פסק דין התובעת טוענת כי רכבה (להלן: "הרכב הראשון") נסע בדרך חברון בירושלים, כאשר אחריו נוסע רכב נהוג בידי נתבע 1 (להלן: "הרכב השני") ורכב נהוג בידי נתבע 3 (להלן: "הרכב השלישי") נוסע אחרי הרכב השני. כאשר האט הרכב הראשון את מהירות נסיעתו, נפגע מאחור בידי שני כליי הרכב האחרים, תוך שנגרמו בו נזקים בשיעור המפורט בחוות הדעת שצורפה לכתב התביעה (ראה גם סעיפים 4 ו - 5 לכתב התביעה). נתבעים 1 ו - 2 (הנהג ברכב השני והחברה המבטחת) טוענים כי הרכב הראשון בלם בלימת פתע, כי רכבם הספיק לעצור מבלי לפגוע ברכב הראשון אלא שאז נפגע רכבם מאחור בידי הרכב השלישי, נהדף לרכב הראשון ופגע בו (ראה סעיף 4 לכתב ההגנה). נתבע 3 טוען כי תחילה פגע הרכב השני ברכב הראשון, רכבו לא הספיק לעצור, פגע קלות ברכב השני, ולא הדף אותו קדימה. על מנת להכריע במחלוקת שמעתי עדויות שלושת הנהגים ועד נוסף מטעם נתבע 3 (נהג ברכב שנטען כי נסע אחרי הרכב השלישי), גם עיינתי בשאר חומר הראיות שהניחו הצדדים בפניי, הכולל, בין היתר, הודעות הנהגים במשטרה, הודעות נהג התובעת לחברת הביטוח, תמונות נזק וחוות דעת לשני כליי הרכב הראשונים ועוד. בסופו של יום, לאחר בחינה, שקילה ואיזון של כלל חומר הראיות,בין השאר לאור התרשמותי מעדויות העדים ומהיימנותם; לאור מיקום התאונה בדרך (מבחינת המרחק מצמתים קרובים, נתיב הנסיעה בו ארעה); לאור מיקום הפגיעות בכל אחד מכליי הרכב, שוכנעתי כי התאונה התרחשה בנסיבות הבאות: רכב התובעת נסע בנתיב הימני, בלם והאט נסיעתו (אך לא עצר) בשל האטה של כליי רכב שנסעו לפניו, בכביש בו התנועה ערה בשני נתיביו. נהג הרכב השני הופתע בבלימת הרכב שלפניו, בלם אף הוא אך בטרם עצירה נפגע מאחור, על ידי הרכב השלישי, ונהדף לרכב הראשון. מסך כל הנתונים שמסר הנהג ברכב השני שוכנעתי כי גם לולא הפגיעה מאחור, נראה ברמת סבירות גבוהה, כי לא היה מספיק לעצור בטרם פגיעה ברכב הראשון (לאור המהירות בה נסע, המעבר מנתיב לנתיב, המרחק בין כליי הרכב וכו'). אכן הפגיעה של הרכב השני ברכב הראשון ארעה לאחר פגיעת הרכב השלישי ברכב השני ויצויין, אף לא אחד מכליי הרכב המעורבים בתאונה לא עצר לפני שפגע או נפגע! הרכב השלישי הגיח במהירות מאחור, הבחין מאוחר בבלימת הרכב שלפניו, בשל המרחק הקצר לא הצליח לעשות דבר על מנת למנוע את הפגיעה ופגע ברכב שלפניו. זה היה ה"בום" הראשון אותו שמע הנהג ברכב הראשון. פגיעה זו (של הרכב השלישי בשני) הדפה את הרכב השני אל הרכב הראשון וזה ה"בום" השני ששמע הנהג ברכב הראשון. אכן הנהג ברכב הראשון הרגיש רק פגיעה אחת מאחור, שהרי רכבו נפגע פעם אחת בלבד. לאחר הפגיעות עצרו שלושת כליי הרכב. נסיבות התרחשות התאונה כפי שפורטו לעיל על ידי מבוססות על גירסאות הנהגים שנמסרו בכלל ההזדמנויות, לרבות חקירתם בפניי, חקירתם במשטרה וכד' (בהתאם לחומר הראיות המונח בתיק ביהמ"ש). אינני מוצאת ליתן כל משקל לגירסת עד הנתבע 3 מר מאהר ג'הבארי. יצויין כי שני הנהגים, ברכב הראשון והשני, מכחישים קיומו של עד זה בסמוך לאחר אירוע התאונה ובכלל. גם נתבע 3 נמנע מלמסור כל פרט בדבר עצם קיומו של עד כלשהו, קל וחומר העד המסויים, בכל הזדמנות קודמת (יאמר מיד כי הודעתו במשטרה נמסרה לא ביום התאונה, שאז ניתן לטעון כי היה נסער, אלא שלושה ימים מאוחר יותר). לא זאת אף זאת, בדבריו של העד ובעמידתו נתגלו סימני אי אמירת האמת ועדותו שזורה בסתירות (רק לצורך המחשה ראה חקירה ראשית עמ' 16 שורות 5 - 6 אל מול שורה 7. כן ראה חקירה ראשית עמ' 16 שורות 8 - 9 אל מול חקירה נגדית בעמ' 16 שורה 21). לא מצאתי ליתן אמון בגירסת עד זה. לאור נסיבות התרחשות התאונה כפי שפירטתי לעיל, מצאתי לחלק האחריות לתאונה בין הנהגים באופן הבא: נהג התובעת האט מהירות נסיעתו בהתאם להתקדמות התנועה לפניו, ואין מחלוקת כי מדובר בנסיעה בעומס תנועה, בשיירה. לא מצאתי בנהיגתו רשלנות תורמת. הרכב השני הופתע בבלימת הרכב שלפניו, בלם, לא הספיק לעצור, אך כשהיה במרחק של כחצי מטר מהרכב שלפניו, נפגע מאחור, נהדף ופגע ברכב שלפניו. אין מחלוקת כי הרכב השלישי פגע מאחור ברכב השני, כאשר נהגו אף לא הספיק לעצור. לפיכך מצאתי לחייב הנהג ברכב השני ב - 25% מהנזק שנגרם ברכב הראשון ואת הנהג ברכב השלישי ב - 75% מהנזק שנגרם ברכב הראשון. בהתאם לחלוקת האחריות ישאו נתבעים 1 ו - 2 ונתבע 3 בנזקיה המוכחים של התובעת כמפורט בסעיפים 5 ו - 6 לכתב התביעה בצירוף הפרשי הצמדה כמקובל. כן ישאו באגרת המשפט, בשכר עד התובעת בסך 250 ₪ ובשכ"ט עו"ד בשיעור 15% בתוספת מע"מ. רכב