התובעים הינם בעליה של דירה המצויה ברחוב יהודה הלוי באשדוד. נסח רישום של לשכת רישום המקרקעין, המלמד על כי התובעים הם הבעלים הרשומים של הדירה, צורף כנספח א' לכתב התביעה. ביום 21.7.04, נחתם בין התובעת 1 לבין הנתבע חוזה שכירות לפיו שכר הנתבע את הדירה. תצלום של חוזה השכירות צורף כנספח ב' לכתב התביעה. בהתאם לחוזה השכירות, התחייב הנתבע לשלם לתובעת את דמי השכירות בסך של 560 דולר לחודש. כמו כן, נקבע בחוזה השכירות כי הנתבע מתחייב לשלם עבור מיסי העיריה ויתר התשלומים הנוגעים לשימוש בדירה. עוד נקבע בחוזה השכירות, כי במידה והנתבע יפר סעיף מסעיפי ההסכם, רשאית התובעת לדרוש את פינוי הדירה מיד וללא אורכה. לטענת התובעים בכתב התביעה, הנתבע הפר את הסכם השכירות במספר הפרות, אשר העיקריות בהן הינן אי תשלום מלוא תשלומי הארנונה לעיריה וכן אי תשלום דמי השכירות. בהמשך לכך, הודיעו התובעים באמצעות בא כוחם לנתבע על ביטול הסכם השכירות בשל הפרתו היסודית על ידי הנתבע וכן דרשו מהנתבע להסדיר את תשלומי החובות לאלתר ולפנות את הדירה. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר ובהמשך לכך הגיש הנתבע בקשה למחיקת הכותרת בסדר דין מקוצר וכן בקשה למתן רשות להתגונן, אשר במסגרתה פירט את טענותיו לגוף התביעה. בהחלטתו מיום 12/6/08, קבע הרשם כי התביעה אומנם נתמכת בראיות בכתב, אולם למרות זאת, הגיע למסקנה שיש למחוק את הכותרת משום שסכום התביעה, הנוגע לתשלום החוב לרשות המקומית, לא נתמך בראיה בכתב. הואיל ודי בכך שחלק מהתביעה אינו כשיר לידון בסדר דין מקוצר, הועברה התביעה כולה לפסים רגילים. בטעות נקבע בהחלטת הרשם, כי התביעה תידון בסדר דין מהיר. בהמשך להחלטת הרשם, הגישו הצדדים כתבי טענות, בהתאם לנדרש לגבי מסלול של סדר דין מהיר, אולם, כאשר הובא התיק בפניי, עמדתי על הטעות שנפלה בהחלטתו של הרשם וקבעתי כי התביעה, אשר כוללת סעד לפינוי ואינה מתאימה לדיון בסדר דין מהיר, תידון בסדר דין רגיל. בדיון שנערך בפניי ביום 27/1/09, עלה כי המחלוקת בין הצדדים בשאלת הפרת הסכם השכירות ודרישת התובעים לפינוי הדירה, נוגעת בעיקרה לשני נושאים. הנושא הראשון, קשור לתשלומי הארנונה בגין הדירה, כאשר לפי טענת התובעים, הנתבע לא שילם את מלוא התשלומים המתחייבים בגין ארנונה. לטענת הנתבע, היה על התובעים להעביר את הרישום בעיריה על שמו, ואם לא עשו כן, נותרו הם החייבים בתשלומי הארנונה. כמו כן, טען הנתבע, כי עמדתה של העיריה והודעתה על קיומו של חוב ארנונה בסכום משמעותי, אינה נכונה. הנושא השני, קשור לאי תשלום דמי השכירות. לטענת התובעים, דמי השכירות לא שולמו החל מיום 15/11/07 ועד עצם היום הזה. הנתבע הודה כי מהמועד האמור לא שילם דמי שכירות כלשהם לתובעים. לטענת הנתבע, הוא ביקש כי התובעת, או מי מטעמה, יחתמו על מסמך, בקשר לקבלת דמי השכירות, והואיל ולא ניתנה הסכמה לחתימה על המסמך, יש לראות בתובעת כמי שסירבה לקבל את דמי השכירות. אין מחלוקת בין הצדדים, כי החל מחודש 11/07 ועד היום, תקופה ארוכה בת כשנה וחצי, לא שילם הנתבע ולו שקל אחד כתשלום דמי שכירות עבור הדירה. עוד בדיון שנערך ביום 27/1/09, הצעתי לנתבע להפקיד את דמי השכירות בקופת ביהמ"ש, אולם, הנתבע התנגד לכך. לטענת הנתבע, לנוכח ביטול חוזה השכירות על ידי התובעת "כך שהיא ביטלה גם על דמי השכירות". כלומר, לטענת הנתבע, ביטול חוזה השכירות על ידי התובעת מהווה ויתור מצד התובעת על קבלת דמי השכירות. עוד טען הנתבע בהקשר זה, כי התובעת לא נתנה לו הזדמנות לשלם ועל רקע זה, אינו מקבל את הצעת ביהמ"ש לפיה יופקדו דמי השכירות בקופת ביהמ"ש, שכן "ביהמ"ש לא יכול לתת לי הזדמנות כי החוזה בוטל". כבר במהלך הדיון האמור עלה, כי למעשה אין מחלוקת בין הצדדים לעניין אי תשלום דמי השכירות על ידי הנתבע ועל כן, שקלתי כבר באותו שלב להכריע בתובענה על יסוד הודאתו של הנתבע. החלטתי שלא לעשות כן, שכן הנתבע עמד על רצונו להגיש כתב הגנה. ציינתי כי עמדת הנתבע, לפיה מבקש להגיש כתב הגנה הינה עמדה פורמלית שמטרתה לעכב ולסרבל את הדיון בתובענה, שהרי טענותיו של הנתבע במענה לכתב התביעה, פורטו באריכות בבקשתו למתן רשות להתגונן. עם זאת, התרתי לנתבע להגיש כתב הגנה. הנתבע הגיש כתב הגנה, אשר במסגרתו העלה שורה ארוכה של טענות, החל בטענה בדבר העדר סמכות עניינית של ביהמ"ש לדון בתביעה, המשך בטענות לעניין נושא תשלומי הארנונה ועד לטענות לגבי אי תשלום דמי השכירות. בדיון שנערך ביום 26/3/09 הסתבר כי הנתבע ממשיך בסירובו לשלם את דמי השכירות ולמעשה ממשיך להחזיק בדירה מבלי שהוא משלם דמי שכירות כלשהם, תקופה ארוכה. הנתבע חזר, בהקשר זה, על טענתו לפיה התובעת סירבה לקבל את שכר הדירה, הואיל ובתה הורתה לה לא לחתום על המסמך שביקש להחתימה לעניין קבלת הכסף (מסמך הכולל ויתור על טענות). גם בדיון זה, לא ביקש הנתבע להפקיד את דמי השכירות בקופת ביהמ"ש. על רקע העובדה כי המחלוקת לעניין אי תשלום דמי השכירות הינה מצומצמת, קבעתי בהחלטה מיום 26/3/09, כי יש להפריד את הדיון בין התביעה שעילתה באי תשלום הארנונה ובין התביעה שעילתה אי תשלום דמי השכירות. בשלב ראשון, תידון טענת התובעת להפרת הסכם השכירות ולפינוי הנתבע בגין אי תשלום דמי השכירות. הצדדים הגישו סיכום טענות בכתב לעניין הנדון. ב"כ התובעים עמד בסיכומיו על כי מדובר במי שמנצל לרעה את ההליך המשפטי, כדי להרויח זמן, ללא תשלום דמי שכירות ועל מנת להמשיך ולהחזיק בדירה, חרף הפרות ההסכם, מבלי לשלם לתובעים תשלום כלשהו. ב"כ התובעים הפנה בסיכומיו לעדויות הנתבע בדיונים שנערכו בביהמ"ש, מהן עלה כי הנתבע הודה בכך שלא שילם את דמי השכירות, עוד מיום 15/11/07 וכן לא נעתר להצעות של ביהמ"ש לשלם את דמי השכירות, ולו בדרך של הפקדת הסכומים בקופת ביהמ"ש. ב"כ התובעים ציין בסיכומיו כי אף אם היה הנתבע מפקיד כסף בקופת ביהמ"ש, הרי שלא היה בכך, כדי לסלק את העילה לביטול ההסכם ולפינויו מהדירה. הנתבע הגיש סיכומים ארוכים, בהם העלה שלל טענות. בין היתר העלה הנתבע טענה בדבר העדר סמכות עניינית וכן טען כי לא היה נכון לשמוע את תשובות בעלי הדין לעניין המחלוקת ביניהם במסגרת קדם המשפט. הנתבע טען בסיכומיו, כי על פי חוזה השכירות יש לו מעמד של דייר מוגן. כמו כן, העלה הנתבע שורה ארוכה של טענות, אשר יש קושי להבין את פשרן כגון, הטענה כי התובעת לא הוכיחה את בעילת התביעה לגבי אי תשלום שכר הדירה או הטענה, לפיה לא הציג ב"כ התובעים, בעת פנייתו אליו במכתב, את ההרשאה שניתנה לו על ידי התובעים למשלוח המכתב. טענה נוספת שהעלה הנתבע הינה, כי לנוכח ביטול החוזה חייב כל צד להשיב לצד השני את מה שקיבל על פי החוזה, ועל כן, ביטול חוזה השכירות צריך להתבטא בהשבת כל דמי השכירות ששולמו על ידי הנתבע בגין כל תקופת השכירות. המדובר בענייננו במקרה מובהק שבו פועל דייר, אשר שכר דירה מאנשים זקנים, תוך שימוש לרעה בהליכי המשפט, על מנת להחזיק בדירה תקופה ארוכה, תוך הפרת הוראות חוזה השכירות ותוך ניסיון להמנע מתשלום דמי השכירות הקבועים בחוזה השכירות. הנתבע העלה שורה ארוכה של טענות מופרכות בניסיון להאריך ולסרבל את הדיון בתיק, תוך שבינתיים ממשיך להחזיק בדירה, מבלי שישלם לתובעים ולו שקל אחד, בגין דמי השכירות עבור הדירה. כך לדוגמא, הנתבע הרחיב בסיכומיו לעניין טענתו בדבר חוסר סמכותו העניינית של בימ"ש השלום לדון בסעד של צו פינוי. הנתבע חזר על טענתו זו על אף שכבר ניתנה החלטה בסוגיה זו על ידי הרשם, שקבע כי לבימ"ש השלום נתונה הסמכות לדון בתביעה לפינוי ולסילוק יד מדירה. סמכותו של בימ"ש השלום לדון בתביעת פינוי, ידועה ברורה, הואיל ומדובר בתביעה הקשורה לחזקה ולשימוש במקרקעין. תביעת פינוי נתונה לסמכות ביהמ"ש השלום, שהרי הינה, למעשה, תביעה להחזרת החזקה בנכס לתובע ולפיכך, הינה בבחינת תובענה בדבר החזקה במקרקעין. עוד טען הנתבע בסיכומיו, כי ביהמ"ש חרג מסמכותו שעה ששמע את עדותם של בעלי הדין, לעניין אי תשלום דמי השכירות, במסגרת קדם המשפט. לטענת הנתבע, שופט בקדם משפט לעולם אינו קונה סמכות דיון ושמיעה של עדויות במסגרת קדם המשפט ולא ניתן לתת פסק דין, הואיל ולאחר שהסתיים קדם משפט, יש לקבוע את המשך הדיון. גם טענה זו של הנתבע בטעות יסודה שהרי תקנה 146 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, מסמיכה את השופט בקדם המשפט להעיד בפניו את בעלי הדין. פעולה זו, יכולה להיעשות ביוזמת ביהמ"ש. אכן, שמיעת עדות במסגרת קדם המשפט, הינה חריג לכלל, אולם, ניתן לעשות כן על מנת לברר סוגיה עובדתית פשוטה כגון, הסוגיה הנוגעת לשאלה, האם שילם הנתבע את דמי השכירות וממתי חדל לשלם דמי שכירות כלשהם. על פני הדברים ברור, כי הנתבע נמנע מלשלם את דמי השכירות, תוך העלאת טענות שאין בהן כל ממש. אין צורך להכריע במחלוקת בין הצדדים, לגבי הנסיבות הקשורות לבקשת התובעת לקבל את דמי השכירות. בשלב זה, כאשר הנתבע אינו משלם דמי שכירות משך פרק זמן ארוך בן למעלה משנה וחצי, אין זה משנה האם במהלך המפגשים שנערכו בין הצדדים בחודש 11/07, רשאית היתה התובעת שלא לחתום על המסמך שדרש הנתבע להחתימה (אשר כולל גם ויתור על טענות) ואם לאו. סירובו של הנתבע לשלם דמי שכירות כלשהם, נמשך מחודש 11/07 ועד עצם היום הזה. גם אם בתחילה יכול היה הנתבע לטעון כי התובעת אינה מוכנה לקבל את דמי השכירות (טענה שספק רב אם יש בה ממש, שכן היא מבוססת על אי הסכמתה לחתום על המסמך שהציג לה הכולל ויתור על כלל טענותיה), הרי שלפחות ממועד הגשת התביעה ועד היום, ברור לנתבע כי התובעת מבקשת (ולמעשה מתחננת), לקבל את דמי השכירות, אולם הנתבע, מתמיד בסירובו לשלם דמי שכירות כלשהם. גם סירובו של הנתבע להפקיד סכום כלשהו בקופת ביהמ"ש, מהווה ראיה ניצחת לכך, שמדובר בהתחמקות מתשלום דמי השכירות, הא ותו לא. אילו היה ממש בטענת הנתבע לפיה ביקש בתחילה לשלם את דמי השכירות, אך לגרסתו התובעת לא הסכימה לקבלם, חייב היה להפקיד את דמי השכירות בקופת ביהמ"ש, בהתאם להצעת ביהמ"ש. הנתבע טען כי לנוכח ביטול חוזה השכירות על ידי התובעת, איבדה התובעת את זכותה לקבלת דמי השכירות. אם הנתבע מסתמך על ביטול חוזה השכירות, לצורך הימנעות מתשלום דמי שכירות, הרי שממילא מסכים לכך, שחוזה השכירות בוטל. במצב דברים שבו חוזה השכירות בוטל, הרי שהנתבע אינו זכאי להמשיך ולהחזיק בדירה, ועל כן, גם לשיטתו חייב לפנותה באופן מיידי. לסיכום עניין זה, יש לדחות טענת הנתבע לגבי אי תשלום דמי השכירות על ידו, שעה שמדובר בתקופה כה ארוכה. הנתבע העלה טענות בניסיון להתחמק מתשלום דמי השכירות וגם כאשר היה ברור לו, כי חובה עליו לשלם את דמי השכירות וגם ניתנה לו ההזדמנות לעשות כן, התמיד בסירובו ואף לא הסכים להפקיד סכום כלשהו לתשלום דמי השכירות. במצב דברים זה, הנתבע אף מנוע מלטעון כי התובעת היא זו שמסרבת לקבל את דמי השכירות לידיה. כך או כך, עולה מטענות הנתבע, כי למעשה מסכים לכך שחוזה השכירות אכן בוטל. הנתבע מסתמך על ביטולו של חוזה השכירות לצורך העלאת טענות בדבר אי תשלום דמי השכירות וכן טענות נוספות. במצב דברים שבו בוטל חוזה השכירות (ואין זה משנה מי מהצדדים ביטל את החוזה), שוב לא עומדת לנתבע הזכות להמשיך ולהחזיק בדירה, שכן החזקת הדירה על ידו מקורה בחוזה השכירות בלבד. הנתבע הפר הפרה יסודית את הסכם השכירות בכך שלא שילם דמי שכירות כלשהם לתובעים משך תקופה בת כשנה וחצי. הפרת ההסכם, שהינה הפרה יסודית, מעמידה לתובעים את הזכות לבטל את חוזה השכירות ולדרוש את פינויו של הנתבע מהדירה. זאת ועוד. גם לשיטתו של הנתבע, חוזה השכירות בוטל (ועל כן, לגירסתו, לא היה חייב בהמשך תשלום דמי השכירות) וכבר מטעם זה, עליו לפנות את הדירה. הנתבע העלה בסיכומיו את הטענה לפיה יש לו מעמד של הגנת הדייר. יש לדחות טענה זו, שכן, על פי חוזה השכירות אין מדובר בחוזה שחל עליו חוק הגנת הדייר. בהקשר זה יש להפנות, לשם הדוגמא בלבד, להוראות פרק המבוא לחוזה השכירות וכן לסייפא של סעיף 3 לחוזה השכירות לפיו הובהר כי אין מדובר בתשלום דמי מפתח. כך או כך, טענתו של הנתבע לעניין זה אינה רלבנטית, שעה שמדובר בפינוי הנובע מביטולו של חוזה השכירות, על רקע אי תשלום דמי השכירות משך תקופה בת שנה וחצי. לפיכך, תביעת הפינוי מתקבלת, ולו על יסוד ביטול חוזה השכירות ולנוכח אי תשלום דמי השכירות על ידי הנתבע. הנתבע יפנה ויסלק ידו מהדירה המצויה ברחוב יהודה הלוי 1/12 אשדוד ויחזיר את החזקה בה לידי התובעים. על פי הוראות חוזה השכירות, על הנתבע לפנות את הדירה באופן מיידי, אולם לפנים משורת הדין, ניתנת לנתבע ארכה לפינוי הדירה והחזרת החזקה בה לידי התובעים, וזאת עד ליום 15/7/09. הנתבע ישלם לתובעים הוצאות ביהמ"ש וכן שכ"ט עו"ד, בגין ההליך שהתקיים עד כה, בסך של 10,000 ₪ בצרוף מע"מ כדין. הסכום האמור ישולם תוך 30 יום. עדיין יש לדון בתביעה הכספית הכלולה בכתב התביעה, ולצורך זה, התיק נקבע לקדם משפט נוסף ליום 28/12/09 שעה 11:20. כמו כן, נקבע התיק לתזכורת פנימית ליום 11/08/09. ניתן היום ט"ו בסיון, תשס"ט (7 ביוני 2009) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. גיל דניאל - שופט העברת תביעה לסדר דין רגיל