פסק-דין השופט י' עדיאל: 1. עתירה זו מכוונת נגד החלטת המשיבים 14-1 להשבית את מערכת החינוך במועצות האזוריות והמקומיות ביהודה ושומרון ביום 26.10.04 ובכל מועד אחר. 2. העתירה הוגשה ביום 25.10.04 ובמסגרתה התבקש צו ביניים המכוון למנוע את השבתת מערכת החינוך כאמור, אשר תוכננה להתבצע למחרת היום. כוונת המשיבים 14-1 הייתה, על פי הנטען בעתירה, להשבית ביום 26.10.04 את מערכות החינוך במועצות האיזוריות והמקומיות עליהן הם מופקדים, ולהסיע את התלמידים בהסעות מאורגנות לירושלים, כדי להשתתף בהפגנה נגד תכנית ההינתקות, אשר תוכננה להצבעה בקריאה ראשונה בכנסת ביום זה. לדברי העותר, נודע לו על כוונת המשיבים לעשות כן כבר מיום 21.10.04, אך העתירה הוגשה כאמור, רק ביום 25.10.04. בהחלטתי מאותו יום דחיתי את הבקשה לצו ביניים, בשל המועד המאוחר בה הוגשה, שלא אפשר דיון במעמד כל הצדדים ובשל כך שצו הביניים יעניק לעותר את מלוא הסעד המבוקש על ידו. 3. לאחר מתן ההחלטה, העותר שב וביקש כי תינתן הכרעה עקרונית בעתירה למתן צווים על תנאי. הוא מציין שהעתירה נסבה לא רק על ההשבתה המתוכננת ליום 26.10.04 אלא גם להשבתה שתקוים מטעמים פוליטיים ב"כל מועד אחר", וטוען כי "לאור האירועים הצפויים במדינת ישראל בתקופה הקרובה, אין צו הביניים מהווה את מלוא הסעד המבוקש בעניין זה". זאת, משום שקיים חשש ממשי כי המשיבים יבחרו לנהוג בדרך דומה, היינו השבתת מערכת החינוך, גם מטעמים אחרים הקשורים במאבקים אידיאולוגים-פוליטיים, למשל, כאשר תכנית ההתנתקות תעלה לדיון בקריאה שנייה ושלישית. יתירה מזו, טוען העותר, נדרשת החלטה עקרונית של בית המשפט בכל הנוגע לשאלת האמצעים החוקיים העומדים לרשות הרשויות המקומיות במאבקן למען מטרות פוליטיות. 4. דין העתירה להידחות על הסף. התפקיד העיקרי המוטל על בית המשפט הוא הכרעה בסכסוכים המעוגנים בתשתית עובדתית קונקרטית (בג"ץ 2581/91 סלחאת נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(4) 837, 841). כלל הוא, כי בית משפט זה אינו נוהג לדון בעתירות אשר השאלות שעולות בהן הן תיאורטיות, אף אם מדובר בשאלות משפטיות עקרוניות (בג"ץ 1853/02 נאוי נ' שר האנרגיה והתשתיות הלאומיות (לא פורסם); בג"ץ 4430/02 רוטשטיין נ' המפקח הכללי של משטרת ישראל (לא פורסם); בג"ץ 2403/00 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' שר החוץ (לא פורסם)). אכן, לכלל זה קיים חריג החל במקרים בהם העתירה מעלה שאלה חשובה, ומתברר כי מבחינה מעשית אין בית המשפט יכול לפסוק בה הלכה, אלא כאשר היא מוצגת כשאלה כללית שאינה קשורה למקרה מסוים. זאת כאשר "...טבעו של האירוע, שעליו סבה העתירה, הוא כזה, שהכרעה שיפוטית בו עשויה לבוא לאחר שהאירוע התרחש, אך תוך קיום הסתברות סבירה, שאירועים דומים יתרחשו בעתיד" (בג"ץ 73/85 סיעת "כך" נ' שלמה הלל - יושב-ראש הכנסת, פ"ד לט(3) 141, 146; בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הבטחון, פ"ד נג(5) 241, 250). עם זאת, אינני סבור כי אלה הם פני הדברים במקרה שלפנינו. העותר לא הצביע על מקרה נוסף שבו השביתו המשיבים את מערכת החינוך בעבר, והסיכוי שיעשו כך בעתיד, גם אם הוא קיים, אינו ברור עד כדי כך שהוא מצדיק התדיינות שאינה קשורה לתשתית עובדתית-קונקרטית. מה גם שאין מדובר באירוע שמטבעו אינו מאפשר הכרעה אלא לאחר התרחשותו. כך, במקרה זה נודע לעותר, לדבריו, על כוונת ההשבתה מספר ימים קודם למועד ההשבתה המתוכנן, אך לבית המשפט הוא פנה רק ערב האירוע. מעבר לכך, העותר טרם קיבל תשובה בכתב משרת החינוך ומהיועץ המשפטי לממשלה, אליהם הוא פנה בנושא זה (ממכתביו אליהם גם לא עולה, באופן ברור, שמדובר בפנייה כללית, שאינה מתייחסת אך להשבתה שתוכננה ליום 26.10.04), ובהתחשב בזמן הקצר שחלף מעת הפנייה, אינני סבור שהטיפול בנושא זה במישור המנהלי מוצה. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי המקרה דנא מחייב מתן הכרעה עקרונית באין סכסוך ספציפי, וקודם למיצוי הטיפול בנושא במישור המנהלי. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. דיני חינוךשביתהצווים