עדות שקר של שוטר

פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. עד לשנת 1997 שירת העותר כקצין משטרה, ובין תפקידיו שימש ראש מחלק בילוש ביחידה המרכזית בתל-אביב. בשנת 1996, בפסק-דין שעניינו אישום ברצח בתיק בו היה העותר ראש צוות החקירה, מתח בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביקורת נוקבת על העותר בקובעו כי נכשל בעדות שקר. תוצאותיה הקשות של קביעה זו לא איחרו לבוא: העותר הועבר מן התפקיד אותו מילא באותה עת והוחזר למחלקת הסגל לצורך שיבוצו מחדש. שום יחידה לא רצתה או לא יכולה הייתה לקלטו, ושוב לא נמצא לעותר מקומו בשורות המשטרה. לבסוף עלה על הפרק רעיון, כי ישוחרר מן השירות קודם זמנו - והוא בן 42 בלבד - תוך הבטחת זכאותו לקבלתם של גמלה מוגדלת ומענק פרישה מלא, וכך היה. בד בבד, הועמד העותר לדין באישום של מתן עדות שקר. משפטו הסתיים בשנת 2002, בזיכוי מחמת הספק. עם זיכויו פנה העותר בבקשה לשוב לשורות המשטרה, ומשלא נענה הגיש לבית-המשפט המחוזי תביעה לסעד הצהרתי, הקובע כי אולץ לפרוש מן המשטרה שלא כדין ועל כן בטלה פרישתו מיסודה. בשנת 2004 נמחקה התובענה מחוסר סמכות עניינית, ואו-אז הוגשה העתירה שבפנינו. 2. בעתירתו שב העותר וטוען כי הפרישה מן השירות נעשתה שלא מרצונו, והיא פרי אילוץ אשר נכפה עליו תוך הטעייתו באשר לזכויותיו. לדבריו, הליך הפרישה היה נגוע בפגמים פרוצדוראליים ומהותיים כאחד: לא ניתנה לו זכות טיעון נגד ההחלטה לסיים את שירותו; בראיון הפרישה הפנתה כלפיו ראש אגף כוח האדם במשטרה איום כי אם לא ייעתר להצעה לפרוש יורע מצבו במידה ניכרת; סיכום הראיון - ממנו עולה כאילו רעיון הפרישה מקורו ביוזמה של העותר - לא שיקף כלל ועיקר את שהתרחש בפועל; והעותר הוחתם על מסמכים בלא שידע על מה הוא חותם. כל זאת, בניגוד לסדרי מינהל תקינים, בסטייה מהוראותיו של חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] התש"ל-1970, ותוך פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. העותר שב וטוען, על-כן, כי ההליך בטל מיסודו. אולם, נוכח הזמן הממושך שחלף מאז שוב אין הוא מבקש לחזור לשירות במשטרה, אלא עותר כי גמלתו וזכויות הפרישה הנלוות לה יוגדלו במידה ניכרת, וזאת באורח רטרואקטיבי למן מועד הפרישה. העותר מסביר, כי העלה את טענותיו לראשונה בפני ערכאות משפטיות כשבע שנים לאחר קרות האירועים, שכן רק אז "נתאפשר לו לברר זכויותיו מבחינה משפטית" (סעיף 30 לכתב העתירה). 3. המדינה, בתשובתה, מבקשת לנתק את הזיקה בין העמדתו לדין של העותר לבין פרישתו. לטענתה, הסתבכותו המשפטית אמנם גרמה לכך שלא נמצא לו מקום בשורות המשטרה, ואולם פרישתו לא נעשתה במסגרתו של הליך משמעתי אלא יסודה בהסכמת הצדדים כי יש למצוא למצב שנוצר פתרון המיטיב עם העותר. בדומה, מטעימה המדינה, אין כל קשר בין זיכויו של העותר לבסוף, לבין זכותו לשוב לשירות במשטרה. על רקע זה מודגש השיהוי הרב בו נגועה העתירה, המונע לטענת המדינה, כל אפשרות להזדקק לטענות העותר בחלוף זמן כה רב מאז התרחשו האירועים. לגופם של דברים נטען, כי הליך הפרישה היה תקין וכי התמונה העובדתית שונה מאד מזו שמנסה העותר לצייר. 4. לאחר שעיינתי בעתירה ובתשובה לה הגעתי לכלל דעה כי אין מנוס מדחייתה על הסף. אמנם, סבורני כי אין ממש בעמדת המדינה ולפיה לא ניתן לקשור בין החשד לפלילים שדבק באותה עת בעותר, לבין הנסיבות בהן מצא בסופו של יום את דרכו אל מחוץ לשירות. אלא שמכך אין מתחייבת המסקנה כי משנוקה העותר מחשד זה, מן ההכרח להחזירו לשירות. על מנת להקים מסקנה מעין זו נדרש היה העותר להראות, לכל הפחות, כי המשטרה נוהגת שלא כשורה בהציעה לְשוטר לפרוש מן השירות לפני שנודעו תוצאותיו של הליך פלילי המתנהל נגדו. זכרה של טענה מעין זו, שהתשובה לה אינה פשוטה כלל ועיקר והיא מגלה פנים לכאן ולכאן, אינו בא בעתירה שבפנינו וממילא אין אנו נדרשים להכריע בה. 5. אף עניינו הקונקרטי של העותר אינו מגלה עילה להתערבותו של בית-משפט זה. ראשית, נמצא אתה תוהה מדוע המתין עד לזיכויו קודם שהעלה טענות, הנושאות ממד של חומרה יתרה בעניין האופן בו נהגה בו המשטרה. טענות אלו צריך היה להעמיד למבחן מייד עם קרות האירועים. ואם תאמר כי העותר חשש להעלותן אז, פן יסכל הדבר את הסיכום המיטיב שהושג בעניינו - ואין העותר טוען כך, שכן לגרסתו כלל לא רצה בסיכום זה - היה בידו להמתין עד שהסיכום יהפוך חלוט בטרם יחשוף את העוול שלדבריו נעשה לו. השיהוי הכבד מעלה יותר משמץ של ספק באשר לכנות טענותיו של העותר כיום. ההסבר שבפיו לשיהוי זה אינו מניח את הדעת. סביר יותר, כי בחר שלא להעלות טענותיו מייד עם קרות האירועים משיקוליו-הוא. ברי, כי שאלת חפותו, שטרם הוכרעה באותה עת, הייתה נדבך מרכזי בשיקולים אלה. ייתכן כי סבר שבפרישתו בתנאים שהוצעו לו, גלומה הטבה אשר ספק אם יזכה בה בנסיבות אחרות. והנה, עם זיכויו, אפשר שספק החל מקנן בלבו, שמא לא כלכל נכון את צעדיו המקצועיים והפיננסיים. ספק זה, כמובן, אין בו כדי להקים לעותר עילה לקבלת סעד מבית-משפט זה. 6. שנית, פרק הזמן הארוך שחלף מאז פרש העותר מן המשטרה, אינו מאפשר עוד לבחון כראוי את טענותיו העובדתיות באשר לתקינות ההליך שנערך לו. בנסיבות אלו, וכל עוד לא גיבה העותר את דבריו בראיות של ממש, לא ניתן אלא להניח - תוך החלתה של חזקת התקינות המינהלית - כי בהליך זה לא נפל פגם הדורש את התערבותנו. 7. יתרה מכך, הסעד המבוקש בידי העותר אינו הולם עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק, ואף אינו עולה בקנה אחד עם הטענות שעליהן מבוססת עתירתו. שכן, אם פגם נפל בהליך הפרישה, המחייב את בטלותו מכל וכל, כיצד זה מבקש העותר לרפאו ולהכשיר בדיעבד את ההליך, בשינוי אחד - קביעתם של תנאי פרישה טובים יותר? בכך משמיט העותר עצמו את הבסיס לטענותיו. העותר לא הצביע איפוא על כל עילה להתערבותו של בית-משפט זה בהליך שננקט בעניינו, ועל יסוד זה אנו דוחים את עתירתו על הסף. משטרהעדות שקרעדותדיוןשוטר