מבוא התובעת, ילידת 11.9.58, נפגעה בשתי תאונות דרכים: האחת, מיום 7.8.01 (להלן- "תאונת הדרכים הראשונה"); השנייה, מיום 8.11.04 (להלן- "תאונת הדרכים השנייה"). שתי תאונות הדרכים אירעו במהלך עבודתה של התובעת, והוכרו על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונות עבודה. הנתבעות 1 ו-2 הינן מבטחות הרכב במועד תאונת הדרכים הראשונה, והנתבעת 3 הינה מבטחת הרכב במועד תאונת הדרכים השנייה. הנתבעות אינן חולקות על חבותן לשאת בנזקי גוף שנגרמו לתובעת בתאונות הדרכים, בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק "). לפיכך השאלה היחידה הטעונה הכרעה הינה שאלת הנזקים שנגרמו לתובעת. הנכות הרפואית 4. נכותה של התובעת נקבעה על ידי ועדות המל"ל, בהתאם להוראות סעיף 6ב לחוק. 5. בעקבות תאונת הדרכים הראשונה נקבעה לתובעת על ידי ועדות רפואיות במל"ל נכות משוקללת לצמיתות בשיעור של 19%: 10% בגין הגבלת תנועות בצוואר, ו- 10% בגין פגיעה נפשית. 6. בעקבות תאונת הדרכים השנייה נקבעה לתובעת על ידי ועדות המל"ל נכות נפשית צמיתה נוספת, בשיעור של 10%. 7. הנתבעות חלקו בסיכומיהן על החלטות הוועדות הרפואיות ועל שיעור הנכות הרפואית שנקבעה, אף הפנו לכך שבעבר הייתה התובעת מעורבת בתאונות דרכים נוספות. לטענתן יש לייחס חלק ממצבה הרפואי של התובעת לתאונות הדרכים הקודמות. 8. לא מצאתי שיש לקבל טענות אלו, שכן לא הוגשה בקשה לסתור את ממצאי ועדות המל"ל, ובהתאם להוראות סעיף 6ב לחוק, יש לאמץ את קביעותיהן. 9. מעבר לדרוש אציין שמחוות דעתו של פרופ' פינסטרבוש מיום 10.4.01, אליה הפנו הנתבעות, ואשר עמדה בפני וועדות המל"ל, עולה שהמומחה קבע לתובעת בעקבות תאונת דרכים מיום 25.11.99, נכות בשיעור של 5%, בשל רגישות באזור הגבי האמצעי. כיוון שהנכות האורטופדית שנקבעה לתובעת בעקבות תאונת הדרכים הראשונה הינה בגין הגבלת תנועה בצוואר, לא מתעורר חשד לכך שיש לייחסה בחלקה לתאונת דרכים קודמת. 10. לפיכך, אני קובעת שנכותה הרפואית המשוקללת של התובעת כתוצאה מתאונת הדרכים הראשונה הינה בשיעור של 19%, ונכותה הרפואית המשוקללת בעקבות תאונת הדרכים השנייה הינה בשיעור של 10%. הנכות התפקודית 11. לטענת התובעת, בעקבות מצבה הבריאותי נאלצה לפרוש מעבודתה פרישה מוקדמת, עובדה המעידה על כך שנכותה התפקודית עולה לעין שיעור על נכותה הרפואית. 12. לטענתה, אף שבהחלטת הוועדה הרפואית של עובדי המדינה אשר החליטה על פרישתה, נקבע שסיבת הפרישה הינה נכות במרפק ובברך, לא הייתה זו הסיבה האמיתית לפרישה המוקדמת, שכן מדובר בנכויות משנים קודמות שמעולן לא פגעו בכושר תפקודה של התובעת. את הטעמים לפרישתה מהעבודה תלתה התובעת במצבה הנפשי הקשה בעקבות תאונות הדרכים. בתצהירה ובסיכומיה פירטה התובעת שבעקבות תאונות הדרכים היא סובלת מדיכאון ומירידה קוגניטיבית, המתבטאת בירידה בריכוז, באיטיות, בחוסר מוטיבציה, בעצבנות רבה, בכאבי ראש, סחרחורות, הפרעות קשות בשינה. כל אלו, בתוספת הגבלת התנועות בצוואר, הביאו לטענתה לפגיעה משמעותית בכושר עבודתה, ואילצו אותה לצאת לפרישה מוקדמת. 13. כמו כן הצביעה התובעת על כך שלאחר פרישתה עשתה מאמצים לשוב למעגל העבודה, כפקידה בעבודה חלקית בחנות חיות, ואולם בשל נכותה לא היה באפשרותה לעבוד למעלה ממספר שעות בודדות ביום. לאחרונה אף פוטרה מעבודתה האמורה, כפי שניתן ללמוד ממכתב הפיטורין מיום 25.1.09 אשר צורף לתצהיר עדות ראשית. 14. הנתבעות טענו לעומתה שהפרישה לא הייתה תולדה של תאונות הדרכים, אלא בראש ובראשונה תולדה של החלטת בית הדין המשמעתי של עובדי המדינה, אשר מצא את התובעת אשמה במספר עבירות משמעת, החלטה אשר ניתנה שלושה שבועות לפני פרישתה של התובעת. 15. באי כוחן של הנתבעות הפנו לכך שיחסיה של התובעת עם הממונה עליה היו רעועים, וטענו שהפרישה המוקדמת הושפעה מכך. לטענתם, בכל מקרה, גם ללא הבעיות הרפואיות, לא הייתה התובעת מתקדמת בעבודתה, ספק אם הייתה נשארת באותו תפקיד ובאותה רמת שכר, וסביר שהייתה יוצאת לפרישה מוקדמת, לאור הבעיות עם הממונה שמונה לה סמוך לתאונת הדרכים הראשונה. 16. כן הצביעו הנתבעות על כך שמצבה הנפשי הקשה של התובעת מקורו לא רק בתאונות הדרכים, אלא גם ביחסיה עם בניה, שאחד מהם חזר בתשובה והתנתק מהבית, השני מרוחק בשל גיוסו וכועס על מגבלות שהציבה לגבי שיבוצו בצבא, השלישי סובל מקשיי למידה. 17. נתבעות 1 ו- 2 הצביעו על כך שבעקבות תאונת הדרכים הראשונה שבה התובעת לעבודה מלאה, לאחר שלושה חודשי היעדרות בשל אי כושר עבודה זמני שנקבע לה. 18. נתבעת 3 טענה בסיכומיה שאמנם נקבעה לתובעת בעקבות תאונת הדרכים השנייה נכות נפשית בשיעור של 10%, ואולם כל תלונותיה באשר למצבה הנפשי מתועדות בתיקה גם לפני תאונת הדרכים השנייה, הן בתיעוד התלונות, הן בדוח הנוירו-פסיכולוגי. בתיעוד האמור מופיעות על פי הטענה, תלונות על חוסר ריכוז, עצבנות, חוסר שינה, תגובה דיכאונית. בשל אלו החלה התובעת בטיפול נפשי עובר לתאונת הדרכים השנייה, ונכותה התפקודית בעקבות תאונת הדרכים השניה הינה נכות קלה, חסרת משמעות תפקודית. 19. בשל הטעמים אותן פירטו, טענו נתבעות 1 ו-2 שנכותה התפקודית של התובעת בעקבות תאונת הדרכים הראשונה אינה עולה על 5%, ואילו נתבעת 3 טענה שנכותה התפקודית של התובעת בעקבות תאונת הדרכים השנייה אינה עולה על 3%. 20. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, ובשים לב להשוואה בין תפקודה של התובעת עובר לתאונות הדרכים ותפקודה לאחריהן, מצאתי שיש לאמץ את טענותיה של התובעת לכך ששיעור נכותה התפקודית עולה על שיעור נכותה הרפואית. כן מצאתי שאין לייחס נכות תפקודית זו לאירועים אחרים, שאינם קשורים לתאונות הדרכים. 21. במהלך חקירתה הנגדית של התובעת, ניתן היה להתרשם ממצבה הנפשי הקשה. כבר בתחילת חקירתה ביקשה לשבת. במהלך חקירתה נראתה מדוכאת; דיברה בקול נמוך; התקשתה ליצור קשר עין עם המשוחחים עמה; מספר פעמים פרצה התובעת בבכי; התקשתה לענות על השאלות. לאחר שלושת רבעי שעה של חקירה נגדית ביקשה הפסקה, לשם מנוחה, ואמרה שאינה מרוכזת. בהמשך הדיון ביקשה הפסקה נוספת. ניכר היה בה שהיא מתקשה להתרכז ולהשיב לשאלות. 22. תיאור מהלך עבודתה והתנהלותה של התובעת לאחר תאונת הדרכים הראשונה מלמד על כך שאף שנקבעה לה נכות נפשית בשיעור של 10% בלבד, לצד נכות אורטופדית בשיעור של 10% נוספים, השפעתה התפקודית של הנכות הייתה ניכרת. 23. אמנם לאחר תקופת אי כושר שבה התובעת לעבודתה, ואולם התרשמתי מעדותה שהיא התקשתה לשוב לתפקוד מלא כמקודם. עובר לתאונה הייתה כאמור התובעת עובדת בכירה במשרד הבריאות, ומהראיות שהגישה עולה שבעבר אף זכתה לתואר עובד מצטיין. 24. לעומת זאת, על פי תיאורה, לאחר תאונת הדרכים הראשונה, התקשתה לעבוד בשעות העבודה המתחייבות לשם מילוי תפקידה, ועל כן המשיכה לעבוד בביתה. כפי שהעידה בחקירה נגדית- "ניסיתי לשרוד... היו מקרים שהלכתי באמצע היום הביתה, היו מקרים שאחרתי, שעשיתי הפסקות... הדבקתי זאת בעבודה בבית..." (עמ' 21 עד 22 לפרוטוקול הדיון מיום 20.4.09). כפי שעולה מעדותה, תאונת הדרכים השנייה אירעה בדרכה לעבודה. באותו יום חשה ברע ויצאה לעבודה בערך בשעה 10:00 (עמ' 24 לפרוטוקול הדיון מיום 20.4.09). 25. ההליך המשמעתי שננקט נגדה, הינו על פי עדותה בחקירה נגדית, בשל דיווח על שעות עבודתה בביתה כפי שהעידה- "לקחתי עבודה הביתה והסתבר לי שזה לא שעות נוספות. לקחתי עבודה הביתה בגלל התאונה....במצב הנפשי שלי ובהתייעצות עם העו"ד שלי הוא הציע לי להגיע איתם לפשרה, כי לא יכולתי להתמודד עם הדבר הזה מבחינה נפשית, כך שהודתי בדברים שלא היו מדוייקים, וזה שדיווחתי על שעות שהם לא היו לטעמם לפי הנוהל, זה לא מקובל עלי כי אני כן עבדתי אותם ואפילו יותר. לולא התאונות לא הייתי מגיעה לסיטואציה הזאת..." (עמ' 20 לפרוטוקול הדיון מיום 20.4.09). 26. עדותה של התובעת בסוגיה זו הייתה כנה, ומצאתי שיש לקבל את הסבריה באשר לנסיבות עבירת המשמעת. דומה שאלמלא תאונת הדרכים הראשונה לא הייתה התובעת נקלעת לסיטואציה של הליך משמעתי. גם אם ההליך המשמעתי גרם להחמרה נוספת במצבה הנפשי של התובעת, הגורם העקיף לכך הינו תאונת הדרכים הראשונה, ולפיכך אינני סבורה שמדובר בגורם חיצוני ונפרד שאין לו קשר כלשהו לתאונת הדרכים ולהשלכותיה. 27. ניתן לשער שגם יחסיה העכורים של התובעת עם הממונה עליה מקורם בקשיי תפקוד שמקורם בתאונת הדרכים הראשונה. סביר להניח שהמעביד או הממונה הישיר יתקשה לקבל קשיי תפקוד המשפיעים על מהלך העבודה הרגיל, והנסיבות ייגרמו לחיכוכים חוזרים ונשנים. 28. הגורמים האמורים השפיעו אף הם על הליך הפרישה המוקדמת, ואולם אין לראות בהם גורמים המנותקים מהתאונה, והמפחיתים את נכותה התפקודית של התובעת שמקורה בתאונת הדרכים הראשונה. מדובר לטעמי בהתפתחויות שאירעו בשל תאונת הדרכים הראשונה, המבטאים את ההשלכות התפקודיות של התאונה על מצבה של התובעת. 29. אינני סבורה שיש לראות את הבעיות המשפחתיות שנגרמו לתובעת עליהן הצביעו באי כוחן של הנתבעות, כגורמים נוספים למצבה הנפשי. ייתכן שדווקא המצב הנפשי בעקבות תאונות הדרכים הוא שגרם ליחסיה העכורים עם בני משפחתה. בהעדר ראיות לכך שיש לייחס מצב נפשי לגורמים חיצוניים, לא מצאתי לנכון לקבוע קביעות שכאלו. 30. אם לא היה די בכל אלו, הגיעה תאונת הדרכים השנייה והנכות שנקבעה בעקבותיה. 31. אינני סבורה שקיומן של תלונות בתחום הנפשי עובר לתאונה מלמד על כך שהשפעתה של תאונת הדרכים השנייה הייתה שולית. בעקבות תאונת הדרכים השנייה חלה החמרה במצבה הנפשי של התובעת. ניתן להעריך דווקא שהשפעת הנכות האמורה של הנכות שנקבעה גבוה יותר, על רקע נכותה הקודמת של התובעת. בעקבות תאונת הדרכים השנייה לא היה עוד באפשרותה של התובעת לשוב לעבודתה, ולאחר פרק זמן מסוים היא החלה בהליכי פרישה מוקדמת. 32. ניתן ללמוד על כך גם ממצאי הדוח הנוירופסיכולוגי מיום 27.6.06 (נספח ט' לתצהיר), אשר השווה, בין היתר בין הממצאים בבדיקה שנערכה לאחר תאונת הדרכים השנייה לבין ממצאי הבדיקה שנערכה לאחר תאונת הדרכים השנייה. בפרק ההתנהגות בעת הבדיקה כותבת גב' איה גל - "האפקט בבדיקה דכאוני מאוד, מדברת בשקט, נמנעת מליצור קשר עין, מרבה לבכות. במבחנים, השקיעה מעט מוטיבציה, הרימה ידיים בקלות, התקשתה להתמודד עם תסכול, ושוב הרבתה לבכות". 33. בפרק העוסק בתפקוד הקוגניטיבי נכתב-"התפקוד הכולל הוא כעת בתחום הגבולי... מה שמהווה ירידה משמעותית מרמת התפקוד קודמת (ב 2002, 87). יש הנמכה הן בצד המילולי (כיום 77 אז 93) והן בצד הביצועי (כיום 67, אז 81)" ועוד. 34. בפרק הסיכום נכתב- "...הופנתה להערכה קוגניטיבית עדכנית. בדיקה קודמת ב- 2002 הראתה ירידה קוגניטיבית קלה על רקע מצב דכאוני. מאז החלה טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי, עברה תאונת דרכים נוספת ולאחרונה מתלוננת על החמרה במצב. מטופלת גם תרופתית. בבדיקה, אפקט דכאוני מאוד, מרבה לבכות, הופעה מעט מרושלת. התפקוד הקוגניטיבי מונמך ביחס לבדיקה הקודמת, כשבולט עוד יותר הפן הדכאוני: חוסר ריכוז, איטיות, חוסר מוטיבציה, מעט מאוד כוחות להשקיע. כיום אינה עובדת לציין שנוהגת. הרושם שמדובר במצב של דכאון עם החמרה ביחס לבדיקה הקודמת. זקוקה להמשך טיפול פסיכיאטרי". 35. הדוח הנוירופסיכולוגי מצביע אפוא על התדרדרות משמעותית במצב הקוגניטיבי והנפשי של התובעת לאחר תאונת הדרכים השנייה, לעומת המצב שהודגם בבדיקה שנערכה לאחר תאונת הדרכים הראשונה. 36. לאחר תאונת הדרכים השנייה פרשה כאמור התובעת פרישה מוקדמת. אף שלאחר תאונת הדרכים הראשונה שבה התובעת לעבודתה, אין לייחס את מצבה הבריאותי והתפקודי לתאונת הדרכים השנייה בלבד. כאמור, משקלה הסגולי של הנכות שנקבעה לה בעקבות תאונת הדרכים השנייה גבוה יותר על רקע הנכות הקודמת, ועל כן גם לתאונת הדרכים הראשונה משקל המצבה הבריאותי והתפקודי היום. 37. בדוח לשכת הבריאות המחוזית ירושלים מיום 8.8.05, נסקר מצבה הרפואי של התובעת, החלטות ועדות המוסד לביטוח לאומי, הדוחות הנוירופסיכולוגיים ומכתב הפסיכיאטר. במסקנת הועדה נכתב- "ישנה סיבה רפואית מוצדקת להפסקת עבודתה בכל תפקיד שהוא בשירות המדינה. אחוזי הנכות לצרכי גמלאות 41.68% מעוגל ל- 42% לצמיתות". 38. התובעת הגישה ערר על החלטה זו, וביום 28.2.06 החליטה ועדת עררים לקבל את הערר ולקבוע שנכותה לצרכי גמלאות הינה בשיעור של 49%. 39. כפי שתיארה התובעת, גם לאחר פרישתה המוקדמת היא עשתה מאמצים להשתלב במעגל העבודה, בתפקיד שונה לחלוטין מהתפקיד שמילאה בעבר, ואולם בשל מצבה הבריאותי היא נתקלת בקשיים ממשיים לעשות כן. טיב העבודה שבו השתלבה, והיקף משרתה המצומצם, מעידים על הנכות התפקודית הנכרת. 40. לאחר שקילת מכלול הנתונים מצאתי שיש לקבוע ששיעור נכותה התפקודית של התובעת בעקבות תאונות הדרכים מסתכם ל- 45%. כמו כן מצאתי שלאור מכלול הנתונים יש לייחס שני שליש מהנכות לתאונת הדרכים הראשונה, ושליש מהנכות לתאונת הדרכים השנייה. הנזקים נזק לא ממוני 41.בהתאם להוראות החוק, יש לפסוק לתובעת בראש נזק זה בגין תאונת הדרכים הראשונה סכום מעוגל של 37,000 ₪, ובגין תאונת הדרכים השנייה סכום מעוגל של 16,500 ₪. סה"כ זכאית התובעת לפיצוי של 53,500 ₪ בשל הנזק הלא ממוני. הפסד השתכרות כללי ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות - 42. עובר לתאונות הדרכים עבדה התובעת במשרד הבריאות החל בשנת 1981. תפקידה האחרון היה תפקיד בכיר במשרד. על פי האמור בתצהיר עדות ראשית, עבודתה הייתה תובענית, כרוכה בשעות עבודה ממושכות ובנסיעות מרובות ברחבי הארץ. 43. כן פורט בתצהיר שלאחר תאונת הדרכים הראשונה נאלצה התובעת לצמצם את היקף משרתה בעקבות מצבה הבריאותי, ואילו לאחר תאונת הדרכים השנייה, נאלצה לפרוש מעבודתה כליל. 44. בא כוחה של התובעת הציע בסיכומיו לקבוע ששכר הבסיס של התובעת הינו 10,171 ₪ בערכי היום. על פי חישובו, יש להפחית מסכום זה את הקצבה החודשית. הסכום המתקבל- 6,320 ₪, מבטא לטעמו את הפסד שכרה החודשי של התובעת, הן לעניין הפסדי שכר בעבר, הן לעניין הפסדי שכר בעתיד. 45. בא כוחן של נתבעות 1 ו-2 טען שיש לאמץ כבסיס השכר את שכרה של התובעת לפני תאונת הדרכים, שעמד על סכום של 7,850 ₪. באת כוחה של נתבעת 3 טענה שבסיס השכר הינו 7,759 ₪. 46. באשר לבסיס השכר, מצאתי שעל בסיס נתוני שכרה של התובעת בשנים 2000 עד 2005, יש לקבוע שבסיס השכר של התובעת, המשקף את פוטנציאל שכרה, הינו 10,171 ₪, או במעוגל 10,200 ₪, בערכים ליום מתן פסק הדין. 47. לאור הנתונים שנסקרו, מצאתי שיש לאמץ את הנכות התפקודית שנקבעה לתובעת לשם קביעת שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות. הפסד הכנסות בעבר 48. לצורך אמדן הפסד הכנסותיה של התובעת בעבר, יש להבחין בין מספר תקופות. 49. התקופה הראשונה הינה תקופת אי כושר שנקבעה לתובעת לאחר תאונת הדרכים הראשונה. 50. עיון בנתונים מלמד על כך שבעת התקופה האמורה, שילם המעסיק את שכרה של התובעת, וקיבל את דמי הפגיעה. לפיכך אין לחשב הפסד שכר לתקופה זו, אף לא להפחית דמי פגיעה ששולמו עבורה. 52. תקופה שנייה הינה התקופה שהתחילה לאחר שהתובעת שבה לעבודתה לאחר תאונת הדרכים הראשונה. בתצהיר עדות ראשית טענה התובעת שלאחר תאונת הדרכים הראשונה נעדרה מעבודתה עד יום 5.11.01, ולאחר מכן שבה לעבודתה. כן פירטה שבשל מצבה הרפואי לא היה באפשרותה לחזור להיקף העבודה האינטנסיבי שקדם לתאונה, והיא נאלצה להפחית את מספר שעות העבודה. 53. בתצהיר פירטה התובעת שבשנת 2000, השנה שקדמה לשנה שבה אירעה תאונת הדרכים, הסתכם שכרה השנתי לסכום של 103,868 ₪. שכרה החודשי נטו עמד על 7,854 ₪, ובתוספת הצמדה להיום- 9,265 ₪. כמו כן נהנתה מהפרשת מעביד לקרנות שונות, אשר מסתכמות בערכי היום לסכום של 675 ₪. 54. מטופס 106 לשנת 2001 עולה שסה"כ התשלומים שקיבלה התובעת על חשבון משכורת ותשלומים באותה שנה היה 107,161 ₪. טופס 106 לשנת 2002 מעיד על כך שסה"כ התשלומים ששולמו לתובעת באותה שנה היה 122,921 ₪. על פי טופס 106 לשנת 2003 סה"כ המשכורת והתשלומים בשנת 2003 עמד על 101,659 ₪. טופס 106 לשנת 2004 מעיד על כך שסה"כ התשלומים אשר שולמו לתובעת בשנת 2004 עמד על 110,529 ₪. על פי טופס 106 לשנת 2005 עמד סה"כ המשכורת והתשלומים אשר שולמו לתובעת על סך של 96,327 ₪. 55. העיון בטפסי 106 מלמד על כך שלא נגרמו לתובעת הפסדי שכר בשנים שטרם פרישתה מעבודתה, במרבית השנים קיימת עלייה בשכרה לעומת השכר ששולם לה בשנה שקדמה לתאונת הדרכים הראשונה, ולפיכך אין לפסוק לה פיצוי בגין התקופה השנייה. 56. התקופה השלישית הינה התקופה שלאחר תאונת הדרכים השנייה ועד לפרישתה של התובעת מעבודתה ביום 30.11.05. בתצהיר עדות ראשית פירטה התובעת שבעקבות תאונת הדרכים השנייה לא שבה עוד לעבודתה. בתחילה נעדרה מעבודתה על חשבון ימי מחלה וחופשה, ולאחר מכן קבעה וועדה רפואית של עובדי מדינה שאין עוד באפשרותה לשוב לעבודה והיא הוצאה לפנסיה מוקדמת. 57. מהמסמך המפרט את היעדרויות התובעת לאחר תאונת הדרכים שנייה, הנושא תאריך 25.9.06, (נספח כ' לתצהיר), ניתן ללמוד שבין התאריכים 8.11.04 לבין 18.8.05, נעדרה התובעת מעבודתה מפאת מחלה, ובין התאריך 21.8.05 לבין 30.11.05 נעדרה מעבודתה מפאת חופשה שנתית, שכן לאחר שמיצתה את כל ימי המחלה, נאלצה התובעת לנצל את ימי החופשה אשר עמדו אותה עת לזכותה. 58. לאור נתונים אלו, יש לקבל את חישובה של התובעת לפיו בשל ניצול 284 ימי מחלה לאחר תאונת הדרכים השנייה, הפסידה בעת פרישתה סכום של 12,682 ₪, ובמעוגל- 13,000 ₪, בשל כך שלא היה באפשרותה לפדות את אותם ימי מחלה כאמור בסעיף 33.274 לתקשיר. כמו כן יש לקבל את חישובה של התובעת לכך שבשל ניצול 101 ימי חופשה בעקבות תאונת הדרכים השנייה, לא היה באפשרותה לפדות סכום של 27,269 ₪ בעת פרישתה, ובמעוגל 28,000 ש"ח. סכומים אלו הינם הפסדי שכר והתובעת זכאית לפיצוי בגינם. 59. אף ששולמו למעביד דמי פגיעה, אינני סבורה שיש להפחיתם מהסכום האמור, שכן לתובעת קוזזו ימי מחלה וחופשה. 60. התקופה הרביעית הינה תקופה של כשנה, התקופה שלאחר פרישתה של התובעת מעבודתה ועד נובמבר 2006, אז החלה לעבוד בחנות חיות. הפסד השכר בתקופה זו הינו 10,200 ₪ למשך 12 חודשים, היינו 122,400 ש"ח. מסכום זה יש להפחית את הגמלה ששולמה לתובעת באותה תקופה, בערכיה ליום מתן פסק הדין, וכן דמי אבטלה או תגמולי ביטוח לאומי ששולמו לה בתקופה האמורה. 61. התקופה החמישית החלה בנובמבר 2006, אז ניסתה התובעת להשתלב בעבודה כפקידה במשרה חלקית בחנות חיות. לטענת התובעת, לאחר תקופת מה, נאלצה להפחית את היקף משרתה, ולאחרונה אף פוטרה מעבודתה. הנתבעות טענו שבתקופה של 14 חודשים עמד שכרה הממוצע מחנות החיות על 1,500 ₪ לחודש. כן טענו שלא הובאו ראיות ונתונים באשר להפחתת השכר לאחר מכן, או באשר לפיטוריה, ולפיכך יש להסיק לאור נתונים אלו, שבכל התקופה השתכרה 1,500 ₪. 62. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים באשר לתקופה האמורה, מצאתי שבהתאם לתחשיב לעיל, יש לקבוע שבתקופה האמורה עמד הפסד השכר על 377,400₪. מסכום זה יש לנכות את הגמלה ששולמה לתובעת באותה תקופה, בערכיה ליום מתן פסק הדין. כמו כן יש לנכות את הסכום שאותו השתכרה התובעת באותה תקופה מעבודתה בחנות החיות, בערכי יום מתן פסק הדין, בהתאם לתלושי שכר או לטופס 106 אשר הוגשו לבית המשפט. באשר לחודשים שלגביהם לא הוגשו תלושים, יופחתו 1,500 ₪ לחודש, למעט לחודשים מרץ עד דצמבר 2009, תקופה שלאחר פיטוריה של התובעת מעבודתה בחנות החיות. 63. באי כוחן של הנתבעות טענו שיש לנכות מהסכומים האמורים את מענק הפרישה שקיבלה התובעת. לא מצאתי שיש לקבל טענה זו שכן, לא הוכח לי שהתובעת לא הייתה זכאית לסכומים ששולמו לה אילו הייתה פורשת מעבודתה בגיל הפרישה. אין להוציא מכלל אפשרות שבעצם הפרישה המוקדמת נפגע סכום מענק הפרישה שלו היתה זכאית אילו המשיכה לעבוד ולפיכך כאמור לא מצאתי שיש לבצע את ההפחתה. 64. סה"כ הפסד הכנסות של התובעת בעבר מסתכם אפוא ל- 540,800 ₪, לפני ביצוע ההפחתות האמורות. הגריעה מכושר ההשתכרות. 65. על בסיס תחשיב אקטוארי מלא עד גיל 67, בשים לב לבסיס השכר ולשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, זכאית התובעת לפיצוי בסכום של 694,000₪ במעוגל. הפסד פנסיה 66. בשל הפרישה המוקדמת, לא תהיה התובעת זכאית לפנסיה בשיעור שלו הייתה זכאית אלמלא הפרישה מעבודתה מחמת מצב בריאותה, אשר נגרם כאמור בעקבות תאונות הדרכים. כיוון שמדובר בפנסיה תקציבית, מצאתי שיש לחשב את הפסד הפנסיה מגיל 67 עד תום תוחלת החיים, לפי הפסד של 17.17%, היינו 88,000 ₪ במעוגל, על בסיס היוון כפול (בהתאם לתחשיב המוצע על ידי בא כוחן של נתבעות 1 ו-2 בסעיף 49 לסיכומיו). עזרת הזולת 67. התובעת הצהירה בתצהיר עדות ראשית שעובר לתאונת הדרכים לא נעזרה בעזרה במשק הבית, ואולם בעקבות התאונה הראשונה נאלצה להעסיק עוזרת במשק ביתה. על פי עדותה, היא משלמת עבור עזרה זו סכום של 200 ₪ לשבוע. 68. לאור מצבה הבריאותי של התובעת וסוג הנכויות הרפואיות שנקבעו לה, מצאתי שיש לפסוק לה סכום של 200,000 ₪ בראש נזק זה, לעבר ולעתיד, המשקף במעוגל פיצוי של 500 ₪ לחודש. הוצאות רפואיות 69. התובעת תבעה הוצאות בשל הטיפול הנפשי. לטענתה, בשל היכרותה עם הגופים המטפלים, חששה לקבל טיפול במרפאות הציבוריות לבריאות הנפש, על מנת להגן על פרטיותה. 70. לא מצאתי שיש הצדקה להשית על הנתבעות פיצוי בגין טיפולים פרטיים, הן מאחר שהתובעת זכאית לכיסוי מלוא הוצאותיה הרפואית על ידי המל"ל, והן מאחר שמדובר בטיפולים הכלולים בסל הבריאות. סיכום 71. אני מחייבת את הנתבעות לפצות את התובעת בסכומים המפורטים להלן- נזק לא ממוני בשל התאונה הראשונה - 37,000 ₪; נזק לא ממוני בשל התאונה השנייה - 16,500 ₪; הפסד הכנסות בעבר- 540,800 ₪; גריעה מכושר השתכרות - 694,000 ₪; הפסד פנסיה- 88,000 ₪; עזרת הזולת - 200,000 ₪; סה"כ - 1,576,300 ₪. 72. מסכום זה יש לנכות את תגמולי המל"ל, למעט דמי הפגיעה, את הגמלה, כאמור בגוף פסק הדין ובחוות דעת אקטוארית שהוגשה ביום 10.9.09. כן יש להפחית מהפסד ההכנסות בעבר את הכנסותיה של התובעת מחנות החיות, כמפורט בסעיף 62 לפסק הדין. 73. נתבעות 1 ו- 2 ישאו בתשלום הנזק הבלתי ממוני בשל תאונת הדרכים הראשונה, וכן בשני שליש מהפיצוי בשאר ראשי הנזק. נתבעת 3 תשא בתשלום נזק בלתי ממוני בשל תאונת הדרכים השנייה, ובשליש מייתרת הפיצוי בשאר ראשי הנזק. 74. לסכום זה יש להוסיף שכר טרחת עורך דין בשיעור של 13% בצירוף מס ערך מוסף. הנתבעות ישיבו לתובעת אגרה ששילמה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מהמועד שבו שולמה. 75. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים, וככל שלא ישולמו במועד האמור ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין עד יום התשלום בפועל. ניתן היום י"א בטבת, תש"ע (28 בדצמבר 2009) בהעדר הצדדים. יעל ייטב, שופטת דמי פגיעהניכוי תגמולי מל"ל (ביטוח לאומי)