החלטה זוהי בקשה לקבלת הוראות למכור בקר פולש שהמשיבים טוענים לבעלות עליו לאחר שהועבר על פי בקשת המבקשת שבית המשפט נעתר לה ב- 6/1/04, לתחנת ההסגר בבאר שבע ואת כספי המכירה להחזיק כפקדון. כן מבוקש צו מניעה זמני המונע מהמשיבים להיכנס לשטחי חוות כרי דשא. המשיבים לעומת זאת ביקשו להורות למבקשת לחדול מכל מעשה שיש בו כדי לחבל בבירורה של העתירה המינהלית שהוגשה על ידם עוד ב- 6/4/03 לביטול תוצאות המכרז שהתייחס להרשאת רעיה בחוות כרי דשא. בקשת המבקשת נסמכה על העובדות הבאות: "א. ביום 5/1/04 פעלה המשיבה לתפוס בקר פולש בשטחי חוות כרי דשא, וזאת באמצעות הסיירת הירוקה ובאבטחתה של משטרת ישראל וחברת אבטחה פרטית. ב. עיתוי הפעולה נבחר בתיאום עם משטרת ישראל ובהתאם למועדים המתאימים לה ובהתאם לכוחות העומדים לרשותה. ג. עובר לפעולה זו היה אמור להתבצע מבצע תפיסה כאמור ביום 10/12/03, אך מבצע זה לא יצא לפועל, מאחר שאלמונים רעולי פנים, הוציאו הבקר הפולש מתחומי החווה בשעות הלילה של יום 9/12/03. ד. עובר לביצוע תפיסת הבקר הפולש קדמו תצפיות רבות בהם נראה הבקר הפולש. פלישות אלה היו תחילה ליליות וקצרות, ולאט לאט נמשכו על פני זמן רב יותר ואף לתקופות ממושכות. ה. לאחרונה, שהה הבקר הפולש בשטחי החווה, בעיקר בחלקות 13 ו- 14 של החווה, החל מיום 15/12/03 ועד למועד תפיסתו של בקר זה. ו. המשיבה לא פעלה בשום פנים ואופן בשטחי מרעה שכנים, וגם לא במרעה של משפחת עלי. ז. לאחר שנתפס הבקר הפולש בחווה וכונס למכלאה המצויה בחווה על פי החלטות בית משפט נכבד זה, נקרא המבקש 1 לזהות הבקר,וציין כי הוא טוען לבעלות בבקר, אך הבקר נתפס בשטח המרעה של משפחת עלי". עוד טענה המבקשת כי הבקר הפולש שנאסף בחווה מנה כ- 90 ראשי בקר; בתחנת ההסגר בבאר שבע נספרו 77 ראשי בקר בוגרים ועוד 18 עגלים ועגלות מגיל ימים אחדים עד ½ שנה. המבקשת טענה כי הבקר הפולש גרם לחווה נזקים כבדים, כולל מניעת ביצוע תוכניות מחקר ממומנות. פלישות הבקר לוו במעשי חבלה לרכוש החווה ובעיקר לגדרותיה וכן גרמו נזק למרעית הטבעית הגדלה בחווה. תפיסת הבקר נשוא בקשה זו נעשתה בהתאם להחלטות בית המשפט מיום 22/6/03, מיום 24/6/03 ומיום 16/7/03 שקבעו כדלקמן: א. ביום 16/6/03 קבע בית המשפט בבש"א 223/03 אשר בעת"מ 153/03 בבקשה דחופה למתן צו הצהרתי זמני לפיו המבקשת אינה רשאית לתפוס עדר בקר של המשיבים לפי חוק השבת אבידה, תשל"ג-1973: "לשמיעה ב- 22/6/ שעה 08:30 עד אז אין לתפוס אלא על פי צו ביהמ"ש ואין לשחוט". ב. ביום 24/6/03 לאחר דיון במעמד שני הצדדים, ניתנה החלטה המבוססת גם על הצהרת ב"כ המשיבים לפיה אין בקר של המשיבים פולש או יפלוש לחוות כרי דשא, הקובעת: "ההחלטה מיום 16/6/03 תעמוד בתוקפה עד למתן החלטה אחרת". ג. ביום 16/7/03 התקיים דיון בבקשת המבקשת לבטל את צו המניעה הארעי שניתן ביום 16/6/03 ולקביעת דיון בבקשה זו ובבקשת המשיבים הנזכרת בס"ק א. לאחר דיון בו טענה המבקשת לקיום פלישות חוזרות ונשנות של בקר לחווה תוך פגיעה בזכויותיה הקנייניות ותוך התנהגות חסרת תום לב של המשיבים המצהירים בכל פעם הצהרה אחרת לעניין שייכות הבקר אליהם לפי צורכיהם. ניתנה החלטה זו: "לפיכך, אשנה את הצו שניתן ביום 16/6/03 באופן שאם יתברר כי בחווה רועה בקר שיש חשד שהוא שייך למבקשים, ניתן יהיה להביא אותו לתחנת ההסגר בחווה לצורך זיהוי סופי שלו ומיד תוך 24 שעות להגיש הודעה לבית המשפט וכן למבקשים ולבקש החלטה מה יעשה בבקר הנ"ל". ד. להחלטה זו נוספה החלטה שניתנה באותו יום בה נאמר: "החלטה שנתתי היום... תעמוד בתוקפה בכפוף לשינוי הבא: ב"כ המדינה טענה כי בעבר היו מקרי אלימות כאשר ניסו להכניס את הבקר של המבקשים להסגר בחווה ולכן היה צורך להעבירו לבאר שבע. לכן באם תפרוץ אלימות, יזעיקו אנשי משרד החקלאות את המשטרה ובחסותה יהיו רשאים להעביר את הבקר לתחנת ההסדר בבאר שבע לצורך זיהוי ויודיעו כאמור לעיל. מן הראוי לציין, כי במידה ויסתבר שהעותרים מפרים הצהרת בא כוחם ב- 24/6/03 לפיה: "עדר הבקר של מרשו איננו פולש לחווה ואין בחוותו לפלוש לחווה. הצהרה זו נעשית בשם שני המבקשים מוחמד וסעוד הייב" יבוטל על אתר צו המניעה הארעי". המבקשת תומכת בקשתה למכור את הבקר, בחוק השבת אבידה, התשל"ג - 1973, מאחר ולטענתה המשיבים לא הוכיחו כי הבקר שייך להם. 1. אני דוחה את הטענה כי הבקר איננו שייך למשיבים, הטענה מנוגדת באופן ברור לתצהירים שהוגשו, הן על ידי המבקשת והן על ידי המשיבים ומוטב היה לה אילולא נטענה. 2. השאלה העומדת בפני הינה האם יש מקום להורות על מכירת 90 ראשי הבקר הפולש? הבקר נתפס על ידי המינהל בתוקף זכות העכבון שארית פליטה של הזכות שהיתה קיימת במשפט האנגלי עוד לפני הכיבוש הנורמני ושאפשרה לאדם לעשות דין לעצמו במקרים מסויימים. מדובר באחריות החפץ להבדיל מאחריותו של אדם כנהוג בדיני נזיקין. זכות זו אפשרה לבעל מקרקעין לתפוס חיה שפלשה שלא כדין לרשותו ולעכבה תחת ידו עד אשר יבואו בעליה ויפדה אותה על ידי תשלום הנזק שנגרם לו. זכות זו ידועה במשפט האנגלי בשםDistress damage feasant . סייג לזכות התפיסה הינו כי אין הניזוק רשאי לתפוס את החפץ כשבעליו איננו והוא משתמש בו בשעת מעשה, מאחר ותפיסה כזו עלולה לגרום להפרת השלום. זכות התפיסה איננה נותנת בידי הניזוק את הכוח לקבוע באופן שרירותי את שיעור הנזק שנדרש לפדיון החפץ. 3. כך נקבע בעניין זה בע"פ 2/73 שמעון סלע נ' מדינת ישראל פד"י כ"ח (2) עמ' 371: "הדין האנגלי הוא שתופס החיה חייב להחזיקה כך שלא תוכל לברוח עד שיבוא בעליה ויפדה אותה, אבל אין הוא התופס קובע את שיעור הנזק, אלא בעל החיה חייב לנקוב בסכום שהוא מוכן לשלם, ואם הניזוק מסרב לקבלו, בעל החיה פונה לבית המשפט בתביעה של Replevin ראה Glanville William, שם בע' 112, ו- Swaffer and others v- [9], 240. Mulcahy; (1934), 150 L.T. הגשת התביעה מחייב את התובע לחתום על התחייבות לשלם את הפיצוי כפי שייקבע על ידי בית המשפט, ועם חתימת ההתחייבות מחזיק בית המשפט חיה שנתפסה לבעליה, על מנת שישום לאחר מכן את הנזק. ההתחייבות באה איפוא במקום העכבון והניזוק נפרע ממנה. ואילו הדין בארץ נקבע עכשיו בסעיף 11 לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971. על פי סעיף 11 (ג) לחוק, החייב זכאי לשחרור החפץ אם נתן ערובה מספקת אחרת לסילוק החיוב. בית המשפט רשאי לשום את הנזק, אם על דרך הצהרה לפי תביעת המזיק, מכוח סעיף 34 לחוק בתי המשפט, ואם בדרך אחרת, וכוחו עמו על ידי צו ביניים להורות על השבת החפץ נגד מתן ערובה בסכום שייקבע על ידיו. וישנו עוד סייג לשימוש בזכות התפיסה. אין חבות קולקטיבית באחריות-חפץ. עדר שעלה על רכוש הזולת, כל חיה אחראית רק כדי שיעור הנזק שהיא עצמה גרמה, ונזק זה טעון ראיה, ראה, [10], (1702. Edwards. Vaspor v.; (גם בסייג זה יש כדי להרתיע את התופס מלהעמיד דרישה מוזגמת". בפסק הדין Watkinson v. Hollington The law Times vol 169, 358 dec. 4 1943 נאמר כי הסיבה העיקרית לזכות התפיסה, היתה למנוע נזק נוסף. 4. בע"א 480/82 פד"י מ"ד (3) עמ' 35 חזר בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו על ההלכה שנקבעה בע"פ 2/73 ואמר בעמ' 41: "כידוע זכות העכבון לא קמה כדי לחנך את משיג הגבול אלא כדי להבטיח גביית הנזק, ולפי המשפט האנגלי אפילו לא אפשרי תביעה בבית המשפט כל זמן שהנכס מעוכב בידי המחזיק בקרקע וחובת הבעלים של החפץ שנתפס היא להציע תשלום בעד הנזק ורק אם בעל החזקה לא מסתפק בתשלום הזה ויש מחלוקת ביניהם, אפשר לפנות לבית המשפט ובית המשפט ישחרר את החפץ תמורת חתימה של המזיק להתחייבות לשלם אותו סכום שבית המשפט יקבע. ר' ע"פ 2/73 בעמ' 377 וכן ר' גם בספרם של LINDSELL & CLERK הנ"ל בס' 1115 ובספרו של SALMOND הנ"ל בסוף ס' 229 בעמ' 630. במדינתנו, כפי שנאמר בע"פ 2/73 [1] הנ"ל הענין מוסדר בס' 11 (ג) לחוק המטלטלין, תשל"א-1971 שאף הוא קובע, כי "החייב זכאי לשחרר את המטלטלין מן העכבון במתן ערובה מספקת אחרת לסילוק החיוב". 5. ואכן, באשר לזכות התפיסה שהיתה חלק מתרופות הקומון לוא של המשפט האנגלי נקבע כלה ונחרצה (בטרם שונה החוק האנגלי על ידי חקיקת The animals act 1971section 7 (1) ) כי זכות התפיסה איננה כוללת את הזכות למכור את הבקר אלא להחזיקו עד לקבלת התחייבות מתאימה. תפיסה ותביעה כספית לפיצויים אינן הולכות בד בבד אלא מהוות תרופות אלטרנטיביות. SALMOND & HEUSTON ON THE LAW OF TORTS 21 E.D עמ' 332, 576 ו- 578. וכן ראה מאמרו של אנגלרד העושה דין לעצמו, דיני הנזיקין מאת טדסקי עמ' 543: "לאדם המעקל את הנכס תחת ידו אין זכות למכרו; הוא אינו יכול לתבוע את נזקו בבית המשפט כל עוד הוא כובש את הנכס המזיק תחת ידו, כי העכבון בא במקום כל תרופה משפטית אחרת". העולה מן האמור הוא כי אין מקום על פי החוק בישראל למכור את הבקר הפולש שנתפס על מנת לשלם נזקים. 6. בנוסף לכך, לאור האיסור בפגיעה בקנינו של אדם ובזכותו לעסוק במשלח ידו אלא במידתיות הדרושה- לא יהא זה נכון כדי למנוע מהעותר פלישות עתידיות של עדר הבקר שלו לחוות כרי דשא - לאחר שהבקר נתפס על ידי המנהל להורות על מכירתו. זו תהא פעולה העולה על הנדרש אליה אתיחס בהמשך. יש לעותר זכות להמשיך ולעסוק במשלח ידו. לפיכך, אני דוחה את הבקשה למכור את עדרם של המשיבים. 7. כדי להחזיר את העדר למשיבים יש לעמוד על קיום שני תנאים: א. על המבקשים להצביע על שטח רעיה לבקרם. ב. על המבקשים לתת התחייבות כספית לפיצוי על נזקים שהעדר גרם לכשיוכחו. 8. שטח הרעיה - בישיבה שהתקיימה ב- 14/1/04 הודיע ברייק סלים כי למשפחתו שטח מרעה של 5,400 דונם ברמת הגולן באיזור גשר בנות יעקב שהוחכר ממינהל מקרקעי ישראל בשנת 1969. סלים ברייק מוכן לחכור את העדר של המשיבים המונה 130 ראשי בקר לתקופה של 3 שנים ומעלה ובתקופה זו יעבור העדר לרשותו ואין למשיבים כל זכויות של החזקה בו. ברייק העיד כי יש ברמת הגולן הרבה משקים ששכרו עדרים מגורם שלישי בהתאם לאישור של המינהל והסיירת. היתה לו שיחה עם הפיקוח האחראי על הנושא ולטענתם אין להם התנגדות. עדרו של ברייק מנה בשנה שעברה 320 ראשי בקר, הוא מכר 150 ולכן הוא יכול להגדיל את עדרו לאותו מספר. 9. האם יש מניעה לקבל הסדר זה בהתחשב בכך שלעותרים לא אושר עד כה שטח רעיה על ידי ועדת ההחכרות של המינהל? אבי צעירי, מנהל היחידה לשטחים פתוחים בצפון הארץ של הסיירת הירוקה, מסר לבית המשפט כי על המבקש שטחי רעיה להצביע על שטח ראוי הקרוב למקום מגוריו שבו יוכל לנהל את העדר כראוי. מידיעתו האישית ציין כי השטח הצמוד למקום מגוריו של המבקש רווי בבעלי חיים מעל ומעבר לשיעור שאפשר להחזיק בעלי חיים במרעה. בכפר טובא עצמו יש 13,000 דונם מרעה השייכים לכפר ואין אפשרות לעדרים נוספים לרעות בשטח. בטובא זנגריה יש 3 רועים עם הסכמי הרשאה שרועים באיזור הירדן ההררי. העותר איננו יכול לקבל שטח כל זמן שהוא פולש לשטחי מדינה ורועה בהם שלא ברשות ולכן המינהל מסרב לתת לו שטח מרעה. דיון בבקשה בועדת ההחכרות נמשך בדרך כלל חודש עד חודש וחצי עד לאישור. 10. ואכן, דברי מר צעירי קיבלו אישור בעמדת משרד החקלאות ובעקבותיו עמדת ועדת ההחכרות: א. "אין פתרון בנמצא היות ואין שטחי מרעה פנויים" (סעיף 4 ד' לתגובת המשיבה בבש"א 1012/04). ב. "כל עוד המבקשים מנסים להתל במשיבה, מסיגים את גבולה של חוות כרי דשא באמצעות בקר שלהם, ורומסים ברגל גסה את זכויותיה הקנייניות במקרקעין עליהם שוכנת החווה, תוך פגיעה קשה גם במחקרים המתבצעים בחווה, לא ימצא כל פתרון שהוא למבקשים(סעיף 4 ג' לתגובה הנ"ל) ג. הוראת שר החקלאות כי אין להעניק הרשאת רעיה למי שבמשך תקופה ארוכה חזר ופלש לקרקע לא לו. 11. בעקבות גישה זו, דחתה ועדת ההחכרות ביום 5/11/02 את שלוש הצעות המבקש להקצאת שטח מרעה מהנימוקים שציינה: "6. הועדה דנה בכל אחת מהצעות המבקש בכובד ראש ודחתה את כולן מן הנימוקים המפורטים להלן: אשר לחוות כרי דשא: חוות כרי דשא הינה חווה נסיונית בתחום הרעיה ומתקיים בה מחקר. גודל השטח נקבע עפ"י צרכי המחקר ואל לה לועדה להקטין שטח זה. כמו כן אין מקום להכניס לחווה עד נוסף, שאינו עונה על הקריטריונים של המחקר. אשר לשמורת גמלא - מדובר בשמורת טבע אשר אין בה אישור לרעיה. אשר לשטח ברמת הגולן - לאחר בדיקה מעמיקה של כל השטחים ברמת הגולן - בדיקה שנעשתה הן ע"י נציגי משרד החקלאות והן ע"י נציגי המינהל, הוברר כי אין כל שטח מרעה פנוי ברמת הגולן, שניתן להקצאה. לפיכך הגיעה הועדה למסקנה כי בשלב זה, אין כל שטח מרעה פנוי בנמצא. כמו כן, בנוסף לפניית המבקש ישנן מס' פניות נוספות של בעלי עדרים בטובא, אשר בקשו להגדיל להם את שטח המרעה על מנת שיוכלו להגדיל את עדרם. פונים אלו נענו בשלילה, מן הטעם שלא נמצא שטח מרעה פנוי". 12. ועדת ההחכרות ציינה את הרקע להחלטתה במלים אלה: "1. המבקש מחמוד דיב הייב (להלן: "המבקש") פלש במהלך שנת 2000 שלא כדין למקרקעין המצויים בתחום ההרשאה למשרד החקלאות בחוות כרי דשא, שהנה חוות מחקר. 2. בעקבות הפלישה התנהלו הליכים משפטיים נגד המבקש, בין השאר הוצא נגדו צו מניעה וכן ניתן נגדו צו פינוי, אשר לא כובד על ידו. 3. מכיוון שהמדיניות של ועדת ההחכרות הנה שאין דנים בבקשה לשכור קרקע כל עוד המבקש מחזיק בשטח אליו פלש, ראוי היה לדחות את בקשתו של המבקש כבר מן הסיבות המפורטות לעיל. 4. עם זאת, לאור התחייבות המדינה במסגרת בג"צ 6484/02 ולאור העובדה שלמבקש עדר המונה כ- 140 ראש, דנה ועדת ההחכרות בבקשה. 5. המבקש העלה מס' הצעות חילופיות לגבי קרקע אשר, לדעתו, יכולה להימסר לו למטרת הרשאת רעיה לפי פירוט דלהלן: א. הקטנת שטח ההרשאה של חוות כרי דשא ומסירת אותו שטח למבקש או הקצאת שטח לעדרו בתחום ההרשאה למשרד החקלאות. ב. הקצאת שטח למרעה בתוך שמורת גמלא. ג. הקצאת שטח למרעה בקמת הגולן, בכל מקום שיאותר ע"י הועדה, בהסתמך על כך שהעדר של משפחתו של המבקש, אשר לטענת המבקש מחזיקה בעדר מזה 3 דורות, רעה ברמת הגולן בעבר". 13. פנייה נוספת נעשתה לועדת ההחכרות בשנת 93, לאחר הגשת עתירה מנהלית בתיק זה ב- 6.4.03. הדיון בעתירה נדחה מספר פעמים, על מנת לקבל את ההחלטה של ועדת ההחכרות. למרות המלצת בית המשפט כי ההחלטה לא תדחה, נדחתה ההחלטה מפעם לפעם, עד אשר ב - 21.12.03 נשלחה למשיבים הודעה כי ב - 25.11.03 דנה הועדה בבקשה לקבלת שטחי מרעה, ודחתה אותה, משום שעל פי נתוני הפיקוח, השטחים מוחזקים על ידי בעלי ההרשאות. ב - 8.12.03, התקיים דיון בנושא מרעה גליל מזרחי, שעשוי לתת מענה לבקשה. לא ברור אם לאחר ההחלטה מ- 25/11/03 הגיעה ועדת ההחכרות לכלל החלטה כלשהי ומהי. 14. במהלך הדיון בבקשת המבקשת למכירת עדר הבקר הפולש, אמר ב"כ המבקשים לבית המשפט את הדברים הבאים: ".... העותר פנה במרץ 2001 וביקש שידונו בעניינו... הוא פנה עוד כמה פעמים ובהמשך ... העותר חזר ופנה למינהל ביום 1.5.01 וביקש שבקשתו תידון בפני ועדת החכרות למרות המלצה שלילית של משרד החקלאות. המשיבה אומרת בבג"צ כי הועדה טרם דנה בעניינו של המבקש בשל תקלה, זה באוגוסט 2002 לעניין הפניה שלו ממאי 2001. בהמשך הם אומרים כי עניינו של המבקש יבוא בפני הועדה בהקדם. בהמשך לאותו דיון בית המשפט העליון רשם בהחלטתו כי רשם בפניו את העובדה שעניינו של המבקש יבוא בפני הועדה ב- 5.11.02. מפנה לפרוטוקול הדיון שבו נאמר בסעיף 8 כי הפתרון המוצע למבקש הוא לחזור ולהשתלב במרעה הכללי של טובא. שמענו מצעירי כי השטח בטובא רבוי ואני אומר כי אי אפשר להכניס שם שום פרה נוספת. המצב החמיר... לפני מרץ 2001 היה ההסדר של העותר עם מולדת שהעדר של המשפחה רעה בשטח כרי דשא. לא היתה לו הרשאת רעיה. אנו טענו שמשנות ה- 70 העדר רעה בשטח כרי דשא. המינהל טוען כי משנת 2000 העדר פלש לחווה ללא הרשאה. אביו של העותר היה קשור למס הכנסה עוד משנות ה- 70. אנו הגשנו תמלילי הקלטות של מנהל הבקר של מולדת ושל מנהל החווה לשעבר שהם הודו באזניו של העותר שהם אכן היו שם עשרות שנים. היתה מחלוקת ובחווה טענו שהוא פלש בשנת 2000 לבסוף ניתן צו בבית משפט השלום שאסור לעותר להיות בחווה. בתחילת שנת 2001 הוגשה למעשה הבקשה הרשמית בכתב ואז לא רצו לדון בעניינו. כאשר הוגשה הבקשה המצב היה בדיוק כמו היום אצל דני אלי. דני עלי כל הזמן אמר לעותר כי אין לו בעיה שהפרות יהיו אצלו אך המינהל לא מסכים לכך ולוחצים עליו להעיף את העותר משם, הוא גם נתן לי תצהיר על כך. ממרץ 2001 הם מתארים שהוא חזר ופנה כמה פעמים ולא דנו בבקשתו עד הבג"צ. רק לאחר הבג"צ שהוגש באוגוסט 2002 התקיים דיון באוקטובר ואז הודיעו כי ב- 5.11.02 יתקיים דיון בועדה. באותו דיון בא ראש המועצה של טובא ופנה לועדה ואמר כי עמדתם שהעותר צריך להשתלב במרעה של טובא לא מתקבלת על הדעת מאחר והמרעה רווי מאוד ויש שם בין 9,000 ל- 11,000 דונם ויש שם אלפי ראשי בקר והיו סכסוכים שהגיעו עד לרצח בין הבוקרים של טובא והעותר לא יכול להיכנס לשם. אז ניתנה החלטה שדוחה את הבקשה ואומר לו להשלתב בטובא... (כזכור, בישיבה שהתקיימה ב- 5/11/02 דחתה ועדת ההחכרות את ההצעות החילופיות שהגיש המבקש למתן שטח רעיה והפנתה את העותרים למרעה הכללי של טובא (סעיף 8 להחלטה). ...במסגרת פניות נוספות והליכים נוספים שהיו חזרו ודנו בבקשה של העותר וגם בית המשפט התערב בעניין וב- 2.9.03 היתה ישיבה נוספת אליה הגענו שוב יחד עם ראש המועצה של טובא, ביקשו מאיתנו להצביע על שטח ואנו הפנינו לחמש מקומות ובנוסף להם ביקשנו שיתנו לו שטח ברמת הגולן. לגבי רמת הגולן הם טוענים שטחי אש, אך עובדה היא שיש שם עדרים, והסיבה השניה היא שיש רועים של רמת הגולן שלא מוכנים שיקצו שם שטח לאנשים חיצוניים. אם מינהל מקרקעי ישראל הוא הגוף שהוסמך מטעם המדינה לחלק את הדברים בצורה הוגנת ולעשות את השיקולים בשימוש בקרקעות המדינה לא יעלה על הדעת כי ישארו שטחים ריקים כאשר לעדרים אין מקום לרעות בגלל גוף שמתנגד לכך. התשובה האחרונה היתה כי לגבי אותם שטחים עליהם הצבעתי לא יכולים להקצות לי שטח כיוון שיש עליהם הרשאות לאחרים ואי אפשר לבטל את ההרשעות ובנוסף אמרו לי כי ב- 8.12.03 ישנו דיון עם השר ובחירי המשרד והכוונה היא לעשות רביזיה לגבי הקרקעות בצפון ובכך יהיה מענה גם לעותר. נאמר לי כי יש כוונה לפתור את הבעיה. עכשיו אנו שוב שומעים שעל אף הכוונה לרביזיה ולפתרון הבעיה כל פעם צץ מחדש אותה בעיה ואומרים כי אם הוא אינו שומר חוק הוא לא יקבל שטח. ב- 9.12 ביקשתי לדעת מה קורה ונאמר לי כי הדיון נדחה ולאחר מכן נודע לי כי התקיים דיון ב- 6.1.04 ואינני יודע מה היו התוצאות שם. לא קיבלתי עדכון בינתיים. העותר, אביו וסבו שירתו בצבא, סבו הוא חלל צה"ל והמשפחה שכולה. אביו וסבו היו רועי בקר. המשפחה רועי בקר עוד לפני קום המדינה ויש קצת ציניות במידה לא מועטה של רשעות להשתמש בטענה שכאילו האיש מקרוב בא, זה אפשר לטעון כנגד ח"כ גדעון שגיא למשל שקנה את הפרות ממושב מולדת בשנת 2000 ומיד קיבל שטח מרעה. העותר הוא אדם שמאז שהוא נולד עוסק בפרות, זה מה שעושים כל בני משפחתו ולמעלה מ- 60 נפשות מתפרנסים מהעסק מזה שנים רבות. העדר גדל בפרופורציות מקובלות. הטעות שלהם היתה שהם לא טרחו לעשות שום מסמך עם מולדת או כרי דשא ולא לבקש הרשאות רעיה במשך שנים כי הם הסתפקו בפתרון שהיה אז. כאשר קמה הבעיה נוצר מצב שהמדינה אומרת כי בחווה הם לא יהיו הם ביקשו שטח אחר אך לא קיבלו... בחודש יולי אכן אמרה לי חברתי שאדאג שלא יהיו פלישות ואז יבואו לקראתו ביקשתי ממנו לפתור את הבעיה בכל דרך עד לקבלת פתרון אך זה לא קרה. החודשים עברו וקיווינו שבישיבת הועדה יבוא הפתרון אך לא בא הפתרון. האיש אינו פורע חוק. אין מדובר בעבריין אלא באדם שרוצה להתפרנס בכבוד מבקר. יש נגדו היום עשרות תיקים והכל על הרקע הזה. לשתי אחיותיו יש תיקים פליליים על הפרעה לשוטרים מכיוון שבאו לעצור את העותר והן ניסו לעזור לו. לעותר עצמו יש עשרות תיקים והכל בגין הנושא הנדון כאן. הגישו נגדו בקשה למעצר עד תום הליכים בשל העלבת עובד ציבור. ביקשו עיכוב ביצוע וכשנדחה הגישו ערר בבית המשפט המחוזי. זלמן סיפר קודם שאחיו של העותר התקיף אותו אך בכתב האישום נכתב כי הוא איים עליו וגנב לו סרט מצלמה. על כך ביקשה המדינה מעצר עד תום ההליכים מאחר והמדובר במשפחת הייב....שלוש פעמים בשנה האחרונה ביקשו כנגדו מעצר עד תום ההליכים בטענות שונות, פעם על העלבת עובד ציבור, פעם על תקיפת שוטר ופעם על גניבת רכב ונהיגה ללא רשיון, ובכל פעם בית המשפט דחה את הבקשה. המשפחה התרוששה וכל הרווחים שיש להם הם משלמים לעורכי דין שיטפלו בכל ההליכים. כשבאים ואומרים שהוא איים כנראה שהוא איים או העליב שוטר נכון שהם לא צדיקים אך הכל לא היה קורה אילו לא היה הסכסוך הזה כי אין מדובר באנשים עבריינים. נפתח פתח ויכול להיות שננטרל את הסכסוך על ידי זה שהעדר יושכר למר ברייק ויהיה באחריותו לפרק זמן שיקבע ואולי יהיה מרווח זמן שבו ימצא שטח מרעה והוא יוכל לקבל חזרה את העדר שלו. ברייק אמר שהוא לא רק יהיה אחראי לכך שהפרות לא יצאו אלא שכל הגורמים יהיו מודעים להסכם". 15. לאור השתלשלות העניינים, נראה כי הסירוב להעניק לעותרים הרשאת רעיה, מונחה בראש ובראשונה על ידי עמדת משרד החקלאות ובעקבותיו, ועדת ההחכרות כי אין להעניק הרשאת רעיה למי שבמשך תקופה ארוכה חזר ופלש לאדמה לא לו. הנימוקים שאין שטח מרעה פנוי ברמת הגולן שניתן להקצאה וכן נימוקים אחרים, שנשמעו מפי ב"כ המבקשת במהלך הדיון אך לא הופיעו בהחלטת ועדת ההחכרות , הינם פועל יוצא של עמדה זו. 16. האם יש לשלול מהמשיבים את האפשרות לקבל שטח רעיה מאת המנהל ולמכור את עדרם, או במילים אחרות האם ועדת ההחכרות רשאית שלא לאשר לו משך קרוב לשלוש שנים שטח רעיה משום שחזר ופלש לחוות כרי דשא? 17. הייב אינו צדיק, כך הגדיר את המצב עורך דינו וכך גם עולה מתוך החומר הרב שהוגש בתיק. אם הייב עבר עבירות פליליות יש להעמידו לדין. ואכן הוגשו נגדו מספר רב של כתבי אישום יחד עם בקשות למעצר עד תום הליכים. אולם, כפי שיש לדון את הייב על עבירות פליליות שבצע ללא קשר לכך שהוא ומשפחתו הגישו או לא הגישו בקשה להרשאת רעיה כך יש לדון בבקשתם לקבלת הרשאת רעיה ללא קשר להעמדתם לדין או להרשעתם. גם אדם שהורשע בדין זכאי להתפרנס. על אחת כמה וכמה משפחתו. אם נאמר כי מי שפלש לקרקע לא לו תישלל ממנו וממשפחתו האפשרות לקבל הרשאת רעיה כך שיהיה עליהם למכור את עדרם ולהשאר ללא מקור פרנסה ששימש את המשפחה במשך עשרות שנים, תהא משמעות הדבר שהייב ומשפחתו נענשו על ידי הועדה בנוסף לעונש שיוטל עליו על ידי בית המשפט באם ימצא מסיג גבול. אין לועדת ההחכרות סמכות ענישה כזו ואין לועדת ההחכרות סמכות לסרב על הסף מתן הרשאת רעיה למשפחתו של אדם העומד לדין או שהורשע בדין על השגת גבול. קיימים תנאי סף להפעלת שקול הדעת של הועדה ועברו הפלילי הנקי של רועה הבקר אינו אחד מהם. לשם הדגמה: אין רשות צבורית רשאית שלא להעניק רשיון עסק לאדם בעל עבר פלילי באם הוא מקיים אחרי התנאים הקבועים בחוק לקבלת רשיון העסק כשעבר פלילי נקי אינו אחד מהם. מן הראוי לציין כי דרישת העדר עבר פלילי כאחד מהתנאים או מהשקולים להענקת רשיון עסק אינה מן הדברים השכיחים . 18. בהליך שבפני, נקטה המבקשת עמדה עקבית בהתנגדותה להענקת הרשאת רעיה למשיבים או להסדר כלשהו בין המשיבים לבין בעל הרשאה אחר. גם כאשר הצהיר ברייק סלים על נכונותו להגיע להסדר עם המשיבים במטרה לדבריו לפתור את הסכסוך המתמשך שבין המבקשת לבין המשיבים המסעיר את האיזור וגורר להפרת השלום - מצאה לנכון ב"כ המבקשת למרות נזיפת בית המשפט לשאול את ברייק סלים את השאלה הבאה: "האם אתה מודע לזה שמוחמד דיב הייב הגיע למינהל וביקש לקבל את השטח שלך כדי לקבל הרשאת רעיה במקומך". זאת, מסתמא, במטרה להניע את ברייק סלים לחזור בו מן ההסדר. 19. ככלל, אין לומר כי "התנהגות טובה" מהווה תנאי לקבלת הרשאת רעיה, וכי פלישה המיוחסת להייב לחוות כרי דשא פעם אחר פעם תהווה סיבה לשלילת הרשאת רעיה פעם אחר פעם בכל מקום שהוא. אתיחס להלן למקרה בו קיים קשר בין המעשה הפלילי של השגת הגבול לבין הענקת ההרשאה. על פי חוק יסוד כבוד ה אדם וחירותו אין פוגעים בקנינו של אדם אלא על פי חוק לתכלית ראויה ובמידתיות הדרושה. חוק יסוד:חופש העסוק סעיף 3 קובע: "כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד". סעיף 4 קובע: "אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל,שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש ". 20. בעוד סרוב למתן הרשאת רעיה בחלקה סמוכה לחוות כרי דשא, דבר שלטענת הועדה אינו אפשרי כלל, הינו סביר עקב פלישות קודמות - הרי מתן הרשאת רעיה באזור מרוחק מחוות כרי דשא עשוי לפתור את החשש של פלישות עתידיות. על פי ההגיון אין זה סביר להניח שמי שיקבל רשות רעיה ימשיך להפר את החוק ולבצע השגת גבול. אין לתת פרס למי שמפר חוק אולם גם אין להענישו בדרך סמויה באמצעות רשות מנהלית ולשבור לצמיתות את מטה לחמו שלו ושל משפחתו. הרחקתו מהחווה אליה פלש מרחק ניכר לרמת הגולן או למקום אחר יש בה כדי לענות על החשש שעדרו של העותר ימשיך לפלוש לחוות כרי דשא ולהפריע בבצוע המחקר הנערך שם ומצד שני יש בכך כדי למנוע פגיעה בלתי הפיכה בקנינה ובמטה לחמה של משפחת המשיבים שהיא פגיעה מעבר לנדרש. זוהי המידתיות עליה מדברת פסקת ההגבלה. לאור האמור לעיל, אני מקבלת את ההסדר שבין ברייק סלים לבין המשיבים כמאפשר את קיום התנאי המוקדם לשחרור עדר הבקר הפולש הנמצא בתחנת ההסגר בבאר שבע. 21. באשר לגובה ההתחייבות שעל המשיבים לתת כתנאי לשחרור הבקר: ההוצאות שהמבקשת טוענת נגרמו לה עקב התפיסה של הבקר והעברתו לתחנת ההסגר בבאר שבע נאמדות על ידי המבקשת במאה אלף ₪, אולם ערכו המשוער של עדר הבקר הינו לפחות שלוש מאות וחמישים אלף ש"ח. המבקשת טוענת כי סה"כ השתתפו באיסוף הבוקר ופעולה בכלל מטעם הסיירת הירוקה כ - 30 איש. את הפעולה אבטחו 40 שוטרים ו - 10 מאבטחים מחברת שמירה. בשעות הלילה, נשכרו שירותיהם של עוד עשרים מאבטחים במקום שוטרים שנאלצו לעזוב לשם מילוי תפקידם. על המבקשת יהא להוכיח את צדקת ההוצאות הנ"ל. הוא הדין לגבי נזקים שנטען כי הבקר של המשיבים גרם לחווה. יהיה צורך להוכיח זאת. פגיעה בגדרות הינה מעשה ידי אדם ולא מעשה הבקר. (ראה בעניין נזק שנגרם לחייב על ידי מעקל בצו בית משפט רע"א 1565/95 סחר ושירותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ פד"י נד (5) 638). 22. לאור האמור לעיל, אני מורה לשחרר את העדר לידי המשיבים בתחנת ההסגר בבאר שבע בתנאי שהמשיבים יפקידו ערבות בנקאית בסך 40,000 ₪ להבטחת פסק דין שיחייב אותם לפצות את המבקשת על הוצאות התפיסה וההובלה של הבקר לבאר שבע וכן להבטחת נזקי פלישה בעתיד. הערבות תהיה בתוקף במשך 12 חודשים מיום הוצאתה ותוארך במידת הצורך. היא תבוטל באם לא תוגש תביעה בגין הנזקים וההוצאות נגד המשיבים תוך 6 חודשים מהיום. 23. הדיון התקיים ב- 14/1/04 והוחלט על פי בקשת המבקשת כי החלטה בעניין בקשת מכירת הבקר לא תינתן בו ביום אלא לאחר שהמבקשת תבחן את ההסדר שבין ברייק סלים לבין המשיבים בדחיפות. עד היום, 19/1/04, טרם ניתנה תגובה. לאור הצהרת המבקשת כי "החזקת הבקר הפולש זמן רב עלול לגרום למבקשת הוצאות רבות בשל כוח האדם שנדרש לשמירתו, המזון הנדרש להאכלתו וכיו"ב הוצאות הדרושות לשמירתו" (סעיף 2 (3) לבקשה) ולאור הסכנה הנשקפת לחיי הבקר עקב החזקתם בבאר שבע בתנאי הסגר מ- 6/1/04 - אין מקום לעכב עוד את מתן ההחלטה. בעלי חייםענף הבקרפלישה למקרקעין