בקשה למשטרה להסבת דוח

א. פתח דבר: בפני ערר על החלטת בית המשפט לתעבורה בנצרת (כב' השופט חנא סבאג), בתיק תת"ע 09-02-3935, מיום 24.3.09 ולפיה, דחה בית משפט קמא, את בקשת העורר להאריך את המועד להישפט, בגין דוח מהירות - בעבירה שהינה ברירת משפט. ביום 12.4.07 צולם הרכב הרשום על שמו של העורר במצלמה אלקטרונית, שתיעדה נסיעתו במהירות של 90 קמ"ש בדרך עירונית בה המהירות מוגבלת, על פי תמרור, ל- 60 קמ"ש, בשל כך נרשם דוח תעבורה ונשלח לעורר לפי מענו "הודעה לתשלום קנס" (להלן: "הדו"ח"). בפני בית משפט קמא טען העורר, כי רק ביום 30.1.08, נודע לו לראשונה אודות הדו"ח, אשר נתקבל אצלו באמצעות הדואר. לאחר קבלתו, העלה הבירור שערך כי מר עארף שיבלי (להלן: "עארף") הוא אשר נהג ברכב ביום ביצוע העבירה. לכן פנה באמצעות עו"ד סעאידה למשטרה וביקש להסב את הדו"ח לשמו של מי אשר נהג ברכב, לבקשתו צירף תצהיר מטעם עארף. עוד טען, כי רק לאחר שקיבל ממשרד הרישוי הודעה על פסילת רשיונו במסגרת שיטת הניקוד, נוכח לדעת כי דוח המהירות נשוא הערר לא הוסב על שם עארף ועדיין נזקף לחובתו. כן נסתבר לו, כי הקנס בגין אותו דו"ח שולם באמצעות עיקול על חשבונו בבנק. ב. החלטתו של בית משפט קמא: בית משפט קמא דחה את בקשת העורר וקבע כי לא נמצא כל נימוק המצדיק הארכת המועד. בקשת העורר נולדה רק לאחר שנסתבר לו כי חויב בניקוד גם בגין עבירה זו. בית משפט קמא קבע כי, מעבר לשליחת בקשה למשטרה לצורך הסבת הדו"ח על שם אותו עארף, לא בירר ולא התעניין בתוצאת בקשתו והריהו כמי שזנח את הבקשה. גם עיקול חשבונו בגין חוב וקנסות שבאמצעותו בוצע תשלום הקנס נשוא הערר, לא הניעו אותו לברר מה עלה בגורל הבקשה להסבת הדו"ח. לפיכך קבע, כי העורר למעשה כבר הורשע ונשא את עונשו ואין כל חשיבות לשאלה באיזו דרך שולם הקנס בגין הדו"ח נשוא הערר. ג. טענות העורר: העורר, טען כי עשה את כל אשר מוטל עליו עפ"י החוק לצורך הסבת הדו"ח שנרשם על שמו לשמו של עארף. פנה למשטרה בבקשה ובצירוף תצהיר מטעם האדם שנהג ביום ביצוע העבירה ברכבו, אם בקשתו לא הגיעה ליעדה הוא לא ידע על כך. עוד טען, כי בית המשפט קמא, שגה, בכך שלא נתן משקל לעובדה כי אדם אחר הודה בביצוע העבירה, בסמוך לביצועה וזמן רב לפני שהקנס שולם באמצעות העיקול. בנוסף טען, כי תשלום הקנס, בנסיבות העניין, אינו הודאה בביצוע העבירה, שכן התשלום בוצע באמצעות עיקול שהעורר עצמו לא ידע עליו, דבר שמהווה הודאה שלא בידיעה ושלא מרצון. דחיית בקשתו ע"י בית משפט קמא והשארת המצב על כנו פוגעת בו וגורמת עיוות דין בלתי הפיך, בכך הוא נענש על מעשה שלא ביצע. לטענתו, טעה בית משפט קמא שלא נתן משקל נכבד לטענתו כי היעתרות לבקשתו תביא לזיכויו במשפט . ד. טענות המשיבה: ב"כ המשיבה טענה, כי יש לדחות את הערר ולו מן הטעם שאין לבית משפט זה סמכות לדון בערר. לחילופין, טענה כי צדק בית משפט קמא בקובעו כי אין כל טעם המצדיק, במקרה דנן, הארכת המועד להישפט. לטענת המשיבה, המחוקק לא קבע ערכאה המוסמכת לדון בערר או בערעור על החלטות בית משפט השלום לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפליל [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן: "החסד"פ") ולכן אין סמכות לדון בערעור על החלטות אלו. בנוסף טענה ב"כ המשיבה כי העורר לא העלה נסיבות אישיות או משפטיות מיוחדות וחריגות המאפשרות למשיבה, לפנים משורת הדין, לשקול אותן. העתרות לבקשה בלי נסיבות חריגות תפתח פתח להצפת בתי המשפט. ה. דיון ומסקנות: (1) על הסוגיה שבפנינו חלות הוראות סעיף 229 ו- 230 לחסד"פ. סעיף 229 (א) קובע כדלהלן: "מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, ישלם תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, את הקנס הנקוב בהודעה, לחשבון שצויין בה, זולת אם פעל באחת מדרכים אלה: (1) הגיש לתובע, תוך שלושים ימים מיום ההמצאה, בקשה לביטול כאמור בסעיף קטן (ג); (2) הודיע, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, בדרך שנקבעה בתקנות, שיש ברצונו להישפט על העבירה". בענייננו, העבירה בוצעה ביום 12.4.07, וכעשרה חודשים לאחר מכן, פנה העורר למשטרה לצורך הסבת הדו"ח על שם עארף וצירף תצהיר של אותו עארף, באמצעות בא כוחו עו"ד סעאידה. אולם, בקשה זו לא הגיעה ליעדה. הבקשה להארכת מועד להישפט הוגשה ביום 24.2.09, דהיינו בחלוף כשנתיים מיום ביצוע העבירה. העורר לא הגיש בקשה לביטול הודעת תשלום קנס תוך 30 ימים, וכן לא נמסרה הודעה על רצונו להישפט, בתוך 90 הימים המנויים בחוק. סעיף 229(ח2) לחסד"פ קובע: "לא שילם אדם את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט לפי סעיף קטן (א), ולא הוגשו בקשות כאמור או הוגשה בזמן בקשה לביטול הודעת תשלום קנס ונדחתה, יראו אותו, בתום המועדים הקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס". נוכח האמור, משחלפו המועדים הקבועים בחוק להגשת הבקשה לביטול הודעת קנס או בקשה להישפט, יש לראות את העורר כמי שהורשע בבית משפט ונגזר עליו הקנס הקבוע בהודעת תשלום הקנס. ואילו בסעיף 230 נאמר כך: "הודיע אדם לפי סעיף 229(א) שברצונו להישפט על העבירה, תישלח לו הזמנה למשפט תוך שנה מיום שנתקבלה הודעתו; בית המשפט רשאי, מנימוקים שיירשמו, לקיים את המשפט גם אם ההודעה האמורה ניתנה באיחור". על פי הוראת סעיף 230 לחסד"פ, רשאי בית המשפט "מנימוקים שיירשמו" לקיים דיון בבקשתו של אדם להישפט על העבירה, גם אם ההודעה על בקשה להישפט הוגשה באיחור. מכאן שומעים אנו כי אף אם לא נקבע בסעיף שיש להשתכנע מנימוקים מיוחדים ודי בנימוקים שירשמו, ברור כי גם נימוקים אלו, צריכים לבסס את הסיבה להשתהות הרבה, ואין להסתפק בטענות סתמיות שאינן מגובות בתצהיר עובדתי כלשהו. אלא יש לנמק את האיחור בסיבה משמעותית משכנעת. כך כבר נקבע לא אחת בפסיקה, כי איחור בלתי סביר, יהווה שיקול משמעותי כדי לא להיעתר לבקשה להארכה. ראה לעניין זה, דבריו של כבוד השופט ג'ובראן ברע"פ 4557/08 משה בן זכאי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 3.11.08) וכך נאמר שם: "מעבר לדרוש יוער כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. משקיבל המבקש דו"ח תעבורה הרשום על שמו, בגין עבירה אשר לטענתו לא בוצעה על ידו, היה עליו לפעול לאלתר במסגרת סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי לשם ביטול הדו"ח או הסבתו לאדם אחר. המבקש נמנע מלעשות כן ורק ביום 6.3.2007 - מעל לשנתיים מעת ביצוע העבירה וזמן רב לאחר שנודע למבקש על קיומו של הדו"ח, פנה בבקשה לביטולו. בנסיבות אלו, וחרף טענותיו האחרות של המבקש, צדק בית המשפט לתעבורה משדחה את הבקשה להישפט, על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי, בשל האיחור הבלתי סביר שבהגשתה". בענייננו מאחר והעורר לא פעל בדרכים הקבועות בסעיף 229 (א) לחסד"פ, הרי בהתאם לסעיף 229 (ח2) לחסד"פ, רואים אותו כמי שהורשע, ומכאן שאין להידרש לבקשה לביטולה אלא במקרים חריגים ונדירים. לענין זה אמר בית המשפט העליון את הדברים הבאים: "על הסוגיה חולשות הוראותיו של סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי, כמו גם הכללים הנוהגים ברגיל באשר להידרשות מחודשת להרשעה חלוטה בפלילים. אלה גם אלה סוללים בפני אדם, אשר קנס הושת עליו בגין עבירת תעבורה שביצע, לרבות בפני מי ששילם את הקנס, דרכים שונות להתגונן מפני הרשעה או לשנות ממנה. בחלקן, מוגבלת הפעולה בזמן, וזאת משיקולים של סופיות הדיון ושל יעילות ההליך. ברם, מקום בו לא ידע ולא יכול היה אדם לדעת כי אישום תלוי ועומד נגדו, עשויה להימצא הצדקה לחריגה מסד זמנים זה". (רע"פ 2096/07 דר' צפורה רייני כוכבי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 1.5.07); ראו גם רע"פ 8927/07 סעד אבו עסב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 29.1.08)). מכאן אנו למדים, כי אין להעתר לבקשה להארכת מועד לשם הגשת בקשה להישפט, אלא רק מקום בו אדם לא ידע ולא יכול היה לדעת, כי אישום תלוי ועומד נגדו כמקרה חריג במיוחד. בענייננו, גם אם נניח לטובת העורר כי הוא ידע על הדו"ח ביום 30.1.08, הרי עברה תקופה של כשנה מיום הגשת בקשתו למשטרה לצורך הסבת הדוח ועד שהגיש בקשה להארכת מועד להישפט. במהלך התקופה של כשנה, העורר ידע על הדו"ח, אולם בחר להמתין בחיבוק ידיים ולא לעשות דבר גם לא דאג לברר מה עלה בגורל בקשתו והאם הגיעה ליעדה. (2) באשר לטענת העורר כי הקנס שולם באמצעות עיקול שהוטל על חשבונו בבנק ללא ידיעתו, לפיכך לא ניתן לראות בכך משום הודאה בעבירה והרשעה על פיה, אומר כי בית המשפט קמא קבע בהחלטתו כי גם עיקול חשבונו של העורר בבנק ותשלום הקנס נשוא הערר, מתוך חשבונו, לא הניעו את העורר לברר מה עלה בגורל בקשתו להסבת הדוח. לכן, בהתאם לסעיף 229(ח) לחסד"פ, מששילם את הקנס, רואים אותו כאלו הודה באשמה הורשע ונשא את עונשו. יתרה מכך, אוסיף כי חלוף המועד להגשת ערעור על ההרשעה, הפך פסק הדין לחלוט, ובנסיבות אלה הבקשה להארכת מועד להישפט שהגיש העורר לבית משפט לתעבורה, הוגשה שלא כדין. (ראו לעניין זה רע"פ 8927/07 סעד אבו סעב נגד מדינת ישראל, ניתן ביום 29.1.08 ). ראוי לציין כי בהתאם לסיפא של סעיף 229(ח) לחסד"פ, התובע מוסמך לבטל את הודעת תשלום קנס, אף לאחר שהקנס שולם אולם במסגרת המועד שנקבע לכך בחוק. בית משפט אינו מוסמך לבטל את הודעת הקנס, וכל עוד לא בוטלה ההודעה, רואים את העורר "כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו", ואם עומדת הרשעה אין טעם להאריך את המועד על מנת להישפט. ראו בעניין זה דבריו של כבוד השופט א' א' לוי ברע"פ 9540/08 עופר מוסברג נגד מ"י (ניתן ביום 8.1.09): "מששולמה הודעת הקנס שהומצאה למבקש, השתכללה הרשעתו בעבירות בהן הואשם. אכן, סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר למשלם הקנס לעתור - אף לאחר ביצוע התשלום - לתובע המשטרתי כדי שתבוטל הודעת הקנס, אולם לשם כך קצב המחוקק פרק זמן של 30 ימים בלבד ממועד המצאתה של ההודעה. המבקש לא פעל במסגרת זמנים זו, ואף לא בגדרי הזמן שהוקצב להגשת ערעור. משכך, נוכח היותה של הרשעת המבקש חלוטה, לא ניתן להשיג עליה באמצעות ערעור, ראשון או שני". (3) לכאורה, יכול ואי ביטול החלטת בית משפט קמא יגרום עיוות דין לעורר, שמא אכן מאן דהוא נהג ברכבו של העורר, ולא יהא זה ראוי שיענש בשל עוונו של אחר. אלא שבעניננו, העורר לא פעל כנדרש, והעדיף להמתין בחיבוק ידיים לאורך תקופה של כשנה מיום שלטענתו שלח בקשת הסבה למשטרה ולא בירר מה עלה בגורל הבקשה. לרשות העורר עמד פרק זמן ארוך, כדי למנוע את עיוות דינו, לפיכך אין לו להלין אלא על עצמו בלבד. יפים לענייננו דבריו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"פ 40655/07 גרשון אבני נ' מ"י (ניתן ביום 19.12.07): "אמת הדבר, שהמערער הודיע למשטרת ישראל ביום 25.3.07 על כך שהוא לא נהג ברכב וביקש להעביר את הדו"ח על שמה של מי שנהגה בפועל ברכב. הודעת המערער נשלחה לפני המועד שנקב בדו"ח העבירה לדיון בבית המשפט. אולם, הדין בעניין זה לא ברור. משלא פנה המערער במועד כאמור, הרי שגם הפניה לבית המשפט נתונה למגבלות של זמן. הבקשה להישפט צריכה להיעשות בתוך 90 יום. בעניין דנן, המערער היה צריך לפנות לבית המשפט במקביל לפנייתו למשטרת ישראל, ולבקש להישפט, וזאת הוא לא עשה". העובדה כי המערער בחר להגיש בקשה להסב הדו"ח על שם אחר, למשטרת ישראל, אין בה כשלעצמה כדי לעצור את מרוץ הזמן הקבוע בחוק סדר הדין הפלילי יכול היה העורר לבחור בדרך הנקובה בסעיף 229 א (2) לחסד"פ במקביל ולהגיש בקשה מתאימה לבית המשפט. לא עשה כן, לא יחשב הדבר כנסיבות מיוחדות המצדיקות הארכת מועד (ראה לעניין זה ע"פ (באר שבע) 4366/07 ליסטר ניר נגד מ"י (ניתן ביום 29.10.07). (4) עוד אוסיף ואומר, ההלכה הנלמדת מן הפסיקה לעיל הינה, כי בקשות להארכת מועד להישפט, נדחו פעמים הרבה אך ורק בגין חלוף הזמן ללא שדנו כלל בשאלת עיוות הדין. די היה בכך שלא נמצאו נסיבות המצדיקות מתן אורכה. ו. סופו של דבר: מששולם הקנס, השתכללה הרשעתו של העורר בעבירה בה הואשם. העורר לא פעל במסגרת הזמנים הקבועה בסעיף 229 לחסד"פ, ואף לא בגדרי הזמן שנקבע להגשת ערעור על אותה הרשעה. משכך הפכה ההרשעה לחלוטה, לא ניתן להשיג עליה עוד בוודאי שלא בדרך שהוגשה כערר. יתרה מזו גם לגופו של עניין העורר לא הציע כל נימוק או הסבר מדוע לא הגיש את הבקשה להישפט במועד, אין בפני נימוקים המצדיקים הארכת המועד. לפיכך דין הערר להידחות. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. ניתן היום כ"ז באייר, תשס"ט (21 במאי 2009) בהעדר. מוניץ נחמה, שופטת משטרהמשפט תעבורההסבת דוח / קנס