העובדתית והמשפטית המשמשת בסיס להטלת אחריות אישית על נושא המשרה ומשנמנעה התובעת מעשות כן- הרי שיש ליתן צו מניעה קבוע כנגד הנתבעת 1 בלבד. 3. סוף דבר 3.1 התביעה בת"א 1246/07 נדחית לענין העתירה לפינוי המוסך ומתקבלת לענין העתירה הכספית בחלקה הקטן, כדלקמן: מחייב את הנתבעים 3,2,1 (ביחד ולחוד) לשלם לתובעת 2, כדלקמן: 7,350 $ כערכם בשקלים לפי השער היציג של הדולר (ארה"ב) ביום 01/01/07 (בגין דמי שכירות לחודש ינואר 2007), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 01/01/07 ועד לפרעון ובצירוף מע"מ כחוק. 14,700$ כערכם בשקלים לפי השער היציג של הדולר (ארה"ב) ביום 01/02/07 (בגין אובדן דמי שכירות עבור חודשיים ימים (הזמן הסביר למציאת שוכר חלופי), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 01/02/07 ועד לפרעון, ובצירוף מע"מ כחוק. התביעה בת"א 1535/07 נדחית לענין העתירה הכספית ומתקבלת רק לענין צו המניעה הקבוע וכנגד הנתבעת 1 בלבד. כפועל יוצא מכך, ניתן בזה צו מניעה קבוע כנגד הנתבעת 1, בו אוסר בית המשפט על הנתבעת 1 לבצע כל פעולה לשם סיום ו/או ביטול הסכם מימוש האופציה בנוגע למוסך הנמצא ברח' אליאב 5, בשכונת גבעת שאול, בירושלים, ו/או למנוע בכל דרך את השימוש שעושה התובעת במוסך ו/או בחניות הסמוכות לו המהוות חלק בלתי נפרד מהסכם השכירות , ו/או למנוע בכל דרך את השימוש שעושה התובעת בצובר השמן ובקומפרסור הממוקמים מחוץ למוסך הנ"ל. 3.3 בשים לב להוראות תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בשים לב לסעדים שנתבעו בשתי התביעות, לתוצאה ולכלל נסיבות הענין, מחייב את הצדדים , כדלקמן: 3.3.1 בת"א 1246/07 מחייב את הנתבעים 3,2,1 (ביחד ולחוד) לשלם לתובעת 2: 15,000 ₪ שכ"ט עו"ד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לפרעון ובצירוף מע"מ כחוק . מחייב את התובעת 1 לשלם לנתבעים 3,2,1 (יחדיו): 50,000 ₪ שכ"ט עו"ד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לפרעון ובצירוף מע"מ כחוק. 3.3.2 בת"א 1535/07 מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת : 792 ₪ אגרה (מחצית ראשונה בלבד) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום (16/01/07 ) ועד לפרעון. 5,000 ₪ שכ"ט עו"ד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לפרעון ובצירוף מע"מ כחוק. מחייב את התובעת לשלם לנתבע 2 : 5,000 ₪ שכ"ט עו"ד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לפרעון ובצירוף מע"מ כחוק. עירייה