1. העותר הנו אזרח ישראלי יליד שנת 1954. לדבריו, יצא את ישראל לפני קרוב ל-20 שנה, ביום 6.11.90, באמצעות דרכון זר, ומאז לא ביקר בארץ. במערכת ביקורת הגבולות רשומה כניסת העותר לישראל ביום 21.10.90 ואילו יציאתו ממנה אינה רשומה. העותר החזיק בדרכון ישראלי שהוצא בשנת 1999 בשגרירות ישראל בניו-יורק והוארך מפעם לפעם בנציגויות ישראל בחו"ל. ההארכה האחרונה הייתה עד ליום 11.2.09, מועד בו תמה תקופת הדרכון המרבית של 10 שנים כאמור בסעיף 4(א) לחוק הדרכונים, תשי"ב-1952 (להלן - החוק). בקשת העותר למתן דרכון חדש בנציגות ישראל בחו"ל סורבה, והוא הופנה למשרד הפנים בישראל. בתום מגעים בין ב"כ העותר למשרד הפנים, ובכלל זה פגישה שהתקיימה ביום 4.6.09 בין ב"כ העותר לממונה מרשם ודרכונים, הוחלט לתת לעותר "דרכון לשנה אחת, בפרק זמן זה עליו לממש ביקור בארץ" (מכתב משרד הפנים מיום 14.6.09). בהתאם להחלטה זו הונפק לעותר ביום 11.7.09 בנציגות ישראל בשוויץ דרכון שתוקפו עד ליום 8.7.10. בקשת העותר להארכת תוקף הדרכון מעבר למועד זה סורבה. משרד הפנים מסכים להעניק לעותר בשלב זה רק תעודת מעבר לצורך הגעה לישראל תוך 6 חודשים, כאשר עם הגעתו לישראל יוכל העותר להגיש בקשה לחידוש דרכונו. נגד הסירוב האמור הוגשה העתירה. 2. משרד הפנים מבסס את סירובו על החלטת ממשלת ישראל מס' 303 מיום 23.2.64, הקובעת: "לא יינתנו שירותים במסגרת חוק הדרכונים - פרט לדרכון או לתעודת מעבר לשם שיבה לישראל בלבד, למי שנמצא בחו"ל חמש שנים רצופות, אלא אם כן נרשם בנציגות ישראל במקום מגוריו לפחות פעם בכל שנה...". העותר לא מילא אחרי תנאי זה ולא נרשם בנציגות ישראל במקום מגוריו מידי שנה. מכאן דרישתו של משרד הפנים שהעותר יגיע לישראל לצורך הארכת דרכונו. העותר דוחה דרישה זו. לדבריו, "בשלב זה ובזמן הקרוב" לא יוכל להגיע לישראל "וזאת עקב אילוצים כלכליים, עסקיים ומשפחתיים כאחד". בה בעת, העדר דרכון ישראלי פוגע קשות בחופש התנועה שלו לפי סעיף 6 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וביכולתו למעבר בין המדינות לצורך ניהול עסקיו. לטענת העותר, התנאי שנקבע בהחלטת הממשלה בדבר רישום בנציגות ישראל בחו"ל מידי שנה אינו מבוסס על טעם ענייני כלשהו בשים לב לנסיבותיו האישיות ואף אינו מופיע לא בחוק ולא בתקנות שהותקנו מכוחו. אמנם סעיף 6א(א) לחוק מקנה לשר הפנים סמכות לקבוע "באישור הממשלה ולאחר התייעצות עם ועדת הפנים של הכנסת... בתקנות את המקרים שבהם לא יינתן דרכון לאזרחים ישראליים הנמצאים בחוץ-לארץ ולא יוארך תקפו של דרכון שבידם, אלא לצורך שיבתם לישראל". אלא שתקנות כאמור לא נקבעו, ואילו תקנה 3(2) לתקנות הדרכונים, תש"ם-1980 קובעת כי כאשר "המבקש נמצא בחוץ-לארץ" תוגש בקשתו למתן דרכון או להארכתו "בנציגות הדיפלומטית או הקונסולרית של ישראל, או של מדינה המייצגת את עניניה של ישראל, הקרובה למקום המגורים של המבקש". בכל מקרה, מוסיף העותר וטוען, אין להחיל עליו את התנאי האמור לפי החלטת הממשלה, וזאת לאור הוראת התקנון הקונסולרי משנת 1999 הקובעת כי החלטת הממשלה אינה חלה על "אזרח המקיים קשר עם ישראל, השוהה בחו"ל ברציפות 5 שנים (או יותר מ-5 שנים)". לטענת העותר, מתקיימות לגביו 3 חלופות הנחשבות לפי התקנון הקונסולרי לקיום קשר עם ישראל: אחד מילדיו הבוגרים משרת בצה"ל; העותר הנו פעיל למען ישראל; ובת זוגו מגיעה לעיתים לביקורים בישראל. עוד טוען העותר כי כאשר חידש בעבר את הדרכון בנציגויות ישראל בחו"ל לא נאמר לו כלל כי יהיה עליו להירשם כל שנה בנציגות ישראל במקום מגוריו. כמו כן, בא-כוחו מסר לנציגת משרד הפנים שמות של 2 אנשים שדרכונם הישראלי הוארך בחו"ל למרות ששהותם שם נמשכה יותר מ-10 שנים ללא כל ביקור בנציגות ישראל. ההתייחסות השונה אל העותר מהווה, לפי הנטען, הפלייה פסולה. לבסוף טוען העותר כי בפגישה שבא-כוחו קיים ביום 25.5.10 עם מנהלת מחוז ירושלים באגף למרשם ודרכונים במשרד הפנים ניתנה לו הבטחה שלטונית מחייבת לכך שדרכונו יוארך למשך שנה נוספת. 3. לאחר שעיינתי בחומר שבתיק, לרבות בתגובה המקדמית של המשיבים ובתגובת המשיבים לבקשה לצו ביניים, הגעתי למסקנה כי העתירה, על פניה, אינה מגלה עילה להתערבותו של בית משפט זה ולפיכך יש לדחותה על הסף. כאמור, החלטת משרד הפנים מבוססת על החלטת הממשלה משנת 1964. כל טענה שיש לעותר נגד החלטת הממשלה אינה יכולה להישמע בבית משפט זה, שהוסמך לדון בעתירות מינהליות נגד החלטה של רשות מינהלית לפי חוקים שונים בעניין מינהל אוכלוסין - ובכלל זה חוק הדרכונים, תשי"ב-1952 - "למעט החלטות הממשלה בענייני מינהל אוכלוסין ועובדים זרים" (פרט 12 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000). ממילא, נקודת המוצא לדיון במסגרת הנוכחית הנה שהחלטת הממשלה חוקית ומחייבת את משרד הפנים, ושאין בידי העותר לתקוף את ההחלטה בטענה כלשהי: לא בטענה של העדר השתקפות ההחלטה בחוק או בתקנות; לא בטענה של חוסר סבירות והעדר שיקולים ענייניים התומכים בדרישה לרישום בנציגות ישראל בחו"ל מידי שנה; ולא בטענה של פגיעה בחופש התנועה (אם כי יוער במאמר מוסגר שסעיף 6 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע את זכות היסוד ליציאה מישראל ולכניסה אליה בלבד, ובזכות זו אין החלטת משרד הפנים פוגעת כל עיקר שהרי העותר יוכל להיכנס לישראל בתעודת מעבר ובהגיעו לישראל לבקש את הארכת תוקף דרכונו על מנת לצאת את הארץ). 4. נותרו אפוא לדיון רק טענותיו של העותר בנוגע ליישום החלטת הממשלה על ידי משרד הפנים. גם טענות אלו אינן מגלות על פניהן עילה להתערבות בית המשפט. הטענה לתחולת החריג הקבוע בתקנון הקונסולרי מבוססת על ההנחה שהעותר עונה על אחת או יותר מהחלופות הקבועות שם ל"קיום קשר עם ישראל". חלופות אלה מתייחסות כולן לחריג שבו המבקש הנו "אזרח המקיים קשר עם ישראל" (ההדגשה הוספה). ככאלה צריכות הן להתקיים במבקש בזמן הווה. מהבחינה הזו אין בעתירה כל ביסוס של החלופות להן טוען העותר. כך, החלופה בדבר היות "אחד מילדיו הבוגרים משרתים בצה"ל" נשללת כבר בשל כך שבנו של העותר, מתן, שהנו כיום בן 24, שירת בצה"ל בעבר (סעיף 6 לעתירה), שלא לדבר על כך שהעותר עזב את ישראל כשילד זה, שנותר בישראל, היה בן 4 שנים ומאז העותר לא שב לבקרו בישראל; החלופה בדבר היות המבקש "פעיל למען ישראל או התנועה הציונית" אינה נתמכת במסמך כלשהו פרט לטענה הלאקונית (בסעיף 9 לעתירה) לפיה העותר "ממשיך לפעול למען מדינת ישראל לרבות בתרומות נדיבות בעילום שם לגורמים שונים" (ויצוין כי משרד הפנים דרש יותר מפעם אחת מב"כ העותר להציג מסמכים המוכיחים את תרומתו הייחודית של העותר למדינה אך הדרישה לא נענתה); ולבסוף, החלופה הדורשת ש"אחד מבני המשפחה הגרעינית ביקר בישראל" אינה יכולה לבוא על סיפוקה בטענה גרידא ש"בת זוגתו מגיעה לעיתים לישראל" (סעיף 10 לעתירה), ללא כל מיקום בזמן של אותה הגעה, וכאשר לפי טענת המשיבים הביקור האחרון של בת הזוג בישראל היה לפני 12 שנה, בשנת 1998. אשר לטענת ההפליה, בידוע הוא כי תנאי להעלאת טענה כזו בבית המשפט הנו הפניה למקרים הפרטניים החושפים לפי הנטען יחס שונה אל אחרים במצב שווה. העותר נמנע מלנקוב בעתירתו בפרטי המקרים שטופלו לשיטתו באופן שונה על ידי משרד הפנים, והסתפק בטענה כי מסר את פרטי האנשים לנציגת משרד הפנים. מכל מקום, מאחר שמקובל על העותר כי החלטת הממשלה כפופה לחריגים כמפורט בתקנון הקונסולרי, אין בעצם קיומם של מקרים בהם אושר חידוש או הארכה של דרכון בחו"ל למי שאינו מקיים את תנאי החלטת הממשלה כדי להצביע על הפליה אסורה. העותר לא קיבל כל החלטה או הבטחה כתובה ממנהלת מחוז ירושלים באגף למרשם ודרכונים. משרד הפנים הכחיש במכתב מיום 24.6.10 את גרסת העותר בנוגע למה שנאמר בפגישה מיום 25.5.10. העותר לא הציג כל ראיה לתמיכה בגרסתו: מאחר שהעותר לא נכח באותה פגישה ולא ציין בתצהירו את מקור ידיעתו לגביה, ואילו תצהיר מטעם הנוכח בפגישה לא ניתן, אין ערך לתצהיר העותר בנדון. כל המכתבים שיצאו ממשרד הפנים מצביעים דווקא על גישה הפוכה של נציגי המשרד, לפיה אם העותר לא יגיע לישראל עד לתום תקופת הדרכון שניתן לו בשנת 2009 לשנה, דרכונו לא יוארך (ראו מכתבים מיום 14.6.09, 4.11.09 ו-24.6.10). בכל מקרה, אפילו מהתיאור הניתן בעתירה ניתן להיווכח שאין מדובר בהבטחה שלטונית שנותנתה התכוונה להקנות לה תוקף משפטי מחייב, שהרי לדברי העותר (בסעיף 2 לעתירה) בפגישה מיום 25.5.10 נציגת משרד הפנים "הציעה לפנים משורת הדין לחדש את דרכונו של העותר למשך שנה נוספת" (ההדגשה הוספה). יתרה מכך, בעקבות אותה פגישה לא נשלח על ידי העותר מכתב לנציגת משרד הפנים שנכחה בה אלא (ביום 15.6.10) מכתב לממונה מרשם ודרכונים שלפי העולה מהעתירה לא נכחה בפגישה. 5. בשולי הדברים יצוין כי לפגישה מיום 4.6.09 בין ב"כ העותר לממונה מרשם ודרכונים קדמו מכתבים של ב"כ העותר מהם ניתן היה להבין כי העותר מסוגל ומוכן להגיע לישראל במהלך השנה העוקבת (ראו המכתבים מיום 29.3.09 ומיום 19.5.09). האמור במכתבים אלה עולה בקנה אחד עם החלטת משרד הפנים כמפורט במכתב מיום 14.6.09 - שההחלטה נשוא העתירה הנוכחית אינה אלא המשך שלה - לדרוש את הגעת העותר לישראל במהלך השנה שבה חודש לאחרונה דרכונו. העותר לא הציג כל פירוט וכל הסבר קונקרטי לסירובו הנוכחי להגיע לישראל לצורך חידוש דרכונו פרט לטענה הכללית והסתמית בדבר קיומם של "אילוצים כלכליים, עסקיים ומשפחתיים" המונעים בשלב זה ובזמן הקרוב את הגעתו לישראל (סעיף 1 לתגובת העותר מיום 2.8.10). לעומת זאת, במכתבי ב"כ העותר למשרד הפנים מיום 15.6.10 ומיום 20.6.10 דובר על "טעמים משפחתיים, עסקיים ובריאותיים". מה פשרם של אילוצים אלו? מתי נולדו? מדוע אין בהם לאפשר את הגעת העותר לישראל אפילו לזמן קצר? מדוע לא היה בהם למנוע את התכנון בדבר הגעת העותר לישראל בשנת 2009? מה השתנה מאז? כיצד ומדוע תוך פחות מחודשיים התחלפו האילוצים הבריאותיים באילוצים כלכליים? זאת ועוד: לצד טענת העותר כי אי-הארכת תוקף דרכונו הישראלי מונעת ממנו לעבור ממדינה למדינה, נטען על ידי העותר (בסעיף 7(ג) לעתירה) כי יציאתו מישראל ביום 6.11.90 (שכאמור אינה רשומה בביקורת הגבולות) נעשתה באמצעות דרכון זר. של איזו מדינה היה אותו דרכון זר? מה מונע מהעותר להשתמש בו כעת? אם אותו דרכון פקע או בוטל ולא חודש - מתי ומדוע? כל השאלות הללו נותרו בלא מענה באופן המעיב על מהלכי העותר. 6. לאור כל האמור העתירה נדחית. העותר ישלם למשיבים הוצאות בסך כולל של 5,000 ₪. ניתן היום, ח' אלול תש"ע, 18 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים. משרד הפניםדרכון