המבקש הגיש בקשה למתן פסק-דין הצהרתי שיצהיר כי הוא הבעלים של מכונית מסוג פורד פוקוס (מס' רישוי 33-747-62), שעוקל במסגרת הליך חקירת יכולת בהוצאה לפועל של המשיב 1 (החייב), שהוא אביו של המבקש. בד בבד, ביום 13.7.2010, הוגשה גם בקשה לעיכוב הליכי עיקולה של המכונית במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. עוד באותו יום ניתן צו ארעי המורה על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל כמבוקש, והמבקש התבקש להמציא התחייבות לפיצוי המשיבים עקב עיכוב הליכי ההוצאה לפועל, אם תיפסק התובענה או יופסק עיכוב ההליכים כאמור. לאחר שהתקבלו תגובות מקצת המשיבים, כפי שיפורט להלן, התקיים דיון בבקשה למתן פסק-דין הצהרתי ביום 17.11.2010, שבמהלכו נחקר המבקש על תצהירו. הצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם בכתב (המבקש ביום 21.11.2010, המשיב 6 (בנק לאומי) ביום 25.11.2010, והמשיב 7 (בנק דיסקונט - מחנה יהודה) ביום 8.12.2010). א. עיקר העובדות הצריכות לעניין 2. במהלך דיון שעניינו חקירת יכולת של החייב, שהתקיים ביום 16.5.2010 בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים, התבקש הוא על-ידי רשמת ההוצאה לפועל להוציא את כל אשר בכיסיו (בהתאם לסמכותה להורות כן לפי סעיף 15 בחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967). בין שאר הפריטים שנמצאו היו גם מפתחות של המכונית נושא הבקשה. לבקשת נושי החייב (המשיבים), הוטל עיקול על המכונית, שנתפסה והועברה אל מחסן ההוצאה לפועל, ומכירתה עוכבה למשך שישים יום, כדי לאפשר למי שטוען לבעלות על המכונית שהות לבקש סעד הצהרתי. המבקש, בנו של החייב, שהמכונית רשומה בבעלותו, אמנם הגיש בקשה למתן פסק-דין הצהרתי ובקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל, כאמור מעלה. 3. הבקשה והצו הארעי, המורה על עיכוב ביצועם של הליכי ההוצאה לפועל הועברו אל כל המשיבים, נושיו של החייב, אשר התבקשו להשיב. המשיב 6 (בנק לאומי) הגיש את תשובתו ביום 12.8.2010, שבה הודיע על התנגדותו, והמשיבים 5 ו-7 (בנק דיסקונט, סניף בצלאל וסעיף מחנה יהודה) הגישו הודעות ביום 16.8.2010 וביום 4.10.2010, כי הם מצטרפים לתשובת המשיב 6 ולנימוקיה. שאר המשיבים לא הגישו כל הודעה או תגובה. ב. שאלת נטל ההוכחה ומידת ההוכחה הדרושה 4. המחלוקת המרכזית בין הצדדים עניינה בשאלה, על מי מבין הצדדים מוטל נטל ההוכחה, ומה מידת ההוכחה הדרושה. סעיף 28 בחוק ההוצאה לפועל, העוסק במצב שבו יש ספק בבעלות ביחס למיטלטלין של החייב, מבחין בין מיטלטלין שנתפסו על גופו של החייב, לבין אלו שלא נתפסו על גופו, בקובעו כך: (א) מיטלטלין שעוקלו כשהיו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, רואים אותם כנכסי החייב, כל עוד לא הוכח להנחת דעתו של רשם ההוצאה לפועל שאינם שלו. (ב) מיטלטלין שעוקלו כשלא היו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, לא יימכרו כל עוד לא הוכח להנחת דעתו של רשם ההוצאה לפועל שהם רכושו של החייב; לא הוכח שהם רכושו של החייב, יבוטל העיקול. ביחס למיטלטלין שעוקלו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, הנטל להוכיח שאינם של החייב מוטל עליו. לעומת זאת, ביחס למיטלטלין אחרים, שלא נתפסו כאמור, הנטל להוכיח כי הם של החייב מוטל על הזוכה, המבקש את עיקולם. 5. באשר לכלי רכב, שלגביהם מתנהל רישום על-פי דין במשרד הרישוי, נקבע שרישום זה הוא דקלרטיבי ולא קונסטיטוטיבי (רע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא(4) 464 (17.6.1997), בעמ' 473). לפיכך הנטל על החייב, או על הבעלים הרשום, להוכיח מיהו בעליו של כלי הרכב הרשום. לעניין דרך ההוכחה נקבע כי זו, בדומה לעיקול מקרקעין שאינם רשומים על שם החייב (לפי סעיף 34(ב) בחוק ההוצאה לפועל), "בנויה על קיומם של אותות של מרמה (Badge of Fraud), שהם חזקות שבעובדה שפותחו במשפט האגלו-אמריקאי, אשר אם נותרים הם ללא מענה מצביעים הם על מרמה. באלה ייכללו למשל, חדלות פירעון של מעביר הבעלות, קשרים בין המעביר לנעבר, חריגה מדרך מקובלת לניהול עסקאות, שמירת החזקה בנכס ועוד (...). ככל שמצטברים יותר אותות כאלה, כך עובר הנטל לנתבע להפריכם" (פסק-דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין בע"א 1680/83 חנה לוי נ' אלי ברקול, פ"ד נח(6) 941 (2.8.2004) בעמ' 947). כאמור שם, במקום שמתנהל מרשם, כוחם של אותות המרמה כדרך להוכחה, יפה לעניין מרשם כלי רכב, בדומה למרשם מקרקעין (שם, בעמ' 949). 6. בה"פ (מחוזי, חיפה) 308/02 רוחי אלחג' נ' החסוי משה בן הרואה ואח' (9.6.2003), שנדון לפני כבוד השופט יצחק עמית, נדונה שאלת תקפותו של הסכם למכירת מכונית, שהבעלות עליה טרם הועברה, ושנטען לגביו שנועד להבריח את נכסי החייב מנושיו. אחת השאלות שנדונו בפסק-דין זה הייתה שאלת מעמדו של הרישום במשרד הרישוי, כראייה המוכיחה בעלות על כלי רכב, וכך בין השאר, קבע בית המשפט (שם, פסקה 13). "לטעמי, יש ברישומו של נכס כדי להעביר את נטל ההוכחה על מי שמבקש לסתור את נכונות הרישום ... ודוק: יש להבחין בין סוגיית הרישום לצורך בעלות, לסוגיית הרישום לצורך נטל ההוכחה. הלכה פסוקה היא כי הרישום במשרד הרישוי אינו קונסטיטוטיבי אלא דקלרטיבי גרידא - ראה, לדוגמה, ע"א 448/77 אוטו בלה נ' לקי דרייב, פ"ד ל(2) 207 ... עם זאת, גם אם הרישום במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי בלבד, יש ברישום ראשית ראיה לכך שהרכב הוא בבעלותו של הבעלים הרשום ...". יחד עם זאת מדגיש בית המשפט, כי היו מקרים שבהם ניתן משקל רב לעצם הרישום, ולכן הוסיף כי, "גם אם במישור המהותי אין ברישום במשרד הרישוי כדי להקים זכות לבעלים הרשום, הרי שבמישור הראייתי, יש ליתן משקל לרישום" (ראו שם). 7. נמצא אפוא, כי ככל שהדברים אמורים בכך שמפתחות המכונית נמצאו בכיסו של החייב, אזי לכאורה הנטל עליו להוכיח שאינה שלו, אלא של המבקש, שהוא בנו. אולם מאחר שמדובר במכונית הרשומה על שם המבקש, בנו של החייב, כי אז הנטל להוכיח כי אינו שלו, מוטל על המשיבים, המבקשים לסתור את הרישום. יחד עם זאת, דרך ההוכחה כאמור, בנויה על קיומם של אותות מרמה, אשר אם נותרים הם ללא מענה מצביעים הם על מרמה. ככל שמצטברים יותר אותות כאלה, כך עובר הנטל אל המבקש להפריכם. 8. על רקע כללים אלו, נבחן את טענות הצדדים. אך תחילה נעיר, כי במקום שמדובר בבחינת "אותות מרמה" במסגרת הנדונה, שנועדה לבחון מיהו הבעלים האמיתיים של המכונית, אין מדובר בתובענה שבה מעלה התובע כלפי הנתבע טענת תרמית, מעילה או כל עובדה המטילה על המבקש "סטיגמה פלילית" אשר מחייבת בפירוט יתר (לפי תקנה 87 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), כטענת המבקש. במקרה זה, בחינת "אותות מרמה" היא כלי לבחינת הראיות, אם יש בהן כדי להראות שהבעלות במכונית הרשומה על שמו של המבקש היא אמיתית, או שהיא נועדה לשמש כלי להברחת נכסי החייב אל בנו, המבקש. ג. טענות הצדדים טענות המבקש 9. טענתו המרכזית של המבקש היא כאמור, כי הוא בעל המכונית, וכי רק התיר לאביו, החייב, לנהוג בה, בעת שנסע אל הדיון בהוצאה לפועל. לטענת המבקש, המשיבים לא הביאו אף ראייה המוכיחה שהחייב נוהג במכונית מנהג בעלים, וכי בפועל המכונית שלו, ורק רשומה על שם בנו, המבקש. בעניין זה טען המבקש, כי המשיבים לא הביאו ראייה כלשהי לכך שהמכונית אינה של המבקש, ואף לא הראו שהמכונית שייכת לחייב, או שהוא זה שרכש אותה, או שיש לו יכולת כלכלית לרוכשה. לפיכך, מאחר שטענת המשיבים לא נתמכה בתצהיר, ולא הובאה כל ראייה לתמיכה בטענתם, די בכך כדי לדחותה. לעומת זאת, כך לטענת המבקש, הניח הוא תשתית ראייתית המוכיחה שרכש את המכונית בתום לב ובתמורה, וכי הוא בעליה. כך בין השאר הציג רישיון רכב בתוקף, רישיון רכב של מכוניתו הקודמת (מאזדה), תעודת ביטוח תקפה, שהיא תעודה חלופית שהוצאה לאחר מכירת מכוניתו הקודמת ורכישת המכונית הנדונה, רישיון נהיגה תקף, אסמכתאות ליכולת כלכלית, ודפי חשבון בנק. 10. באשר ל"אותות המרמה", שעליהם מבוססות טענת המשיבים, טוען המבקש שניתנו על-ידו תשובות מפורטותת לכל אחד מאותם "אותות" שנטענו על-ידי המשיבים. בכך נדון בהמשך הדברים. טענות המשיבים 6 (בנק לאומי) ו-7 (בנק דיסקונט - סניף מחנה יהודה) 11. המשיב 6 (בנק לאומי), טוען כי לאור סעיף 28(ב) בחוק ההוצאה לפועל, הנטל להוכיח שהחייב אינו בעליה של המכונית מוטל עליו. מאחר שמדובר במכונית הרשומה במשרד הרישוי על שם המבקש, די שהמשיבים יצביעו על "אותות מרמה" הנותרות ללא מענה, כדי שתתקבל עמדתם שלפיה המכונית איננה של המבקש, אלא של אביו, החייב. בעניין זה טוען המשיב 6, כי הובאו די "אותת מרמה" שנותרו ללא מענה הולם מצד המבקש. המשיב 7 (בנק דיסקונט - סניף מחנה יהודה) הצטרף לטענותיו של המשיב 6, והדגיש ביחס למקצת מאותם "אותות מרמה" שפורטו על-ידי המשיב 6, ושלטענתו נותרו ללא מענה מצד המבקש. על אותות המרמה הנטענים, תוך התייחסות לתשובותיו של המבקש, נעמוד בהמשך הדברים. ד. גרסת החייב בחקירת היכולת בהוצאה לפועל 12. תחילה אבקש להתייחס לגרסאות הסותרות של החייב, אביו של המבקש, בחקירת היכולת שנערכה לו בהוצאה לפועל. במהלך הדיון בפני רשמת ההוצאה לפועל אמר החייב בתחילה, שהמכונית שייכת לחבר בשם מאהר, לאחר מכן אמר שהמכונית שייכת לבנו, ולאחר מכן אמר דברים אלו: "הרכב היה של מאהר, מאהר הוא המעסיק שלי. הבן שלי קנה מהחבר של מאהר את האוטו. מאהר היה אחראי על האוטו. הבן לא שילם עדיין את כל הסכום על האוטו, עשו לו העברת בעלות למרות שלא שילם את כל הסכום. הבן ייקח הלוואה מהבנק, עדיין לא אישרו לו הלוואה". אין ספק שלפחות אחת מגרסאותיו של החייב לא הייתה אמת. יכול שהדבר נבע מבלבול או מניסיון "להציל" את המכונית, שאולי אינה שלו, אך הדבר מצטרף למכלול העובדות שעליהן נעמוד עתה. ה. דיון ב"אותות המרמה" הנטענים 13. עתה נדון באותם "אותות מרמה" שעליהם הצביעו המשיבים, בשים לב לתשובותיו של המבקש ביחס אליהם. כפי שנראה בהמשך הדברים, גם אם אין בכל אחד ואחד מהם בעודו לעצמו, כדי ללמד על כך שהחייב הוא בעל המכונית, יש בכוחם המצטבר כדי לעורר סימני שאלה שהמבקש לא נתן להם מענה הולם. (1) החייב נוהג במכונית כבשלו, בניגוד לגרסת המבקש בתצהירו טען המבקש כי חרף מערכת היחסים הקשה עם אביו, הסכים לתת לו את המכונית כדי להגיע לדיון בהוצאה לפועל. בחקירתו הנגדית אמר המבקש "לפעמים כשאני ישן אבא שלי לוקח את האוטו. זה לא שאני רוצה שהוא ייקח את האוטו", והוסיף שהוא ישן בביתו של אחיו (עמ' 6, שורות 26-24). מכאן ביקשו המשיבים ללמוד שהמבקש סתר את עצמו, וכי החייב עושה במכונית כבשלו. תשובת המבקש היא שנהיגה במכונית של בן משפחה היא תופעה נפוצה, ואין בכך כדי ללמד שהחייב, ולא המבקש, הוא בעל המכונית. בעניין זה אכן מקובל עליי הסברו של המבקש, וגם איני רואה משמעות רבה בכך שהמבקש גר או ישן בבית אחיו. אולם עובדה זו אינה עומדת לעצמה. (2) מחיר המכונית כטענת המבקש נמוך ממחיר ה"מחירון" בעדותו טען המבקש שהמכונית נרכשה תמורת 65,000 ₪. המשיבים טוענים שמחיר המכונית על-פי המחירון הוא 78,000 ₪, וגם בכך יש כדי לעורר סימני שאלה, אם המבקש אמנם קנה את המכונית. בעניין זה מקובל עליי הסברו של המבקש, כי המשיבים לא התייחסו לנתונים העשויים להשפיע על מחיר המכונית, כמו למשל, מספר הקילומטרים שנסעה המכונית, מספר בעלים קודמים וכדומה. (3) אי הצגת זיכרון דברים, קבלה על תשלום, תצהיר המוכר המשיבים מצביעים על כך שהמבקש נמנע מלהציג זיכרון דברים בעניין רכישת המכונית, קבלה על תשלום עבורה או תצהיר של מוכר המכונית. כל אלו, לטענת המשיבים, עשויים היו לשפוך אור על השאלה מי אמנם רכש את המכונית, או מי ניהל את המושא ומתן לרכישתה. לכן יש באי הבאתם כדי לעורר סימני שאלה שנותרו ללא מענה מצד המבקש. המשיבים גם מצביעים על כך שרק בעדותו נקב המבקש במחיר המכונית (65,000 ₪), ולטענתם, גם בכך שלא ציין זאת קודם יש כדי לעורר ספק אם הוא זה שרכש אותה, ואם ידע כמה שולם עבורה. טענות המבקש בעניין זה הן, כי אין הכרח לערוך הסכם בכתב לרכישת מכונית, וכי לנוכח מערכת היחסים שבין המבקש לבין מוכר המכונית, ולאור היכרותם הקודמת, הסתפקו הם בהסכם בעל-פה. גם הסבר זה כשלעצמו, אכן יכול לעמוד. אולם לנוכח היעדר ראיות כלשהן לעניין עצם רכישת המכונית, ניתן לומר כי לא היה בפי המבקש מענה הולם לטענות האמורות של המשיבים. (4) גרסת המבקש באשר לדרך מימון המכונית גרסת המבקש בעדותו הייתה שהמכונית, שלטענתו שילם תמורתה 65,000 ₪, מומנה בכך שהעביר אל המוכר את מכוניתו הישנה מסוג "מאזדה" ששווייה היה 25,000 ₪. בנוסף לכך אחיו, וואבי שנינה, לווה מהבנק סך של 30,000 ₪, והוא עצמו שילם שני תשלומים, כל אחד בסך 5,000 ₪. המשיבים טענו שגרסה זו עומדת בסתירה לגרסת המבקש בתצהירו, שלפיו מימן את מכונית מכספו, באמצעות משכורתו. לטענתם, המבקש רק בן 20, ולא הצביע על יכולת מימון של המכונית. עוד טענו המשיבים, שגרסה זו שלפיה כמחצית ממחיר המכונית כוסה בהלוואה שנטל האח, אינה הגיונית, ואף עומדת בסתירה לדברי המבקש. הגרסה אינה הגיונית, מכיוון שעל-פי לוח הסילוקין של ההלוואה, האח לווה את הכסף בחודש ינואר 2010, שלושה חודשים לפני רכישת המכונית בחודש אפריל 2010. בנוסף לכך, גרסה זו אינה מתיישבת עם דברי המבקש, שהעיד שהאח לווה את הסכום האמור כדי לקנות את המכונית, וכי היה זה לאחר שדיברו עם המוכר, ראו את המכונית, וסיכמו מה יהיה מחירה (עמ' 7 שורות 7-1). המבקש טען שהצביע על מקורות מימון המכונית כאמור, ואף הראה תעודת ביטוח רכב חלופית התומכת בכך שהמכונית הנדונה החליפה מכונית קודמת. עוד טען שהראה תלושי משכורת המראים את יכולתו הכלכלית לשלם עבור המכונית, כטענתו. כך גם טען שהוכח שאחיו, לווה כסף מהבנק עוד קודם לרכישת המכונית, ואכן זה הגיוני ששמר את הכסף במזומן במשך כל התקופה מאז לווה את הכסף ועד רכישת המכונית. אולם הגם שניתן לקבל את הסבריו אלו של המבקש, אין בהם כדי ליישב את הסתירה עם דבריו, שאחיו לווה את הכסף רק לאחר שהחליטו לרכוש את המכונית, ולא שלושה חודשים קודם לכן. לכך גם יש להוסיף את העובדה, שבניגוד לטענת המבקש, לא הוגשו מטעמו תלושי שכר המצביעים על יכולתו הכלכלית. כך גם, כטענת המשיבים, אין בצירוף תעודת הביטוח, שממנה ניתן ללמוד על כך שהוצאה במקום תעודת הביטוח שהייתה לרכב הקודם שהיה בבעלות המבקש, כדי ללמד בהכרח שהמכונית הקודמת שהייתה למבקש שימשה כחלק מהתמורה של המכונית הנוכחית. (5) מימון שכר-טרחת באת-כוח המבקש המשיבים ביקשו ללמוד גם מכך שהמבקש לא ידע מה שכר הטרחה ששולם לבאת-כוחו (עמ' 7, שורות 12-8). מכאן לטענתם, שהחייב, אביו של המבקש, מימן את שכר הטרחה, בהיותו לטענתם, בעליה האמיתיים של המכונית. דומה כי בכך אין די. יתכן שהחייב הוא בעל המכונית ולכן מימן את הייצוג של המבקש, ויתכן שבן משפחה אחר עשה כן. בין מאחר שהמבקש אינו בעל המכונית, ובין כסיוע לו, הגם שהוא בעליה. 14. באת-כוחו של המבקש אכן הראתה שבידי המבקש מסמכים המלמדים שהמכונית בבעלותו. אולם מסמכים אלו לכל היותר מצביעים על כך שהמכונית אמנם רשומה על שמו של המבקש, אך אין בהם די כדי ללמד שהמכונית בהכרח בבעלותו. מטעם המבקש לא הובאה ראייה שתיישב את הסתירות בגרסת החייב בחקירת היכולת באשר לבעלים האמיתיים של המכונית. כך גם לא הובאה כל ראייה ממשית באשר לאופן רכישת המכונית, למחיר ששולם עבורה ולאופן המימון של רכישת המכונית. סתירת דברי המבקש בעניין ההלוואה שלווה אחיו מהבנק כדי לממן את רכישת המכונית, והעובדה שמדובר בהלוואה שהאח לווה זמן רב לפני מועד רכישת המכונית, מצביעים על כך שההלוואה אינה בהכרח קשורה ברכישת המכונית. המבקש גם לא הראה שאמנם, בהיותו בן 20 בלבד, הוא בעל יכולת כלכלית לממן את רכישת המכונית, או לממן את הוצאות החזקתה. בכל אלו, בצירוף העובדה שהמבקש הוא בנו של החייב, שאינו פורע את חובותיו, כך שסביר שינסה להבריח את המכונית לבן משפחתו, הם בגדר אותם "אותות של מרמה ... אשר אם נותרים הם ללא מענה מצביעים הם על מרמה" (פסק-דין חנה לוי הנזכר). כאמור שם, "באלה ייכללו למשל חדלות פירעון של מעביר הבעלות, קשרים בין המעביר לנעבר, חריגה מדרך מקובלת לניהול עסקאות, שמירת החזקה בנכס ועוד (...). ככל שמצטברים יותר אותות כאלה, כך עובר הנטל לנתבע להפריכם" (שם). אכן כאמור, הצטברו די אותו כאלו, והמבקש לא הצליח להפריכם. ו. סיכום 15. לאור האמור, המסקנה המתבקשת היא שלא עלה בידי המבקש להראות שהוא בעליה של המכונית. מנגד, עלה בידי המשיבים להצביע על אותם "אותות של מרמה", שכמפורט מעלה, לא ניתן להם מענה הולם, ושדי בהם כדי להפריך את טענת המבקש כי הוא בעליה של המכונית. 16. בסיכומי טענותיו ביקש בא-כוחו של המשיב 7 שבית המשפט ידחה את הבקשה כדי שלא "לאפשר לחייבים להתל בנושיהם ולפגוע בקניינם ובאמון הציבור במערכת המשפטית ובאכיפת החוק". בא-כוחו של המשיב 7 הפנה אל דברים היפים לענייננו, שאותם אמר הרא"ש בעניין חובת בית המשפט למנוע אפשרות של הברחת נכסים כדי לחמוק מתשלום חובות (הרא"ש, הוא רבינו אשר בן יחיאל, בן המאה השלוש-עשרה, ומגדולי הראשונים והפוסקים, שהיגר מגרמניה לספרד, והיה לראש קהילת טולדו ולראש קהילת יהדות ספרד, ואביו של רבינו יעקב בן-אשר "בעל הטורים"). אכן הדברים שהביא יפים לענייננו, וראוי להביאם בשם אומרם (שו"ת הרא"ש, כלל ע"ח סימן ב'-ג') ובשם מי שהביאם (כאמור, בא-כוחו של המשיב 7). "ויען אשר ראיתי מקצת אנשים אשר כותבים נכסיהם ליהודים או לגויים, ואחר כך לווין מעות, וכשבא המלווה לגבות חובו מנכסיו, מצווה [הלווה] להוציא השטר ותולה נכסיו באחרים; והכל רואין, אע"פ שכתב נכסיו לאחרים, שהוא מוחזק בהם, ונושא ונותן בהם, ומעולם לא יצאו מרשותו, כמו דין זה שבא לפני: ראובן נתחייב בשטר, באלף זהובים לשמעון ותבעו לדין, וכשרצה הדיין להוריד שמעון לנכסי ראובן, בא לוי להוציא שטר שלפני כמה שנים נכתב, ששמעון זה נתן לאחד מבניו כל נכסיו ושייר לעצמו זהוב אחד שירשנו מי שראי ליורשו ... ובאתי לשבור מלתעות עול, ולהפר מחשבות ערומים, ולא יפיקו זממם, ולהודיע ולבאר שאין במתנה זו ממש, לפי שידוע וניכר באומדנא דמוכח שלא גמר בלבו להקנות אלא להבריח נכסיו מבעלי חובו, וילווה ויאכל ממון של אחרים, ולא ימצאו לגבות ממנו ... שכל אדם יכול לעשות תחבולה וערמה זאת, שיכתוב נכסיו לאחד מאוהביו, ויתפוש השטר בידו ויראנו כשירצה, נמצא שאין אדם רשאי להלוות לחברו ונעלת דלת בפני לווין, ובטלת תקנת השוק, שאין אדם רשאי לקנות קרקע מחברו, כי לא יסמוך על מה שיקבל עליו המוכר אחריות, דחייש שמא כתב כל נכסיו לאחר ... שראוי שיבטלו כל שטרי הברחות ותחבולות הנעשות עד היום, וכשבאו ליד בית דין שיקרעום, ונתנן דת בטוליטולא [טולידו] על הסופרים ועל העדים, שלא יכתבו ואל יחתמו שטר מתנת נכסים שיראו בו תחבולה וערמה, אך יביאו הדבר לפני גדולי העיר, ועל פיהם יעשו; ואם יעברו על זה - שיסתלקו מאומנתם". 17. לאור האמור, הבקשה למתן פסק-דין הצהרתי נדחית. המבקש יישא בשכר טרחת באי-כוחם של המשיבים 6 ו-7 ובהוצאותיהם. לפנים משורת הדין, לא ראיתי לחייבו במלוא הסכום שראוי היה לחייבו, והוא ישלם לכל אחד מהם סך של 2,500 ₪ בלבד (ובסה"כ 5,000 ₪). אותות מרמההוצאה לפועל