מה הם הגורמים לפריצת מאניה דיפרסיה ? השופט, ד"ר קובי ורדי לפנינו ערעור על פסק דינה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: "הועדה" או "ועדת הערעורים") בראשות כב' השופטת רביד, מיום 12.8.08 (ענ 341/99) אשר קבעה כי לא הוכח קשר סיבתי של החמרה בין מחלתו הנפשית של המערער לבין תנאי שירותו. הרקע והמחלוקת בין הצדדים המערער התגייס לצה"ל ביום 30.7.97 בפרופיל 97. עם גיוסו שהה המערער כשבועיים בבקו"ם אשר במהלכם שוחרר מידי יום לביתו אחרי שעות העבודה. לאחר מכן נשלח המערער לבסיס טירונות כלל צה"לית בניצנים, שם שהה 10 ימים עד להפנייתו למיון פסיכיאטרי ואשפוזו ביום 24.8.97 בבית החולים ברזילי. ביום 30.8.97 הועבר המערער למחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים שיבא למשך כחודש עקב דיכאון פסיכוטי. ביום 3.10.97 הועבר המערער לאשפוז במרכז הרפואי לבריאות הנפש על שם אברבנאל בשל כוונות אובדניות שגילה בבית החולים שיבא, שם שהה במשך כחודש ושבוע. במהלך אשפוזו של המערער בשנת 2008 אובחן המערער כסובל מהפרעה אפקטיבית בי-פולרית המכונה גם מניה-דפרסיה. ביום 25.11.97 הגיש המערער תביעה למשיב להכרת זכות על-פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט- 1959 (להלן: "החוק" או "חוק הנכים"), ותביעתו נדחתה על-ידי המשיב ביום 14.3.99. המערער הגיש ערעור על החלטה זו בפני ועדת הערעורים בראשותו של כבוד השופט מרדכי בן חיים. הועדה דחתה את הערעור וקבעה כי המערער סבל מהפרעה נפשית טרם גיוסו, וכי לא הוכח כי מחלתו פרצה בעקבות מקרה טראומתי או תוך כדי פעילות חריגה רווית מתח במהלך השירות הצבאי. המערער הגיש ערעור על החלטה זו בבית המשפט המחוזי (ע"א 1923/04) שקבע כי דין הערעור להידחות לגבי שאלת ה"גרימה", וכי יש להחזיר את הדיון לועדה בכל הקשור לסוגיית ה"החמרה". החלטת ועדת הערעורים בבואה לבחון את סוגיית ההחמרה, עמדו לפני הועדה קמא שתי הנחות יסוד שהפכו חלוטות עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנ"ל. האחת, כי המערער סבל מהפרעה נפשית בדרגת חומרה קלה (דיכאון וחרדה), עוד קודם לשירות. האחרת, כי מצבו הנפשי של המערער החמיר במהלך שירותו הצבאי. על יסוד הנחות אלה קבעה הועדה כי המערער לא הוכיח כי במהלך שירותו הצבאי ארעו אירועים אשר מבחינה אובייקטיבית גרמו להחמרת מחלתו. לצורך קביעה זו נדרשה הועדה קמא לחוות הדעת שהגישו הצדדים. המערער מצידו הגיש את חוות דעתו של ד"ר גוטמן מיום 22.3.00, וכן את חוות דעתו המשלימה של ד"ר ברוך מיום 18.3.07 שהוגשה לועדה קמא. המשיב הגיש מטעמו חוות דעת של פרופ' קוטלר, הראשונה מיום 9.3.99, השנייה מיום 21.9.00 ועוד שתי חוות דעת משלימות מיום 12.7.06 ומיום 23.8.07. כמו כן, נדרשה הועדה בהחלטתה לעדויות שנשמעו בתיק זה, וקבעה כי טענתו של המערער, לפיה הפחד מירי במטווח במהלך הטירונות גרם להחמרת מחלתו של המערער - לא הוכחה, שכן נושא הפחד מהנשק והירי לא הועלה על-ידי המערער בפני ד"ר גוטמן, המומחה מטעמו, וכן לא בפני פרופ' קוטלר, שבדק את המערער בטרם נתן את חוות דעתו הראשונה במרץ 1999. בנוסף, טענה זו לא נתמכה בתיעוד כלשהו במסמכי הצבא. עוד קבעה הועדה קמא לעניין זה, כי היא מקבלת את טענתו של המשיב, כי במועד ביצוע המטווח המערער היה במצב נפשי כזה שלא היה באירוע המטווח כדי להחמיר או לשנות את מצבו. באשר לטענתו של המערער לפיה השירות בבסיס סגור היה הגורם להחמרת מחלתו, קבעה הועדה, לאחר שבחנה את הראיות והעדויות שנשמעו לפניה, כי המערער שירת בתנאים צבאיים שלא היו בהם אירועים מיוחדים או פעילויות יוצאות דופן, שכן מתוך החודש בו שירת המערער, שבועיים שירת המערער בבקו"ם, ושוחרר מידי יום לביתו, ובשבועיים הנותרים, במהלך הטירונות של המערער, לא תועדו ולא אירעו אירועים חריגים. משכך, דחתה הועדה את טענתו לעניין זה, תוך שהדגישה כי אין די בכך שמתקיים היסוד הסובייקטיבי אלא יש לבדוק האם מתקיים המבחן האובייקטיבי, כאשר אין די בהתקיימותם של אירועים שיגרתיים כדי לעמוד במבחן זה. לבסוף, בחנה הועדה קמא את חוות דעתו המשלימה של ד"ר ברוך, לפיה על-פי שני מאמרים הוכח שהשירות בטירונות מהווה גורם דחק אובייקטיבי לפרוץ מחלת נפש. על-סמך חוות דעתו המגיבה של פרופ' קוטלר, לפיה המאמר הראשון אליו הפנה ד"ר ברוך שפורסם בשנת 1999 היה מאמר ראשוני שממצאיו השתנו בשנת 2006, וכן על סמך חקירתו של ד"ר ברוך, בה ציין כי אינו מסכים עם ממצאי המאמר השני אליו הפנה - קבעה הועדה כי לא הוכח כי היה בתנאי שירותו של המערער כדי לגרום להחמרת מחלתו. עיקר טענות בעלי הדין בערעור לטענת המערער שגתה הועדה קמא בקביעתה לפיה לא הוכח קיומו של קשר סיבתי של "החמרה" בין מחלתו של המערער לבין שירותו הצבאי. לטענת המערער, הועדה קמא לא פירשה נכון את המדד האובייקטיבי של תנאי השירות, ולא נתנה את המשקל המספיק למדד הסובייקטיבי. המערער חוזר וטוען כי מחלתו פרצה לראשונה במהלך הטירונות, וכי קודם לגיוסו לא סבל ממחלת נפש, והיה בחור נורמטיבי לחלוטין. כן טוען המערער כי מצבו הנפשי החמיר לאחר הגיעו לבסיס הטירונים, במיוחד לאחר שאולץ לצאת למטווח ולירות בנשק, ולא מיד עם גיוסו לצבא. לטענת המערער, חוות הדעת של ד"ר ברוך תומכת בטענתו לפיה הגיוס, השירות בבסיס טירונים סגור, הפחד מהירי והאיום להיכנס לכלא - כל אלה היוו טריגר להחמרת מחלתו, הן אובייקטיבית והן סובייקטיבית. כמו כן, חוזר המערער ומפנה אל שני המאמרים עליהם ביסס ד"ר ברוך את חוות דעתו. עוד טוען המערער כי פרופ' קוטלר התעלם בחוות דעתו מההשפעה הסובייקטיבית שהייתה לתנאי השירות על המערער, לאור רגישותו המיוחדת של המערער. כן טוען המערער כי בנסיבות העניין לא היה צורך להצביע על אירוע דחק ספציפי, שכן תנאי השירות בכללותם היוו גורם דחק שהחמיר את מצבו של המערער, כאשר אירוע הירי במטווח היווה גורם דחק כלשעצמו. מוסיף המערער וטוען כי בדנ"א 5340/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5), 732 (2002) (להלן: פס"ד אביאן") נקבע כי המבחן לבחינת הקשר הסיבתי הוא סובייקטיבי ולא אובייקטיבי, וכי בכל מקרה המערער היה מצוי במצב דחק אובייקטיבי. עוד מפנה המערער לפסיקה בה נקבע כי גם כאשר מדובר במשימות פשוטות ודרישות אלמנטריות, די בכך שמדובר במסגרת צבאית כדי להקים את קיומו של הקשר הסיבתי, בפרט כאשר ישנה סמיכות זמנים בין תחילת השירות לבין התפרצות המחלה. מנגד, טוען המשיב כי פסק דינו של בית משפט קמא מוצדק, מבוסס היטב בחומר הראיות וכי לא נפלה בו כל שגגה. לטענתו, הערעור כולו נסב על קביעות שבעובדה, והכרעות הנוגעות להעדפת חוות דעת רפואית אחת על-פני האחרת, ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מסוג זה. בהתאם לכך, טוען המשיב כי יש לדחות את ערעורו של המערער, מאחר והערעור אינו מתייחס לנקודה משפטית כמתחייב מהוראת סעיף 34 לחוק הנכים. לגופו של עניין, טוען המשיב כי צדקה הועדה בהעדיפה את חוות דעתו של פרופ' קוטלר על-פני חוות הדעת של ד"ר ברוך, ובקביעתה לפיה המערער לא הוכיח כי היו בשירותו הצבאי של המערער אירועי דחק אובייקטיביים אשר הביאו להחמרת מחלתו. לטענת המשיב, צדקה הועדה בקביעתה לפיה המערער לא הוכיח את טענתו לפיה הפחד ממטווח ומירי בנשק היווה גורם להחמרת מחלתו, שכן עיון בתיקו הרפואי של המערער מעלה כי המערער לא התלונן בפני רופאיו על פחד מנשק, יחס נוקשה ממפקדיו, התעללות או כל קושי אחר הקשור לשירות. משכך, טוען המשיב, כי צדקה הועדה בהעדיפה את המידע האובייקטיבי מתוך המסמכים הרפואיים של המערער על-פני הגרסה שנמסרה על-ידי המערער רק בהליך המשפטי. מוסיף המשיב וטוען, כי אף אם היה נקבע כי ארע אירוע המטווח הרי שאירוע זה לא היה בו כדי להחמיר את מצבו של המערער שהיה באותה עת במצב חמור בלאו הכי, כפי שקבעה הועדה על-סמך הראיות שהיו לפניה. כמו כן, טוען המשיב כי צדקה הועדה משלא קיבלה את טענתו של המערער, לפיה השירות בבסיס סגור היווה גורם דחק, שכן טענה זו לא נטענה על-ידי המערער עצמו, משך הזמן בו נחשף המערער לתנאי הטירונות היה קצר ביותר ולא הונח כל בסיס עובדתי לטענה זו. מוסיף המשיב וטוען, כי צדקה הועדה בקביעתה לפיה המערער לא הוכיח אירוע או מצב שהיווה אירוע דחק מבחינה אובייקטיבית, שבלעדיו אף אם מתקיים יסוד סובייקטיבי, לא מתקיים מבחן הקשר הסיבתי בין תנאי השירות להחמרה. כמו כן, מדגיש המשיב כי בהתאם לקביעתו של בית המשפט המחוזי בע"א 1923/04 הרי שהמערער לא התגייס לצבא כשהוא בריא, ומחלתו לא פרצה במהלך שירותו הצבאי, כפי שמבקש המערער לטעון, אלא ניכרה אצל המערער הפרעה נפשית טרם שירותו. כן טוען המשיב, כי בפס"ד אביאן נקבע כי על מנת להוכיח קיומו של קשר סיבתי נדרש מבחן כפול- סובייקטיבי ואובייקטיבי, ואין די במבחן סובייקטיבי, כפי שמבקש המערער לטעון. לבסוף, טוען המשיב כי אין מקום להחיל בנסיבות העניין את חזקת השירות הקצר כפי שמבקש המערער לטעון, היות והמערער לא הוכיח קיומן של נסיבות מיוחדות הנעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי. דיון והכרעה לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובתיק הרפואי של המערער, אני סבור כי דין הערעור להידחות. החלטת הועדה קמא מנומקת היטב, ומבוססת היטב בראיות ובדין, הכל כפי שיפורט להלן. כבר כאן המקום לציין כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי בע"א 1923/04, שדן בעניינו של המערער כמפורט לעיל, לפיה המערער סבל מהפרעה נפשית בדרגת חומרה קלה (דיכאון וחרדה) עוד קודם לשירות, וכי מחלתו הוחמרה במהלך שירותו, הינן קביעות חלוטות, ולפיכך אין בידי לקבל את טענותיו של המערער לפיהן התגייס כאדם בריא, וכי מחלתו "פרצה" במהלך שירותו. בהתאם לכך הקביעות הנ"ל יהוו בסיס לדיון שלפנינו. סעיף 34(א) לחוק הנכים- התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים-רפואיים עיון בטענות המערער לפנינו מעלה כי עיקר טענות המערער הן כנגד ממצאיה העובדתיים של הועדה קמא, ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מסוג זה, לא כל שכן, במקרה דנן, בו ערכאת הערעור מוגבלת להתערבות בנקודות משפטיות בלבד, כמצוות המחוקק בסעיף 34(א) לחוק: "התובע או קצין התגמולים רשאים לערער על החלטת ועדת ועדת ערעור לפני בית המשפט המחוזי, בנקודה משפטית בלבד" השגות המערער כנגד קביעת הועדה לפיה לא הוכח קשר סיבתי של "החמרה" בין מחלתו של המערער לבין שירותו הצבאי, הינן השגות כנגד קביעה עובדתית-רפואית הנעוצה בנסיבות הפרטניות של המקרה, והמבוססת על הראיות שהיו מונחות לפני הועדה, שלה הסמכות הבלעדית לקבוע מסקנות עובדתיות מסוג זה. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט דנציגר ברע"א 7436/08 טלבי נ' משרד הביטחון - קצין התגמולים (לא פורסם, 20.4.09): "אין בידי לקבל את טענת המבקש לפיה ערעור שעניינו הכרעה בדבר קיומו או היעדרו של קשר סיבתי הינו ערעור ב"נקודה משפטית" כאמור בסעיף 34 הנ"ל. יש להבחין בהקשר זה בין קשר סיבתי משפטי לקשר סיבתי עובדתי. כך, הסמכות לבחון אם נתקיים קשר סיבתי עובדתי בין פרוץ המחלה נשוא התביעה לבין השירות הביטחוני, שהינו עניין עובדתי רפואי הנעוץ בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה, נתונה בלעדית לוועדת הערעורים, בעוד שבחינת הקשר הסיבתי המשפטי... נתונה גם לבית המשפט המחוזי... במקרה שלפניי, החלטותיה של וועדת הערעורים התיחסו לקשר הסיבתי העובדתי בלבד, ומשנמצא כי הוא לא התקיים, כלל לא נבחן הקשר הסיבתי המשפטי. מכאן, שבצדק סבר בית המשפט המחוזי כי הערעור נסב על ממצאים עובדתיים בלבד ובדין דחה הוא את הערעור." (ראה גם: רע"א 9842/05 פלוני נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 18.1.07)). בענייננו, הועדה בחנה לעומק את הראיות שהובאו לפניה, בין היתר, תיקו הרפואי של המערער, חוות הדעת הרפואיות, עדות המומחים, עדות המערער ועדים מטעמו, וקבעה על בסיסן, בין היתר, כי המערער לא הוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין אירוע מסוים במהלך שירותו לבין החמרת מחלתו. כך, נקבע כי המערער לא הוכיח את אירוע המטווח והפחד מנשק, כאשר אף נקבע כי בכל מקרה בשלב זה מחלתו של המערער הייתה חמורה וסוערת. כן נקבע, כי המערער לא הוכיח כי שירותו בבסיס סגור היווה גורם דחק, שכן שירותו בבסיס סגור היה קצר מאוד, והמערער לא טען טענה זו, ולא ציין אותה בפני הרופאים אשר בדקו אותו טרם הגשת התביעה, ואף המומחה מטעמו, בתחילה, לא ציין זאת. קביעות אלה הינן קביעות עובדתיות, המבוססות על חומר הראיות שהיה מונח לפני הוועדה קמא ועל בסיס התרשמותה הבלתי אמצעית מהעדים שהעידו לפניה קבעה הועדה את אשר קבעה, ולא מצאנו בסיס להתערב בקביעות עובדתיות אלה. די באמור לעיל כדי להביא לדחיית הערעור. יחד עם זאת, ומעבר לצורך, אוסיף כי גם לגופו של עניין אני סבור כי קביעת הועדה קמא מעוגנת היטב בחומר הראיות, ואין מקום להתערב בה. לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין השירות הצבאי להחמרת מחלתו של המערער מבחן הקשר הסיבתי הקבוע בסעיף 1 לחוק דורש הוכחת קיומו, הן של קשר סיבתי עובדתי והן של קשר סיבתי משפטי, כאשר בבחינת הסיבתיות המשפטית ייבדקו שני יסודות- סובייקטיבי ואובייקטיבי, כפי שנקבע בפס"ד אביאן (ראה גם: רעא 2399/09 פלוני נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 14.7.09)). הקשר הסיבתי העובדתי נבחן באמצעות חוות דעתם של הרופאים המומחים הקושרים מבחינה עובדתית בין אירוע או מצב מסוים לבין התפרצות המחלה. בענייננו, העדיפה הועדה את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב, פרופ' קוטלר (מוצגים י', יב' למוצגי המערער) על-פני חוות דעתו של המומחה מטעם המערער ד"ר ברוך, וקבעה כי אין קשר בין החמרת מחלתו של המערער לבין תנאי שירותו, כאשר ההחלטה להעדיף חוות דעת רפואית אחת על-פני אחרת היא קביעה עובדתית-רפואית מובהקת, וככזו היא נתונה לסמכותה של הועדה, ומשכך אין מקום להתערבות בקביעה זו על-ידי ערכאת הערעור. עמדה על כך כבוד השופטת פרוקצ'יה ברע"א 6148/04 גת נ' קצין תגמולים (לא פורסם, 21.8.05): "...ועדת הערר בחנה והעריכה את מלוא החומר הרפואית שעמד בפניה, והעדיפה משיקולים מקצועיים חוות דעת רפואית אחת על פני רעותה. אין מקום והצדקה להתערב בשיקול דעת מקצועי זה של הועדה וצדק בית המשפט המחוזי בדעת הרוב בהחליטו כך (רע"א 202/00 פלונית נ' קצין התגמולים, פד"י נו(1) 649, 655; ע"א 472/81 קצין התגמולים נ' אברג'יל, פד"י לז(2) 785, 795)". (ראה גם: רע"א 3033/09 פלוני נ' נשרד הביטחון (לא פורסם, 10.6.09). למעלה מן הצורך אוסיף, כי אף לגופו של עניין, לא מצאתי מקום להתערב בהעדפת הועדה את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב על-פני חוות דעתו של המומחה מטעם המערער, כפי שיפורט להלן. עיון בחוות דעתו המשלימה של ד"ר ברוך, המומחה מטעם המערער מיום 18.3.07 (מוצג י"א למוצגי המערער), מעלה כי הוא תומך את חוות דעתו בשני נימוקים: האחד, "אירוע המטווח" בו חוייב המערער לירות והאחר, השירות במחנה סגור בטירונות: "הטירונות היוותה גורם דחק משמעותי מאפייני הטירונות של השירות במחנה סגור, החובה בירי שהיה לנבדק קשה מאד, לדבריו נלחץ מאוד לבצע את הירי תוך שמאוים ש"נכניס אותך לכלא אם לא תירה" ובעיקר, הקושי, אי הוודאות, ההפרעה בהסתגלות והחרדה בעלת מאפיינים קיצוניים בנושא קריירת הספורט של הנבדק...". דהיינו, על-פי חוות דעתו של המומחה מטעם המערער היו שני גורמי דחק שהביאו להחמרת מחלתו של המערער: האחד, אירוע המטווח, והאחר, השירות בבסיס סגור. הואיל והועדה קבעה, הן בהחלטתה הראשונה מיום 23.12.03 (פסקה 2.1) כי: "לא מצאנו תימוכין אובייקטיבי לאירוע שתואר על-ידי המערער בתיעוד בתיקו הרפואי", והן בהחלטתה נשוא הערעור, כי "המערער לא הרים את הנטל ולא הוכיח כי הפחד מהנשק וחיובו להשתתף במטווח אירעו..." - הרי שלא ניתן לקבל את חוות דעתו של ד"ר ברוך כי אירוע המטווח היווה גורם דחק, שכן כלל לא הוכח שאירוע זה התרחש מבחינה עובדתית, מה גם שנקבע כי אף אם התרחש, הרי שהוא התרחש - לאחר שמצבו של המערער כבר היה חמור. באשר לגורם השני שהיווה גורם דחק על-פי חוות דעתו של ד"ר ברוך, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת הועדה להעדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב לעניין זה, שכן עיון במסמכים הרפואיים של המערער מעלה כי המערער כלל לא התלונן, ולא ציין כי היה בשרות הצבאי אירוע או גורם שהיה בו כדי לגרום ללחץ מיוחד או לחוויה שהיה בה כדי לגרום להחמרה במצבו הנפשי. כך, במסמך סיכום אשפוזו של המערער מיום 8.10.97 (מסמך 4 בתיקו הרפואי של המערער) צוין כי: "אין תאור של ארוע מסויים בצבא שבעטיו הופיעה המצוקה. אין תאור של התעללות או התנכלות.", מסמך שהוא אובייקטיבי מבית החולים. כמו כן, הועדה קיבלה את חוות דעתו המגיבה של פרופ' קוטלר מיום 23.8.07 (מוצג י"ב למוצגי המערער) לפיה לא ניתן להתבסס על המאמרים אליהם הפנה ד"ר ברוך לביסוס קביעתו, לפיה היה די בכך שהמערער שהה בבסיס סגור כדי להביא להחמרה במצבו, שכן המאמר הראשון היה פרסום של מחקר חלקי בלבד, והמאמר הסופי שהתפרסם, העלה כי אין אישוש לטענה לפיה קיים מספר גדול באופן דיספרופורצינאלי של אשפוזים על רקע פסיכוזה ב-15 הימים הראשונים של השירות הצבאי. כך גם לגבי המאמר השני אליו הפנה ד"ר ברוך, ציין פרופ' קוטלר כי אכן לגבי אוכלוסיה רגישה, השרות הצבאי ובעיקר מצבי דחק חריפים במהלכו, יכולים תיאורטית לגרום להחמרה, אך במקרה של המערער בו מדובר בשירות קצר מאוד, בו לא היו אירועי דחק - לא ניתן לומר שמדובר בתנאי שירות שהחמירו את מצבו. עייננו הרואות, כי למעשה, חוות דעתו של המומחה מטעם המערער, לפיה די בשירות בבסיס סגור כדי לגרום להחמרה במצב נפשי, לא הייתה מבוססת על ראיות מדעיות. משכך, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת הועדה להעדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב, לפיה שירותו הקצר והקל יחסית של המערער בטירונות כלל צה"לית, שבמהלכה לא אירעו אירועי דחק לא גרמה להחמרת את מצבו הנפשי של המערער. די בכך שלא מתקיים המבחן העובדתי בנסיבות העניין, דהיינו שלא הוכחו אירועי דחק במהלך שירותו הצבאי של המערער, ולא הוכח קשר עובדתי רפואי בין השירות בבסיס הסגור להחמרה במצבו של המערער, כפי שפורט לעיל, כדי להביא לדחיית הערעור. יחד עם זאת, ולמעלה מן הצורך, אוסיף כי אף מבחן הקשר הסיבתי המשפטי לא הוכח בנסיבות העניין, היות ולא הוכח היסוד האובייקטיבי של הקשר הסיבתי. בהתאם לכך, אף אם היינו מקבלים את גישתו של המומחה מטעם המערער, לפיה המעבר לבסיס סגור היווה מבחינה רפואית גורם דחק אצל המערער שהביא להחמרת מחלתו - לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה, שכן על מנת לבסס את הקשר הסיבתי המשפטי, לא די ברכיב סובייקטיבי, ויש להוכיח קיומו של יסוד אובייקטיבי, כפי שנקבע בפס"ד אביאן, עמוד 760, שדבריו יפים לענייננו על-אף שכאן מדובר בהחמרה ופס"ד אביאן עסק בגרימה: "על התובע להצביע על אירוע או "מצב" חוצה-לו - אירוע או "מצב" "אובייקטיביים" - שהיוו לטענתו גורם לפריצת המחלה. הנה-כי-כן, אל עקרון הגולגולת הדקה - היסוד ה"סובייקטיבי" שבמערכת - מצרף עצמו יסוד "אובייקטיבי", גורם חיצוני שהביא (כנטען) לפריצתה של המחלה הקונסטיטוציונלית. היסוד ה"אובייקטיבי" יסוד חיוני הוא במערכת, ובלעדיו לא ייכון קשר סיבתי בין השירות בצבא לבין פגיעה שחייל נפגע בה בתקופת השירות. לו אחרת אמרנו, כי-אז ייתרנו את יסוד ה"עקב שירותו". לשם הוכחת קיומו של היסוד האובייקטיבי, יש להוכיח כי לא מדובר באירוע טריוויאלי, שולי או אירוע שבשגרה, אלא באירוע הקשור לייחודיות והמיוחדות של השירות בצבא, כאשר אין די בקשר רופף בין פריצת המחלה ובין השירות הצבאי, אלא נדרש אירוע שיש בו "ממשות" באופן שחיי הצבא או אירוע ספציפי הקשור לחיי הצבא, הביאו לפריצת המחלה וקיומם של תנאים שונים באופן ממשי מחייו האזרחיים המשוערים של הנפגע אלמלא התגייס (עא (ת"א) 1607/08 פלוני נ' קצין תגמולים (לא פורסם, 24.9.09), עא (ת"א) 2657/05 גאנון נ' קצין תגמולים (לא פורסם, 24.5.09)). בענייננו, השתכנעתי, כשם שהשתכנעה הועדה, כי לא התקיים היסוד האובייקטיבי, שכן המעבר מחיים אזרחיים למסגרת צבאית, כשלעצמו אינו מקים את היסוד האובייקטיבי (רעא 1318/09 מדינת ישראל-קצין התגמולים נ' פלונית (לא פורסם, 15.9.09), והמערער לא הוכיח אירועים חריגים בעלי אופי צבאי שהביאו להחמרת מחלתו. זאת ועוד, אף ספק אם ניתן לומר כי המערער הוכיח קיומו של היסוד הסובייקטיבי, שכן מתיקו הרפואי עולה כי לא ציין ולא התלונן בפני רופאיו כי השירות בבסיס הסגור ותנאי השירות כשלעצמם היו הגורם להידרדרות במצבו. המערער חוזר ומפנה בעיקרי טיעוניו לפסיקה התומכת לטענתו בטענה לפיה יש להכיר בהחמרה, גם כאשר לא אירע אירוע חריג בשירות הצבאי. הועדה קמא בפסק דינה התייחסה לטענה זו, ואיבחנה את פסקי הדין אליהם הפנה המערער, וקבעה שנסיבותיהם היו שונות מהנסיבות כאן, ולא מצאתי להוסיף לעניין זה. יחד עם זאת, אתייחס לשני פסקי הדין הנוספים אליהם הפנה המערער בטיעוניו, עא (ב"ש) 1172/07 צמח נ' קצין תגמולים (לא פורסם, 27.11.08), וכן עא (י-ם) 2413/08 פלונית נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 11.12.08), בהם קבע בית המשפט כי היסוד האובייקטיבי מתקיים כאשר מדובר בחוויה שהיא צבאית באופייה אפילו שמדובר ב"דרישות אלמנטריות". עיון בפסקי דין אלה מלמד כי נסיבותיהם היו שונות מהנסיבות דנן. כך, פס"ד צמח עסק בחייל שבמהלך הטירונות לא עמד בלוח הזמנים, ומפקדיו הענישו אותו בגין כך. פס"ד פלונית עסק בחיילת שהוכח כי לוח הזמנים הקפדני, לחץ חברתי והשפעת אימוני הירי, הם שהביאו לפריצת מחלתה. בענייננו, כאמור, המערער לא הוכיח איזה שהם אירועים חריגים ואף לא "דרישות אלמנטריות" בעלות אופי צבאי שהן אלה שגרמו להידרדרות במצבו הנפשי, שכן עיון בתיקו הרפואי מעלה כי המערער לא ציין ולא התלונן בפני רופאיו כי השירות בבסיס הסגור ותנאי השירות כשלעצמם השפיעו עליו וגרמו להידרדרות במצבו. באשר לטענת המערער, לפיה היה מקום להחיל בנסיבות העניין את חזקת השירות הקצר, אני סבור כי דין טענה זו להידחות. אכן נקבע בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט, פ"ד מה (5) 203 (1991), כי מקום בו הוכיח התובע קיומן של נסיבות מיוחדות הנעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי יעבור הנטל לסתור קיומו של הקשר הסיבתי אל המשיב, אך משקבענו כי בענייננו, המערער לא הוכיח קיומן של נסיבות מיוחדות הקשורות לתנאי השירות, וכן לא הוכיח קיומם של אירועים חריגים ומיוחדים בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה - אין הצדקה להחלתה של החזקה הראייתית האמורה בנסיבות העניין. לאור האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בקביעת הועדה לפיה בנסיבות העניין לא הוכח כי תנאי השירות של המערער הם שגרמו להחמרה במצבו הנפשי, ונראה כי ההתדרדרות במצבו הנפשי של המערער הייתה כתוצאה מהמהלך הטבעי של ההפרעה הנפשית- דכאונית ממנה סבל המערער עוד טרם גיוסו. סוף דבר התוצאה הינה כי דין הערעור להידחות. בהתחשב בנסיבות האישיות של המערער, לא מצאתי מקום לחייב בהוצאות.התחום הנפשיצבאמאניה דיפרסיהשירות צבאי