התביעה 1. בקשתה של הגב' בקיה טינא תחיה ("התובעת") לחדש את תשלום גימלת אשת אסיר ציון ("הגמלה") נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי ("הנתבע") במכתבו מיום 17.7.08. מכאן תביעתה בפנינו. 2. הנימוק לדחיית תביעתה של התובעת לגמלה, כפי שפורט בכתב ההגנה, הוא: התובעת מוכרת כידועה בציבור של מר טרקין מנגיסטה ("מר מנגיסטה") ועל כן ובהתאם לסעיף 17(ג)(2) לחוק התגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, התשנ"ב - 1992 ("חוק התגמולים"), אינה זכאית עוד לגימלה. רקע, השתלשלות העניינים וטענות הצדדים: 3. א. התובעת עלתה לישראל מאתיופיה בשנת 1984. באותה תקופה נעלם בעלה דאז, מר אדיסו ציקלו ("מר ציקלו") בסודן (פ:2, ש: 17-20). ב. ביום 19.1.97, לבקשת התובעת, אישר בית הדין הרבני האזורי בצפת את פסק דינו של בית הדין הרבני בירושלים, לפיו התובעת מותרת להינשא כדמו"י (ת/2). ג. ב- 1.12.97 ילדה התובעת בן ("הילד"). אביו של הילד הינו מר מנגיסטה והילד נושא את שמו (פ: 3, ש: 6-9). ד. בחודש 12/00 הגישה התובעת לנתבע תביעה להכיר בה כאשת אסיר ציון (ת/1). תביעתה אושרה והתובעת החלה לקבל תגמולים. ה. במכתב מיום 12.12.02 הודיעה התובעת לנתבע, כי מיום 1.12.98 עבר אביו של הילד להתגורר עימה בביתה (ת/3). בעקבות המכתב, הודיע הנתבע לתובעת, ביום 20.11.03 , על הפסקת תשלום הגמלה (ת/4). ו. ביום 23.11.06 ביקשה התובעת מהנתבע לבטל את החלטתו לשלול את זכאותה לגמלה. במכתבה, מודה התובעת, כי היא מתגוררת עם גבר, אלא שלטענתה, הוא חי חיים כפולים - אצלה ואצל ילדיו וכי אינו מפרנס אותה ואת ילדיה (ת/5). בקשתה נדחתה במכתב הנתבע מיום 10.1.07 (ת/6). ז. ביום 1.3.07 התייצבה התובעת בפני פקידת התביעות של הנתבע והודיעה, כי נפרדה מחברה לחיים שבוע קודם לכן. לפיכך, ביקשה לחדש את זכאותה לגמלה (ת/7). ח. בחודש יולי 2008 הודיע הנתבע לתובעת, באמצעות ב"כ, כי חקירה שביצע הנתבע בחודש 12/2007 העלתה שהיא מתגוררת עם מר מנגיסטה ומגדלת עימו את ילדם המשותף. לפיכך, לא ניתן לחדש את זכאותה לגמלה. החלטה זו היא נשוא התביעה שבפנינו. 4. השאלה שבמחלוקת היא האם בדין נדחתה תביעתה של התובעת לתשלום הגמלה. לעניין זה, טוענת התובעת, כי היחסים בינה ובין מר מנגיסטה הסתיימו בחודש 3/2007 והם אינם מתגוררים יחדיו. כמו כן, התובעת נושאת בתשלומי המשכנתא על הדירה בה היא מתגוררת עם ילדיה מכספה היא; לה ולמר מנגיסטה חשבונות בנק נפרדים והם משתמשים בכרטיסי אשראי נפרדים. לטענת הנתבע, חקירה שבוצעה בחודש 12/2007 העלתה שהתובעת מתגוררת עם מר מנגיסטה מזה כשנה וחצי; השניים מגדלים יחדיו את בנם המשותף; חפציו של מר מנגיסטה נמצאו בדירה המשותפת והתובעת סיפרה במהלך ביקור החוקרים, כי אין בבעלותו של מר מנגיסטה דירה אחרת. 5. יצוין, כי בסיכומיהן התייחסו ב"כ הצדדים לזכאות התובעת לגמלה בהתאם לסעיף 17(ג)(2) לחוק התגמולים. משלא מצאנו רלוונטיות להוראות סעיף זה על אישור זכאותה של התובעת לאישור הגמלה מלכתחילה - בקשנו מהצדדים , בהחלטה מיום 10.1.10 , להודיע על פי איזה סעיף בחוק התגמולים אושרה הזכאות וכן לצרף להודעתם את החלטת הנתבע המאשרת את התביעה. ביום 7.2.10 הודיעה ב"כ הנתבע, "כי התובעת הוכרה כזכאית לתגמולים כבת זוגו של אסיר ציון שנעצר, נעלמו עקבותיו וחלפו שישה חודשים מיום מעצרו, וזאת בהתאם להגדרת "אסיר ציון" שבסעיף 1(א)(3) לחוק וסעיף 15(א) לחוק הקובע את זכאותם לתגמולים של בן זוגו וילדיו של אסיר ציון כאמור בפסקה (3) להגדרת "אסיר ציון". לפיכך, טענה ב"כ הנתבע, כי מהמועד בו הודתה התובעת במגורים משותפים עם מר מנגיסטה (12/02), אין היא עוד "בת זוג" של אסיר ציון, על כן, בדין נדחתה תביעתה לגמלה. ב"כ התובעת הגישה ביום 2.3.10 תגובתה להודעת הנתבע ובה טענה, כי משתביעת התובעת הוכרה בהתאם לסעיף 15(א) לחוק התגמולים, הרי שאין נפקות לסעיף 17(ג)(2) לעניין שלילת הגמלה, שכן סעיף זה כלל אינו חל על התובעת. עוד היא טוענת, כי סעיף 15(א) לחוק אינו קובע סייג לגבי "בת זוג" שנישאה לאחר, כפי שקובע סעיף 17(ג)(2) ועל כן, אין כל רלוונטיות לעובדה שהתובעת מקיימת זוגיות, דבר המוכחש. דיון והכרעה: 6. אסיר ציון מוגדר בסעיף 1(א) לחוק התגמולים ככל אחד מאלה: "(1) מי שהיה במאסר או שהיה ששה חודשים לפחות במעצר או בהגליה בגלל פעילותו הציונית בארץ שבה פעילות זאת היתה אסורה, והכל אם הוא אזרח ישראלי מכוח שבות ותושב ישראל; (2) מי שהיה במאסר או שהיה ששה חודשים לפחות במעצר או בהגליה בארץ אויב בגלל יהדותו או בגלל יחסי האיבה של אותה ארץ כלפי ישראל, והכל אם הוא אזרח ישראלי מכוח שבות ותושב ישראל; (3) מי שנמצא במאסר, במעצר או בהגליה בשל סיבה מהסיבות האמורות בפסקאות (1) ו- (2), או שהוא נאסר, נעצר או הוגלה כאמור ונעלמו עקבותיו וחלפו ששה חודשים מיום מעצרו, והכל אם חוק השבות, התש"י - 1950, היה חל עליו; (4) מי שהיה תושב ארץ ישראל לפני הקמת המדינה ובשל פעילותו למען הקמת המדינה היה במאסר או שהיה שישה חודשים לפחות במעצר או בהגליה והכל אם הוא אזרח ישראלי ותושב ישראל;" סעיף 15 לחוק התגמולים קובע מתי יהיו בן זוגו וילדיו של אסיר ציון, האמור בפסקה (3) הנ"ל, זכאים לתגמולים. 7. צודקת ב"כ התובעת, כי סעיף 17 לחוק התגמולים, הדן בתגמול ומענק פטירה לאלמנתו או ילדיו של אסיר ציון שנפטר ובתכוף לפני פטירתו היה זכאי לתגמול לפי סעיפים 10 או 11, כלל אינו רלוונטי לענייננו, שכן מר ציקלו לא הוכר כמי שזכאי לתגמולים. השאלה הראשונה העומדת לפתחנו, אם כן, היא האם ניתן לשלול את זכאותה לגמלה של בת זוגו של אסיר ציון שנעלם, כאשר היא שבה ונישאת. ככל שהתשובה לשאלה זו תהא חיובית, נבחן האם יש לראות בתובעת כמי ששבה ונישאה. 8. כאמור לעיל וכעולה מהודעת ב"כ הנתבע, זכאותה של התובעת לגמלה אושרה מכוח סעיף 15 לחוק התגמולים. בעוד שסעיף 16 לחוק התגמולים, הדן בתגמול לאלמנה של אסיר ציון, מחיל את הוראות פרק י"א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 ("חוק הביטוח הלאומי") לרבות סעיף 255(ב) לחוק, הקובע, בין היתר: "(ב) חזרה ונישאה אלמנה הזכאית לקצבת שאירים, תפקע זכותה לקצבת שאירים והמוסד ישלם לה מענק בשני שיעורים ..." ובעוד שסעיף 17(ג)(2) לחוק התגמולים, הדן בתגמול לתלויים ומענק פטירה, קובע: "לא ישולם תגמול לאלמנה שחזרה ונישאה, מיום שנישאה כאמור." הרי שסעיף 15 אינו קובע כיצד יש לפעול במקרה בו בת זוגו של אסיר ציון שנעלם "שבה ונישאת". ואולם, סבורים אנו, כי על אף שאין סעיף 15 לחוק התגמולים קובע הוראה דומה אין משמעותו של דבר, כי גמלה המשולמת לפיו תשולם ללא כול הגבלה ולא ניתן להפסיק תשלומה בשום תנאי. 9. א. מושכלות ראשונים הן כי "מתוך טיבו של הדבר המוסדר בחוק על ידי החוק ניתן ללמוד על תכליתו האובייקטיבית" ועל מהותו של "המוסד" המשפטי המעוגן בחוק (עבל 136/09 אלטורי קאיד נ' המוסד לביטוח לאומי, 08/03/2010). ב. במבוא לדברי ההסבר להצעת חוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, התשנ"ב - 1992 (הצעות חוק 2118, כ"ז באדר א' התשנ"ב, 2.3.1992 עמ' 252) נכתב, כי: "מטרת החוק המוצע להלן (להלן - ההצעה) לעגן מתן תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם של הרוגי מלכות בחוק מיוחד, שיהווה ביטוי של כבוד מצד מדינת ישראל לפועלם של אסירי ציון." ג. ביחס להוראות סעיף 15 לחוק התגמולים נכתב בהצעת החוק: "הסעיף קובע את שיעור התגמול שישולם לבן משפחה של אסיר ציון הנמצא במאסר או שעקבותיו נעלמו וטרם הוצהר על מותו." (ההדגשה לא במקור - ר.כ.) ד. סעיפים (ב) ו-(ג) לסעיף 15 לחוק התגמולים קובעים: "(ב) שוחרר אסיר ציון, ישולם התגמול לפי סעיף זה עד תום 12 חדשים מיום השחרור, ואם עלה לישראל תוך 12 החדשים האמורים - יימשך תשלום התגמול לבן זוגו ולילדיו ששה חדשים מיום עלייתו לישראל. (ג) אסיר ציון הזכאי לתגמול לפי חוק זה, ינוכה מהתגמול המגיע לו סכום התגמול ששולם לבן זוגו ולילדיו בעד התקופה שלאחר עלייתו לישראל, אך לא ינוכה סכום העולה על התגמול המגיע לו בעד אותה תקופה." ה. העולה במקובץ מהאמור לעיל, לדעתנו, הוא: כי התכלית שמבקש הסעיף להגשים היא, תשלום עיתי של תגמולים לבן זוגו וילדיו של אסיר הציון. העת היא כל עוד הוא מצוי במאסר וזמן קצר לאחר שחרורו (מעין "תקופת הסתגלות")- או עלייתו לישראל; חלופה הנזכרת בדברי ההסבר היא כל עוד לא הוצהר על מותו. היינו, מדובר בגמלה הבאה למלא את חסרונה של ההכנסה שהייתה מגיעה לתא המשפחתי מאסיר הציון, לולא מאסרו. ו. תכלית זו דומה במהותה לתכליתם של ההסדרים המובאים בסעיפים 16 ו- 17 לחוק התגמולים וכן לאלו של ההסדרים הנוגעים לקצבאות שאירים ותלויים בחוק הביטוח הלאומי. ז. מכאן, שאין מקום להבחין בין "בת זוגו של אסיר ציון שנעלם", אשר "שבה ונישאה" לבין "אלמנת אסיר ציון" ש"שבה ונישאה". ויפים לעניין זה דבריו של בית הדין הארצי בענין סמדר בוארון פינק (עב"ל 686/05 המוסד לבטוח לאומי נ' סמדר בוארון פינק ואח', 28.3.07), בשינויים המתאימים לענייננו: "יש לפרש את הדין הקיים מתוך התייחסות לעיקרון ההדדיות והשוויון. שוויון קיים כאשר דין זהה חל על אנשים שאין ביניהם, לעניין תכליתו של הדין, שוני רלוונטי. כשם שאין יסוד רלוונטי המצדיק הבחנה בין בת זוג נשואה לבין ידועה בציבור לעניין עצם הזכאות לקבלת קצבת שאירים או תלויים, נוכח האובדן הכלכלי הנגרם בשל פטירת בן הזוג, כך אין הצדקה לשלול הקצבה רק מאלמנה החוזרת ונישאת כדין ולא להפקיע זכאות זו מאלמנה ההופכת לידועה בציבור, הזוכה בעצם באותם תנאים. כל החלטה אחרת תיצור חוסר איזון והפלייתם לרעה של בני הזוג הנשואים כדת משה וישראל." אין זה למותר להזכיר שבעניינינו הכיר בית הדין הרבני בזכותה של התובעת להינשא. 10. משזוהי מסקנתנו, הרי עלינו לבחון אם הוכח שהתובעת ומר מנגיסטה מנהלים מערכת יחסים של ידועים בציבור, כטענת הנתבע, לכאורה רק אם כך ימצא יהיה מקום לקבוע שבדין הופסק תשלום הגמלה. אמרנו "לכאורה" שכן עוד בטרם נבחן זאת, מצאנו לנכון להתייחס לשאלה, אף כי זו לא הועלתה ע"י מי מהצדדים, האם ניתן להוסיף ולראות בתובעת כ"בת זוגו" של מר ציקלו והאם היה מקום להכיר בה ככזו מלכתחילה. כעולה מת/1, התובעת הגישה לבית הדין הרבני בצפת בקשת היתר נישואין "עקב עובדת היעלמותו של בעלה בסודן בתקופת עליתם לארץ לפני כ- 15 שנה" ולאחר שבית הדין עיין "בתיק בעדויות ובהחלטות שבו" אישר את פסק דין של בית הדין הרבני בירושלים, לפיו "האשה מותרת להינשא כדמו"י...". במאמרו "עגונות מגדלי התאומים" כתב שופט בית המשפט העליון כב' השופט ניל הנדל את הדברים הבאים: "ההלכה היהודית מקפידה בעניין הנישואין, שומרת על התא המשפחתי ואינה מתירה קיום יחסי אישות בין איש לאשת חברו. לכן אישה שיש ספק אם בעלה חי או מת, אינה מותרת להינשא, משום שעדיין היא בחזקת אשת איש, והריהי עגונה, עד שייוודע בוודאות שמת בעלה, אף שהעגונות נידונות "להיות כאלמנות חיות בקיפוח פרנסה ודוחק השעה מרעה אל רעה". ואסור להתיר אישה עגונה קודם שיתברר בוודאות שמת בעלה, מחשש של "כשלון בדבר ערווה החמורה", והעושה כן, "עבירה היא בידו, אם התיר האישה להתחתן", משום שהוא גורם "להרבות ממזרים בישראל"." (ההדגשות לא במקור - ר.כ.) (השופט ניל הנדל, עגונות מגדלי התאומים, פרשת השבוע - משרד המשפטים בעריכת א' הכהן ומ' ויגודה, כי תצא (תשס"ג). אף כי אין בפנינו אלא את החלטתו של בית הדין הרבני, מיום 19.1.97 , בלבד ו,אין בפנינו את מלוא תיקה של התובעת בבית הדין הרבני, הרי שנמצאנו למדים, שבית הדין הרבני התיר לתובעת להינשא. מכאן כנראה ששוכנע, כי מר ציקלו אינו עוד בין החיים. לפיכך, ספק אם היה מקום לראות בתובעת ביום 1.9.01 - בו אושרה תביעתה לתגמולים, כ"אשת אסיר ציון". ייתכן שהיה מקום לראותה כבת משפחתו של "הרוג מלכות", בהתאם לסעיף 14(2) לחוק התגמולים. מצאנו לנכון, להעיר הערתנו הנ"ל, שכן כפי שפירטנו לעיל, כפי שנטען בכתבי הטענות, גמלתה של התובעת אושרה מכוח סעיף 17 בחוק בתגמולים- ורק לאחר שביקשנו לברר מה היסוד לאישור הגמלה, הודיענו הנתבע שהיא אושרה מכוח סעף 15 לחוק התגמולים. אולי ראוי לשוב ולבחון זאת מחדש. 11. מכל מקום, לאור האמור בסיכומי הצדדים הנשען על הטענה שהגמלה אושרה מכוח סעיף 15 לחוק התגמולים, ולאור פרשנותינו את הוראות הסעיף הרלוונטי - נבחן עתה לגופם של דברים את טענת הנתבע, שהתובעת אינה זכאית עוד לגמלה מאחר והיא "ידועה בציבור" של מר מנגיסטה. נפסק, לא אחת, כי: "הגדרת ידועים בציבור לענייננו הינה הגדרה משפטית ולא הגדרה מילולית. בני זוג הידועים בציבור הינם כאלה, כל עוד מתקיים בהם המבחן הכפול. המבחן הסובייקטיבי של רצון לקשירת חיים יחדיו, וכפועל יוצא ממנו המבחן האובייקטיבי של ניהול משק בית משותף. לעניין הוכחת הקשר הזוגי כאמור כיוון הבחינה הוא הפוך, כלומר המבחן האובייקטיבי מעיד על קיום לכאורה של המבחן הסובייקטיבי" (עב"ל 288/08 יצחק אלימלך נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 6.4.2009 "עניין אלימלך"). ומהו משק בית משותף? "משק בית משותף אין פירושו בהכרח שיתוף קנייני בנכסים. השאלה, אם לפנינו בני זוג החיים חיי משפחה במשק בית משותף אינה עוסקת בבדיקת מערכת היחסים הקניינית שביניהם. שאלת השיתוף או ההפרדה שנהגו בנכסיהם היא שאלה נפרדת, אשר אינה קשורה לשאלת מעמדם כבני זוג. ... "מהו משק בית משותף ? לעניין זה מקובלים עלי הדברים שצוטטו בהסכמה על ידי השופט ברנזון , בע"א 621/69 .. בעמ' 619 : משק בית משותף פירושו שיתוף במקום מגורים, אכילה, שתייה, לינה, הלבשה ושאר הצרכים שאדם נזקק להם בימינו אנו בחיי יום יום כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם אם מכספו ואם מטרחו ועמלו את חלקו כפי יכולתו ואפשרויותיו ... היינו הקיום הכלכלי מושתת על שיתוף במאמצים ובאמצעים לשם קיום הצרכים הנ"ל ... ולעניין זה אין נפקא מיינה, אם יש לבני הזוג חשבון נפרד ." (ע"א 107/87 שרה אלון נ. פרידה מנדלסון, פד"י מג' (1) 431)). 12. שקילת ובחינת חומר הראיות שהובא בפנינו ובכלל זה גרסאות הצדדים, מביאה אותנו לכלל מסקנה, כי הנתבע הוכיח בסבירות גבוהה, כי בתקופה הרלבנטית לתביעה, התובעת ומר מנגיסטה היו בני זוג שהתגוררו תחת קורת גג אחת, וניהלו משק בית משותף. קביעתנו זו מבוססת על הראיות הבאות שהוכחו בפנינו: א. חוקרי הנתבע הצהירו, כי בביקור שערכו בבית התובעת ביום 31.12.07 סיפרה להם התובעת, כי מר מנגיסטה מתגורר עימה בביתה. ביקורם של החוקרים תועד בצילום וידאו (ת/9) ממנו עולה, כי התובעת אכן אמרה לחוקרי הנתבע דברים אלו - לאחר שהציגו עצמם חוקרי המוסד בפני התובעת ולאחר שבדקו את זהותו של האדם הנוסף שנמצא בבית (מר מנגיסטה), הודיעו החוקרים לתובעת, כי הגיעו בעקבות בקשתה למל"ל. התובעת הכחישה כי כתבה מכתב למל"ל ואז התנהלה בין החוקרים ובין התובעת השיחה הבאה (החל מדקה 03:23 ואילך): "ח. אתם גרים יחד? ת. כן. ח. גרים יחד. ת. שנתיים אנחנו גרים ביחד. ח. שנתיים? ת. כן. שנה וחצי, משהו כזה. אף פעם לא כתבתי מכתב שהוא לא גר איתי. ח. טוב. ת. איזה מכתב, תראה לי את המכתב שכתבתי שהוא לא גר איתי. (התובעת ומר מנגיסטה משוחחים ביניהם באמהרית) ח. תני לי תעודת זהות שלך. ת. שניה. אבל אתה יכול להראות לי את המכתב שכתבתי? ח. כן, הוא באוטו אני יכול להביא לך לראות. ת. אני יורדת. לעבודה. ח. ואיפה מר מנגיסטה עובד? ת. הוא לא עובד. ח. לא עובד. והילד שלכם, יש לכם ילד אחד. ת. כן. ח. הוא עכשיו הלך לבית ספר? ת. כן. ח. בן כמה הוא, בן 10, 11? ת. כן, 10, 10. (פונה למר מנגיסטה באמהרית) ח. ויש לו, לאדון מנגיסטה יש פה בגדים, הכל? ת. כן, אמרתי לך ששנה וחצי הוא גר איתי. ח. רק פה הוא גר? ת. שנה וחצי הוא גר איתי. הוא היה בשכירות. ח. שנה וחצי אתם גרים יחד? ת. כן. ח. פה, בדירה הזאת? ת. כן, כן. ח. ולפני כן איפה? ת. הוא גר אצל המשפחה שלו. ח. אבל שנה וחצי הוא לא גר אצל המשפחה שלו, הוא גר רק פה? ת. שנה וחצי הוא גר פה, כן. ח. פה. בסדר. אוקיי." (ההדגשות שלי - ר.כ.) לאחר מכן ירדו החוקרים בלווית התובעת מהבניין והתובעת ביקשה שוב לראות את המכתב ששלחה למל"ל. בזמן שהחוקרים מעיינים בתיק המל"ל, מספרת להם התובעת (דקה 07:06 ואילך): "ת. אני אגיד לך את האמת, אנחנו לא מסתדרים. הוא משכיר דירה וחוזר. ח. כן, אבל שנה וחצי אתם גרים יחד. ת. כן ובתוך שנה וחצי הוא לא היה גר איתי איזה חודש. חזר. אנחנו לא מסתדרים. הנה, גם עכשיו הוא רוצה לצאת. הוא רוצה לקבל... מחפש דירה. ח. (מציג לתובעת מסמך מתוך התיק) הנה, פה ב- 1.3.07 את באת לביטוח לאומי. ת. נכון, נכון. ח. ואמרת, שנפרדת ממנו. ת. כן. זה מה שאמרתי לך, חודש נפרדתי ממנו ואחר כך הוא חזר. ח. אחרי חודש חזרתם? ת. כן. זה בקשר ל...? ח. תגמולים של אסירי ציון. ת. באמת, חודש, מה שאמרתי לך... " (ההדגשות שלי - ר.כ.) אמנם, בעדותה בפנינו הכחישה את הדברים וטענה, כי אמרה לחוקרים שהוא אינו מתגורר עימה (פ: 4, ש: 22), אלא, שכאמור, הדברים תועדו בצילום וידאו והם ברורים ומפורשים. לענין זה נפסק לא אחת, כי ביה"ד רשאי לא להאמין לעדים המעידים בפניו, כאשר עולות סתירות מהותיות בין דבריהם בבית הדין לבין תשובותיהם לחוקר המוסד בדו"חות שהוגשו לבית הדין, דברים שנאמרו בהודעה לחוקר יכולים לסייע בהתדיינות כדי לעמוד על מהימנות העד, ולכן סתירה בין עדות ובין הודעה יש ליישב ולהסביר (דב"ע מא/72-0 פרידמן נ. המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יב' 309, 314).   ועוד - "ביה"ד רשאי להעדיף דברי המערער לחוקר המוסד לביטוח לאומי על פני דברים שאמר לפני ביה"ד, מה עוד שגירסותיו של המערער בביה"ד הן גירסאות מאוחרות ומשופצות". (דב"ע מח/0-42 ורטנסקי מיכאל נ. המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט' עמ' 471, 473) ב. לטענת התובעת בעדותה בפנינו, מר מגיסטה שהה בעת ביקור החוקרים בביתה ע"מ לקחת את הילד לבית הספר (פ: 4, ש: 11), אלא שגרסה זו אינה מתיישבת עם השתלשלות העניינים כפי שתועדה ב- ת/9: בצילום, נראה מר מנגיסטה יושב בסלון הבית כאשר נכנסו החוקרים. לשאלת החוקרים היכן הילד, השיבה התובעת, כי הוא יצא לבית הספר (ר' תמלול לעיל). ברי אם כן, כי גרסתה של התובעת כפי שהובאה בעדותה בפנינו אינה נכונה. ג. זאת ועוד, ב- ת/9 נראית התובעת כשהיא מתארגנת לצאת מביתה והיא אף מסבירה לחוקרים כי היא ממהרת לעבודתה. החוקרים מתלווים אל התובעת למטה, כאשר בכל אותו זמן נשאר מר מנגיסטה בבית התובעת, דבר אשר מתיישב יותר עם היותו מתגורר במקום מאשר היותו אורח. ד. בסעיף 6 לכתב התביעה מיום 7.9.08 (אשר התקבל כתצהירה של התובעת), נכתב כי מר מנגיסטה קיבל דירה מעמידר בקרית ביאליק כחצי שנה קודם לכן (היינו, 3/08) וכי לפני כן התגורר בשכירות בקרית שמואל, ואילו בעדותה בפנינו סיפרה שמר מנגיסטה מתגורר מאז 3/07 בצור שלום בדירה ציבורית שקיבל מעמיגור (פ: 4, ש: 31-32, וחזרה על הדברים בפ: 5, ש: 2), זאת, לאחר שטענה קודם לכן, כי בזמן ביקורם של חוקרי הנתבע בביתה, שכר מר מנגיסטה דירה (פ: 4, ש: 14). ה. אודות השיתוף של התובעת ושל מר מנגיסטה ניתן ללמוד גם מהעובדה שהתובעת אישרה בפני חוקרי הנתבע, כי מזה כחצי שנה מצוי ברשותה רכב הסובארו של מר מנגיסטה והיא נוהגת בו (ת/9). ו. לטענת ב"כ התובעת, ביקור חוקרי הנתבע אצל התובעת היה ביקור קצרצר, אשר נערך תוך שהתובעת ממהרת לדרכה, מבלי שנגבתה הודעה מאנשים נוספים לבד מהתובעת. אכן, מ- ת/9 ניתן להתרשם, כי התובעת מיהרה לעבודתה ואולם, התרשמנו, כי עובדה זו לא פגעה בהבנתה את מה שנשאלה ו/או בתשובותיה. התובעת הבינה את שנשאלה, השיבה לכל שאלות החוקרים ואף כי מיהרה לדרכה ביקשה מס' פעמים לראות את המכתב שחוקרי הנתבע טענו ששלחה. ז. באשר לטענה, כי לא נערכה חקירה מספקת ולא נחקרו עדים נוספים, איננו מוצאים כי יש בכך לפגום בממצאי החקירה. כאמור, התובעת סיפרה לחוקרים שמר מנגיסטה מתגורר עימה מזה כשנה וחצי, כי חפציו נמצאים בדירתה וכי אין לו דירה נוספת בה הוא מתגורר ובכך יש די. ככל שמבקשת התובעת לסתור את דבריה, הנטל לעשות כן מוטל על כתפיה. ועוד, כבר נפסק, כי אין לצפות מהמוסד לביטוח לאומי שיציב, דרך קבע, חוקר ליד ביתו של כל מבוטח, להוכחת הממצאים שהתבררו בחקירה (ראו בהקשר זה: עב"ל 1010/04 המוסד לביטוח לאומי - זהבה עמר, ניתן ביום 15.3.2005, סעיף 10 לפסק דינו של הנשיא אדלר). ח. הנה כי כן, ומשלא סיפקה התובעת כל הסבר לסתירה המהותית בין דבריה לחוקרים לבין עדותה בפנינו, אין לנו אלא להסיק מכל המקובץ לעיל, כי הגירסה שנמסרה בפנינו מהווה גרסה משופצת שנולדה לצרכי התביעה, וזאת בניגוד לגרסה שנתנה לחוקרי המוסד, שהיתה ספונטאנית וראשונית, וסביר יותר שהיא תהיה קרובה יותר לאמת. 13. לאור כל האמור לעיל, מצאנו כי יש לראות בתובעת ובמר מנגיסטה כמי שמנהלים קשר של ידועים בציבור (נכון למועד חקירת המל"ל). 14. לנוכח פסיקת בית הדין הארצי בעניין פינק, כי: "אין מנוס מלקבוע כי הבחנה בין אלמנה המקבלת קצבה, אשר הקימה תא משפחתי חדש, שלא בהתאם לדרישות הדת וההלכה, לבין אלמנה שחזרה ונישאה כדין, וזאת לאחר בחינת הראיות והוכחה כי ניתן לראות את בני הזוג כידועים בציבור, אינה עולה בקנה אחד עם תכלית הדין ומגמותיו." אנו קובעים כי יש לראות בתובעת כמי ששבה ונישאה ועל כן, בדין נשללה זכאותה לגמלה. יודגש, כי פסק הדין בעניין פינק ניתן ביחס לגמלאות המשתלמות מכוחו של חוק הביטוח הלאומי ולא חוק התגמולים ואולם, משעסקינן בחוק מתחום הבטחון הסוציאלי, יש מקום להקיש ממנו גם לענייננו. 15. סוף דבר:   על יסוד הנימוקים בפסק דין זה, נדחית תביעתה של התובעת, מהטעם שלא ניתן לראות בה "בת זוג" של אסיר ציון שנעלם ולחלופין, יש לראותה כאלמנה ששבה ונישאה. אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ז סיון תש"ע, 30 מאי 2010, בהעדר הצדדים. נציגת ציבורעפרה פוגלהוט נציג ציבוראילנה מיכלסון ר. כהן - נשיא,אב"ד בית סוהר / כלאאלמנות / אלמניםאסיריםאסירי ציון