מה מותר לאסיר להחזיק בתא ? פקודת בתי הסוהר קובעת משטר מיוחד ל"חפצים אסורים" שאסור לאסיר להחזיק בתאו: פסק-דין המישנה לנשיא מ' חשין: ענייננו זו הפעם הוא בגידרי סמכותו של מנהל בית סוהר לחלט מיסמכים מסויימים שאסיר מחזיק בתאו. עיקרי העובדות שלעניין 2. העותר הורשע ביום 7.10.1986 בעבירות ביטחון מהחמורות שבספר החוקים: סיוע לאויב במלחמה, עבירה כהגדרתה בסעיף 99 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (חוק העונשין); מסירת ידיעות סודיות בכוונה לפגוע בביטחון המדינה, עבירה כהגדרתה בסעיף 113(ב) לחוק העונשין; ואיסוף ידיעות סודיות בכוונה לפגוע בביטחון המדינה, עבירה כהגדרתה בסעיף 113(ג) לחוק העונשין. משהורשע כך בדינו גזר עליו בית המשפט שמונה עשרה שנות מאסר. העותר ערער על ההרשעה ועל העונש לפני בית המשפט העליון, וערעורו נדחה (ע"פ 172/88 וענונו נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (3) 265). עיקרי הפרשה שבגינה הורשע העותר היו בתמצית אלה: החל בשנת 1976 הועסק העותר כטכנאי בקריה למחקר גרעיני (קמ"ג). בשילהי 1985 התפטר העותר מעבודתו בקמ"ג ויצא את ישראל וברשותו מידע סודי שאסף ללא רשות בתקופת עבודתו. בין השאר כלל אותו מידע תצלומים של מיבנים ומיתקנים שצילם בחשאי בקמ"ג. במהלך מסעותיו הגיע העותר לאוסטרליה, ויצר קשר עם פיטר הונאם, כתב ה"סנדיי טיימס" הלונדוני. העותר והונאם נסעו יחד ללונדון, ושם פרש העותר לפני תחקירני העיתון ומומחי אטום מידע סודי ביותר על-אודות קמ"ג. כן מסר העותר לבני-שיחו את התצלומים שברשותו. ביום 5.10.1986 פירסם ה"סנדיי טיימס" כתבה בולטת, מלווה בתצלומים, ובה תיאור נרחב על פעילותה של קמ"ג. בשל מסירתו של מידע סודי זה הורשע העותר בעבירות שהורשע בהן ונגזר עליו העונש שנגזר עליו. 3. העותר שוחרר ממאסרו ביום 21.4.2004 לאחר שרצה כמעט את כל מיכסת מאסרו. בתקופה שקדמה לשיחרורו נעשו פעולות מספר שמטרתן למנוע מהעותר לשוב ולמסור מידע סודי שהיה ברשותו עם שיחרורו מהכלא. וכך, ביום 19.4.2004, יומיים לפני מועד שיחרורו, הוצאו שני צווים בעניינו של העותר. הצו האחד היה צו שציווה שר הפנים ולפיו נאסרה יציאתו של העותר מישראל. הצו השני היה צו שציווה אלוף פיקוד העורף, ונקבע בו כי במשך שישה חודשים ממועד שיחרורו מבית הסוהר יהיה העותר נתון להשגחת משטרת ישראל. כן הטיל הצו מיגבלות שונות על חופש התנועה של העותר. העותר תקף צווים אלה בעתירה שהגיש לבית המשפט, ועתירתו נדחתה (בג"ץ 5211/04 ואנונו נ' אלוף פיקוד העורף, טרם פורסם). לענייננו עתה נאמר אך זאת, שבית המשפט, מפי המישנה לנשיא מצא, שוכנע כי ברצונו וביכולתו של העותר להמשיך ולפרסם מידע סודי שיש ברשותו. עוד נזכיר, כי עם שיחרורו נמסר בידי העותר מכתב על-אודות האיסורים החלים עליו מכוח החוק. במכתב הובהר לעותר, בין היתר, כי מחוייב הוא להצהרות שמירת הסודיות שחתם עליהן בתחילת עבודתו בקמ"ג, וכי חל עליו איסור למסור לכל אדם כל מידע מסווג שהגיע לידיעתו בתוקף עבודתו בקמ"ג. כן הובהר לעותר כי אסור הוא לדבר על נושאים מסווגים הקשורים לעבודתו, גם אם מסר מידע זה בעבר לזולתו. 4. כחודש קודם לשיחרורו של העותר מן הכלא, נערך חיפוש בתאו, ובמהלך החיפוש נתפסו כ-75 ארגזים ובהם מיסמכים רבים. המיסמכים נבדקו ובעקבות הבדיקה הודיע מפקד בית הסוהר לעותר, כי מיקצת מאותם מיסמכים הינם "חפצים אסורים" כהגדרת המושג "חפץ אסור" בפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971 (פקודת בתי הסוהר או הפקודה), וכי מטעם זה הוחלט לחלטם. וכך נאמר במכתב: "לאחר שהחומר נבדק, הגעתי לכלל מסקנה כי אין כל מניעה להחזיר לרשותך כמעט את כל החומר שניתפס, לפיכך חומר זה הוחזר ותוכל גם להוציאו מן הכלא עם שחרורך. עם זאת נמצא כי בחלק קטן מהחומר ישנם חפצים אסורים כהגדרתם בפקודת בתי הסוהר והם כוללים גם ידיעות סודיות שפרסומן עלול לפגוע בביטחון המדינה. המדובר בעותקים ממכתבים ששלחת, מחברות עם רישומים בכתב ידך וחומר משפטי סודי. לפיכך, מכוח סמכותי ע"פ סעיף 44(ב) לפקודת בתי הסוהר, ולאחר שנועצתי עם גורמי הביטחון החלטתי לחלט חפצים אסורים אלה. 5. אותם חפצים אסורים שנתפסו בתאו של העותר ואשר הוחלט לחלטם, כוללים, בעיקרם, שלושה סוגי מיסמכים אלה: א. העתקי מכתבים שכתב העותר במהלך ריצוי עונשו לגורמים שונים בארץ ובחו"ל; ב. חומר משפטי מסווג מהליכים שהעותר היה מעורב בהם; ג. מחברות העותר - מחברות שבהן כתב העותר במהלך שנות מאסרו, ובהן ידיעות סודיות הנוגעות לעבודתו בקמ"ג. חוות דעת מומחה אשר בחנה את החומר המצוי במחברות אלו קבעה כי הוא "מכיל בתוכו ידיעות סודיות רבות אשר טרם פורסמו בעבר, בנוגע לתחומים חסויים שונים ... המחברות מכילות שרטוטים, בהם תועדו בדקדקנות ידיעות חסויות אליהן נחשף העותר בתקופת עבודתו בקמ"ג, וכי חלק ניכר מהמידע לא פורסם בעבר". 6. העותר לא השלים עם החלטת החילוט והחל עושה להשבת המיסמכים לרשותו. כך פנה העותר אל עו"ד שי ניצן, המישנה לפרקליט המדינה, ובטיעון כי החילוט נעשה שלא כדין ובהיעדר סמכות, ביקש כי יעשה להשבת המסמכים שחולטו לידו. עו"ד ניצן השיב לעותר כי המיסמכים חולטו כדין, והיפנה אותו להוראות הדין שמכוחן נעשה החילוט. העותר לא הסתפק בתשובה זו ובעתירתו הנוכחית עותר הוא כי ייעשה לביטול הוראת החילוט של החומר המשפטי ושל העתקי המכתבים. העותר אינו מבקש בעתירה שלפנינו כי תבוטל הוראת חילוטן של המחברות. 7. לקראת הדיון בעתירה הודיעה פרקליטות המדינה כי בדיקה חוזרת העלתה שניתן להעביר את מרביתו של החומר המשפטי לידי העותר. חומר זה, כך נאמר בהודעת הפרקליטות, יועברו בהקדם לעותר. נותרו עשרה מיסמכים משפטיים מסווגים אשר טרם נתקבלה החלטה בעניינם, אך בהודעה מטעם המשיבים נאמר כי "רב הסיכוי כי גם המסמכים הללו (אף אם בצנזורים קלים) יוכלו להימסר בקרוב לעותר". עד לכתיבת שורות אלו לא הודע לנו אם נתקבלה החלטה סופית בעניינם של אותם עשרת המסמכים הנותרים, ואולם, בתיתנו דעתנו להודעת המדינה כי רב הסיכוי שגם מסמכים אלה יוכלו להימסר לעותר, לא נדון בהם. אם תתקבל החלטה שלא למסור אותם מסמכים לידי העותר, מובן כי פתוחה לפניו הדרך לשוב ולעתור בעניינם. 8. לאחר כל ניפויִים אלה נותרה סוגיית החילוט של העתקי המכתבים. המדובר הוא בכ-2540 מכתבים שכתב העותר לגורמים שונים במהלך שבע עשרה וחצי שנות שהותו בכלא. המכתבים עצמם הועברו בעיתם לצנזורה, ולאחר שצונזרו נשלחו ליעדיהם. העתקים לא מצונזרים של המכתבים נשארו בתאו של העותר. העתקים לא מצונזרים אלה הם שחולטו טרם שיחרורו של העותר, והטעם שניתן לחילוט היה זה, שהמכתבים כוללים "ידיעות סודיות שפירסומן עלול לפגוע בביטחון המדינה". לטענת העותר, העתקי מכתבים אלה נודעת להם משמעות רגשית עמוקה עבורו, והוא זקוק להם כיום שכן ברצונו להעלות את זיכרונותיו על הכתב. העותר מוסיף וטוען טענות משפטיות אחדות נגד מעשה החילוט, ובטענות אלו נדון בהמשך דברינו להלן. עיקרי התשתית הנורמטיווית - "חפצים אסורים" וחילוטם 9. המכתבים שהיו בתאו של העותר חולטו בהיותם "חפץ אסור". ענייננו סובב-הולך אפוא את המושג "חפץ אסור", ובמושג זה נאמר עתה דברים אחדים. המושג "חפץ" מוגדר בסעיף 1 לפקודה, וכולל הוא "חפץ מכל הגדר שהוא, לרבות ... מכתב ...". אשר ל"חפץ אסור", הגדרתו של זה היא (סעיף 1 לפקודה): -"חפץ אסור" - חפץ שפקודה זו או התקנות אינן מתירות הכנסתו לבית סוהר, הוצאתו מבית סוהר או החזקתו בידי אסיר; חפץ אסור הוא אפוא חפץ - לרבות מכתב - שפקודת בתי הסוהר או התקנות לפיה אינן מתירות להכניסו לבית הסוהר, להוציאו מבית הסוהר או החזקתו בידי אסיר. תקנה 37 לתקנות בתי הסוהר, תשל"ח-1978 (התקנות או תקנות בתי הסוהר) אוסרת על אסיר להחזיק ברשותו חפצים למעט אלה המפורטים בה, ועל דרך הכלל ניתן לומר כי בכפיפות "לתנאים, לנסיבות ולהגבלות שנקבעו בהוראות המחייבות בשירות", קנה מנהל בית הסוהר שיקול דעת להכריע בשאלה אם חפצים אלה ואחרים חפצים מותרים או חפצים אסורים הם. כך הוא כהוראת תקנה 37 לתקנות וכך הוא על-פי הפקודה שהוציא נציב בתי הסוהר מכוח סמכותו על פי סעיף 80א לפקודת בתי הסוהר. 10. השאלה אם חפץ פלוני חפץ אסור או חפץ מותר הוא, נודעת לה חשיבות רבה לענייננו. פקודת בתי הסוהר קובעת מישטר מיוחד ל"חפצים אסורים", וסימן ו' לפרק ב' שלפקודה (סעיף 38 ואילך) קובע בעניינם של חפצים אסורים הוראות מהוראות שונות. כך, למשל, אסור לאסיר להחזיק בחפץ אסור (סעיף 38 לפקודה); חפץ אסור יילקח מן המחזיק בו (סעיף 40 לפקודה); אסור להעביר חפץ אסור לאסיר או מאסיר (סעיף 42 לפקודה); אסור להניח חפץ אסור "כדי שיגיע לידו של אסיר או לידו של אחר מטעמו של אסיר, או בהעברה מאסיר לאסיר" (סעיף 43 לפקודה) ועוד. עיקר לענייננו עתה יימצא בהוראת סעיף 41 לפקודה, האוסרת על אדם להוציא מבית הסוהר "כל חפץ אסור". ובלשון ההוראה בגוף הפקודה: איסור הכנסה והוצאה 41. לא יכניס אדם ולא יעביר ולא יזרוק אל תוך בית סוהר, ולא יניח בתוכו, ולא יוציא ולא יעביר ולא יזרוק מתוכו חוצה, כל חפץ אסור. לשון אחר (לענייננו): נאסר על אדם, על כל אדם, להוציא חפץ אסור מבית הסוהר. 11. ומה דין העושה בחפץ אסור את שנאסר עליו לעשותו? על כך מורנו סעיף 44(א) ו-(ב) לפקודה, כי סמכותו של מנהל בית הסוהר עומדת לו לחלט אותו חפץ אסור. וכלשון המקור: חילוטם ודינם-44. (א) עשה אדם אחד המעשים האמורים בסעיפים 41 עד 43, או ניסה לעשותו, רשאי מנהל בית הסוהר, לפי שיקול דעתו, לחלט את החפץ. (ב) חפץ אסור שנמצא בהחזקתו של אסיר רשאי מנהל בית הסוהר, לפי שיקול דעתו, לחלטו. וזו היא השאלה שבעלי הדין נחלקו בה: האם היה מנהל בית הסוהר מוסמך לחלט את (העתקי) המכתבים שכתב העותר אל אנשים ואל גורמים שונים במהלך שהותו הארוכה בבית הסוהר? ובלשון משפטית-טכנית: האם אותם 2540 מכתבים שהיו בהחזקת העותר ואשר מנהל בית הסוהר החליט לחלטם, האם אותם מכתבים היו אמנם "חפצים אסורים" הניתנים לחילוט? המכתבים - האם חפצים אסורים הם? 12. ענייננו הוא, כאמור, באלפי מכתבים שכתב העותר לגורמים שונים בעולם במשך כשבע-עשרה וחצי שנות מאסרו. לטענת המשיבים, העתקי המכתבים הם חפצים אסורים שיש לחלטם, הן בשל מה שמצוי בהם עצמם הן בשל מסוכנותו של העותר והסיכון שיעשה בהעתקי המכתבים שימוש אסור. טענתם מייסדת עצמה על העובדה כי מכתבים אלה נבדקו בעבר ונמצא כי מכילים הם מידע סודי (מידע שצונזר לפני שהותר לעותר לשולחם) ועל אורח התנהגותו של העותר, אשר עד כה העיד על עצמו כי אין הוא נרתע מהפצתו של מידע סודי. 13. אשר לגופם של מסמכים: המשיבים טוענים כי בעבר - בעת שהמכתבים צונזרו - נמצא כי מכילים הם ידיעות סודיות שגילויין עלול לפגוע בביטחון המדינה, וכי די בכך כדי שיוכרזו להיותם "חפץ אסור" ויחולטו. ואמנם, בית משפט זה אישר כבר בעבר כי המכתבים ששלח העותר מכילים מידע סודי האסור בגילוי. ראו: רע"ב 823/96 ואנונו נ' בית המשפט העליון, פ"ד נא (2) 873. וכך נאמר בפסק דין זה (בעמ' 879): ... ראינו דוגמאות להחלטות הצנזור למחוק מילים ומשפטים ממכתבי העותר. התרשמנו כי המחיקות אינן מרובות, וכי אין הן מתייחסות לדעות בעניינים פוליטיים או לעניינים אישיים, אלא לעניינים הנוגעים לביטחון המדינה וליחסי החוץ שלה. האם הדברים שנמחקו עלולים היו לפגוע באופן ממשי בביטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה? ההחלטה בשאלה זאת הופקדה על-פי דין בידי הצנזור, ולא בידי בית-המשפט. בית-המשפט אינו אמור אלא לבדוק שהחלטת הצנזור התקבלה על יסוד שיקולים ענייניים, במיתחם הסבירות ובגדר המידתיות. הבדיקה אינה נותנת לנו יסוד לפסול את החלטת הצנזור. משידענו אפוא כי העתקי המכתבים מכילים ידיעות סודיות, ברי כי ניתן לראות בהם חפצים אסורים הניתנים לחילוט. 14. יתר-על-כן: מלבד עצם קיומו של מידע סודי בהעתקי המכתבים, שומה עלינו ליתן דעתנו אף לסיכון הנשקף מן העותר אם יוחזרו העתקים אלה אליו. לעניין זה אין לנו אלא להביא את דבריו של המישנה לנשיא, השופט מצא, בבג"ץ 5211/04 ואנונו נ' אלוף פיקוד העורף, טרם פורסם. פסק דין זה עסק בהגבלות שהוטלו על העותר לאחר שיחרורו מן הכלא, וכך נאמר שם לעניין כוונותיו של העותר: ... זה מכבר העריכו גורמי הביטחון, כי לאחר שחרורו מן המאסר עתיד העותר לשוב ולפרסם מידע סודי שפרסומו עלול לפגוע באינטרסים ביטחוניים ראשונים במעלה של המדינה ... ובהמשך: לא מצאנו יסוד לפקפק בצדקת הערכתם של המשיבים, כי תקופת מאסרו הארוכה של העותר לא הפיגה ולא שיככה את רצונו ואת כוונתו לחשוף ולפרסם מידע סודי על אודות הקמ"ג, שנרכש או נאגר על-ידיו בתקופת העסקתו שם. ביטוי גלוי לרצונו הנחוש לעשות כן נתן העותר בהזדמנויות רבות ... כך, למשל, במכתב מיום 15.11.1998, שנתפס ברשותו, כתב העותר: אל כל שירותי הריגול של ישראל והעולם: אני ואנונו מרדכי מודיע לכם ... כי אני, ברגע שאשתחרר או תינתן לי אפשרות, אני אפרסם את כל הסודות והידיעות שיש לי על הנשק הגרעיני של ישראל וכל הפעילות בקמ"ג דימונה. הפעם אני אלך לאמריקה, לקונגרס, לסינט, לבית הלבן, לאנגליה, אירופה, אמסור עדות בשבועה, לדווח להם על הפשעים של המדינה הגזענית, הציונית, היהודית. דברים אלה נאמרו לפני שנים אחדות, ולא שמענו מפי העותר כי שינה מדעתו. אכן, דברים ברורים אלה באשר לכוונותיו של העותר יש בהם כדי לחזק את הסיכון שיש במסירת העתקי המכתבים לידיו. 15. העותר כופר בהיותם של המכתבים "חפצים אסורים" או בהיותם חפצים הניתנים לחילוט. הבה נידרש להשגותיו על ה"סטטוס" של המכתבים - היותם "חפצים אסורים" - ועל מעשה החילוט. שיקולי ביטחון - האם שיקולים זרים הם להכרזתו של חפץ להיות "חפץ אסור" או לחילוטו? 16. ראשׁה במערך טענות העותר היא הטענה כי סמכות החילוט שהיקנה החוק למנהל בית הסוהר נועדה לשמירה על הביטחון, הסדר והמשמעת בתוככי הכלא ולא מחוצה לו. לדבריו, שיקולים של שמירה על הסדר והביטחון מחוץ לכלא שיקולים זרים הם - הן לעניין הכרזתו של חפץ כחפץ אסור הן לענין חילוטו. מקום שהמחוקק ביקש ליתן בידי גורמי הביטחון סמכות שעניינה שמירה על ביטחון המדינה, כך טוען העותר, עשה הוא כן במפורש, ודוגמה לדבר נמצאה לו בהוראת סעיף 47ג(א) לפקודה, המעניקה למשיב סמכות להימנע מהעברת דבר דואר אם העברתו עלולה לפגוע "בביטחון המדינה". כך הוא במקום שביטחון המדינה נזכר מפורשות. לא כך הוא במקום שנושא ביטחון המדינה אינו נזכר כלל. מוסיף העותר וטוען הוא כך: הוראות סעיף 44(ד) ו-(ה) לפקודה קובעות כי חפצים שחולטו ייעשה בהם שימוש לטובת האסירים, ובהיעדר אפשרות שכזו - יימכרו החפצים או יושמדו. הוראות חוק אלו מלמדות אותנו, כך טוען הוא, כי סמכות החילוט - כמוה כשאר סמכויות שהעניקה הפקודה למנהל בית הסוהר - לא נועדה, מעיקרה, אלא להנהלת חיי היומיום בין כותלי הכלא. ועל דרך השלילה: סמכות החילוט לא נועדה לשמור על הביטחון מחוץ לכלא. בענייננו-שלנו כך מוסיף העותר וטוען, לא הורה מנהל הכלא לעשות במכתבים אחת מאותן פעולות המנויות בפקודה (שימוש לטובת האסירים, מכירה, השמדה). מנהל בית הכלא ראה לנכון למסור את המכתבים לידי רשויות הביטחון, ומכאן אות וסימן כי חרג מסמכותו בשוקלו שיקולים של שמירה על ביטחון המדינה על דרך הכלל. 17. טענות העותר אינן מקובלות עלי. שמירה על הביטחון מהווה אחת מתכליותיה העיקריות של פקודת בתי הסוהר, ותפקידו של מנהל בית הסוהר הוא, בין היתר, למנוע סיכונים הנשקפים מאסירים לחברה ולביטחונה. זו אחת ממטרות הענישה ומנהל בית הסוהר מופקד על הגשמתה. ראו, למשל: ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (2) 421; ע"פ 4890/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (1) 594, 601 ואילך. פקודת בתי הסוהר מציבה מסגרת נורמטיווית לניהול חיי האסירים, וממילא מבקשת היא להגשים את מטרות הענישה בכליאה, בהן הגנה על החברה מפני סיכונים הנשקפים מן האסירים. ראו, למשל, עע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נ (4) 136, 157: כליאתו בבית הסוהר מרחיקה את האסיר מן החברה שבה ניהל את חייו הרגילים. ... המאסר שהוטל עליו מיועד להגשים את מטרות הענישה: להגן על החברה מפניו, להרתיעו מפני עבריינות נוספת, לתקנו ולשקמו, ולהרתיע גם עבריינים בכוח. ראו עוד: עע"א 6481/01 אל עביד נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נז (6) 678. ללמדנו, כי מעשים הנעשים בבית האסורים וסמכויות המוקנות בפקודה נועדו כל-כולן לתכלית מרכזית אחת והיא, להגשמתן של מטרות הענישה. 18. הגנה על הציבור מפני סיכונים הנשקפים מן האסירים, אין פירושה אך-ורק הגנה מפני אלימות פיזית. נסובה היא גם על אינטרסים ציבוריים, בהם הגנה על ביטחון המדינה. אכן, כל אותם אינטרסים וערכים שהמחוקק בחר להגן עליהם על דרך של הטלת אחריות פלילית, אינטרסים הם שיש להגן עליהם גם בתוככי הכלא. ביטחון המדינה מהווה אחד מאותם אינטרסים. כך הוא, בפרט, מקום שאסיר נשלח לבית האסורים בשל פגיעה שפגע בביטחון המדינה. במצב מעין זה המאסר נועד למנוע את הסיכון הספציפי הנשקף מן האסיר לביטחון המדינה. 19. ההלכה הכירה לא פעם בתכלית שעניינה ביטחון הציבור כתכלית המצויה בבסיס פעולותיו של מנהל בית האסורים. כך, למשל, נקבע בעע"א 1076/95 מדינת ישראל נ' קונטאר, פ"ד נ(4) 492, לעניין זכותו של אסיר ביטחוני לקשר טלפון עם החוץ (שם, 500). כך נקבע אף לנושא הענקת חופשה לאסיר. ראו: רע"ב 6531/97 איתן קהלני נ' בית סוהר איילון (לא פורסם); רע"ב 1728/98 חוסין מועד נ' מדינת ישראל (לא פורסם); פרשת אל עביד, שם, 714; רע"ב 8469/04 סאלח אבו סלימאן נ' שירות בתי הסוהר(לא פורסם). כך נקבע אף בנושא הזכות להתייחדות: עע"א 4714/04 יגאל עמיר נ' שירות בתי הסוהר, טרם פורסם. 20. מסקנה זו עצמה עולה אף מעיון בהוראות פקודת בתי הסוהר, ולא ייראה הדבר זר בעינינו משנמצא כי ההגנה על ביטחון המדינה שזורה בהוראות רבות בפקודה: כך, למשל, קובעת הוראת סעיף 19ב לפקודה כי ניתן להחזיק אסיר בנפרד אם ההפרדה נדרשת מטעמים של ביטחון המדינה; סעיף 47ג(א) קובע כי בודק רשאי שלא להעביר דבר דואר אותו מבקש אסיר לשלוח אם מצא כי מסירתו עלולה לפגוע בביטחון המדינה; סעיף 47ד(1) קובע כי ניתן לפתוח דבר דואר שנשלח מאסיר לחבר כנסת, אם יש יסוד סביר לחשש כי מסירתו עלולה לפגוע בביטחון המדינה; סעיף47ד(2) מוסיף וקובע, כי ניתן לפתוח מכתב שנשלח מחבר כנסת לאסיר במקום שיש לבודק יסוד סביר לחשש שמסירתו או העברתו עלולים לפגוע בביטחון המדינה. הוראה נוספת תימצא בסעיף 95ה(א) לפקודה, ולפיה רשאי סוהר לערוך חיפוש על גופו של אסיר ככל שהדבר נחוץ (בין השאר) לשם שמירה על ביטחון המדינה; בנוסף, סעיף 95ה(ב) מקנה סמכות לחפש בכליו של האסיר אם יש יסוד סביר לחשוד כי האסיר מחביא בכליו או בבגדיו "חפץ אסור שעלול לפגוע בבטחון המדינה"; סעיף 95ב, שעניינו סמכויות עיכוב ומעצר בלא צו, קובע כי הסמכויות המסורות לשוטר לפי סעיפים 23 ו-67 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו-1996, תהיינה נתונות גם לסוהר בעת מילוי תפקידו. סמכויות אלו כוללות סמכות לעצור אדם אשר יש יסוד סביר לחשד שעבר עבירה בת מעצר ויסוד סביר לחשש כי יסכן את ביטחון המדינה. 21. ודוק: העובדה כי הוראות אלו ואחרות בפקודה מציינות במפורש שמירה על ביטחון המדינה כשיקול שלענין, בעוד אשר הוראות אחרות אינן עושות כן, אין בה כדי ללמדנו כי מן ה"הן" יישמע ה"לאו". אכן, גם במקום בו אין המחוקק מונה במפורש את השיקולים להפעלת הסמכות - כבנושא החילוט - הפעלתה של הסמכות חייבת שתיעשה בהתחשב בתכליות הפקודה הכוללות, כפי שציינו, את הגשמת תכליות הענישה. וכך, עצם העובדה שסעיף 44 לפקודה אינו דן באפשרות של העברת החומר שחולט לגורמי הביטחון, אין בה, לדידי, כדי לאסור העברה שכזו. 22. הנה כי כן, השמירה על ביטחון המדינה היא מתכליותיה של הפקודה. אם תרצו: הצורך שבשמירה על ביטחון המדינה טבוע בצופן הגנטי של כל אחת מהוראות פקודת בתי הסוהר, בהן בהגדרתו של חפץ אסור ובדרך הפעלתה של סנקציית החילוט. הוראת סעיף 44 לפקודה המקנה סמכות חילוט גם היא מכוונת, בין היתר, למנוע פגיעה בביטחון המדינה, והיעדר המילים ביטחון המדינה בגופה אין בו ולא כלום. כל הפעלת סמכות מכוח הפקודה חייבת להביא במנין תכלית זו של ביטחון המדינה ולהוסיף ולאזנה אל-מול יתר השיקולים שלעניין. 23. כללם של דברים: העותר טוען כי סמכויות מנהל בית הסוהר על-פי פקודת בתי הסוהר מצמצמות עצמן לתחומי בית הסוהר. כי אין לו למנהל סמכויות "אקסטרה-טריטוריאליות" לפעילות אל-מחוץ לכותלי בית הכלא. טענה זו נכונה בעיקרה. סמכויותיו של מנהל בית הסוהר עניינן, על דרך העיקרון, בפעילות הנעשית אל-בין כותלי הכלא, ובאותה טריטוריה רשאי ומוסמך הוא להפעיל סמכויות שהעניקה לו הפקודה. אלא שבענייננו פעל המנהל בגידרי סמכויותיו. כהוראת סעיף 38 לפקודה "לא יחזיק אסיר בחפץ אסור"; כהוראת סעיף 41 אסור להוציא מתוך בית הסוהר כל חפץ אסור; והוראת סעיף 44 מסמיכה את המנהל לחלט חפץ אסור שנמצא בהחזקתו של אסיר. המכתבים שבהם ענייננו מכילים סודות מדינה כמוסים; סיווגם כחפצים אסורים היה סיווג כדין וכהלכה; ומשעה שהעותר בהיותו אסיר החזיק בהם, עמדה לו למנהל סמכות לחלטם. יתר-על-כן: כלפי האסירים מייצג מנהל בית הסוהר את המדינה, כמוהו - בשינויים המחוייבים - כקברניט ספינה או כקברניט אווירון; והוא, כמובן, בכפיפות להוראות החוק. וכך, בחילוט (העתקי) המכתבים שהיו בידי העותר, עשה מנהל בית הסוהר כשליח המדינה, כידה הארוכה של המדינה, ומשהניח ידו על המכתבים הורה ממילא להעביר את החומר שחילט אל אותו גורם הממונה על נושאי הביטחון הספציפיים בשירות המדינה. טענות נוספות 24. מוסיף העותר וטוען הוא, כי מסקנה זו של המשיבים - מסקנה של חשש לפגיעה בביטחון המדינה - מסקנה מוטעית היא מעיקרה. טעם הדבר הוא, לטענתו, שהמכתבים עצמם נשלחו כבר אל אנשים ואל גורמים שונים ברחבי העולם, ולפיכך ברור כי מסירתם לידיו כיום אין בה כדי לסכן את ביטחון המדינה וממילא אין הם "חפץ אסור". טענה זו טענה מוקשה היא: שהרי המכתבים שנשלחו היו מכתבים מצונזרים, דהיינו, מכתבים שעוקרו מן החומר הסודי שבהם. שלא כמותם, העתקי המכתבים שבידי העותר אין הם העתקים מצונזרים. כוללים הם אף מידע סודי - אותו מידע המסכן את ביטחון המדינה וההופך אותם להיותם חפץ אסור. נמצא לנו, אפוא, כי לא הרי אלה כהרי אלה וטענת העותר ממילא אין היא טענה. 25. טענה נוספת בפי העותר היא, שהעתקי המכתבים היו בתאו שנים רבות, ומכאן מבקש הוא להסיק כי אף בעיני המשיבים לא היו העתקי המכתבים חפצים אסורים. לכך משיבים המשיבים כי כל עוד היה העותר כלוא בתאו לא נמצא טעם לקחת ממנו את העתקי המכתבים. ואילו עתה, משעה שקם סיכון שהעותר יעשה בהם שימוש ועל דרך זה יממש את פוטנציאל הסיכון הגנוז בהם - משעה זו יש טעם לחלטם. טעם זה היגיון רב בצידו: כל-עוד היה העותר כלוא בבית האסורים, הוטלו עליו מיגבלות ממיגבלות שונות באשר לקשריו עם החוץ. מיגבלות אלו מנעו ממנו לעשות שימוש בחומר הסודי שבידיו. ואילו עתה, שהעותר נמצא מחוץ לבית האסורים והאפשרות לפקח על מעשיו קטנה, עתה מתעורר צורך במניעת הוצאתו של החומר האסור אל-מחוץ לכתלי הכלא. 26. עוד טוען העותר, כי החילוט נעשה שלא כדין הואיל ומנהל בית הסוהר התנצל את שיקול דעתו והעבירו, הלכה למעשה, לגורמי הביטחון. אין בידי לקבל טענה זו. כפי שהערנו, אחת מתכליות סמכות החילוט היא מניעת הסיכון הנשקף מן העותר לציבור ולביטחון המדינה. להגשמתה של תכלית זו - תכלית העומדת אף ביסוד הסמכות לחלט חפצים אסורים - רשאי היה המנהל להיוועץ בגורמי ביטחון שונים אשר עיסוקם בהערכת הסיכון הנשקף לביטחון המדינה - הן גורמי מודיעין בתוך בית הכלא הן גורמי ביטחון מחוצה לו. היוועצות זו כפי שנועץ, לא זו בלבד שאין בה כל פגם, אלא שמחוייבת המציאות היא, שהרי אין המנהל מומחה לענייני ביטחון המדינה. על נושא ההיוועצות ראו מראי מקומות בסיפרו של יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, תשנ"ו-1996, כרך ב', 857. 27. לסוף טוען העותר, כי חילוט העתקי המכתבים מהווה פגיעה בזכויות יסוד הקנויות לו: הזכות לקניין וזכותו לחופש הביטוי והמחשבה. פגיעה זו בזכויותיו, כך טוען הוא, אין היא פגיעה מידתית, בייחוד לאור קיומו של אמצעי חלופי שניתן היה לעשות בו שימוש: צינזור העתקי המכתבים מחדש והעברת ההעתקים המצונזרים לעותר. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, נכון אני להניח כי חילוט העתקי המכתבים מהווה פגיעה בזכויות יסוד של העותר, בייחוד בזכות הקניין שלו. עם זאת, סבורני כי פגיעה זו עומדת - וברווח עומדת היא - במיבחני פיסקת ההגבלה. 28. כבר שנינו ופסקנו, כי זכויותיהם של אסירים אינן נעצרות בשעריו של בית האסורים, ויוצאות מן הכלל הן זכותו של האסיר לחופש תנועה וזכויות נוספות שהפגיעה בהן מתחייבת משלילת החירות האישית או מהוראה מפורשת בדין. ראו, למשל: פרשת קונטאר, שם, 499-498; פרשת גולן, שם, 156-152; פרשת עמיר. שלא כהגבלת חופש התנועה, חילוט חפציו של העותר אינו נדרש מעצם המאסר. נדרש הוא משיקולי ביטחון המדינה. ואולם, האם אמצעי החילוט אמצעי מידתי הוא בנסיבות העניין? תשובתנו לשאלה היא בחיוב. 29. משידענו כי העתקי המכתבים מכילים בתוכם חומר סודי, נתקיים מאליו הקשר הרציונאלי בין המטרה (שמירת ביטחון המדינה) לאמצעי (החילוט), והוא מבחן המישנה הראשון במידתיות. כן ניתן להסכים לקיומו של מיבחן המידתיות "במובנו הצר" (מיבחן המישנה השלישי: תועלת כנגד נזק). כך הוא בוודאי אם נזכור כי העותר יכול לפנות למיצער אל מיקצת מן האנשים שאליהם נשלחו המכתבים ולבקש העתקי המכתבים שנשלחו אליהם. 30. ואולם, האם נתקיים מיבחן המישנה השני שבמידתיות, אותו מיבחן הבוחן קיומם של אמצעים פוגעניים פחות להשגת המטרה? העותר טוען כי בידי המשיבים אמצעי חלופי והוא צינזורם מחדש של העתקי המכתבים והשבתם לידו לאחר הצנזורה. לטענה זו של העותר יש בפי המשיבים כמה תשובות המשתרגות זו-בזו, ולדעתי יש במישקלן המצטבר של תשובות אלו כדי להביא לדחיית העתירה. ראשית לכל, כמות המכתבים שהמדינה מתבקשת לשוב ולצנזר כמות אדירה היא. אין המדובר בשניים, בשלושה או אפילו בעשרים מכתבים. המדובר הוא בכ-2540 מכתבים, שעה שכל אחד מהם כולל מספר עמודים בכתב יד קשה לקריאה. נוכח מצב דברים זה, יצריך ביצוע הצנזורה (כלשון המדינה בתשובתה) "השקעת משאבים אדירה מבחינת זמן, כסף וכוח אדם שיידרש למשימה". טירחה אדירה זו מהווה שיקול ראוי בשיקוליה של המדינה. ביטוי לאותה תפיסה ניתן למצוא בהוראת סעיף 8(1) לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, הקובע כי "רשות ציבורית רשאית לדחות בקשה לקבלת מידע באחד מאלה: (1) הטיפול בה מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה". אמנם, ענייננו ענין שונה הוא, שכן עוסקים אנו במיסמכים שהיו שייכים לעותר, והנטל הוא על שכם הרשות מוטל הוא להצדיק את החילוט. עם זאת, גם במקרים מעין אלה אין לשלול לחלוטין שיקולי טירחה ותקציב. תשובה זו מקבלת מישנה תוקף לאורו של טעם נוסף - התנהגות העותר. העותר הוא שכלל במכתביו מידע אשר היה ידוע לו כי מידע סודי הוא האסור בפירסום, ומידע זה בוודאי שאין הוא קניינו. וכך, במעשהו-שלו הפך העותר את המכתבים למעין יצורי-כלאיים הכוללים בתוכם את שלו, ובעיקר - את שאינו שלו. בנסיבות אלו, דרישתו של העותר כי המשיב ישקיע משאבים רבים בהפיכתם של העתקי המכתבים לחפצים מותרים, יש בה כדי לקומם. העותר הוא אשר בחר להכניס למכתבים מידע סודי ואסור, לאמור, מעשיו הם אשר הפכו את המיסמכים לאסורים והם המונעים ממנו להחזיק בהם. משהיה זה העותר אשר יצר את הסיכון שבחפץ, תקשה עלי בקשתו כי נטיל על הרשות חובה להרחיק אותו סיכון אשר הוא עצמו יצר במו-ידיו. לכך נוסיף את העובדה כי בידי העותר יכולת חלקית להשיג את מכתביו (או את העתקיהם) בחזרה, אם אך יפנה בבקשה אל אותם אנשים אליהם שלח את המכתבים. 31. ועל כל אלה: אם יצונזרו העתקי המכתבים בשנית, כך טוענים המשיבים, אפשר יימחקו מהם קטעים שונים מן הקטעים שנמחקו במכתבים המקוריים. טעם הדבר הוא ששיקולי הביטחון נשתנו, ומה שהיה חסוי בעבר אפשר שעתה אין הוא עוד חסוי. בנסיבות אלו, צינזור מחדש של העתקי המכתבים יאפשר לגורמים המעוניינים בכך להשוות בין הצנזורה שנעשתה בעבר לבין הצנזורה שתיעשה עתה להעתקיהם, ועל ידי כך לעמוד על שיקולי הביטחון בבסיס עבודת הצנזור. הדבר עלול לגרום נזק לשירותי הביטחון בחשיפת שיטות עבודתם והשיקולים העומדים ביסוד עבודת הצנזור. טענה זו טענה ראויה היא. האמצעי החלופי אותו הציע העותר, לאו אמצעי ראוי הוא ומכאן שהחלטת החילוט עומדת במיבחן המידתיות. 32. סוף דבר, לא נמצאה לנו עילה להתערב בהחלטת המשיבים לחלט את העתקי המכתבים אשר היו בתאו של העותר, ודין העתירה להידחות. המישנה לנשיא הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של המישנה לנשיא מ' חשין. בית סוהר / כלאאסיריםשאלות משפטיות