התובע, עבד כמאבטח חמוש אצל הנתבעת מיום 2.3.04 עד ליום 1.1.08. התובע הועסק כעובד שעתי. אין מחלוקת כי היקף משרתו הממוצע היה 44%. בתקופת עבודת התובע אצל הנתבעת, סיפקה הנתבעת למשטרת ישראל שירותי שמירה ואבטחה. במשך מרבית תקופת עבודתו, הציבה הנתבעת את התובע לעבודת אבטחה במטה הארצי של המשטרה. בעקבות אי זכייתה של הנתבעת במכרז לאספקת שירותי שמירה ואבטחה למשטרת ישראל החל מתחילת שנת 2008, חדלה הנתבעת לספק למשטרת ישראל שירותי שמירה ואבטחה ביום 31.12.07. חברת "מודיעין אזרחי" זכתה במכרז לאספקת שירותי שמירה ואבטחה למשטרת ישראל החל מיום 1.1.08. התובע המשיך לעבוד במטה הארצי כעובד חברת "מודיעין אזרחי" בסמוך לאחר סיום עבודתו אצל הנתבעת. תביעה זו הוגשה ביום 12.8.07, בתקופה בה התובע עבד אצל הנתבעת. בכתב התביעה נתבעו סעדים שונים. ביום 14.1.10 הוגש כתב תביעה מתוקן, בו נכללה תביעה לפיצויי פיטורים. תביעת התובע בתיק זה, הינה איפוא, לתשלום הזכויות הבאות: פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים, דמי הבראה, פדיון חופשה, פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה, תוספת ותק, הפרשי שכר בגין רבע שעה של "תדריך" לפני כל משמרת ובגין השתתפות במטווחים. התביעה לפיצויי פיטורים התובע טען בכתב התביעה המתוקן כי פוטר מעבודתו ביום 1.1.08. לטענתו, נציג הנתבעת הודיע לתובע וליתר העובדים שהוצבו במטה הארצי, כי מאחר שהנתבעת הפסידה את המכרז, עליהם לעבור לעבוד בחברה הזוכה במכרז (מודיעין אזרחי) כתנאי לקבלת פיצויי פיטורים מהנתבעת (סעיף 1 לתצהיר התובע). לדברי התובע, כשלושה שבועות לפני יום 1.1.08 הוא סיכם עם חברת מודיעין אזרחי כי ימשיך לעבוד מטעמה במטה הארצי החל מיום 1.1.08 (עדות התובע, עמ' 14, שורות 10-26). ביום 1.1.08 התקיימה פגישה בין התובע לבין נציג הנתבעת, שמעון ביטון, בה הוצעו לתובע פיצויי פיטורים אך תשלומם הותנה בויתור על זכויות אחרות, ולכך לא הסכים התובע. משכך, לא שולמו לו פיצויי פיטורים, למרות שכאמור, הובטח לו כי אם ימשיך לעבוד במטה הארצי מטעם מודיעין אזרחי, ישולמו לו פיצויי פיטורים, ולמרות שהנתבעת שילמה פיצויי פיטורים ליתר העובדים שהמשיכו לעבוד במטה הארצי מטעם מודיעין אזרחי. הנתבעת מתנגדת לתביעת התובע לפיצויי פיטורים וכופרת במכלול טענותיו לעניין זה. הנתבעת כופרת בטענת התובע כי היא הבטיחה לתובע וליתר העובדים במטה הארצי כי ישולמו להם פיצויי פיטורים בתנאי שימשיכו לעבוד במטה הארצי באמצעות מודיעין אזרחי. לטענת הנתבעת, אין כל היגיון בטענה זו שכן מודיעין אזרחי היא חברה המתחרה לה ואין לה כל אינטרס לשלם לעובדיה פיצויי פיטורים דווקא בתנאי שהם ימשיכו לעבוד אצל מתחרתם. מכל מקום, ביום 2.1.08 התקיים בפני כב' הרשמת דיון מוקדם בו טען התובע כי הוא פוטר, והנתבעת הופתעה מטענה זו והכחישה אותה, שכן הנתבעת היתה בעיצומו של מו"מ עם התובע על שיבוצו באתר אחר מטעם הנתבעת. לדברי מנהל סניף ירושלים של הנתבע, מר גלעד גורי, כפי שפורטו בתצהירו, הוא נפגש עם התובע ביום 1.1.08 והציע לו להשתבץ במספר רב של אתרי עבודה ממשלתיים, בהם הסוכנות היהודית וחברת דואר ישראל. בעקבות הודעת ב"כ התובע בדיון המוקדם, כאילו פוטר התובע, כתבה הנתבעת לתובע מכתב ביום 3.1.08, בו כפרה בכך שפיטרה אותו והזמינה אותו לפגישה ליום 6.1.08 לקבלת שיבוץ. התובע טוען כי קיבל את מכתבה של הנתבעת, נושא תאריך 3.1.08, ביום 7.1.08. במכתב תשובה מאותו יום (7.1.08) עמד התובע על עמדתו כי הוא פוטר. הנתבעת מצידה השיבה למכתב זה במכתב מיום 8.1.08 בו הבהירה כי היא עומדת על עמדתה כי לא פיטרה אותו וכי באפשרותה להציע לתובע שיבוץ בתנאי עבודה שאינם נופלים, ואף עולים, על אלה הקיימים. מן המתואר לעיל עולה כי המחלוקת שעלתה מכתבי הטענות היתה בשאלה אם התובע פוטר או שמא התפטר. בסיכומיו העלה התובע טענה חדשה לפיה זכאותו לפיצויי פיטורים נובעת מהוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף השמירה (שאין מחלוקת שהוא חל על הנתבעת - מוסכמה 8 בדיון המוקדם - להלן: "ההסכם הקיבוצי"), הקובע: "במקרה וצד ב' יפסיד מקום עבודה כלשהו לגורם אחר, יהיה חייב צד ב' לשלם את פיצויי הפיטורים המגיעים ממנו לפי החוק לעובדים שהועסקו על ידו באותו המקום". בהקשר זה היפנה ב"כ התובע בסיכומיו לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע נה/3-105 צוות ביטחון שירותי אבטחה בינלאומי נ. אלי הורתי, פד"ע כט 115, בו נפסק כי עצם העברת אתר שמירה לגורם אחר מקים זכות לפיצויי פיטורים על פי ההסכם הקיבוצי, ועובד אינו חייב להיענות להצעת המעביד לעבור לעבוד באתר אחר. ב"כ הנתבעת התנגד בסיכומיו לטענה זו, בשל שינוי חזית. לגופה של טענת התובע על פי ההסכם הקיבוצי, לא ניתנה כל תשובה בסיכומי הנתבעת. אנו סבורים כי דין התביעה לפיצויי פיטורים להתקבל על פי הוראת ההסכם הקיבוצי כפי שפורשה בפסק הדין בעניין אלי הורתי, וכי אין לקבל את התנגדות הנתבעת ל"שינוי חזית". ראשית, כלל לא ברור שמדובר בשינוי חזית, שכן התובע טען בכתב התביעה המתוקן כי הנתבעת נמנעה מלשלם לתובע כספים שונים על פי "צו ההרחבה ובהתאם לכל דין", ומנתה את הזכות לפיצויי פיטורים כזכות שנמנעה ממנו כאמור (סעיפים 5-6 לכתב התביעה המתוקן). מעבר לכך, שינוי חזית עניינו בטיעון עובדתי שלא פורט בכתב התביעה ואין דוקטרינת "שינוי החזית" מונעת העלאת טענה משפטית חדשה, שלא הועלתה בכתב התביעה, על יסוד העובדות שפורטו בכתב התביעה. הלכה ידועה היא, כי אין כל פסול בהעלאת טענה משפטית חדשה, שכן מסקנה משפטית איננה עילת תביעה וממילא לא היתה חובה לכלול אותה בכתב התביעה (רע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' נתן קזס, פד"י נב (2) 214, 220). טענה משפטית חדשה ניתן לעלות אף בשלב הערעור (ע"א (י-ם) עיריית ירושלים נ' מיכה ואסתר שיקלר, ניתן ביום 23.3.05). תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984 (תקנה 67-90) עוסקות בהוראות הקובעות את צורת כתבי הטענות ותוכנן. כך למשל, קובעת תקנה 71 (א) כי כתב הטענות יפרט את העובדות המהותיות, אך לא את הראיות להוכחתן: "71.(א) כתב טענות יכיל את הרצאת העובדות המהותיות בלבד, שבעל הדין מסתמך עליהן בתביעתו או בהגנתו, לפי הענין, אך לא את הראיות הבאות להוכיח אותן." תקנה 74 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד קובעת כי בעל דין אין מנוע מהעלאת טענה שבדין רק בשל כך כי הוא לא פירט אותה בכתב טענותיו: "74 (ב) מותר להביא בכתב טענות כל הוראת דין שהטוען מתכוון להסתמך עליה, אך אין בעל דין מנוע מהסתמך על הוראת דין כאמור מחמת שלא הביא אותה בכתב טענותיו." גם תקנה 9 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 אינה מחייבת תובע לפרט בכתב התביעה את הוראות הדין עליהן הוא מבסס את תביעתו (דב"ע מב/2-32 בינה בלוך נ. מדינת ישראל, פד"ע יד 139). הסכם קיבוצי כללי, במיוחד כזה שהוראותיו הורחבו בצו הרחבה, הינו שקול להוראת דין (דב"ע נא/12-3 אדירים, חברה לבניין ועבודות ציבוריות בע"מ נ. חיים שבתאי, פד"ע כג 192, והשוו לעניין מעמדו של הסכם קיבוצי מיוחד, שאינו בגדר ידיעה שיפוטית: עע 246/09 רונן תורג'מן נ. שחק אבטחה ושירותי משרד בע"מ (ניתן ביום 27.12.09). בענייננו, בכתב התביעה המתוקן פורטו כל העובדות הנדרשות להחלת ההוראה בהסכם הקיבוצי המקנה זכות לפיצויי פיטורים במקרה של אי זכיית המעסיק במכרז, ועל כן אין המדובר בשינוי חזית, אלא בהעלאת טענה משפטית חדשה, או ליתר דיוק, בתרגום העובדות שפורטו בכתב התביעה לכלל עילה משפטית שלא פורשה בכתב התביעה (זכאות לפיצויי פיטורים מכוח ההסכם הקיבוצי ולא מכוח פיטורים). בהתאם לכך, אנו פטורים מלהכריע במחלוקת שבין הצדדים בשאלה אם התובע פוטר או שמא התפטר, שכן התובע זכאי לפיצויי פיטורים מכוח ההסכם הקיבוצי. אין מחלוקת כי השכר השעתי האחרון של התובע היה 27.50 ₪. בהתחשב בהסכמה בדבר שיעור משרת התובע (44%), מקובלת עלינו טענת הנתבעת בסעיף 53 לסיכומיה כי סך הפיצויים המגיע לתובע הינו 8,439 ₪. אף מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי אי תשלום הפיצויים במועד נבע מחילוקי דעות שיש בהם ממש. כאמור, התובע טען בכתב התביעה לזכאותו לפיצויי פיטורים מכוח פיטוריו. הנתבעת העמידה, כנגד טענה זו, מחלוקת שיש בה ממש. בנסיבות אלה, אנו מחליטים להפחית את פיצויי ההלנה ולהעמידם על הפרשי הצמדה וריבית. דמי הבראה התובע תובע 1,291 ₪ בגין הפרשי דמי הבראה. לטענתו, עבור שנת עבודתו הראשונה (שהחלה ב-2.3.04) קיבל דמי הבראה בחודש 9/05 ועבור שנת עבודתו השניה קיבל דמי הבראה בחודש 7/06. התובע טוען כי מגיעים לו הפרשי דמי הבראה בגין תקופת עבודתו בשנת 2006 ו-2007, כשלטענתו מדובר בזכאות של 13.66 ימים, ובחלקיות משרה של 44% - 6 ימים, לפי 318 ₪ ליום הבראה, בניכוי סך 840 ₪ ששולמו לתובע בחודש 3/07 (1,291 = 840 - 1,906 = 6*318) הנתבעת טוענת כי לתובע שולמו 17 ימי הבראה בשלוש שנות עבודתו האחרונות (2005-2007 - 5 ימים בחודש 9/05, 6 ימים בחודש 7/06 ו-6 ימים בחודש 3/07). טענת הנתבעת כי תשלומי ההבראה בחודשים 9/05, 7/06 ו-3/07 היו בעד שנות עבודת התובע ב-2005, 2006 ו-2007 בהתאמה, אינה מקובלת עלינו. דמי ההבראה ששולמו לתובע בחודש 9/05 (בסך 721 ₪) היו בגין דמי ההבראה שהתובע צבר מתחילת עבודתו ועד לאותו מועד. הוא הדין לגבי התשלומים מהחודשים 7/06 ו-3/07 (בסך 629.64 ₪ ו-840 ₪, בהתאמה). קיומה של יתרת דמי הבראה לזכות התובע תיבדק על ידי חישוב דמי ההבראה שצבר בתקופת עבודתו בניכוי דמי הההבראה ששולמו לו. על פי סעיף 12 להסכם הקיבוצי בענף השמירה, זכאי עובד לחמשה ימי הבראה בעד שנת עבודתו הראשונה, שישה ימים בעד שנות עבודתו השניה והשלישית ושבעה ימים בעד שנות העבודה הרביעית עד העשירית. בהתחשב בתקופת עבודתו של התובע (שלוש שנים ועשרה חודשים), צבר התובע 24.85 ימי הבראה, כאשר חמישה מהם הם לפי תעריף 306 ₪ לשעה, חמישה לפי 307 ₪ לשעה ויתרתם (14.85) לפי 318 ₪ לשעה, והכל מוכפל באחוז משרתו (44%). בהתאם לכך, בגין תקופת עבודתו, זכאי היה התובע לדמי הבראה בסך כולל של 3466 ₪. מסכום זה יש לנכות את הסכומים ששולמו לתובע בסך כולל של 2,190, ואת היתרה בסך 1,276 ₪ נפסוק לתובע. פדיון חופשה התובע תובע פדיון חופשה בסך 1,970 ₪. לטענתו, ב-3.83 שנות עבודתו צבר 47.79 ימי חופשה, ובהתאם לחלקיות משרתו הוא זכאי עבור תקופת עבודתו ל-21 ימי חופשה מלאים, לפי ערך 227 ₪ ליום (לפי 8.25 שעות ליום עבודה). הנתבעת טוענת שתשלומים בגין חופשה ששולמו לתובע בחודשים 11/05, 7/06 ו-8/07 מהווים תשלום עבור 42 ימים חופשה בסך הכל (10 ימים ב-11/05, 6 ימים ב-7/06 ו-26 ימים ב-8/07). גם בעניין זה מקובלת עלינו עמדת התובע שיש לחשב את ימי החופשה שהתובע צבר בתקופת עבודתו, לפי חלקיות משרתו, ולנכות מהסכום המתקבל את התשלומים ששולמו. לעניין זה, מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי עבודת התובע לא היתה שישה ימים בשבוע, ולכן יש לזכותו בעשרה ימי חופשה לשנה. בהתאם לכך, בגין תקופת עבודתו זכאי התובע ל-38 ימי חופשה. אין מחלוקת כי שכרו השעתי של התובע היה 27.50 (מוסכמה 7 בדיון המוקדם). בהתאם לכך, בעד יום עבודה (8 שעות) מגיע לתובע 220 ₪. על פי היקף משרתו, התובע היה זכאי בגין חופשה לסך כולל של 3,678 ₪ (3,678 = 44%*8360 = (8*27.50). לתובע שולמו דמי חופשה או פדיון חופשה בחודשים 11/05, 7/06 ו-8/07, בסכומים הבאים, בהתאמה: 587 ₪, 294.60 ₪ ו-1,915.16 ₪, ובסה"כ 2,797 ₪. בהתאם לכך, היתרה לתשלום היא 882 ₪ (882=2,796 - 3,678). פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות למבטחים אין מחלוקת כי הופרשו עבור התובע הפרשות לביטוח מנהלים בחברת מגדל מחודש 5/05 (מוסכמה 4 בדיון המוקדם). אין מחלוקת כי לא הופרשו עבור התובע הפרשות למבטחים (מוסכמה 5). התובע טוען כי ההסכם הקיבוצי מחייב הפרשה למבטחים דווקא, ויש לאוכפו באופן דווקני. בסיכומי התובע נטען כי התובע העיד שהוא ביקש העלאת שכר והנתבעת הסכימה ליתן הטבה זו בצורת ביטוח מנהלים, ולפיכך אין לזקוף את ביטוח המנהלים כסילוק של חובת הנתבעת על פי ההסכם הקיבוצי להפריש לפנסיה. התובע הוסיף כי בכל מקרה יש לפצותו על התקופה מתחילת עבודתו ועד לחודש 5/05, וגם לגבי תקופת ההפרשה לביטוח מנהלים, יש לפצותו בשיעור 1% משכרו לחודש, שכן הפרשה למבטחים היא בשיעור 6% ואילו הפרשה לביטוח מנהלים היא בשיעור 5%. הנתבעת טוענת כי פוליסת ביטוח מנהלים היא תחליף ראוי לחובת הביטוח במבטחים על פי ההסכם הקיבוצי, ומפנה לכך שבעקבות הרפורמות בקרנות הפנסיה, מבטחים כלל אינה יכולה לקבל מבוטחים חדשים, ולכן לא היתה לנתבעת כל אפשרות לבטח את התובע במבטחים. בשאלה אם פוליסת ביטוח המנהלים מהווה תחליף לחובת ההפרשה למבטחים על פי ההסכם הקיבוצי, הדין עם הנתבעת. אנו סבורים כי טענת ב"כ התובע בסיכומיו לפיה התובע העיד כי ביקש העלאת שכר והנתבעת נעתרה לבקשה בצורת ביטוח מנהלים, אינה מדוייקת, והיא אינה עולה מעדותו של התובע: ש. כשתבעת קרן פנסיה, למה התעלמת מההפרשות שבוצעו עבורך? ת. ביקשתי מבטחים. אמור לי תחתום פה יש לך מבטחים, בסופו של דבר קיבלתי הטבת שכר. ש. האם הפרישו עבורך לברת פנסיה או ביטוח מנהלים. ת. במשך 4 שנים האמנתי שכן ועכשיו אני מבין שלא. מה שהפרישו זה למגדל". (עמ' 16, שורות 15-18). מעדות התובע עולה כי תחילת ההפרשות לביטוח מנהלים נעשתה לא בתגובה לדרישה להעלאת שכר, כטענת ב"כ התובע בסיכומיו, אלא בתגובה לדרישה לביטוח במבטחים. בהתאם לכך, אין בסיס לטענת התובע בסיכומיו כי זקיפת הביטוח במגדל על חשבון חובת הביטוח הפנסיוני החלה על הנתבעת לפי ההסכם הקיבוצי, תאיין את הטבת השכר עליה סיכמו הצדדים. מקובלת עלינו טענתו החילופית של התובע, לפיה הוא זכאי לפיצוי בסך 6% משכרו לחודשים 3/04 עד 4/05 וכן לפיצוי בשיעור 1% ליתרת תקופת עבודתו. נחשב פיצוי זה לפי שכר חודשי של 186*27.50*44%=2,251 ₪. 6% מסך 2,251 הינו 135. עבור 14 חודשים הראשונים לעבודתו זכאי התובע לפיצוי בסך 1,890 ₪ (135 ₪ * 14). עבור 32 חודשי עבודתו האחרונים זכאי התובע לפיצוי בסך 720 ₪ (22.5 ₪ * 32). סך הפיצוי המגיע לתובע בגין הפרשות לפנסיה הינו, איפוא, 2,610 ₪. ניכויי שכר התובע תבע 4,927 ₪ בגין ניכויי שכר שבוצעו שלא כדין. לעניין זה התובע היפנה לניכויים בגין "מקדמות מחשב" שהופיעו בתלושי השכר לחודשים 12/04, 12/05 ו-12/06, בסך 2,691 ₪, 1,596 ₪ ו-410 ₪, בהתאמה. כן היפנה התובע לניכויים בגין "ביגוד" בחודשים 5/04, 7/04 ו-11/04, בהתאמה. הנתבעת טענה כי "מקדמות המחשב" שהופחתו בחודשי דצמבר בשנים 2004-2006 הינן בגין מפרעות ששולמו לתובע. התובע הכחיש זאת. הנתבעת צירפה לסיכומיה מכתבים של מרכז סליקה בנקאי בע"מ מהם עולה כי הסכומים שהופחתו כ"מקדמות מחשב" ממשכורות 12/04, 12/05 ו-12/06 של התובע, הועברו על פי הוראת הנתבעת שניתנה בסמוך לסוף אותם חודשים לחשבון התובע. התובע התנגד לצירוף מכתבי מרכז סליקה בנקאי בע"מ לסיכומי התובע, ולאחר התדיינות בין הצדדים שנעשתה בכתב (אשר עיכבה את מתן פסק הדין בתיק), החלטנו לקבל כראיות את המכתבים, והם אכן מוכיחים את טענת הנתבעת בדבר תשלום אותם סכומים כמפרעות. בהתאם לכך, נדחית תביעת התובע להחזר סכומים אלה. לא מצאנו בסיס לתביעת התובע להחזר ניכויים מעבר לסכומים האמורים, ואנו דוחים כליל את תביעתו להחזר ניכויים. תוספת ותק התובע תובע סך 9,367 ₪ בגין תוספת ותק, לפי ההסכם הקיבוצי בענף השמירה. הנתבעת טוענת שתוספת הוותק בהסכם הקיבוצי מופיעה בלירות ולמעשה היא נבלעה בשכר המינימום. היא היפנתה לפסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה בו נפסק כי תוספת הותק על פי ההסכם הקיבוצי בענף הניקיון נבלעה בטבלאות השכר. צו ההרחבה בענף בענף השמירה האבטחה מיום 23.12.73, אשר חל בתקופת עבודתו של התובע קבע, בסעיף טו, כך: "המעביד ישלם לכל עובד, למעט עובדי אבטחה, תוספת ותק שנתית בשיעור 20 אגורות ליום לכל שנת עבודה, עד למכסימום של 2 לירות ליום לאחר 10 שנות עבודה. תוספת הותק לעובדי אבטחה תהיה בשיעור של 8 לירות לחודש בעד כל שנת עבודה עד למכסימום של 80 לירות, לאחר 10 שנות עבודה. על סכומים אלה יש להוסיף תוספת יוקר בהתאם לסעיף ט' פרק רביעי, חישוב שנות הוותק הוא מיום 1 בינואר 1959 גם לגבי עובדים שנכנסו לעבודה לפני התאריך האמור". איננו מקבלים את טענת הנתבעת כי תוספת ותק נבלעה בשכר המינימום ועל כן אין התובע זכאי לתשלום נוסף בגינה. פסק הדין אליו מפנה הנתבעת עניינו בענף הניקיון. מעבר לכך, כבר נפסק לעניין זה על ידי בית הדין הארצי לעבודה, כי על מנת לבחון את הפער בין השכר שהיה אמור להשתכר עובד שמירה לבין מה שהשתכר בפועל יש להוסיף לשכר המינימום את כל התוספות המגיעות לו מכוח צווי ההרחבה החלים עליו (עע (ארצי) 1144/04 אברהם מרחיב נ' מוקד אמון סביון (1981) בע"מ, (טרם פורסם) ניתן ביום 21.12.06). המסקנה המשפטית הנובעת מכך היא כי תוספת ותק הנה תוספת המשולמת לעובדי שמירה ואבטחה בנוסף לשכר המינימום. הנתבעת לא הציגה תחשיב נגדי מטעמה, על כן תחשיבו של התובע מתקבל. הנתבעת תשלם לתובע סך של 9,367 ₪, בגין תוספת ותק. דמי חגים התובע תובע דמי חגים בך 9,075 ₪ עבור 40 ימי חג, לפי 227 ₪ ליום (תצהירו המשלים של התובע). הנתבעת טוענת כי לתובע שולמו כל הכספים שהגיעו לו עבור דמי חגים, וכי לגבי ימי חג הנתבעים על ידו מעבר לאלה ששולמו לו, הוא לא קיים את תנאי הזכאות, לרבות עבודה יום לפני ויום אחרי החגים. כן טוענת הנתבעת כי חלק מהחגים בגינם תובע התובע דמי חגים, חלו בשבת. לטענת התובע, הוא זכאי לדמי חגים גם בעד חגים שחלו בשבת. העובדות הדרושות להכרעה במחלוקת זו הן כדלהלן: התובע ככלל לא עבד בימי חגים, על פי בחירתו (בהיותו שומר מצוות), למעט בשלושת ימי העצמאות שחלו בתקופת עבודתו ולמעט באחד מימי חג הפסח בשנת 2007 (תצהירו המשלים של התובע שלא נסתר). לתובע שולמו דמי חגים כדלהלן: בחודש 4/04 - 201.71 ₪. בחודש 5/05 - 215.16 ₪. בחודש 9/06 - 349.54 ₪. בחודש 10/06 - 137 ₪, בחודש 5/07 - 65 ₪, בחודש 4/07 - 175.96 ₪ (כעולה מתלושי השכר שצורפו לתצהירו של מר גורי). יצויין כי התובע ניסה לטעון בסיכומיו, על יסוד עדותו של גלעד גורי, שתשלומים אלה לא היוו דמי חגים אלא גמול בעד עבודה בימי חג, אך אנו מעדיפים את גרסת התובע בתצהירו על פני גרסת התובע בסיכומיו. ההסכם הקיבוצי שחל בתקופת עבודתו של התובע קבע זכאות ל-10 ימי חגים בשנה, מבלי שהזכאות הותנתה בהוכחת עבודה יום לפני ויום אחרי החג ומבלי שהזכאות נשללה בשל תחולת החג בשבת (עע 459/07 דוד יפה נ. ארי יוסי אבטחה ושירותים בע"מ, ניתן ביום 8.12.09). בהתאם לכך, אנו דוחים את טענת הנתבעת כי התובע לא הוכיח עבודה יום לפני ויום אחרי החג, כמו גם את טענתה בדבר תחולת חלק מימי החג בשבת. התובע זכאי לדמי חגים עבור ימי פסח, יום העצמאות, 1 במאי ושבועות שחלו בשנת 2004, שכן על אף שחגים אלו חלו בשלושת חודשי עבודתו הראשונים, התובע זכאי לתשלום בגינם בהתאם לצו ההרחבה לאור כך שהוא המשיך בעבודתו לאחר תקופת הניסיון בת שלושה חודשים. (הנתבעת שלמה דמי חגים בחודש 4/04 בסך 201.71 ₪). בהתאם לכך, התובע זכאי לדמי חגים בעד החגים הבאים: בשנת 2004 - 5 ימים (שני ימי ראש השנה, יום כיפור ושני ימי סוכות). בשנת 2005 - 9 ימים (התובע עבד ביום העצמאות ועל כן אינו זכאי לדמי חגים בעדו), בשנת 2006 - 9 ימים (התובע עבד ביום העצמאות), בשנת 2007 - 9 ימים (התובע עבד באחד מימי חג הפסח), ובסך הכל - 23 ימים. תרגום הסכומים שהתובע קיבל כדמי חגים בתקופת עבודתו לימי עבודה מביא למסקנה שהתובע קיבל דמי חגים עבור 5 ימי חג. בהתאם לכך, היתרה אותו חייבת הנתבעת לתובע היא בסך 20 ימי חג. מקובלת עלינו עמדת התובע כי תמורת דמי חג יש לשלם לפי ערך יום עבודה מלא, ולא לפי היקף המשרה. בהתאם לכך, התובע זכאי לסך לדמי חגים בסך 4,400 ₪ (220*20= 4,400). שכר עבודה עבור תדריכים התובע טוען כי הוא נדרש להתייצב לעבודה רבע שעה לפני תחילתה של כל משמרת על מנת לקבל תדריך משמרתי. לאחר התדריך, החל התובע את משמרתו בעמדה בה הוצב. לטענתו, שכר עבודתו שולם לו רק עבור השמירה בעמדה, ולא שולם לו שכר עבודה בעד השתתפותו בתדריכים. התובע טוען כי הנתבעת חייבת לו 6.90 ₪ עבור כל יום עבודה (25% משווי שעת עבודה), לפי 11 ימי עבודה בממוצע (לפי חלקיות משרתו), כשהסכום מוכפל במספר חודשי עבודתו (46). הנתבעת הכחישה את טענות התובע בדבר עבודה של רבע שעה שביצע כל יום בתדריכים, מבלי ששולם עליה שכר. במחלוקת זה אנו מעדיפים את עמדת הנתבעת. גרסת התובע היא שלמעשה, התקיימה מתכונת עבודה קבועה השונה מזו שעבורה שולם לו שכר. גרסה זו לא נתמכה בראיות נוספות, פרט לעדות התובע. הדעת נותנת שגרסה מעין זו תיתמך בראיות נוספות וכל ספק לגבי מהימנותה יפעל לחובת אימוץ הגרסה. בענייננו, ב"כ התובע נמנע מלחקור את מר גורי על גרסתו המכחישה את טענות התובע, והדבר נזקף לחובת גרסת התובע, שכאמור, לא נתמכה בראיה כלשהי פרט לעדותו. לכך נוסיף שבשים לב לניסיונו של התובע לתבוע סכומים שנוכו משכרו כהחזרי מפרעות, יש קושי להסתמך על עדות התובע לצורך קביעת ממצאים. בהתאם לכך, החלטנו לדחות את תביעת התובע להפרשי שכר בגין השתתפות בתדריכים. השתתפות במטווחים התובע תבע 1,238 ₪ עבור השתתפות במטווחים. לטענתו, הוא השתתף ב-15 מטווים שארכו שלוש שעות, ולא קיבל שכר עבורם. מר גורי לא הכחיש באופן ספציפי בתצהירו את טענת התובע כי הנתבעת לא שילמה לו עבור מטווחים, אלא טען באופן ששעות עבודתו היו כמפורט בתלושי השכר. עם זאת, מר גורי טען כי התובע מפריז בתיאור אורכם של המטווחים, שלא עלה על שעה וחצי. לעניין אורך המטווחים, אנו מעדיפים את גרסתו של מר גורי, ולכן נפסוק לתובע מחצית מהסכום אותו תבע - 619 ₪. סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. פיצויי פיטורים בסך 8,439 ₪. ב. דמי הבראה בסך 1,276 ₪. ג. פדיון חופשה בסך 882 ₪. ד. פיצוי בעד אי הפרשה לגמל בסך 2,610 ₪. ה. תוספת ותק בסך 9,367 ₪. ו. דמי חגים בסך 4,400 ₪. ז. בגין השתתפות במטווחים - 619 ₪. כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.08 ועד לתשלום בפועל. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ בצירוף מע"מ. הערעור על פסק דין זה הינו בזכות. הודעת ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. ניכויים ממשכורת