המחלוקת בין הצדדים הייתה, האם העדר חתימה על כתב הערבות מפקיע את חיובם של הערבים האחרים - הנתבעים. להלן פסק דין בנושא אי חתימה על ערבות: פסק דין (נתבעים 2-4) הנתבעים 2-4, שהינם אב ושני בנים, הינם בעלי מניות בנתבעת 1 (להלן: החברה). החברה פתחה חשבון בנק בסניף הבנק התובע (להלן: הבנק), ובמסגרת זו קיבלה מהבנק אשראים שונים, כשסכום יתרת חובה של החברה לבנק עמד על 389,862 ₪ נכון ליום 6.4.98. הנתבעים 2-4 (להלן: הנתבעים) חתמו כערבים למלוא חובה של החברה כלפי הבנק, בכתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום שנחתם על ידיהם סמוך לאחר פתיחת חשבון החברה. כנגד החברה ניתן פסק דין בהסכמה, לאחר שהבנק הצהיר כי לא גבה מאומה ע"ח החוב משיקים של צדדי ג' שנמסרו לידיו מטעמה. טענת ההגנה היחידה של הנתבעים כנגד חיובם בתשלום חובה של החברה היא, כי בעת שחתמו על כתב הערבות, סברו כי יחד עמם יחתום גם אריה רוזנבלום (להלן: אריה), שגם הוא הינו בנו של הנתבע 4 ובעל מניות בחברה. אין חולק, כי שמו של אריה נרשם ע"י נציג הבנק שמילא את כתב הערבות, ברשימת הערבים, ולא נמחק ממנה בעת שחתמו הנתבעים על כתב הערבות. המחלוקת בין הצדדים היא, האם העדר חתימתו של אריה על כתב הערבות מפקיע את חיובם של הערבים האחרים, קרי: הנתבעים. הראיות שהוצגו מטעם הצדדים בסוגיה זו היו עדותו של מרקוס רוזנבלום (להלן: מרקוס), האב שהיה גם הרוח החיה בחברה ועמו היו עיקר המגעים של הבנק בענייניה של החברה; ונציג הבנק, מר שלמה לבנה (להלן: לבנה), אשר מילא את כתב הערבות והחתים עליו את הנתבעים, ואף עמד בקשר עם מרקוס בכל הקשור בערבות. לבנה העיד, כי מילא את שמות הערבים לפי שמות כל הבעלים הרשומים ברשם החברות, כנהוג ע"י הבנק לגבי ערבות בעלים לחברה. בעת מילוי השמות, נכח מרקוס אשר היה אמור לדאוג לכך שכל הערבים יתייצבו לחתום. ואמנם, הערבים 2 ו-3 (שהאחרון הינו גם מנהל פעיל בחברה) התייצבו בהזדמנויות שונות בסמוך לכך, וחתמו על כתב הערבות. לעומת זאת, בעניינו של אריה, אשר בושש להגיע ולחתום, התקיימה שיחת בירור בין לבנה למרקוס, בה מסר מרקוס ללבנה כי אריה אינו מעורב בחברה ולכן לא יגיע לחתום כערב. הדבר לא היה לשביעות רצון הבנק, אך הבנק השלים עם כך והסתפק בערבויות הקיימות. לבנה הדגיש, כי מעולם לא סוכם שערבותם של הנתבעים תלויה או מותנית בחתימתו של אריה, אלא נהפוך הוא - מרקוס ביקש, מטעם הנתבעים כולם ועל דעתם, כי אריה לא יחתום כערב. עדותו של לבנה היתה מהימנה עלי, ולמעשה גם לא הוכחשה ע"י מרקוס בחקירתו הנגדית. מרקוס טען בתצהירו כי הבנק הטעה אותו ואת הנתבעים האחרים לחשוב שיוחתם ערב נוסף על כתב הערבות, אך מחמת רשלנות או גרוע מכך, לא החתים הבנק את הערב הנוסף. גרסה זו קרסה בחקירתו הנגדית, עת הותיר מרקוס בערפל מכוון את הסיבה לאי חתימתו של אריה על כתב הערבות. מצד אחד טען כי כן ביקש מאריה לחתום, ומצד שני לא נתן כל סיבה או הסבר לכך שאירה לא חתם בסופו של דבר. הנני מעדיפה את עדותו של לבנה, לפיה אי החתמתו של אריה היתה על פי בקשתו-דרישתו של מרקוס, ולא "מאחורי גבו", שהרי לבנק היה אינטרס ברור שגם אריה יחתום על כתב הערבות, ואין זה סביר כי יזניח את החתמתו ולא יפנה אל מרקוס בעניין זה. מכאן, שמרקוס שיקר בתצהירו בכך שטען כי אי החתמת אריה נעשתה ללא ידיעתו, לא בעת חתימתו על הערבות ולא לאחר מכן. בנסיבות אלה, אינני מוכנה לסמוך על עדותו של מרקוס גם לענין אי ידיעתם של שני הערבים האחרים, שאחד מהם היה כאמור פעיל בחברה. סביר יוצתר להניח, כי כשמדובר בבני משפחה קרובים המנהלים עסק משפחתי בצוותא, אי חתימתו של בן אחר היתה ידועה לא רק לאב אלא גם לשני הבנים האחרים. כדי להפריך מסקנה מסתברת זו, הנובעת מנסיון החיים, היה על הנתבעים 2 ו-3 לשכנע את בית המשפט כי הוטעו ע"י מרקוס או ע"י הבנק בענין זה. אולם נתבעים 2 ו-3 לא העידו כלל, ועל עדותו של מרקוס בענין זה אינני יכולה לסמוך, כאמור לעיל. לפיכך הנני דוחה את הטענה, כאילו אי החתמתו של אריה היתה שלא בידיעתם של הערבים האחרים, ומשלא הוכחה אי הידיעה, נופלת גם הטענה כי הבנק היה צריך לידעם באופן עצמאי על אי חתימתו של אריה. (ראו ע"א 219/76 אזולאי נ' בנק עצמאות, פ"ד לב (2) 365). בנוסף, הנתבעים נכשלו להוכיח, ולו במקצת, גם את היסודות הבסיסיים של הגנתם, כי בעת שחתמו הסתמכו על חתימתו של אריה כערב נוסף לצידם, וכי מצבם השתנה לרעה, בסופו של דבר, עקב העדר חתימתו של אריה. מתצהיר נציג הבנק עולה כי מצבו הכלכלי של אריה הינו בכי רע, הוא הוכרז כמוגבל אמצעים ונמצא באיחוד תיקים בהוצל"פ. עדות זו, והמסמכים שצורפו לתצהיר בענין זה, לא נסתרו ע"י הנתבעים. בחקירת יכולת שנערכה לאריה בגין חובותיו כלפי בנק אחר, הצהיר אריה בפני ראש ההוצל"פ כי כבר משנת 97' היה שקוע בחובות שנבעו מתקופת היותו בעל עסק עצמאי. מכאן, שלא הוכחו ע"י הנתבעים לא ההסתמכות מלכתחילה על חתימתו של אריה כ"בעל ממון" שישא בנטל חובה של החברה (או חלק ממנו), ולא הנזק שנגרם בדיעבד, שכן נראה כי גם אילו היה אריה חתום על כתב הערבות, לא היו הנתבעים נושעים מכך, שכן לא היה ביכולתו לתרום מאומה, או כמעט מאומה, לסילוק חוב החברה. לפיכך, אין לי צורך להזקק לטענה המשפטית של התובע בדבר חלותו של סעיף 6 לכתב הערבות, הקובע כי הערבויות והבטוחות הינן בלתי תלויות זו בזו וגם אם צויין בכתב הערבות שמו של ערב מסוים אך בפועל ערבותו לא התקבלה, לא יגרע הדבר מתוקף ערבותם של הערבים שחתמו. לענין סעיף זה, טען ב"כ הנתבעים כי מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד. ואולם, נוכח הקביעות העובדתיות דלעיל לענין אי הוכחת הסתמכותם הסובייקטיבית של הנתבעים על חתימתו של אריה, והעדר יסוד אובייקטיבי להסתמכות כאמור, לא הוכח גם כי התנאי הכלול בסעיף 6 הינו תנאי מקפח מבחינתם של הנתבעים. אשר על כן הנני דוחה את טענת ההגנה של הנתבעים. הנתבעים ישאו ביחד ולחוד במלוא סכום התביעה, בצירוף הריבית הנהוגה אצל הבנק בגין חשבון מסוג חשבונה של החברה, מיום 6.4.98 ועד לתשלום בפועל. זאת בניכוי כל סכום שנגבה על ידי התובע בגין השיקים שנמסרו לו על ידי החברה. כן ישאו הנתבעים בהוצאות המשפט של התובע (אגרות) ובהוצאות ההקלטה של הדיון (ע"פ חשבונית) בהן נשא התובע. הנתבעים ישלמו לתובע שכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,000 ₪ + מע"מ (כולל שכ"ט שנפסק בבקשת הרשות להתגונן). מסמכיםערבות