החלטה 1. בפניי בקשה למתן צו מניעה זמני במסגרת תביעת המבקש לתשלום תכוף בת.א 154375/02, שימנע מהמשיבה מס' 1 להוציא את המבקש בכוח, תוך כדי פגיעה בגופו, מן המוסד הסיעודי-המשיב מס' 4 (להלן:"המוסד") בו הוא מטופל ו/או לשנות באיזה אופן את תנאי אשפוזו הסיעודי וזאת עד למתן החלטת ביהמ"ש בבקשה לתשלום תכוף. אין מחלוקת שהמבקש, יליד 1954, נפגע באופן קשה בתאונת דרכים ביום 25/04/2001 ע"י משאית, כשבעקבות התאונה נקטעו גפיו התחתונות ויש לו הגבלה גם ביד. אין גם מחלוקת שמדובר באדם ערירי שהיה חסר בית עוד לפני התאונה וכן שבשלב זה או אחר היה צורך גם סמים. המבקש אושפז בבי"ח עד לתאריך 29/05/2001 והועבר בתאריך זה למוסד והוא נמצא שם עד היום, כשהמשיבה מס' 1, באמצעות המשיבה מס' 2, נושאת בתשלום למוסד בסך של 650 ₪ ליום, כ-19,500 ₪ לחודש. אין מחלוקת גם שהמבקש הגיש ביום 24/10/2001 תביעה בסך 2.5 מיליון ₪ בבימ"ש השלום בת"א בת.א 110025/01 וביום 22/01/2002 הוגשה לביהמ"ש בקשה לתשלום תכוף שטרם הוגשה לגביה תשובת המשיבה מס' 1. אין מחלוקת גם שהמשיבים מס' 1,2 נושאים בתשלום למוסד החל מאשפוזו של המבקש במוסד וכן שהמשיבים מס' 1,2 הודיעו שהם יפסיקו את התשלום למוסד ביום 03/03/2002 ובעקבות זאת היה צפוי שהמוסד לא ימשיך לטפל במבקש, בלא שיקבל תשלום ושהמבקש יוצא מהמוסד. המחלוקת בין הצדדים הינה לגבי המשך שהותו של המבקש במוסד והמשך תשלום המשיבות מס' 1,2 למוסד עד להכרעת ביהמ"ש בבקשה לתשלום תכוף. 2. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים שהוגשו, החלטתי לקבל את הבקשה וזאת מן הנימוקים כדלקמן: א. התשלום התכוף נועד בין היתר לתשלום הוצאות לצורכי ריפוי וסיעוד של הנפגע עד להחלטה הסופית בעניין הפיצויים, כשהכוונה הינה להושיט סעד מהיר בהליך פשוט ככל האפשר ובדר"כ מדובר בהליך ללא שמיעת ראיות אלא על בסיס תצהירים ומסמכים בלבד. מדובר בהליך של "עזרה ראשונה" לנפגע במצוקה המלווה אותו בסמוך לפגיעה. "צרכי סיעוד" מוגדרים בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים תכופים), התשמ"ט-1989 (להלן:"התקנות"), כ: "הזדקקות לשירותים המיועדים לסייע לנפגע בפעולות יום-יום או בהשגחה או בניהול משק הבית", כש"פעולות יום יום" מוגדרות: "לבישה, אכילה, שליטה בהפרשות, רחצה וניידות עצמית בבית", ו"השגחה" מוגדרת "פיקוח על הנפגע למניעת נזק או סכנה לעצמו או לאחרים". במקרה דנן, אין מחלוקת שהמבקש זקוק לצרכי סיעוד לפחות לגבי רחצה, כשיש מחלוקת בין הצדדים לגבי מידת הזדקקותו לצרכי הסיעוד, מידת ניידותו ואפשרותו לבצע את יתר פעולות היום יום והזדקקותו להשגחה (ראה בהמשך התייחסותי גם לגבי מסמכי המוסד עצמו). בלא להכריע בכך, אינני סבור שבשלב זה יש מקום לשנות את המצב הקיים. המבקש זכאי לטיפול רפואי נאות (כפי שהוא מקבלו כיום) והוצאתו מן המוסד, במצבו כיום, תיפגע בזכות זו של המבקש לפי חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 ועלולה לפגוע בגופו ובכבודו. ב. המשיבה מס' 1, שמבקשת כיום להפסיק את התשלום למוסד (תוך נכונות למתן 10 ימי חסד למבקש להתארגן), לא הזדרזה להגיש את תשובתה לבקשה לתשלום תכוף תוך 30 יום בהתאם לתקנה 7 לתקנות. המשיבה מס' 1 משלמת את התשלום החודשי למוסד מיום 29/05/2001 ועד היום ואינני סבור שיש מקום להפסיק בבת אחת את התשלום הנ"ל, דבר שיוביל להוצאת המבקש מהמוסד בלא שיש כיום כל תוכנית אחרת לשיקומו. מדובר במבקש, באדם נכה בצורה קשה ביותר, שעבר תאונה קשה, אדם ערירי שהיה חסר בית עוד לפני התאונה, כשאין כרגע כל תוכנית חלופית לטיפול בו ולמחייתו מחוץ למוסד ובמצב דברים זה אין זה ראוי להוציאו לאלתר מהמוסד בו הוא מצוי כרגע ולטעמי יש להמתין עד לדיון בבקשה לתשלום תכוף. עפ"י תקנה 9 לתקנות, הדיון בבקשה לתשלום תכוף אמור להיות קצר ומהיר, כשהכלל הנו גם מתן החלטת ביהמ"ש בבקשה בתום הישיבה הראשונה [ראה לעניין זה רע"א 2523/91 טאהא ואח' נ' סעדי, פ"ד מה(5)789]. בהתחשב בכך שהמשיבה מס' 1 אמורה הייתה להגיש את תשובתה לבקשה לתשלום לפני החלטה זו וכן בקשה מוסכמת לקביעת דיון דחוף בבקשה לתשלום תכוף, אני מצרף את המלצתי לקביעת מועד דיון דחוף בבקשה לתשלום תכוף, בפני השופט השומע דיונים אלו, כשבשלב זה אני סבור שאין מקום לשנות את המצב הקיים ועל המשיבה מס' 1, באמצעות המשיבה מס' 2, להמשיך ולשאת בתשלום למוסד. יחד עם זאת, החלטה זו יפה להיום, בהתחשב בנסיבות שתוארו על ידו ובציפייה שהדיון בבקשה לתשלום תכוף יישמע במהירות ובמידה ויתברר שישתנו הנסיבות או יתגלו עובדות חדשות כמו שהדיון בבקשה לתשלום תכוף ייקבע לעוד תקופה ארוכה, רשאי מי מהצדדים לפנות בבקשה לעיון מחדש בצו (ראה תקנה 368 לתקסד"א). בסופו של דבר, המבקש גם הוא מודע לכך שהוא לא בהכרח יישאר במוסד השיקומי לאורך זמן ושיהיה עליו כנראה לצאת החוצה ולנסות לבנות את חייו מחוץ למוסד זה, תוך דיון בצרכים אלו במסגרת הבקשה לתשלום תכוף, כשעל המבקש לבוא לדיון זה לאחר שבדק חלופות מחוץ למוסד (כשגם לפי הבקשה לתשלום תכוף מדובר בתשלומים שהתובע מבקש ולאו דווקא תוך המשך שהייתו במוסד). יחד עם זאת, אני סבור כאמור שהדרך הראויה במקרה זה הינה שהמשיבות מס' 1,2 תגלנה יותר "אורך רוח" ממה שגילו עד עתה וימשיכו בתשלומים החודשיים למוסד עד להכרעה בבקשה לתשלום תכוף, שבה יידונו כל השאלות שבמחלוקת בין הצדדים בלא לכפות על המבקש במצבו הקשה יציאה מיידית מהמוסד, ללא שקיימת כיום כל אלטרנטיבה של ממש לכך. ג. בשלב זה אין בפניי כל חוו"ד או מסמכים של שירותי הרווחה/רפואה היכולים להצביע על צורכי הסיעוד והמחיה של המבקש לאחר יציאתו מהמוסד, כשלאור מצב המבקש ברור שיש צורך בהיערכות של ממש הן מבחינה רפואית והן מבחינת שירותי הרווחה. במקרה שבפניי המוסד לא פנה לביהמ"ש בעצמו לבקש להוציא את המבקש מהמוסד וכן לא ניתן תצהיר ולא הובאו עדים של רופאי/עובדי המוסד הדורשים זאת או המעידים בעדות ישירה על כך ששיקומו של המבקש הסתיים ושיש להוציאו מהמוסד. מעדות נציגת המשיבים מס' 1,2-גב' עליזה ממן עולה שיש קשר הדוק בינם למוסד ולמעשה הישארות המבקש במוסד היא פונקציה של התשלום והסיבה העיקרית להוצאת המבקש מהמוסד הינה רצון המשיבות מס' 1,2 להפסיק את התשלומים למוסד ובמידה ויימשכו התשלומים לא תהיה מניעה מן הסתם להישארות המבקש במוסד (אלא אם כן המוסד יפנה בבקשה מתאימה לביהמ"ש שתידון אז לגופה). יש לציין שעדות גב' ממן נסמכת למעשה על מסמכים ולא על עדות ישירה ואישית מידיעה אישית. אף מהמסמכים שצירפה המשיבה מס' 1 עצמה לתצהיר התשובה עולה שמדובר במוסד שאינו רק שיקומי אלא גם סיעודי, תוך מתן פיזיותרפיה למבקש וציון ביום 18/12/2001 שהוא זקוק עדיין לעזרה והשגחה בעליה וירידה במדרגות, שלא ניתן להעבירו לקביים ושהמבקש זקוק להשגחה ברחצה, תוך הגבלה קשה בתנועות היד והפרעות התנהגותיות. לפי מכתב העו"ס מיום 05/12/2001 עולה שאין למבקש פתרון דיור ובית שיוכל להתגורר בו מחוץ למוסד. על סמך החומר שבפניי וללא שמיעת עדים ואף ללא שמיעת המבקש (שהמשיבים ויתרו על חקירתו), לא ניתן להכריע האם שיקומו של המבקש הסתיים אם לאו, כשאין גם צורך להכריע בכך לאור החלטתי זו ולאור העובדה שכל נושא צורכי הסיעוד והמחיה יידונו במסגרת הבקשה לתשלום תכוף. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם ממצבו הקשה של המבקש בעקבות התאונה הקשה שעבר ושהטיפול במוסד הועיל לו הן מבחינה שיקומית - שהוא כבר משתמש בפרוטזות והן מבחינה התנהגותית - שהוא רגוע, מתרגל פיזיותרפיה וחל שיפור בתפקוד היומיומי שלו ובהתנהגותו מאז שהגיע למוסד (ראה סיכום הביניים מיום 15/12/2001 שצורף לתצהיר התשובה של המשיבה מס' 1). ד. במכלול הנסיבות והאיזונים בין הצדדים אני סבור שלאור הנסיבות שתוארו לעיל נוטה הכף בבירור לטובת המבקש, שהוכיח זכות לכאורה לסעד המבוקש. גם מאזן הנזקים והנוחות נוטה לטובתו של המבקש, כשהנזק שייגרם למבקש אם יוצא מהמוסד בשלב זה וללא אלטרנטיבה של ממש עולה בהרבה על הנזק שייגרם למשיבים מס' 1,2 אם ימשיכו לשאת בתשלומים החודשיים למוסד עד להכרעה בבקשה לתשלום תכוף (תשלומים שיכולים גם להילקח בחשבון גם בעתיד). כמובן שתנאי למתן הצו הנו שיתוף פעולה מלא מצד המבקש בקיום הדיון בבקשה לתשלום תכוף במהירות וללא דיחוי. התנהגות המשיבות במקרה דנן מתעלמת מהנסיבות האישיות הקשות של המבקש והיא לטעמי התנהגות לא ראויה. 3. התוצאה הינה שאני מקבל את הבקשה ונותן בזאת צו שהמשיבה מס' 1 תימנע מהוצאת המבקש מהמוסד ותימנע משינוי תנאי אשפוזו הסיעודי עד להחלטת ביהמ"ש בבקשה לתשלום תכוף. דהיינו, המשיבה מס' 1 תמשיך לשאת בתשלומים למוסד (באמצעות המשיבה מס' 2) ובדרך זו יישאר המבקש במוסד עד להחלטה בבקשה לתשלום תכוף (אלא אם כן כאמור תינתן החלטה אחרת בעקבות בקשה לעיין מחדש בהחלטה או בעקבות פניית המוסד לביהמ"ש). אני מחייב את המשיבות מס' 1,2 ביחד ולחוד לשלם למבקש הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין בקשה זו בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. רפואהצוויםצו מניעה