עתירה זו עניינה זכאותו של העותר לקבלת מימון לרכב מטעם אגף השיקום במשרד הבטחון. העובדות   1. העותר, יליד 1953. נפגע פעמיים במהלך שירותו הצבאי: בשנת 1973 נפגע בתאונת צניחה, ובשנת 1984 נפל לבור עמוק במהלך קורס חובשים קרביים. נכותו של העותר בגין שתי הפציעות נקבעה על ידי המשיב כדלקמן: 20% נכות בגין הגבלת תנועה בינונית בעמוד השדרה המותני. 10% בגין פגיעה שורשית כרונית קלה בגפה תחתונה ימנית עם קשיים בהליכה ועמידה. כמו כן, בשלב מאוחר יותר, נקבעו לעותר נכויות נוספות כדלקמן: 1% בגין צלקת ניתוחית שנגרמה עקב ניתוח בגבו שבוצע בשנת 1992, ו10% בגין הפרעות בתפקוד המיני. בשנת 1998 אובחנה אצל העותר מחלת הסרטן (Multiple Myeloma). לא נטען לקשר בין מחלת הסרטן לבין שירותו הצבאי של העותר.   2. ביום 25.9.2000 החליטה ועדת החריגים שבאגף השיקום במשרד הביטחון (להלן -"ועדת החריגים") להעניק לעותר מימון לרכב רפואי (בנפח מנוע של 1600 סמ"ק) "לאור מצבו הרפואי וחוסר האפשרות להעמידו כרגע בפני ועדה רפואית חוזרת". נכותו המשוקללת של העותר באותה עת הייתה 28%. העותר קיבל מימון לרכב מסוג רנו מגאן, תוך שהובהר לו, לטענתו, כי הרכב יוחלף כעבור שלוש וחצי שנים. 3. בשנת 2003 החמיר מצבו הרפואי של העותר. במסגרת הטיפולים וההשתלות שעבר, קיבל העותר טיפול סטרואידי שבעקבותיו לקה במחלה בשם A.V.N הפוגעת בפרקי הכתפיים והירכיים, אשר הובילה לריתוקו לכסא גלגלים. עקב החמרה במצבו, ביקש העותר מועדת החריגים להחליף את רכבו לרכב בנפח מנוע גדול יותר, התואם את מצבו הרפואי וצרכיו (שימוש בכסא גלגלים ממונע).   4. ביום 6.2.2003 דנה ועדת החריגים בבקשת העותר, זאת לאחר שקיבלה לעיונה את חוות דעתו של המהנדס מטעמה אשר בדק את צרכיו של העותר וקבע כי רכב פרטי אינו מתאים למגבלותיו של העותר (בשל גובהו הנמוך) והמליץ על רכב מסוג אופל זפירה (בנפח מנוע של 1800 סמ"ק). בהחלטתה, הורתה ועדת החריגים לעותר לפנות למוסד לביטוח לאומי לבדיקת זכויותיו שם וקבלת פטור ממיסים. 5. העותר פנה למוסד לביטוח לאומי וביקש את הפטור שדרשה ועדת החריגים אולם נמסר לו כי עליו להיבדק על ידי ועדה הקרויה הועדה לגודל רכב, אשר תקבע מהו הרכב המתאים לו, בהתאם למגבלותיו. העותר המתין לכינוס ועדה זו עד אוגוסט 2004, כשנה וחצי לאחר פנייתו. בסופו של דבר, נתקבלה החלטת המוסד לביטוח לאומי כי העותר זכאי לרכב מסוג פולקסווגן T5 (נפח מנוע 2460 סמ"ק).   6. העותר העביר לאגף השיקום את החלטת המוסד לביטוח לאומי מיום 24.8.2004 וביום 9.11.2004 דנה ועדת החריגים בעניינו של העותר פעם נוספת והחליטה כי העותר "אינו זכאי לרכב רפואי מטעם משהב"ט. ברשותו רכב שניתן לו בעבר כחריג מחודש 11/00". על אף זאת, החליטה ועדת החריגים כדלקמן: "יביא את פטור המיסים מבטל"א וייבדק על ידי מהנדס פעם נוספת, עלות הרכב ללא מיסים תשולם על ידינו. מאושרת החלפה מוקדמת"   7. בהתאם, נבדק העותר פעם נוספת על ידי מהנדס הועדה, אשר המליץ כי העותר יקבל רכב מסוג קרייזלר קאונטרי (נפח מנוע 3,300 סמ"ק), שעלותו באותה עת הייתה כ-258,000 ₪. כן המציא העותר לועדת החריגים מכתב מהמוסד לביטוח לאומי, המפרט את ההטבות להן הוא זכאי מהמוסד. נעיר כי מהנדס הועדה הביע דעתו כי הרכב מסוג פולקסווגן T5, לו היה זכאי העותר מהמוסד לביטוח לאומי, אינו מתאים לצרכיו. 8. ביום 5.12.2004 התכנסה ועדת החריגים בפעם הרביעית, והחליטה הפעם כדלקמן: "בהמשך להחלטות קודמות ולאור דרישות הביטוח הלאומי וחוסר זכאותו לרכב מבחינת האגף הוחלט להפנות לועדת למד עם המלצה חיובית".   נציין כי ועדת למ"ד, היא ועדת "לפנים משורת הדין" של אגף השיקום, שתפקידה לאשר סיוע לנכים שאינם זכאים להטבות על פי הקרטריונים שנקבעו בדין. 9. ביום 21.2.2005 החליטה ועדת למ"ד כי נוכח העובדה שעיקר נכותו של העותר אינה נובעת מהשירות הצבאי והיא מוכרת על ידי המוסד לביטוח לאומי, עליו למצות תחילה את זכויותיו שם בכל הנוגע לקבלת מימון לרכב. כן החליטה הועדה כי אגף השיקום ישלים את ההתקנות והאביזרים הדרושים ברכב.    10. בעקבות החלטת ועדת למ"ד, פנה העותר למוסד לביטוח לאומי שם נמסר לו כי עליו להמתין לדיון נוסף של הועדה לגודל רכב, נוכח חלוף הזמן ממועד ההחלטה הקודמת בעניינו. 11. אעיר כי מהחומר שבפני עולה כי בשלב הזה, הפסיק העותר, משום מה, את הטיפול בכל הנוגע למיצוי זכויותיו במוסד לביטוח לאומי ונמנע מפנייה נוספת לועדה לגודל רכב. במקום זאת, פנה העותר, באמצעות בא כוחו, לגורמים שונים, בין היתר ל פרקליטת מחוז חיפה (אזרחי), במטרה להסדיר את זכויותיו במשרד הביטחון. בסופו של דבר, פניתיו הרבות של העותר לקבלת מימון לרכב נענו בשלילה, תוך הפנייתו למיצוי זכויותיו במוסד לביטוח לאומי. משום כך, הוגשה לבסוף עתירה זו להורות למשיב להעניק לו מימון לרכב מתאים לצרכיו, תוך מימוש החלטת ועדת החריגים מיום 9.11.2004. טענות העותר   12. העותר טוען כי משנתקבלה החלטה בענינו על ידי ועדת החריגים בדבר זכאותו לרכב המתאים לצרכיו, לא היה מקום להעביר את ההחלטה לועדת למ"ד. לטענתו, החלטת ועדת החריגים מהווה הבטחה שלטונית כי יוענק לו רכב רפואי, ועל כן, על המשיב לכבד החלטה זו.  עוד נטען כי ועדת למ"ד מוסמכת להעניק זכויות לפנים משורת הדין והיא אינה מוסמכת לשלול זכויות שכבר ניתנו על ידי אגף השיקום. כן טוען העותר כי נוכח פיצול נכויותיו בין אגף השיקום והמוסד לביטוח לאומי, על המשיב להעניק לו את מלוא הזכויות תוך שיהיה זכאי לשיפוי מהמוסד לביטוח לאומי.    העותר מציין כי מימוש זכותו לרכב רפואי מהמוסד לביטוח לאומי יימשך חודשים ארוכים.   טענות המשיב   13. המשיב טוען כי העותר אינו זכאי לרכב רפואי מאגף השיקום בהתאם לקריטריונים שנקבעו בעניין זה בהוראת אגף השיקום 56.02 (להלן: "הוראה 56.02"), הקובעת את התנאים המבססים את הזכאות לרכב רפואי. לטענת המשיב, הזכאות לרכב רפואי בעל נפח מנוע של 1600 סמ"ק, ניתנת לנכים בעלי דרגות נכות כוללת של 50% ונכים בעלי דרגת נכות של 30% בעמוד השדרה ונכות מוכרת נוספת של 10% על הגפיים התחתונות. לפיכך חרגה ועדת החריגים מסמכותה בהחלטתה הראשונה בהעניקה לעותר רכב על אף שדרגת נכותו לא הגיע כדי 50%. עוד טוען המשיב כי רכב גדול, כדוגמת זה עליו המליץ מהנדס אגף השיקום, ניתן, בהתאם לסעיף 30 להוראה 56.02, רק לנכים קשים, בין היתר, קטועי איברים ונכים בעלי דרגת נכות של 100% בעמוד השדרה.   המשיב טוען כי במהלך הטיפול בעותר התברר לוועדת החריגים כי היא אינה מוסמכת להעניק לעותר רכב גדול, ולפיכך, הועבר העניין להחלטת ועדת למ"ד, אשר החלטתה שלא להעניק לעותר רכב מעוגנת בסעיף 2(ז) לכללי עבודת ועדת למ"ד, הקובע כי: "הועדה לא תיעתר לבקשות שניתן להעלותן לפני גופים אחרים לפי חוקי שיקום, דברי חקיקה אחרים או נהלים אחרים, אלא במקרים חריגים ביותר ומנימוקים מיוחדים שיירשמו".   עוד טוען המשיב כי יש לדחות את טענת העותר בדבר הבטחה מינהלית. לטענתו, ועדת החריגים לא הייתה מוסמכת להעניק לעותר רכב וממילא, אין נפקות להחלטתה.  דיון   14. אקדים ואומר כי אין מנוס מדחיית העתירה. שתי סוגיות לפנינו - האחת, תקפות החלטות ועדת החריגים להעניק לעותר רכב, והשניה, סבירות החלטת ועדת למ"ד לשלול מהעותר רכב זה.   החלטות ועדת החריגים   15. ביום 25.9.2000 החליטה ועדת החריגים להעניק לעותר מימון לרכב רפואי בנפח מנוע 1600 סמ"ק. ביום 9.11.2004 החליטה הועדה "מאושרת החלפה מוקדמת". ביום 5.12.2004 החליטה הועדה להפנות את בקשת העותר לועדת למ"ד.   אני סבורה כי המשיב הוכיח כי שתי החלטותיה הראשונות של ועדת החריגים, מיום 25.9.2000 ומיום 9.11.2004, נתנו על ידי הועדה בחריגה מסמכות.לפיכך, משנתגלתה חריגה זו, ביטלה ועדת החריגים את החלטותיה היא, והעבירה את ההכרעה לועדת למ"ד, היא הועדה המוסמכת לדון בעניין.   16. זכאות נכי משרד הביטחון למימון לרכב מטעמים רפואיים, אינה מוסדרת בחוק או בחקיקת משנה, אלא בהוראה 56.02 שעניינה, כאמור, קביעת התנאים המבססים את הזכאות לרכב רפואי מאגף השיקום. התנאים לזכאות לרכב נקבעו בסעיף 30(ה) להוראה 56.02, לפיו נקבע כי זכאות לרכב בסיסי תנתן לנכים בדרגות הנכות הבאות: "1. נכה המוכר על פגימות שונות ודרגת נכותו 50% ויותר. 2. נכה שדרגת נכותו המוכרת ללא שקלול הינה 50% ויותר כאשר כל הפגימות הינן במערכת הלוקומוטורית. 3. נכה שדרגת נכותו המוכרת ללא שיקלול הינה 55% ויותר, כאשר 10% מתוכם לפחות הינם על פגימה במערכת הלוקומוטורית. 4. נכה פגוע רגל שדרגת נכותו המוכרת 30%-49% על הגפיים התחתונות (רגליים) בלבד. 5. נכה פגוע עמוד שידרה שדרגת נכותו המוכרת על איבר זה בלבד 30% לפחות ולו נכות מוכרת נוספת של 10% לפחות על הגפיים התחתונות (רגליים)" ענינו הרואות כי במועדים הרלונטים למתן החלטת ועדת החריגים, לא היה העותר זכאי לרכב רפואי "בסיסי" בנפח מנוע של 1600 סמ"ק. נזכיר כי דרגת נכותו של העותר במועד זה עמדה על שיעור של 28% בלבד. מכאן, שהחלטת ועדת החריגים להעניק לעותר רכב, על אף שלא מתקיימים לגביו הקריטריונים שנקבעו בהוראת סעיף 30(ה) לעיל, ניתנה בחוסר סמכות. 17. גם לאחר שחלה החמרה במצבו הרפואי של העותר, ונכותו הועמדה על שיעור כולל של 50%, לא היה זכאי לרכב בעל נפח מנוע של 2000 סמ"ק, כפי שביקש, זאת נוכח הוראת סעיף 30(ג) להוראת אגף השיקום, הקובעת כי רכב כזה ניתן רק לנכים בדרגות הנכות הבאות: "1. נכה פגוע רגל שדרגת נכותו המוכרת 50%-99% על הגפיים התחתונות (רגליים) בלבד. 2. נכה קטוע יד, או נכה פגוע יד בעל נכות מוכרת של 50% ויותר בגין פגימה ביד אחת וגילו מעל 50 שנה. 3. נכה קטוע יד בעל נכות מוכרת 50% ויותר בגין הפגיעה ביד ונכות מוכרת נוספת של 30% ויותר עקב ליקוי ראיה בעין אחת - רכב בנפח מנוע 2000 סמ"ק. 4. נכה עיוור שדרגת נכותו המוכרת 100% מיוחד בגין פגימה זו. נכה כאמור, שברשותו כלב נחייה, זכאי לרכב בנפח זה מסוג סטיישן. 5. נכה פגוע ראש עם נזק מוחי, או המיפלגיה ונכה בעל כוויות שדרגת נכותם המוכרת 80% ויותר בגין פגימות אלה בלבד. 6. נכה פגוע עמוד שדרה שדרגת נכותו המוכרת 100% בגין פגימה זו בלבד"   לפיכך, החלטת ועדת החריגים מיום 9.11.2004 לאשר את זכאותו לרכב בעל נפח מנוע של 200 סמ"ק, ניתנה אף היא בחוסר סמכות. 18. אדגיש כי בהתאם להוראה 56.02, אין לועדת החריגים כל שיקול דעת בענין ואין היא יכולה לאשר זכאות לרכב לנכה שאינו עומד בתנאי הזכאות שנקבעו בהוראה זו. 19. אשר על כן, לא היתה מוסמכת ועדת החריגים לאשר לעותר רכב רפואי מלכתחילה, לא כל שכן, לאשר לו רכב רפואי בנפח גדול מ-2000 סמ"ק. מכאן, ששתי החלטות ועדת החריגים, הן זו מיום 25.9.2000 והן זו מיום 9.11.2004, ניתנו בחריגה מהוראת 56.02 וממילא ניתנו בחוסר סמכות.   משמעות מתן ההחלטות בחוסר סמכות   20. ההלכה היא כי החלטת רשות מינהלית שניתנה בחוסר או בחריגה מסמכות אינה מהווה הבטחה שלטונית תקפה. לעניין זה בג"ץ 4915/00 רשת חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' ממשלת ישראל ואח' פ"ד נד(5) 451, 477 (2000), שם נקבע כי: " הלכה היא עמנו שכדי שהבטחה שלטונית תקשור את הרשות יתקיימו תנאים מספר: "א) נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתתה; ב) הייתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי; ג) הוא בעל יכולת למלא אחריה; ד) אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה": בג"ץ 142/86 "דישון" כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ' שר החקלאות [18], בעמ' 529, מפי השופט בייסקי. ראו עוד בג"ץ 5018/91 גדות תעשיות פטרוכימיה בע"מ נ' ממשלת ישראל [19], בעמ' 780-779. כדי שההבטחה תכבול את הרשות נדרש שתהא זו בגדר התחייבות משפטית, שמלווה בכוונה להקנות לה תוקף משפטי, ושכך יראה אותה מקבל ההבטחה (בג"ץ 4225/91 גודוביץ נ' ממשלת ישראל [20], בעמ' 786; בג"ץ 135/75 סאי-טקס בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה [21], בעמ' 676). רק כאשר ההבטחה ניתנת בנסיבות מעין אלה קם יסוד לכבילתה של הרשות" כלומר, בין יתר התנאים שיביאו לכבילתה של הרשות להחלטותיה היא, על ההחלטה להינתן בסמכות. 21. עוד נקבע כי הרשות המינהלית מוסמכת לבטל את החלטותיה שהתקבלו על בסיס טעות. ראו ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ פ"ד נא(3) 577, 598-599. אני סבורה כי ההיגיון העומד בצידה של הלכה זו הינו ברור ומקורו ברצון שלא לקבע ולהנציח את הטעות, שהרי הנצחת הטעות עומדת בניגוד לכללי המינהל התקין והאינטרס הציבורי. 22. מהאמור עולה כי מאחר והחלטות ועדת החריגים ניתנו בחוסר סמכות, הן אינן מהוות החלטה שלטונית שיש לאכפה, וממילא, החלטת ועדת החריגים להעביר את הדיון בבקשתו של העותר לועדת למ"ד, שהיא הגוף המוסמך לדון בבקשת העותר, הינה ההחלטה הנכונה שהיה עליה לקבל - בכך, תיקנה הועדה את הפגם של חריגה מסמכות שנפל בהחלטותיה הקודמות.   סבירות החלטת ועדת למ"ד 23. ועדת למ"ד היא כאמור הגוף המוסמך באגף השיקום להעניק לנכים הטבות שלא מכוח הדין. ראה בעניין זה סעיף סעיף 2 להוראת משרד הביטחון 60.021 (להלן: "כללי ועדת למ"ד"), הקובע כי "ועדת למ"ד הוקמה במשרד הביטחון כדי לבחון מתן סיוע לזכאי אגף השיקום, במקרים חריגים שבהם אין בהטבות המוענקות על פי חוקי השיקום והוראות האגף כדי לפתור מצוקה קשה ספציפית...".   כאמור, ועדת למ"ד החליטה ביום 21.2.2005 שלא להעניק לעותר רכב רפואי, נוכח זכאותו לקבלת רכב מתאים מהמוסד לביטוח לאומי. אין לראות בהחלטה זו כהחלטה השוללת זכאות שניתנה לעותר על ידי ועדת החריגים, שהרי ועדת החריגים היא זו אשר תיקנה את החלטותיה היא והעבירה את העניין לדיון בפני ועדת למ"ד. 24. אני סבורה כי לא עלה בידי העותר להראות כי נפל פגם בהחלטת ועדת למ"ד או כי החלטתה לוקה בחוסר סבירות קיצוני המצדיק את התערבות בית המשפט המינהלי בשיקול דעתה. החלטת ועדת למ"ד מתיישבת היטב עם הוראת כלל 2(ז) לכללי ועדת למ"ד, לפיה "הועדה לא תיעתר לבקשות שניתן להעלותן לפני גופים אחרים לפי חוקי שיקום, דברי חקיקה אחרים או נהלים אחרים, אלא במקרים חריגים ביותר ומנימוקים מיוחדים שיירשמו". אין ספק כי נוכח זכאותו של העותר לקבלת רכב מהמוסד לאומי, ולאור הוראה זו, אין העותר זכאי לרכב ממשרד הביטחון. בעניין זה ראה הודעה מטעם המשיב 22.4.09, לפיה העותר זכאי כבר היום לקבל מהמוסד לביטוח לאומי רכב המותאם לנכים הסובלים מנכות של 100%, אלא שנוכח השינוי במצבו יהיה עליו לעבור בדיקה מחודשת במכון הרפואי לבטיחות בדרכים. כן ראה דבריה של הגב' יוליה מלה, פקידת ניידות מטעם המוסד לביטוח לאומי, אשר אישרה את הדברים, בשיחה טלפונית שהתקיימה במהלך הדיון בנוכחות הצדדים, ביום 30.4.09. 25. במצב דברים זה, אין לקבל את טענת העותר כי החלטת ועדת למ"ד שניתנה בהתאם לאמור בכלל 2(ז) לעיל, אינה סבירה. העותר אף לא נימק מדוע לדעתו עניינו נופל בגדר המקרים החריגים ביותר, כאמור בהוראה זו. 26. אשר על כן, נראה כי אין מנוס מלדחות, בשלב הזה, את העתירה, ולהורות לעותר לפעול תחילה למיצוי זכויותיו במוסד לביטוח לאומי ורק במידה שיתברר כי על אף עמדת המוסד לביטוח לאומי כאמור לעיל, אין הוא זכאי לרכב מתאים, ישוב ויפנה בפניה מחודשת למשיב. 27. לפני סיום אעיר, כי בהתאם להודעה שהוגשה מטעם המשיב, הסכים המשיב להעניק לעותר באופן מיידי רכב בנפח מנוע של 1,600 סמ"ק עם התאמות. נוכח מצבו הרפואי הקשה של העותר ופרק הזמן שיידרש לעותר למיצוי זכויותיו במוסד לביטוח לאומי, אמליץ בפני המשיב להעניק לעותר, לפנים משורת הדין, רכב המתאים לצרכיו מתוך מאגר הרכבים של המשיב, וזאת עד לקבלת הרכב מהמוסד לביטוח לאומי. סוף דבר   28. העתירה נדחית.   בנסיבות, אין צו להוצאות.   ניתן היום, כ"ג אייר תשס"ט, 17 מאי 2009, בהעדר הצדדים. רכבצבאמשרד הביטחוןמימוןאגף השיקום