העותרים טוענים כי נפל פגם יסודי בהחלטה לאשר תוכנית שכן התוכנית סותרת את תוכנית תמ"א 23א' הקובעת תוואי לרכבת קלה. פסק דין 1. זוהי עתירה מנהלית כנגד החלטת משיבה 1, ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ולבניה (להלן: "ועדת המשנה"), מיום 21.1.03. בהחלטתה זו דחתה ועדת המשנה את הערר שהגישו העותרים (ערר מס' 3/2001) ואישרה בתיקונים את תוכנית אזור התעשיה הרצליה מספר הר/1900 (להלן: "התוכנית"). העובדות 2. העותרים הינם תושבי הרצליה פיתוח, הגרים בשכנות לשטח התוכנית. 3. משיבה 3, הועדה המקומית לתכנון ולבניה הרצליה (להלן: "הועדה המקומית"), יזמה את התוכנית (הר/1900). מטרת התוכנית היא "פיתוח מוגבר של איזור התעשיה וכן מתן פתרונות לדרכי הגישה לאיזור התעשיה ולמערך הדרכים בתחומו". בין אזור התעשיה לבין בתי העותרים, או חלק מהם, חוצץ ואדי. עפ"י התוכנית, בין היתר, אמורה להיסלל דרך בואדי החוצצת אף היא בין בתי העותרים (או חלק מהם) לבין איזור התעשיה הרצליה (להלן: "הואדי" "דרך הואדי" או "הדרך"). 4. התוכנית הובאה לאישורה של משיבה 2, הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, תל אביב (להלן: "הועדה המחוזית"), אשר שמעה התנגדויות של צדדים שונים ביחס לתוכנית, וביניהן גם התנגדויות אשר הוגשו ע"י העותרים. 5. הועדה המחוזית, בהחלטתה מיום 13.11.00, דחתה את עיקר התנגדויות העותרים לתוכנית והחליטה לקבל מספר התנגדויות במספר נושאים. 6. ביום 7.12.00 פנו העותרים אל יו"ר הועדה המחוזית בבקשת רשות לערור על החלטת הועדה המחוזית למועצה הארצית. יו"ר הועדה המחוזית (מר שמואל לסקר) נעתר לבקשה והתיר לעותרים לערור למועצה הארצית. בהחלטתו ציין מר לסקר כי טענות העותרים נבדקו לגופן ע"י הועדה המחוזית ועמדת הועדה היתה כי אין בהן ממש. עוד הוסיף כי אין בהיתר שניתן על ידו לערור למועצה הארצית כדי לתמוך בטיעוני העותרות. 7. ביום 17.1.01 הגישו העותרים ערר לועדת המשנה היא משיבה מס' 1. הערר קיבל מספר 3/2001. 8. ביום 26.7.01 התקיים דיון בערר העותרים בפני ועדת המשנה. ועדת המשנה לא השתכנעה כי נבדקו באופן ממשי חלופות תחבורתיות אחרות לעניין הדרך ומשום כך ניתנה על ידה החלטת ביניים המחזירה את העניין לועדה המקומית כדי שזו תערוך בחינה תכנונית מנומקת של שלוש חלופות ביחס לדרך במקום. עוד הורתה ועדת המשנה כי את החלופות יש לבחון על בסיס נתונים עדכניים, הן משיקולים תחבורתיים והן סביבתיים, תוך התייחסות גם לתוואי הרכבת הקלה. ועדת המשנה הורתה על נתונים נוספים שיש לבחון, הכל כמפורט בהחלטתה מיום 26.7.01 (נספח ב' לעתירה) (להלן: "ההחלטה הראשונה"). 9. הועדה המקומית הגישה דו"ח הכולל חוות דעת, ובמסגרתו המליצה על רוחב דרך של 14 מ' במקום 24 מ' שתוכננו במקור, וזאת בצמוד לאזור התעשיה, היינו בצידו המזרחי של הואדי. 10. לאחר שהעותרים הגישו תגובה לדו"ח הועדה המקומית, הכולל אף הוא חוות דעת, ניתנה ע"י ועדת המשנה החלטת ביניים נוספת ביום 26.3.02 (להלן: "ההחלטה השנייה") (נספח ג' לעתירה). בהחלטה זו קבעה ועדת המשנה כי הועדה המקומית בחוות דעתה לא התייחסה כלל להוראות תוכנית המתאר הארצית למסילות ברזל 23א (להלן: "תמ"א 23א") ומשום כך הוחזר העניין פעם נוספת לועדה המקומית על מנת שתשלים את חוות דעתה בנקודה זו. 11. הועדה המקומית קיימה דיון ביום 29.7.02 המתייחס להחלטת ועדת המשנה ולדרישותיה בהחלטה השניה (נספח ט"ז לעתירה). גם הועדה המחוזית הגישה ביום 20.5.02 חוות דעת תחבורתית וביום 18.7.02 חוות דעת תחבורתית משלימה (נספחים א' ו- ב' לתגובת משיבות 1-2 לעתירה). 12. לאחר כל האמור לעיל החליטה ועדת המשנה ביום 21.1.03 לדחות את הערר, בתיקונים, אשר הגישו העותרים. החלטה זו היא נשוא העתירה שבפנינו (להלן: "ההחלטה"). 13. א. במסגרת העתירה ביקשו העותרים "גילוי כל המסמכים הרלוונטים לעתירה" (ר' פרק ה' לעתירה). בקשה זו נידונה במסגרת ההליכים המקדמיים בעתירה זו וביום 20.7.03 ניתנה החלטה הדוחה בקשה זו ונימוקיה מפורטים שם (ר' עמ' 1-9 לפרוטוקול מיום 20.7.03). ב. לבקשת משיבה 6 ובהסכמת הצדדים נמחקה משיבה 6 מהעתירה על פי החלטה מיום 10.9.03 (ר' עמ' 26 לפרוטוקול). דיון 14. תמ"א 23א: טוענים העותרים כי נפל פגם יסודי בהחלטה לאשר את התוכנית הר/1900 שכן התוכנית סותרת את תוכנית תמ"א 23א' הקובעת תוואי לרכבת קלה, בין היתר, לאורך הואדי. לטענת העותרים תמ"א 23א' גבוהה מתוכנית הר/1900 בהיררכיה המשפטית - הנורמטיבית ומשום כך יש לבטל את החלטת המשיבה המאשרת את התוכנית. 15. על פי תמ"א 23א' נקבעה רצועת תכנון לאורך הואדי, במקטע הרלוואנטי לענייננו. "רצועה לתכנון" מוגדרת בתמ"א 23א' כ"רצועת קרקע שבתחומה תעבור רצועת המסילה." בסעיף 7.ב לתמ"א 23 נקבע כי רוחב הרצועה לתכנון יהא במפלס הקרקע ומעל מפלס הקרקע 30 מ'. בסעיף 7.ג לתמ"א 23א' נקבע כדלקמן: "כל עוד לא נקבעה רצועת המסילה, בתוכנית מתאר מחוזית, לא תאושר ברצועה לתכנון כל תוכנית ולא יינתן כל היתר. משתאושר תוכנית בה נקבעה רצועת המסילה, יתבטלו ההגבלות של סעיף זה." טוענים העותרים כי כל עוד לא נקבעה רצועת מסילה בתוכנית המתאר המחוזית לא ניתן לאשר תוכנית מתאר אשר בה מתוכננת דרך בתחום הואדי. רצועת מסילה מוגדרת בתמ"א 23א' כ"רצועת קרקע הדרושה להנחת מסילת הברזל עבור הרכבת לרבות המתקנים והמבנים הדרושים להפעלתה." 16. לא מצאתי לקבל את עמדת העותרים ודין טענתם זו להידחות. סעיף 7.ג לתמ"א 23א' קובע כי כל עוד לא נקבעה רצועת מסילה בתוכנית מתאר מחוזית, לא תאושר כל תוכנית בתחום רצועת התכנון. תוכנית שאיננה בתחום רצועת התכנון איננה כפופה להגבלה אשר מופיעה בסעיף 7.ג לתמ"א 23א'. בהחלטת ועדת המשנה נשוא עתירה זו נקבע על ידי ועדת המשנה כי "לפי טענתו של מהנדס העיר הרצליה ולפי בדיקתנו נשמרת לאורך תוואי הואדי רצועת תכנון של 30 מ' עד לגבול מגרשי המגורים." היינו, ועדת המשנה קובעת כי הן מטענתו של מהנדס העיר הרצליה והן מבדיקתה שלה, נשמרת לאורך תוואי הואדי רצועה של 30 מ' בנוסף לתוואי דרך מצומצם של 14 מ'. משמעותה של החלטת ועדת המשנה היא כי רצועת התכנון שתוכננה על פי תמ"א 23א' בתוואי הואדי נשמרת ותכנון דרך ברוחב של 14 מ' לצידה המזרחי של רצועת התכנון איננה פוגעת ברצועת התכנון. כאמור, סעיף 7.ג לתמ"א 23 אוסר על תכנון בתחום רצועת התכנון אך לא מחוצה לו. החלטת ועדת המשנה קובעת, כאמור, כי תוואי הדרך איננו עובר בתחום רצועת התכנון ומשום כך אין בתוכנית סתירה להוראות התוכנית תמ"א 23א'. 17. ב"כ העותרים מפנה, בעמ' 8 לפרוטוקול, לנספח ה'2 לעתירה שהוא נספח תנועה וטוען כי "ברור שאין ברצועה הזאת אפשרות לעוד 30 מ'. יש סימון של בתים ואין אפשרות לעוד 30 מ'. היא יצאה מתוך הנחה שגויה יש עוד 30 מ' ברווח עד לבתים. זאת טעות עובדתית שלא נבדקה ומופרכת ע"י נספח ה'2." עיון בנספח ה'2 מעיד כי הדרך המסומנת בו היא לכאורה ברוחב של 24 מ' והחלק הנוסף לאורך הואדי הוא, בערך, באותו רוחב. בית המשפט איננו משמש כמומחה בתחום המדידות אולם אם הפנה ב"כ העותר לנספח ה'2 לעתירה - נספח התנועה לתוכנית - כי אז לא ניתן לקבל את טענת העותרים בנקודה זו גם מתוך עיון בנספח ע"י אדם סביר שאינו מומחה. יתירה מכך וחשוב מכך - נטל ההוכחה להוכחת הטענה לפיה התוכנית עומדת בסתירה לתמ"א 23א' מוטל על העותרים. אילו רוחב השטח שבין אזור התעשיה למגורי העותרים איננו מאפשר דרך ברוחב של 14 מ' וממערבה רצועת תכנון ברוחב של 30 מ' ניתן היה לצפות כי העותרים יוכיחו זאת בנקל באמצעות מדידה מדוייקת. 18. אשר על כן נדחית טענת העותרים לפיה אישור התוכנית ובה דרך ברוחב 14 מ' בסמוך לאזור התעשיה סותרת את תמ"א 23א'. 19. טוען ב"כ העותרים, בעמ' 8 לפרוטוקול, כי גם אם היו עוד 30 מ' רוחב ליד רצועת התכנון של תמ"א 23, "אין לועדה סמכות לדחוק את הכביש למקום אחר שעל הרצועה המתוכננת" וכי אין לועדה סמכות "להזיז את התוואי." העותרים הגישו את המוצג ת/1 שהוא חלק מתוכנית תמ"א 23א' ואשר מעיד על תוואי הרכבת הקלה על פי תמ"א 23א'. אם טוענים העותרים כי רצועת התכנון על פי התוכנית המקורית היתה בשונה מהמיקום שנקבע ואושר ע"י ועדת המשנה, כי אז היה על העותרים להוכיח זאת. אין חולק כי בתחום תוואי הואדי נמצאת רצועת התכנון. אם סבורים העותרים כי רצועת התכנון אמורה היתה להיות בסמוך לאזור התעשיה ולרוחב 30 מ' וכי התוכנית הנוכחית סותרת תכנון זה וגורמת "להזזת" רצועת התכנון מערבה, כי אז היה עליהם להוכיח זאת. כל שהוכח הוא כי על פי תמ"א 23א' רצועת התכנון עוברת בתוואי הואדי ובתוואי זה נותרה רצועת תכנון ברוחב של 30 מ' כאשר במזרחה אושרה דרך ברוחב של 14 מ'. אשר על כן לא הוכיחו העותרים כי הועדה "הזיזה" את רצועת התכנון מהמקום שנקבע לה באופן מקורי בתמ"א 23א'. 20. טוענים העותרים כי "הפיכת סדרי התכנון במקרה זה סותרת לא רק את ההיררכיה התכנונית הנקבעת בחוק התכנון והבניה אלא פוגעת באופן דרסטי בזכות ההתנגדות של התושבים לקביעת תוואי המסילה... במיוחד לאור העובדה שהעותרים דנן... לא היו זכאים להתנגד לתוכנית המיתאר הארצית". החלטת ועדת המשנה המאשרת קביעת דרך ברוחב של 14 מ' מחוץ לרצועת התכנון אינה מהווה הפיכת סדרי תכנון. יתירה מכך - רצועת התכנון נקבעה ע"י תמ"א 23א, קביעה לה כפופות תוכניות המתאר, ורצועת התכנון שנקבעה בתמ"א 23א נשמרה על ידי התכנית. התכנית לא קבעה תוואי מסילה אלא פעלה על פי תמ"א 23א והותירה את רצועת התכנון מבלי שתוכנן עליה דבר. 21. טוענים העותרים כי אם ייקבע בתכנית מתאר מקומית תוואי של "דרך" הרי שבשלב תכנון מסילת הרכבת הקלה עלולים המשיבים 2 ו - 3 לטעון כי ממילא התוואי של מסילת הרכבת צריך להיות תואם לזה של הדרך שנקבעה בתכנית הר/1900, ומכאן ייטען כי מדובר ב"מעשה תכנוני עשוי" אשר העותרים אינם רשאים להתנגד לו (ר' דוגמא סעיף 58 לעתירה). גם אם קיימת אפשרות תיאורטית, אשר בשלב זה לא הוכחה כלל, לפיה קביעת תוואי הדרך עלול "להחליש" את עמדתם של העותרים כאשר יתנגדו לקביעת תוואי רצועת המסילה, עדיין אין נימוק זה יכול להועיל להם בעתירה זו. אין הגבלה בתמ"א 23א על קביעת תוואי דרך שאיננה בתחום רצועת התכנון ומשיוחלט על תוואי מסילת הרכבת הקלה יוכלו העותרים להתנגד לה, ללא כל ספק, ולהעלות את כל הנימוקים העובדתיים והמשפטיים העומדים להם. הטענה לפיה ידובר בעתיד על "מעשה תכנוני עשוי" אינה טענה נכונה במישור המשפטי. אין מדובר בקביעת עובדות בשטח שכן לא מדובר ב"מעשה עשוי" בעניין תוואי הרכבת ואין בטענה זו כדי לבסס נימוק לביטול החלטת ועדת המשנה. ככל שהדבר נוגע לתוואי מסילת הרכבת, לא נפגעה זכות העמידה של העותרים להתנגד לתוכניות אלה אם יראו עצמם נפגעים מהן. 22. בסיכום פרק זה בעתירה, בסעיף 62 לעתירה, טוענים העותרים כי תכנית הר/1900 המתיימרת לקבוע לראשונה ייעוד של דרך באיזור הואדי, תוך יצירת "מסמרות תכנוניים" בלתי הפיכים גם בכל הנוגע לתוואי הרכבת הקלה, סותרת באופן מובהק את הוראות תמ"א 23א ודינה להתבטל. "המסמרות התכנוניים" נקבעו על ידי תמ"א 23א ועל פיה נקבע כי יש להשאיר בתוואי הואדי רצועה לתכנון אשר בתחומה תעבור רצועת המסילה. ייעוד של דרך לצד רצועת התכנון איננה סותרת את הוראות תמ"א 23א. 23. תמ"א 31 טוענים העותרים כי נפל פגם יסודי בהחלטה לאשר את התכנית הר/1900 מאחר ותכנית זו עומדת בסתירה לתוכנית מתאר ארצית, תמ"א 31. העותרים טוענים כי בניגוד ליעד האמור שנקבע בתמ"א 31, לפיו מתוכנן האזור ל"מוקד תעסוקה ותעשייה" האזור המתוכנן בתכנית אינו עוד "תעשיה" אלא כולל שימושי מע"ר מגוונים והופך את אופי האזור, הלכה למעשה, למרכז עסקים, משרדים, בידור, בתי אוכל וכו', היינו למוקד תעסוקה עסקי. טיעון זה מבוסס על מיקומו של "סימבול" המופיע בתשריט המצורף לתקנון תמ"א 31 (נספחים יז1 ו-יז2 לעתירה) ואשר מוגדר כ"מוקד תעסוקה בתעשיה". ממיקומו של סימבול זה, כך לעמדת העותרים, עולה כי האזור מיועד ל"מוקד תעסוקה בתעשייה", עפ"י ההגדרה המופיעה במקרא של התשריט ומשום כך אין לתכנן באזור שימושים לתכליות אחרות אשר אינן עולות בקנה אחד עם "מוקד תעסוקה בתעשייה". לעניין ייעוד האזור, מפנים העותרים לתקנון התוכנית (הר/1900) אשר בסעיף 16 אשר בה מוגדרות לאזור התכליות הבאות: "א. תעשיות ומלאכות שאין בהן מטרדים סביבתיים... ב. משרדים הקשורים למתן שירותים למפעלים ולחברות אשר יפעלו באזור. ג. מסחר - חנויות קמעונאיות, אולמות תצוגה הקשורים בפעילות התעשייתית במגרש, בתי אוכל ומשקה, שרותי דואר ובנק, או כל שמוש מסחרי אחר באזור של הועדה המקומית. ד. בתי ספר מקצועיים מעונות יום ופעוטוני -יום לילדי עובדים". תכליות אלה, לדעת העותרים, עומדות בסתירה לייעוד הקרקע עפ"י תמ"א 31, המייעדת את האזור ל"מוקד תעסוקה בתעשייה". 24. ועדת המשנה בדקה ובחנה את טענות העותרים ואת טענות שאר הצדדים ומצאה לדחות את הטענה וכך קבעה: "בישיבה הראשונה בנושא התכנית טען בפנינו ב"כ העוררים בערר 3/2001 טענות נוספות כנגד התכנית, ובינהן כי היא סותרת את תמ"א 31 המייעדת את השטח לתעסוקה בתעשייה, ולא לשימושי שירותים ובידור. אנו דוחים טענה זו. מדובר בשטח עירוני לפי תמ"א 31, שיש בו סימבול של תעסוקה בתעשייה. לפי הוראות התמ"א סימבול מצביע על מגמות תכנון מבלי לקבוע מיקום מדויק או גבול מדויק (סעיף 12.3 להוראות תמ"א 31). נראה כי כיום יש לתת לתעשיה הגדרות עדכניות המדמות אותה יותר לשירותים, כגון בתעשיות היי-טק, ומאפשרות לה רמת רווחה גבוהה ושירותים נלווים. אולם אפילו אם לא נפרש "תעסוקה בתעשייה" ככוללת משרדים ושימושים עסקיים, הרי שבשטח עירוני לא חלות לפי התמ"א מגבלות על שימושי הקרקע (סעיף 11.1.1 להוראות תמ"א 31). מכל מקום לא מצאנו כי מדובר בתכנית הנוגדת את המגמות התכנוניות של תמ"א 31 המצריכה אישור ולנת"ע לתכנית (לפי סעיף 12.5 להוראות תמ"א 31)". לא מצאתי כי נפל בהחלטה פגם יסודי, כי היא לוקה בחוסר סבירות וכי יש להתערב בה. הסימבול מצביע על מגמות תכנון בלבד מבלי לקבוע מיקום מדויק או גבול מדויק. החלטה לפיה יש לתת כיום לתעשייה הגדרות עדכניות המדמות אותה יותר לשירותים, ומאפשרות לה רמת רווחה גבוהה ושירותים נלווים, היא החלטה סבירה וכך גם ההחלטת לפיה התכנית הר/1900 אינה עומדת בסתירה לתמ"א 31. אשר על כן לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטת ועדת המשנה בנושא זה ודין טענות העותרים להידחות. 25. הרכב הועדה העותרים טוענים כי נפל פגם יסודי בקבלת ההחלטה שכן זו נתקבלה בהרכב של שלושה חברים ולא במסגרת הרכבה המלא של ועדת המשנה, שהוא חמישה דברים. לטענתם, ההחלטה התקבלה בהעדרם של שני חברי ועדה, אנשי מקצוע מובהקים ומומחים אשר השתתפו בדיונים ובהחלטות הקודמות, והיו ערים לבעייתיות של התכנית ובעיקר בנושאים שהועלות על ידי העותרים. 26. סעיף 42(א) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") קובע כי "המנין החוקי בישיבות של מוסדות התכנון הוא מחצית החברים" (ובתנאים המפורטים בחוק, אף שליש ממספר החברים). ועדת המשנה לעררים הינה מוסד תכנון, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, דהיינו "כל רשות שיש לה סמכות בעניין תוכניות או היתרים". מכאן שהסעיף האמור חל עליה ולפיכך מניין של שלושה חברים מבין החמישה הינו מניין חוקי, אשר אינו פוגם בהחלטה שנתקבלה במסגרתו. עניין דומה נידון בבג"צ 162/78 קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל נ' ועדת הערר לפי סעיף 12 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה ו-5 אח', פד"י לב(3) 449. גם שם החיל מ"מ הנשיא דאז, כב' הש' לנדוי, את סעיף 42(א) לחוק בנוגע לטענה זהה בדבר הרכבה החסר של ועדת המשנה. יתירה מכך. בדיון אשר בעקבותיו נתקבלה ההחלטה לא השמיעו העותרים או בא כוחם, אשר השתתפו בדיון, כל מחאה ביחס להרכב החסר, לא במהלך הדיון ולא סמוך לאחר מכן, דבר המטיל ספק באשר ליכולתם להעלות טענה זו בשלב זה. ר' לעניין זה הפ' (י-ם) 298/95 עמותת בית הכרם לאיכות הסביבה ואח' נ' הועדה המחוזית ירושלים ואח', תק-מח 96 (2) 1565, סעיף 14: "טענות אחרות בנושא זה הן טענות הנוגעות לפגמים בהליך עצמו, כמו הטענה בדבר... ההרכב החסר בדיוני הועדה המחוזית... כל הטענות הנזכרות הנוגעות לפגמים בהליכי התכנון, הליכים שבהם נטלו חלק גם המבקשות עצמן, הינן טענות שבגינן היה על המבקשות לנקוט בהליכים משפטיים מיד בסמוך לאחר ההפרה הנטענת, שהרי אין אדם יכול ליטול חלק בהליך שהוא לטענתו פגום, ולשמר בידו בה בעת את הזכות לתקוף את ההליך מאוחר יותר, הכל בהתאם לתוצאותיו של ההליך. (ראה: בג"צ 5979/94 וקס נ' ראש המועצה המקומית אבן יהודה, פ"ד מו(1) 645, 646)". 27. ב"כ העותרים מפנה לעובדה לפיה ההחלטה של ועדת המשנה נשוא פסק דין זה, סותרת החלטות קודמות של הועדה אשר התקבלו בהרכב מלא של הועדה, ועובדה זו מעוררת תמיהה, לטענת העותרים. לנושא זה התייחסתי כבר בהחלטתי מיום 20.7.03 שם טען ב"כ העותרים כי החלטת ועדת המשנה מהווה תפנית מהחלטותיה הקודמות וכי היא סותרת למעשה את החלטותיה הקודמות. בעמ' 5 לאותה החלטה נקבע על ידי כי החלטות הביניים של ועדת המשנה - הראשונה והשנייה - היו החלטות ביניים בלבד אשר על פיהן נדרשה בחינה תכנונית והשלמתה כראוי. לאחר בחינה תכנונית זו הגיעה הועדה להחלטתה הסופית נשוא העתירה, ומשום כך לא היתה בהחלטה זו כל תפנית. עמדתי זו לא השתנתה ואני קובעת כי החלטת ועדת המשנה נשוא עתירה זו אינה סותרת את החלטותיה הקודמות של הועדה, שהיו החלטות ביניים בלבד, ואין באלה כדי לקבוע ולהוכיח, ולו לכאורה, כי נפל פגם בהחלטתה של ועדת המשנה בכל הנוגע להרכבה. 28. העדר התייחסות של הועדה המחוזית להחלטות הביניים של ועדת המשנה לטענת העותרים נפל פגם יסודי בהליכי הדיון ובהליך קבלת ההחלטות של ועדת המשנה בכך שההחלטה הראשונה והשנייה של ועדת המשנה לא הובאו כלל לדיון ולהתייחסות הועדה המחוזית, ובשל כך דעתה של הועדה המחוזית לא היתה בפני ועדת המשנה שעה שזו קיבלה את החלטתה האחרונה. המשיבים אינם מסכימים לטענה זו, הן מבחינה משפטית והן מבחינה עובדתית. בתגובתן של משיבות 1 ו-2 נטען כי חוות דעת תחבורתית אשר נערכה על ידי אינג' אירית מירון, יועצת תחבורתית לועדה, הוגשה מטעם הועדה המחוזית לועדת המשנה, לאחר החלטות הביניים. (ר' סעיף 16, 17 ו-19 ונספחים א' ו-ב' לתגובה). משום כך ניתן לקבוע כי הועדה המחוזית הגישה לועדת המשנה חוות דעת תחבורתיות מיום 20.5.02 וחוות דעת משלימה מיום 18.7.02. יתירה מכך - לא הוכח, ולו לכאורה, כי על הועדה המחוזית היתה חובה להגיב על החלטות הביניים של ועדת המשנה ולהציג את עמדתה בנושאים שהועלו בהחלטות הביניים של ועדת המשנה. פסקי הדין אליהם הפנה ב"כ העותרים בסעיף 48 לעתירה אינם מבססים חובה שכזו בעניין שבפנינו. ועדת המשנה לא חייבה את הועדה המחוזית להגיב ולהציג את עמדתה וכאמור, ב"כ העותרים לא הוכיח חובה שכזו. ראוי לציין בהקשר זה כי ועדת המשנה הורתה לועדה המקומית, ולה בלבד, להציג את עמדתה והועדה המקומית אכן עשתה כן, לאחר שניהלה דיונים בנושאים אלה. אשר על כן אני דוחה גם טענה זו של העותרים לפיה נפל פגם יסודי בהליכי הדיון ובהליך הקבלת ההחלטות של ועדת המשנה בשל כך שהחלטות ועדת המשנה לא הובאו לדיון ולהתייחסות של הועדה המחוזית, ובשל כך שדעתה של הועדה המחוזית לא היתה בפני משיבה 1, שעה שזו קיבלה את החלטתה האחרונה. 29. הליך שגוי ופסול, חוסר סבירות תכנונית ופגיעה קניינית וסביבתית טוענים העותרים כי נפל פגם יסודי בהחלטת ועדת המשנה תוך הליך קבלת החלטות שגוי וחסר נתונים עובדתיים ומקצועיים, הנגוע בחוסר סבירות קיצונית, בחוסר מידתיות ותוך פגיעה קניינית וסביבתית קשה בעותרים (פרק ד5 לעתירה). א. הליך קבלת החלטות שגוי ופסול העותרים טוענים בס' 72 לעתירה כי הליך קבלת ההחלטות של ועדת המשנה היה שגוי. לטענתם, ההחלטה ניתנה בהיעדר נתונים עובדתיים מקצועיים ומבלי שועדת המשנה קיבלה התייחסות מקצועית נאותה לדרישותיה בהחלטת הביניים, ולאחר שדרשה התייחסות לעובדת היותה של התוכנית עומדת בסתירה לכאורה לתוכנית תמ"א 23א. טיעון זה נטען בפני ועדת המשנה והיא דחתה את הטענה והחליטה כדלקמן: "אנו דוחים את הטענות שהושמעו מטעם העוררים בערר 3/2001 כנגד חוות הדעת שהגישה הועדה המקומית בדבר בסיס נתונים מיושן ובדיקה לא אמיתית של חלופות." החלטה זו היא החלטה עובדתית ומקצועית ואין מקום להתערב בה. ב. הגדלת צפיפות הבניה והבניה החריגה לגובה בס' 73 לעתירה טוענים העותרים כנגד צפיפות וגובה הבניה על פי התוכנית, וכנגד הגדרת הזכויות החדשות אשר אינה מפורשת בצורה ברורה בהוראות התוכנית. לטענתם, התוכנית מאפשרת הגדלה מסיבית של זכויות הבניה במתחם, תוך ראיה חלקית המתעלמת מהתכנון הכולל של האזור. יתירה מכך - הגדרת הזכויות החדשות אינה ברורה ומשום כך אפילו הועדות השונות לא יכלו ואינן יכולות לשקול את המשמעות התכנונית של הגידול האמיתי בהיקף הבניה. בתגובותיהם טוענים המשיבים כי בשנים האחרונות, ולא במסגרת התוכנית נשוא עתירה זו, אושרו תוכניות אשר הגדילו, בין היתר, את אחוזי הבניה ועד ל- 200% במספר קומות רב יותר. מכאן, שטענת העותרים לפיה "לפתע" הפכו את האזור מאזור שקט לקריית היי-טק רועשת אינו מדוייק. בתגובת משיבות 5 ו- 7 נטען כי בשטח התוכנית קיימות כבר תוכניות בתוקף ואשר על פיהן מאושרות זכויות בניה בהיקף עליו מדברת תוכנית הר/1900. תוכניות אלה הן תוכנית הר/1849 והר/1852 המדברות על 160%, תוכניות הר/1720 ו- הר/1709 המדברות על בניה של כ- 200% ותוכנית הר/1827 המדברת על בניה של כ- 180%. על פי תוכניות אלה נבנו בניינים באזור ותוכנית הר/1900 לא משנה מגמה זו. מרבית השטחים באזור נשארים בזכויות בניה של 160%-180% ורק במגרשים בודדים ניתן יהיה לבנות כ- 200% לבניה. (ר' ס' 11.3 לתגובת משיבות 5 ו- 7 ור' גם ס' 5-7 לתגובת משיבה 3). טיעוני המשיבים לפיהם הגדלת הצפיפות אושרה כבר בתוכניות קודמות לא נסתרה ולא הוכח, לכאורה, כי הטענה להגדלת צפיפות הבניה והחריגה לגובה מהווה פגם אשר יש בו כדי לבטל את החלטתה של ועדת המשנה. ג. תחשיב "מתפתל" של שטחי בניה בתוכנית טוענים העותרים כי קיים "ערפל כבד" ביחס לשטחי הבניה המתוכננים. "ערפל" זה נעוץ גם בעובדה לפיה אופן חישוב שטחי הבניה אינו ניתן לפענוח בשל חישוב שטחים לפי גודל קרקע תאורטית של 60% מחלקה מקורית, וכן מההוראה לפיה ניתן לתת זכויות אם מדובר במגרש הקטן מ- 200 ממ"ר (ס' 74 לעתירה). העותרים לא ביססו טענתם זו, לא הסבירו ולא הוכיחו מדוע חישוב שטחי הבניה אינו ניתן לפענוח. בעניין זה צודקים משיבים 5 ו- 7 בס' 11.3.4 לתגובתם: "העותרים לא הביאו שום טעם הגיוני, מדוע יש לקבל את טענותיהם בעניין זה והם לא הוכיחו טענות אלה." טענת העותרים המופיעה בס' 75 לעתירה לעניין "שטחי שרות" היא טענה תכנונית ואין בה, לחלוטין, נימוק המעיד על פגם בקבלת ההחלטה ע"י ועדת המשנה. ד. הוראות מופרזות ובלתי סבירות בנוגע לבניה לגובה בס' 76 לעתירה טוענים העותרים כי הוראות התוכנית מאפשרת בניה גבוהה עד 15 קומות ללא הגדרת מיקום אלא תוך אפשרות של פיזור הבניינים הגבוהים בצורה אקראית, באופן העלול ליצור פגיעות חמורות בעתיד לבניה של האזור, ולמטרדים לשכנים הקרובים לאזור, ללא בקרה וללא זכות התנגדות על נפגעים פוטנציאלים. יש גם בתוכנית כדי לשלול את זכות ההתנגדות שלא כדין. בס' 6.5 להחלטת הועדה המחוזית התקבלו טענות העותרים, בחלקן, לעניין בניית בניה גבוהה והוחלט שם כי עד עומק 20 מ' מרחוב הואדי ניתן יהיה לבנות מבנים בגובה עד 3 קומות, מ- 20 מ' עד 84 מ' ניתן יהיה לבנות בניינים עד 5 קומות ומעבר לכך ניתן יהיה למצות את זכויות הבניה המקסימלי המותר בתוכנית. הוראות אלה מאזנות כראוי את זכויות העותרים כאשר אישור בניה גבוהה במרחק מעל 84 מ' מביתם הוא סביר, ומכל מקום - החלטת ועדת המשנה אשר אישרה את התוכנית לרבות התיקונים של הועדה המחוזית אינה לוקה בפגמים או בחוסר סבירות, ואין לשנותה. ה. התוכנית מגלמת בתוכה בעיות חניה קשות לטענת העותרים האזור המתוכנן יצמיח תנועת כלי רכב חולפת ושיטוט אין סופי של רכב בחיפוש אחר מקומות חניה, יצור מטרדים לתושבים מבחינת רעש, זיהום אויר וכו'. התוכנית הר/1900 מסדירה דרכי גישה למתחם והחניה בתחומו ויש בה לפתור את מצוקת החניה הקיימת באזור. ועדת המשנה התייחסה בהחלטתה לנושא החניה וקבעה כי התוכנית "משפרת את מערכת התחבורה ובעיות החניה". לא מצאתי כל פגם בהחלטת ועדת המשנה באשרה את התוכנית, וכי נושא "בעיות החניה" מהווה נימוק לביטולה. ו. הזנחת שטחי ציבור ופגיעה בערכי טבע ונוף טוענים העותרים בס' 78-79 לעתירתם כי התוכנית "בולטת לרעה" בצמצום הרב של ייעוד והקצאת מקרקעין לצורכי ציבור, וכי יש בה פגיעה בלתי הפיכה בתוואי הנחל והשחתת אקליפטוסים שהם "אילנות מוגנים". גם טענה זו אין בה כדי לבטל את ההחלטה. התוכנית מייעדת שטחים רבים לצורכי ציבור. הועדה המחוזית קבעה אף קבעה בסעיף 6.7 להחלטתה מיום 16.11.00 (נספח ה' לעתירה) כי התנגדות העותרים מתקבלת בחלקה ובכל מגרש לגביו מוגשת בקשה להיתר בניה ישמר שטח פנוי לגינון שלא יפחת מ- 10% משטח המגרש נטו. בס' 6.4.4 להחלטת הועדה המחוזית נקבע כי במסגרת התכנון המפורט של הכביש יעשה מאמץ לשמר את העצים הקיימים שיהיו בתחום המדרכות או בתחום אי התנועה, ותנאי למתן היתר בניה בכביש יהיה אישור היחידה הסביבתית בעיריית הרצליה ומחלקת גינון ונוף בעירייה. בס' 6.4.5 להחלטת הועדה המחוזית נקבע כי תנאי לביצוע דרך הואדי יהיה בביצוע מיגון אקוסטי משולב בביצוע חייצים נופיים, וזאת לאחר תכנון משולב של הדרך יחד עם תכנון נופי אקוסטי כמקשה אחת, באישור היחדיה הסביבתית של עיריית הרצליה. לאור כל האמור לעיל לא הוכח כי נפל פגם בהחלטת ועדת המשנה בעניין פגיעה בערכי טבע ונוף וכי ההחלטה לוקה באי סבירות בנושא זה, והחלטתה מאזנת בין כלל הטיעונים והשיקולים. ז. פגיעה חמורה באיכות מי התהום, ירידת ערך הרכוש ופגיעה בקניין טוענים העותרים כי ריכוז הבניה המאסיבית צפויים להחמיר את איכות מי התהום, כי התוכנית טומנת בחובה שינוי קיצוני באופי הסביבה וגרימת מטרדים שיגרמו לירידת ערך הבתים של העותרים, וכי מדובר בפגיעה בלתי חוקתית ובלתי מידתית בעותרים. הטענה לפגיעה במי תהום לא הוכחה ודינה להידחות. לעניין ירידת ערך רכושם של העותרים התייחסה ועדת המשנה כשקבעה במפורש: "ערים אנו לפגיעה המסויימת שייתכן ותיגרם לתושבים במגרשי המגורים הגובלים אך באיזון השיקולים סברנו שיש להעדיף את דרכי התחבורה של כלל האזור, ותרופתם של תושבים שייפגעו תהיה בפיצויים, לפי ס' 197 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965." החלטת ועדת המשנה מאזנת כנדרש, ומכל מקום במתחם הסבירות, את הצרכים של כל הצדדים הנוגעים לעניין. 30. ועדת המשנה שמעה את טענותיהם של העותרים בנושאים השונים ובכללם נושאי היקפי הבניה, ערוב השימושים, מערכת התחבורה והשטחים הציבוריים והחליטה: "בשקילת התוכנית בכללותה מצאנו כי על אף היקפי הבניה וערוב השימושים היא משפרת את המצב הקיים, משפרת את מערכת התחבורה ובעיות החנייה ומוסיפה שטחים ציבוריים פתוחים." על בסיס כל חומר הראיות בתיק זה וטיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי העותרים לא הוכיחו כי נפל פגם יסודי בהחלטת ועדת המשנה או כי ההחלטה אינה עומדת במבחן הסבירות וכי קיים נימוק אשר בגינו יתערב בית המשפט בהחלטה. ר' בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל ואח' נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה ואח', פ"ד מה(3) 678, 688: "אם ההחלטה עומדת במבחן הסבירות - במובן זה שהיא מהווה אחת ההחלטות הסבירות שניתן היה לקבל באותן נסיבות - לא יתערב בכך בית המשפט". ר' גם בג"צ 2920/94 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה ואח' נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה ואח', פ"ד נ(3), 441, 446: "אנו, כבית משפט, לא נתערב בפעילותם של גופי התכנון אלא אם תימצא בה סירכה מאלו סירכות המצדיקות התערבותנו, כעשייה שלא כחוק, לא בסמכות, שלא בתום-לב או שלא בסבירות ראויה." בענייננו לא נמצאה כל "סירכה" המצדיקה את התערבות בית המשפט ועל כן דין העתירה להידחות. 31. אשר על כן ולסיכום העתירה נדחית. 32. העותרים, ביחד ולחוד, ישלמו לכל אחד מהמשיבים או מקבוצות המשיבים, כמפורט להלן, סכום של 15,000 ₪ + מע"מ נושאי ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. משיבות 1 ו- 2; משיבה 3; משיב 4; משיבים 5 ו- 7. תוכנית בניהבניהעתירה מנהלית