רקע עניינה של תביעה זו ברצונו של מר שמעון ראם (להלן: התובע), מנהל מחלקת חינוך במועצה מקומית, בדימוס, להגדיל של אחוזי הקצבה המשולמת לו מאז פרישתו מעבודתו, ובלשונו - "התובע זכאי לקבל הגדלת אחוזי גימלה בגין מחלה, עד 6 אחוז" [סע' 2 לכתב התביעה]. התובע פרש לגמלאות ביום 15.7.01, בהתאם לקביעה בפסק-בוררות (להלן: הבוררות), בהליך שהתקיים בינו לבין מעבידתו, המועצה המקומית עתלית (להלן: עתלית), אשר הנתבעת, המועצה האזורית חוף הכרמל, באה בנעליה (להלן: המועצה). רק כעבור כ-6 שנים, ביום 14.3.2007, הוגשה התביעה נגד המועצה, וזו ביקשה לדחותה על הסף, מהעדר יריבות - מאחר שהסמכות לקבוע את אחוז גימלתו של התובע נתונה לאחראי במשרד הפנים, וכן מהעדר עילה - באשר התובע פרש מעבודה בעתלית, בשנת 2001, ורק בשנת 2004, בעקבות איחוד רשויות, נכנסה המועצה לנעליה והחלה לפעול בעניינו של התובע; לטענת המועצה - פניה שלה אל משרד הפנים, בעניין מצב בריאותו של התובע, טרם נענתה. המועצה התחייבה לפעול לפי הנחיות משרד הפנים והחלטותיו. פנייתה נדחתה, באוגוסט 2007, בשל השנים שחלפו מאז הפרישה. עוד טענה המועצה, כי התובע הינו "תובע סדרתי" [סע' 8 לכתב-ההגנה מטעמה]. בדיון המוקדם, שהתקיים ביום 18.9.2007, הוחלט לצרף את המדינה - משרד הפנים, כנתבעת נוספת (להלן: המדינה או משרד הפנים, לפי הקשר הדברים), ובכתב-ההגנה מטעמה נטען, כי החלטה סופית בעניין גמלתו של המערער התקבלה על-ידי ראש מינהל השירות במשרד הפנים, מר ישראל שפיצר, כבר ביום 12.2.2002, שהתובע מקבל מאז קצבה על-פי החלטה זו והמועד לערעור עליה חלף לאחר 60 יום [נספח א' לכתב-ההגנה מטעם המדינה (להלן: החלטת הגמלאות)]; לפיכך - ביקשה שהתביעה תימחק על הסף. בכתב התביעה כימת התובע את ההפרשים הנתבעים, להערכתו, לתקופה 15.7.01 - 15.7.02, מבלי שיבהיר מדוע הוא מתייחס לשנה אחת בלבד. בתאריך 30.12.07 התקיים דיון מוקדם נוסף ובו סוכמו הפלוגתאות, כדלקמן: א- מה היה מצב בריאותו של התובע נכון למועד פרישתו, בשנת 2001, והאם מצב זה מזכה את התובע בפנסית נכות; ב- האם, כטענת התובע, המועצה הפרה את חובתה על פי דין להעמידו בפני ועדה רפואית או, שמא, כטענת המועצה, התובע לא פנה ולא הציג אסמכתאות; ג- האם התובע איחר את המועד להגשת תובענה זו, כנטען על ידי המדינה; ד- האם עובדי משרד החינוך זכאים לפרוש לגמלת נכות ללא וועדה רפואית, ובכפוף לתשובה חיובית - האם התובע הופלה לרעה, בעניין זה, והאם, כטענת המדינה, טענה זו של התובע מהווה הרחבת חזית לכתב התביעה המקורי; ה- בכפוף לכל האמור לעיל - האם התובע זכאי לגמלת הנכות, כנתבע בתביעתו. ביום 14.1.08 הותר לתובע, בהסכמה, לתקן את תביעתו על-ידי הוספת פסקה, כי - "הופלה לרעה מול מורים שעבדו במשרד החינוך וקיבלו תוספת אחוזים בגין בריאות, מבלי שעמדו בפני ועדה רפואית (רצ"ב מסמך) התובע זכאי לתנאי שכר כמו של מורים, בתוקף ההסכם הקיבוצי למנהלי מחלקות לחינוך (רצ"ב מסמך)" [בש"א 104/08]. המסמך הראשון, הנזכר בפסקה שהוספה, הוא מכתב אל התובע מאת גב' בשם אריאלה כהן, בו כתבה: "לקראת פרישתי הבאתי למחלקת כח-אדם של משרד החינוך אישורים רפואיים על מצבי הבריאותי. על סמך זאת קבלתי תוספת אחוזים לגמלה. לא הועמדתי בפני ועדה רפואית" (להלן: מכתב המורה); המסמך השני הוא הסכם מיום 15.3.95, בין מרכז השלטון המקומי ושלוש הערים הגדולות לבין הסתדרות המורים בישראל, ובו נאמר: "השכר המשולם 'למנהלי מחלקות לחינוך' יקבע כקובל לגבי עובדי הוראה ..." (להלן: הסכם המנהלים). עוד עובדות הבוררות התנהלה עקב כוונת המועצה המקומית עתלית לפטר את התובע מתפקידו כמנהל מחלקת החינוך, אצלה. ביום 27.12.00 ניתן פסק הבוררות, ע"י הבורר יצחק ברק, ובו נקבע, כי על התובע להפסיק את עבודתו בעתלית [ת/1]. העילה להפסקת העבודה לא היתה מצבו הרפואי של התובע, כי אם, עויינות שהתפתחה בין התובע לבין ראש מועצת עתלית, דאז. באשר למועד הפססקת העבודה ולתנאי הפרישה של התובע - ביקש הבורר השלמות עובדתיות מהצדדים ובתאריך 1.3.00 ניתן פסק בוררות משלים, לפיו: במידה והתובע ירכוש "זכויות פנסיה", בגין עבודה קודמת שלו בשירות המדינה, "תיווצר תקופה מצטברת של 10 שנים המזכה אותו בפנסיה בהתאם להסכם הרציפות ולחוק הגימלאות" [ראו הפסק המשלים, ת/2 - פרק ד', סע' 1, בעמ' 6]. נקבע, כי על עתלית לנקוט בכל הצעדים הדרושים על מנת להסדיר את זכאותו של התובע לפנסיה [סע' 3, שם]; עוד נקבע בפסק המשלים, כי: "באשר להגדלת אחוזי הפנסיה המבוקשת ע"י ב"כ העובדים (כמובן למקרה שעניין הפנסיה יתממש), הרי ככל שהדבר נוגע להגדלת אחוזי הפנסיה עקב מחלת העובד ו/או בן זוגו יש לנהוג לפי חוק הגמלאות והנוהלים המקובלים" [שם, סע' 4]. בעקבות פניית עתלית אל משרד הפנים, בעניין פרישת התובע לגמלאות, ניתנה החלטת הגמלאות, ביום 12.2.02, המעמידה את גמלתו על שיעור של 24%, לאחר הגדלה ב-4%, עקב הבוררות. עובר לפרישה, לא היתה פניה למשרד הפנים, בנושא הגדלת קצבה מסיבות בריאות, והתובע לא ערער על החלטת הגמלאות. דיון והכרעה נקדים ונאמר, כי התובע לא הוכיח את תביעתו ויש לדחותה. התובע לא הציג לפנינו ראיה, משכנעת, על מצב בריאותו בחודש יולי 2001, עובר לפרישתו לגמלאות, בעקבות הבוררות, אלא "מכתב רפואי" - הכולל מספר שורות בכתב יד לא קריא - מיום 5.1.01, שצורף לכתב התביעה ללא כל הסבר. לטענתו, מסר את המקור לעתלית [כאמור בהבהרה שלו, בכתב, מיום 25.10.07]. התובע טען, כי עתלית לא העמידה אותו לפני ועדה רפואית והפרה את חובתה, כפי שנקבע בבוררות, ברם, הנחיה כזו לא קיימת בפסק הבוררות, או בפסק המשלים, והעמדה לפני ועדה רפואית אינה הליך הכרחי, אוטומטי. לשם נקיטה בצעדים להגדלת אחוזי הפנסיה, בגין מחלה, של התובע או של בת זוגו, היה על התובע להציג לעתלית ראיות, שיצדיקו פנייה כזו אל משרד הפנים, בשעתה. כזאת לא ראינו עד עתה. כזכור, מועד פרישת התובע מעבודתו בעתלית נקבע בבוררות שלא מטעמים רפואיים. מכאן, שהיה עליו להעלות טענות מתחום זה, ככל שהיו כאלה, עם בקשה מפורשת להגדיל את אחוזי הפנסיה שלו בעטיין. אבל, כל התעודות הרפואיות שהוצגו לנו נוגעות לחוליים שהתרגשו על התובע בשנים מאוחרות יותר - 2004, 2006, 2007, 2009. התובע ביקש, וקיבל, רשות להשלים את סיכומיו ואל הסיכומים המשלימים צרף מסמכים חדשים. אכן, בין המסמכים שצרף התובע להשלמה לסיכומיו, מוצאים אנו גם מכתב מאת באת-כוחו דאז, עו"ד ורד שדות, מיום 23.1.03, המופנה אל ב"כ עתלית, בהליך קודם בין הצדדים, ובו כתוב: "מרשי המציא לידכם אישורי מחלה שלו ושל רעייתו. אבקש לדעת מיהם הגורמים אליהם פניתם בעניין אישור הגדלת שיעור הפנסיה בגין מחלה ..." [ההדגשה במקור]; ברם, אין לדעת ממשפט זה מתי הומצאו המסמכים הנזכרים ומה תוכנם. פליאה בעיננו, שהתובע לא מצא לנכון לשחזר את המסמכים האמורים ולהציגם לפנינו, במיוחד, כאשר בהחלטת כב' השופטת רימון-קפלן, מיום 23.9.07, בעניין המצאת מסמכים מתיקו האישי של התובע, נאמר מפורשות: "אין באמור לעיל, כדי לפטור את התובע מלאתר ממקורותיו הוא את המסמכים, ככל שקיימים" [בש"א 5100/07]. התובע המתין עם הפניה בנושא זה שנים רבות ובכך היקשה על כל הצדדים להגיע לחקר האמת ואין לו להלין, אלא, על עצמו בלבד. ראינו, שעתלית פנתה בעניינו של התובע אל משרד הפנים, בעקבות הבוררות, כדי להוציא לפועל את האפשרות של פרישתו לפנסיה, דבר שהיה כרוך בהליכה לקראתו ובהסכמה לרכישת תקופות שירות קודמות [ראו תכתובות של משרד הפנים, משנת 2001, הן לתובע והן לעתלית - נ/12, נ/2, נ/3, נ/9]. אין לנו סיבה לפקפק בכך, שלו היה התובע פונה לעתלית, בעוד מועד, ומציג מסמכים שיצדיקו פניה להגדלת אחוזי גימלה, עקב מצב רפואי שלו או של זוגתו, היו מטפלים בבקשתו, כפי שטיפלו בנושא רכישת הזכויות, לשם עצם הכשרת יציאתו לפנסיה. מתקבל הרושם, שרק לאחר פרישתו התדרדר מצבו הרפואי של התובע והוא ניסה לגלגל את הגלגל אחורנית ולהפיק מכך תועלת, בעוד שבזמן הפרישה סבר שהוא בכושר להמשיך ולעבוד; והרי זו היתה עמדתו במהלך הבוררות, אשר בסופה נכפתה עליו הפסקת העבודה, כמתואר שם. נציין, כי גם בפניית באת-כוחו של התובע אל גזבר עתלית, מיום 12.7.01, בעניין יציאתו של התובע לגמלאות, דובר רק על רכישת הזכיות ולא על הגדלת הקצבה, מסיבות בריאות [נ/3]. לעניין המועדים מעבר לכך שלא שוכנענו, כי במועד הפסקת העבודה היה התובע במצב רפואי שהצדיק את הגדלת אחוזי גימלתו בגינו, ונדמה שלא ביקש זאת, הנה, ההחלטה בדבר גמלאותיו ניתנה, כדין, ע"י מר שפיצר, עוד ביום 12.2.02, והזמן להשיג על קביעתו חלף עבר, זה מכבר. סעיף 79 לחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומות, מחיל על העובדים, לעניין הפנסיה, את הוראות חוק שירות המדינה (גמלאות) [נ"מ], התש"ל-1970 (להלן: חוק הגמלאות). מאחר שפסק הבוררות הפנה את התובע לחוק הגמלאות והנהלים המקובלים, בכל הנוגע להגדלת אחוזי הפנסיה עקב מחלת עובד ו/או בן זוגו, היה על התובע לנהוג בהתאם ולפנות בבקשה להגדלת קצבתו, מטעמי בריאות, לאחר בוררות ולפני שפרש. לא הוצגו לנו הנוהלים הרלבנטיים למועד פרישתו של התובע [נ/7 הינם נהלים מעודכנים לחודש פברואר 2006], אבל, אין מחלוקת, כי סעיף 100 לחוק הגמלאות מאפשר לנציב שירות המדינה להגדיל אחוזי גמלה, בתנאים שנקבעו, ובהתאמה לעובדי הרשויות המקומיות ממלא מר שפיצר את תפקיד הנציב. סעיף 43 לחוק הגמלאות מקנה למי שרואה עצמו נפגע מהחלטה בעניין קצבה, זכות ערעור לבית-דין אזורי לעבודה, ובתקנות שירות המדינה (גימלאות) (המועד להגשת ערעור), התש"ל-1970, נקבעה תקופה של 60 יום להגשת ערעור על החלטה כזו. בהתאמה לענייננו - היה על התובע לערער על החלטת הגמלאות בעניינו בחודש אפריל 2002. משלא ערער התובע על החלטת הגמלאות, בעוד מועד, הפכה זו לסופית ומחייבת ואין הוא רשאי לפתוח את נושא אחוזי גמלתו, מטעמי בריאות או מטעם אחר, כעבור חמש שנים, ויותר. אמנם, המועצה הסכימה להעביר פניה בעניינו אל משרד הפנים, כאשר פנה אליה בנושא, בשנת 2005 [נ/4, נ/8], אך, אין בכך כדי להתגבר על הזמן שחלף ללא מעש מצד התובע, כאשר המועד הקובע הוא יום הפרישה. מועד הפניה עמד במרכז התשובה השלילית שנתן משרד הפנים למועצה [נ/5, נ/6], ולא מצאנו בכך פגם. טענת "אפליה" התובע נסה לבסס עילה של "אפליה" בטענה, כי כמנהל מחלקת חינוך הוא זכאי לאותם תנאי פנסיה כשל מורים ואלה קיבלו הגדלת אחוזי גימלה בגין "בריאות" ללא צורך לעמוד בפני ועדה רפואית. טענה זו אין לה כל רלבנטיות למחלוקת; ונבאר: ראשית - הסכם המנהלים מדבר על כך ש"השכר המשולם למנהלי מחלקות לחינוך ייקבע כקובל לעובדי הוראה, בהתאם להסכמי העבודה של עובדי הוראה - כמו דרגה, ותק, גמולי השתלמות, גמולים אחרים ורכיבי שכר שונים הקיימים ... והמפורטים בהסכמי השכר של עובדי ההוראה ו/או בהתאם לתפקידם ו/או בהתאם לזכאותם בגין הקריטריונים שמופיעים בהסכמים" [סע' 3 להסכם]. כפי שנאמר בהחלטתנו במהלך הדיון - ההשוואה היא לתנאי השכר ולא לתנאים לקביעת גמלה [עמ' 11-10; נדחתה בקשת רשות ערעור, בר"ע (ארצי) 160/09 (18.3.09)]; ואכן, באוגדן תנאי השירות, בדבר חובות וזכויות של העובדים בשלטון המקומי, בפרק 9.4.9, הדן במנהלי מחלקות חינוך, נכתב במפורש: "מנהל המחלקה לחינוך וסגנו יהנו מהסדרי פנסיה כמקובל ברשות המקומית" [נ/10, סע' ט'], למרות שיחולו עליהם כל מרכיבי השכר "החלים על כל מורה באשר הוא מורה" [שם, סע' ב']; שנית - במכתב המורה, אותו הציג התובע, נכתב מפורשות, כי הביאה למשרד החינוך אישורים רפואיים על מצבה הבריאותי. מכאן, שהדגש הושם על התשתית העובדתית, בעניין מצבה הרפואי, על אף שלא הועמדה בפני ועדה רפואית, ואין לנו עניין ב"מיקוח", כטענת התובע, הסבור, כי "מי שכושר מיקוחו גדול יותר היה מקבל יותר אחוזים" [סע' 6 להודעתו מיום 25.10.07]; מאחר שהתובע לא הראה שהציג אישורים רפואיים על מצבו הבריאותי, עובר לפרישתו, לא מצאנו כל הצדקה להעיד את גב' אריאלה כהן, או מורה אחרת שיצאה לקצבה עם הגדלה בגין מצב בריאותי, מה גם, שהתובע לא הושווה לעובדי ההוראה, בנושא זה; מר אברהם אמונה, מנהל תחום מינהל שירות גימלאות ברשויות המקומיות, במשרד הפנים, העיד לפנינו, כי בעבר היה רופא יועץ שבדק את התעודות הרפואיות שהוגשו למשרד הפנים והוא שקבע את הגדלות השירות, בהתאם לתקשי"ר, בעוד שמספטמבר 2005 רק ועדה רפואית של משרד הבריאות מוסמכת לקבוע בנושא זה [עמ' 13, בתשובה לשאלות בית-הדין]. הנה כי כן, לו היתה מועברת פניה של התובע, בזמן המתאים, היה אף הוא זוכה להערכה ע"י רופא ולא נדרש לעמוד בפני ועדה רפואית, אולם, אין כל וודאות שהיתה נקבעת לו הגדלת קצבה בגין מצבו הרפואי, שכן, לעיתים תעודות רפואיות לא הצדיקו הגדלה של הקצבה [שם, ש' 22]. סיכום התובע לא הוכיח, כי מצב בריאותו, נכון למועד פרישתו בשנת 2001, היה כזה המזכה אותו בפנסית נכות, היינו, בהגדלת אחוזי הקצבה בגין מצבו הרפואי. לא היתה כל חובה, מכח חוק הגמלאות או פסק הבוררות, להעמיד את התובע בפני ועדה רפואית, עובר לפרישתו לגמלאות, והוא היה אמור לפנות לעתלית עם אסמכתאות ולבקש להעביר את המסמכים למשרד הפנים, על מנת שהגורם המוסמך ידון בבקשה להגדלת קצבתו עקב מצבו הרפואי, אך, התובע לא הגיש בקשה כזו, בעוד מועד. משקיבל התובע את החלטת הגמלאות בעניינו, מיום 12.2.02, הקובעת לו 24% אחוזי קצבה, ללא הגדלה עקב "מצב בריאות" - היה עליו לערער על כך תוך 60 יום מקבלת ההחלטה, אם סבר שמגיעה לו הגדלת הקצבה, בשל עילה זו; משלא עשה כן - איחר את המועד והחלטת הגמלאות, בנושא זה, היא סופית ומחייבת. התובע לא הופלה לרעה לעומת עובדי משרד החינוך, בדרוג עובדי הוראה; הן משום שבנושא הפנסיה לא היה צמוד אליהם והן מאחר שלא הוכח, שהיה מי שזכה להגדלת קצבה ללא אסמכתא על מצבו הרפואי. אין כל וודאות שגם לו היה התובע מציג עובר לפרישתו, בשנת 2001, תעודות רפואיות בדבר מצבו הבריאותי, אותה עת, ואלה היו מועברות לבדיקת יועץ רפואי, כמקובל, ללא צורך בהעמדתו לפני ועדה רפואית - כפי שאיפשרו הכללים בזמן ההוא - היתה מתקבלת החלטה על הגדלת אחוזי הקצבה שלו, מטעמי "בריאות". לאור כל האמור לעיל - התביעה נדחית. בהתחשב בעובדה, שמדובר בתביעה של גמלאי - כל צד ישא בהוצאותיו. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק-דין זה. ניתן היום, 25 בפברואר 2010 (י"א באדר תש"ע), בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. דוד דניאלינציג עובדים גדעון דרמןנציג מעבידים דלית גילה, שופטת דיני חינוךרפואהנכותפרישהמשרד החינוךועדה רפואית