התובע עבד כמוכר בחנות פלאפל שבבעלות ובניהול הנתבעת מיום 1.7.02 עד 14.6.07, עת התפטר (מוסכמות 1-2 כפי שנרשמו בדיון המוקדם מיום 29.6.08). בהליך זה תבע התובע גמול בעד עבודה בשעות נוספות, פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, ופדיון דמי הבראה. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד בה תבעה פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות. תביעת התובע לגמול בעד עבודה בשעות נוספות התבססה על טענה לעבודה במתכונת קבועה של שעות, משעה 12:00 בצהריים עד השעה 02:30 בלילה (בימים א'-ה'). בתום שמיעת הוכחות הצדדים הודיע ב"כ התובע, על פי המלצת בית הדין, כי התובע אינו עומד על תביעתו לגמול בעד עבודה בשעות נוספות. התביעה לפיצויי פיטורים התובע טוען כי התפטרותו היתה בשל נסיבות בהן לא ניתן לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו. העובדות שביסוד עילה זו קשורות בשעות עבודתו. כאמור, בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית טען התובע כי עבד בימים א'-ה' מ-12:00 עד 02:30 לפחות. כן טען התובע כי בימי ו' עבד מ-11:00 עד סמוך לכניסת השבת ובמוצאי שבת עבד מצאת השבת עד 02:30. לטענתו, הוא ביקש מספר פעמים ממנהל הנתבעת, מר יאיר שם-טוב, להפחית משעות עבודתו שכן לא התאפשר לו להקדיש זמן למשפחתו ולנצל זמן פנוי כלשהו. לדבריו, מר שם-טוב לא הסכים לבקשתו, ובשל כך התפטר. לטענתו, העסקתו בשעות עבודה מרובות כל כך ואי הסכמת הנתבעת להפחית משעות אלה מהוות נסיבות בהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו. בכתב הגנתה הכחישה הנתבעת את טענת התובע כי עבד בשעות להן טען. הנתבעת טענה כי התובע עבד משמרות של 8 שעות וכי מדי פעם יצא להפסקות בנות שעה או מחצית השעה. בתצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעם הנתבעת נטען כי התובע החל את עבודתו בשעה 16:00 (תצהיר מר שאול זיו) וסיים אותה בשעה 24:30 (תצהיר מר שם-טוב), כאשר בין תחילת העבודה לבין סיומה יצא להפסקות. כמו כן, הכחישה הנתבעת בכתב הגנתה ובתצהירה את טענת התובע כי הוא ביקש ממר שם-טוב להפחית את שעות עבודתו (סעיף 5 לתצהיר מר שם-טוב). לטענת הנתבעת, התובע התפטר ללא הודעה מוקדמת לאחר שאיים כי אם לא יועלה שכרו יעזוב את העבודה (סעיף 3 לתצהיר מר שם-טוב). בסיכומיו העלה התובע טענה חדשה שלא נטענה בכתב התביעה ובתצהירים. לטענת התובע, גם אם תתקבל גרסת הנתבעת בעניין שעות עבודתו, העסקתו היתה בניגוד להוראת סעיף 22(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, בכך שהוא הועבד ב"עבודת לילה" יותר משבוע אחד בתוך שלושה שבועות (הגדרת "עבודת לילה" לפי סעיף 1 לחוק היא "עבודה ששתי שעות ממנה, לפחות, הן בתחום השעות שבין השעה 22:00 ובין 06:00"). משכך, התפטרותו של התובע היתה מוצדקת ובאה בגדר סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, שכן אין לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו בתנאים הנוגדים את החוק. הנתבעת בסיכומיה התנגדה להעלאת טענת התובע בדבר העסקתו בניגוד לסעיף 22(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה בהיותה הרחבת חזית אסורה. איננו נדרשים לפסוק בשאלה אם רשאי התובע להעלות את הטענה בדבר העסקתו בניגוד לסעיף 22(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, מאחר שמצאנו כי במחלוקת העובדתית הנוגעת לנסיבות התפטרותו של התובע יש להעדיף את גרסת הנתבעת על פיה התובע לא פנה לנתבעת בבקשה לשנות את שעות עבודתו ועל פיה הוא התפטר ללא הודעה מוקדמת. ממילא, לא היה קשר סיבתי בין ההפרה של סעיף 22(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, שבה היתה כרוכה העסקת התובע, לבין התפטרותו (ועל כן התפטרותו לא היתה "מחמת" נסיבות בהן אין לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו) ולא ניתנה לנתבעת התראה לפני ההתפטרות שהיתה מאפשרת לה לסלק את אותו גורם שבגינו לא ניתן לדרוש מהתובע להמשיך בעבודתו (העסקה בניגוד לסעיף 22(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה), כנדרש בפסיקה. נבאר: כאמור, התובע טען שביקש ממר שם-טוב מספר פעמים להפחית את שעות עבודתו (על רקע טענתו כי עבד בימים א'-ה' 14.5 שעות לפחות בכל יום) ואילו מר שם טוב הכחיש כי התובע פנה אליו בנושא שעות עבודתו וטען כי התובע התפטר ללא הודעה מוקדמת לאחר שאיים כי יעזוב את העבודה אם לא יועלה שכרו. איננו מקבלים את גרסת התובע. התובע לא תמך בעדות נוספת כלשהי את עדותו בעניין פנייתו למר שם-טוב בנושא שעות עבודתו. איננו סבורים כי יש לאמץ את עדותו של התובע לאור חוסר המהימנות שאיפיינה את עדותו. חוסר מהימנותו של התובע היה בולט בכל הנוגע לתקופת עבודתו ולתביעתו לגמול בעד עבודה בשעות נוספות. בעניין תקופת עבודתו נשאל התובע בפתח חקירתו הנגדית אם עבד קרוב ל-5 שנים ותשובתו היתה "קרוב ל-6 שנים", 5 שנים ו-10 חודשים". תשובת התובע היתה בניגוד למוסכמות ולאמור בתצהירו. בעניין שעות עבודתו נקט התובע בכתב התביעה ובתצהירו גרסה שעל פניה היתה ראויה להתייחסות חשדנית - עבודה בימים א'-ה' משעה 12:00 עד 14:30 לפחות. גרסה זו הופרכה בחקירתו הנגדית. התובע הודה שאין בה אמת. להלן מהלך עדותו (עמ' 4 לפרוטוקול): ש. אתה אומר שכל יום עבדת, הבאת לוח שנה מאיזה שעה עד איזה שעה ת. מ-12 עד 1, 2, בלילה ש. כשאמרת שעבדת כל יום עד 2:30 בלילה זה לא נכון ת. יש ימים שעבדנו עד 3 גם. ש. אתה תובע ומסביר לה ואומר עבדתי כל יום עד 2:30. לא עבדת כל יום עד 2:30. מה שאמרת שם לא נכון. ת. היו ימים שהלכנו ב 1 והיו ימים ב 3 וזה היה בין 1 ל-3". (ראו גם עמ' 5 לפרוטוקול). גרסת התובע גם עמדה בניגוד לראיות נוספות שהוגשו - טפסי Z - המציינים את שעת סגירת הקופה הרושמת. הוגשו טפסי Z רבים מהם עולה סגירה של קופת החנות בשעות שלפני 24:00 והוגשו מספר טפסים המראים סגירה מעט אחרי כן. מוסכם על שני הצדדים כי לאחר סגירת קופה התובע נשאר לעבוד בניקיון החנות. היו הבדלי גרסאות לגבי אורך הזמן שהתובע נדרש להישאר לביצוע עבודת הניקיון לאחר סגירת הקופה, אך גם על פי גרסת התובע בנקודה זו החנות לא היתה יכולה להיסגר בשעה 2:30 בלילה כפי שטען בתצהירו. מטעם הנתבעת הוגשה תעודת עובד ציבור מטעם המוסד לביטוח לאומי (נ/4). לתעודה צורפה תביעה שהתובע הגיש למוסד לביטוח לאומי ביום 21.1.07 עליה הוא חתם ובה צויין "8" ברובריקה המיועדת לפירוט מספר שעות העבודה היומיות בהן הוא עובד. מהתעודה עולה כי שולמה לתובע גמלת הבטחת הכנסה מ-4/02 עד 3/07. התובע המציא במהלך שנות זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה אישורים של הנתבעת בהם צויין כי הוא עובד 8 שעות ביום. התובע טען כי מר שם-טוב מילא עבורו את טופס התביעה לגמלת הבטחת הכנסה. עדות זו אינה מקובלת עלינו. מקובלת עלינו עדות מר שם-טוב כי הנתבעת חתומה אך על אישורי המעסיק שהתובע המציא למחלקת הבטחת הכנסה במוסד לביטוח לאומי בתמיכה לתביעתו, אך הוא לא מילא את טופס התביעה עצמו. הצהרת התובע כי עבד 8 שעות ביום במסגרת תביעתו להבטחת הכנסה היא הודאת בעל דין. הודאה זו סותרת את גרסתו בדבר שעות עבודתו כפי שהועלתה בהליך זה. מעבר לקושי באימוץ גרסת התובע בדבר נסיבות הפסקת עבודתו נוכח חוסר אמינותו הבולט, אנו סבורים כי העדויות שהובאו על ידי עדי הנתבעת מבססות את גרסתה לפיה התובע לא פנה למר שם-טוב בדרישה לשנות את שעות עבודתו. התובע עומת בחקירתו הנגדית עם הטענה שהתפטר בשל כך שבקשתו להעלאת שכר נדחתה על ידי הנתבעת: להלן מהלך עדותו (בעמ' 12 לפרוטוקול): ש. אשר לי שוב שהתפטרת. ת. התפטרתי בגלל התנאים שהיו. ש. ביקשת תוספת שכר התווכחת על כסף ת. ביקשתי לעבוד פחות שעות אמרתי אני לא יכול יותר יש לי משפחה, ילדים. מעדות התובע עולה הכחשה לטענה שהתפטר בשל כך שדרש העלאת שכר. עדות זו אינה עולה בקנה אחד עם עדות מר פואד אבו דולה, שהעיד מטעם התובע. בתצהירו העיד אבו דולה שהוא עבד בנתבעת עם התובע. בסעיף 6 לתצהירו העיד כי "אני יודע מנאסר שתמיד היו ויכוחים ומריבות בעניין השכר של נאסר סבתה עם המעסיק מר יאיר שם טוב ועם רן האח של בעל העסק". עדותו של מר שם-טוב בעניין זה היתה עקבית. הוא נשאל אם התובע פנה אליו בבקשה להקל על שעות עבודתו ותשובתו היתה: "לא. הוא פנה אלי רק בדרישת שכר מופרזת". עדות זו נתמכה בעדותו של מר אבו דולה וכן בעדותו של מר שאול זיו. מר זיו עבד אצל הנתבעת כמנהל משמרת מיום 1.3.07, כך שהכיר את התובע בחודשים האחרונים לעבודת התובע (כשלושה וחצי חודשים). במועד הגשת תצהירו (25.8.08) היה עדיין עובד הנתבעת אך במועד מתן עדותו בבית הדין כבר חדל לעבוד אצלה. מר זיו הגיש תצהיר בו פירט את שעות עבודתו של התובע, וכלל לא התייחס לשאלת נסיבות התפטרות התובע. בחקירתו הנגדית נשאל מר זיו האם התובע פנה אליו פעם בנושא תנאי עבודתו. תשובתו היתה: "ת. דיברנו על זה כמה פעמים. הוא אמר לי שהוא לא מרוצה משכרו. ש. הוא פירט. ת. העדפתי שלא לדבר איתו על זה, אבל שמעתי מה יש לו להגיד. העדפתי לא לשמוע פרטים בדיוק. (עמ' 38 לפרוטוקול). עדותו של מר זיו היא מהימנה בעינינו. כאמור, בעת מתן עדותו כבר לא היה מר זיו עובד הנתבעת (ראו עמ' 38 לפרוטוקול). עדות זו תומכת בגרסת הנתבעת לפיה המניע להתפטרותו של התובע היה חוסר שביעות רצונו מגובה שכרו. יש בכך גם תמיכה לגרסת מר שם-טוב שהתובע כלל לא פנה אליו בנושא שעות עבודתו, שכן מה שהטריד את התובע היה גובה שכרו ולא שעות עבודתו. בהתאם לכך אנו דוחים את טענת התובע כי התפטר מהנתבעת לאחר שפנה מספר פעמים למר שם-טוב בדרישה להפחתת שעות עבודתו וקובעים כי התובע התפטר מהנתבעת ללא הודעה מוקדמת בשל חוסר שביעות רצונו מגובה שכרו ועל רקע סירובה של הנתבעת להעלאת שכרו. בהתאם לכך, גם אם נכונה טענת התובע כי תנאי העסקתו היו בניגוד לסעיף 22(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, לא די בכך בלבד לבסס עילה לפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. נבאר: סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים קובע: "(א) התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים". בדב"ע לה/41-3 יעקב היגר נ. דינה שוורץ, פד"ע ז' 24, נאמרו הדברים הבאים: "ואשר לעצם הטענה החילופית (בפי העובד "התפטרתי" ולחילופין "פוטרתי" או - בפי מעביד - "העובד התפטר" ולחילופין - "פיטרתי אותה"). יודגש כי בסעיפים שבחוק פיצויי פיטורים שעניינם התפטרות המזכה בפיצויים (סעיפים 6, 8 ו-11) נאמר במפורש שהמדובר הוא בהתפטרות "לרגל", "עקב", או "מחמת" האמור באותם הסעיפים, ללמדך שהגורם לא רק שצריך להיות קיים, אלא - שהוא העיקר - שאותו גורם יהיה הפועל, המניע והמביא לתוצאה. הוא הדין בפיטורים. בסעיפים 16 ו-17 לחוק מדובר בעובד ש"פוטר בנסיבות" כאמור באותם הסעיפים. עובד הטוען כי לא התפטר כלל, לא תשמע מפיו טענה שהתפטר בנסיבות המזכות בפיצויים, והמעביד הטוען כי כלל לא פיטר, לא תשמע מפיו טענה כי פיטר אותו בנסיבות השוללות זכות לפיצויים". משמעות פסיקה זו היא כי לא די בקיומה הפוטנציאלי של סיבה שבבחינה אובייקטיבית עשויה להקים נסיבות בהן אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו, אלא נדרש כי אותה סיבה תהיה הגורם הפעיל והממשי בהחלטת ההתפטרות, שאם לא כן, אין ההתפטרות ממלאת אחר היסוד שהיא "מחמת" אותן נסיבות. כן נפסק, כי על עובד המבקש להתפטר בשל נסיבות שביחסי עבודה בהן אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו, להעמיד את המעביד על כוונתו כך שתהיה לו הזדמנות לסלק את אותן נסיבות (אהרון רביוב נ. נאקו שיווק בע"מ, פד"ע כז 514). בענייננו, לו היינו מקבלים את טענתו של התובע לפיה סיבת התפטרותו היתה בשל אי הסכמת הנתבעת לדרישתו לשנות את שעות עבודתו, ייתכן והיה מקום להיזקק לטענתו בדבר הפרת האיסור הקבוע בסעיף 22(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה כבסיס לקיומן של נסיבות בהן אין לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו, וזאת חרף העלאת טענה זו לראשונה בסיכומים. אלא שקבענו, כאמור, כי גרסת התובע כי פנה לנתבעת בדרישה לשנות את שעות עבודתו אינה מקובלת עלינו. לפיכך, התפטרותו לא היתה "מחמת" העסקתו בניגוד לסעיף 22(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, והיא נעשתה מבלי שהתובע העמיד את הנתבעת על כוונתו להתפטר בגינה. לאור כלל האמור דין התביעה לפיצויי פיטורים להידחות. התביעה לפדיון חופשה התובע טען בכתב התביעה שלא קיבל ימי חופשה בשנתיים האחרונות לעבודתו. בגין תקופה זו הוא זכאי ל-24 ימים (12 ימים לשנה). לטענתו, שולם לו פדיון חופשה בסך 806 ₪. לפיכך תבע התובע כפדיון חופשה סך 3,034 ₪, המהווה ערך של 24 ימי חופשה לפי 160 ₪ ליום ניכוי סך 806 ₪. הנתבעת טענה כי התובע קיבל את מלוא ימי החופשה בצורה סדירה וכי הדבר פורט באופן שוטף בתלושי השכר. כן טענה הנתבעת כי החנות היתה סגורה בימי חול המועד פסח בהם קיבל 5 ימי חופשה, וזאת בנוסף לימי החופשה שקיבל על פי בקשותיו. בהתאם לכך, תאם הסכום ששולם לו כפדיון חופשה את יתרת החופשה הצבורה שלו. בתצהירים שהוגשו מטעם הנתבעת נטען כי בנוסף לימי חול המועד פסח, היה התובע בחופשה ללא הפחתת שכר גם בחגים המוסלמיים, כי בחודש הרמדאן היה התובע יוצא מוקדם מהרגיל וכי התובע היה בחופש גם בערב יום הזיכרון, ערב יום השואה וערב תשעה באב (תצהירי מר שם-טוב וגב' ורד שם-טוב ששימשה מנהלת חשבונות של הנתבעת). כאמור, התובע העמיד את תביעתו לפדיון חופשה על פדיון הימים בשנתיים האחרונות לעבודתו, בניכוי סך 806 ₪. הנטל להוכיח כי בגין ימי החופשה שהגיעו לתובע בשנתיים האחרונות לעבודתו קיבל התובע דמי חופשה או פדיון חופשה, רובץ על הנתבעת. טענת הנתבעת בדבר קיומו של פירוט צבירה, ניצול ויתרת החופשה בתלושי השכר, נכונה חלקית בלבד. פירוט כאמור קיים החל מחודש 1/07. בתקופת עבודת התובע עד חודש 1.07 לא פורטו בתלושי השכר הצבירה, הניצול והיתרה של ימי חופשה. עם זאת, יש לציין כי קיימים תלושי שכר בהם שולם רכיב 'ימי חופשה', דהיינו, דמי חופשה (תלושים מ-12.03, 1.05). על פי התלוש האחרון (מחודש 6/07) היתה לתובע יתרת חופשה של 4.3 ימים ושולם לו סך 654 ₪ (לפי 154 ₪ ליום), וזאת בנוסף לדמי חופשה בסך 152 ₪ עבור יום חופשה שהתובע נטל בחודש 6/07 (סה"כ 806 ₪ שהתובע מסכים לקזזם מערך 24 ימי חופשה). תלוש שכר בו מצויינת יתרת חופשה עשוי להוות "ראשית ראיה" ליתרת החופשה, אשר ניתן לתמוך אותה בראיות אחרות כדי לבחון את מהימנותה (עדמ 19/07 עמוס 3 בע"מ נ. סלוצקי שי (לא פורסם - ניתן ביום 25.11.08). מקובלת עלינו טענת התובע שיש להניח שהתובע זכאי ל-24 ימי חופשה בגין שתי שנות עבודתו האחרונות, בהעדר הוכחה מצד הנתבעת לקיומה של יתרת חופשה שלילית בתחילת התקופה. הוכחה כאמור לא הוצגה על ידי הנתבעת ולכן יש לבחון אם הוכיחה הנתבעת תשלום דמי חופשה בשנתיים האחרונות לעבודת התובע, וככל שהוכיחה, ניתן להפחיתם מ-24 הימים הנ"ל. כאמור, גרסת הנתבעת היתה כי התובע קיבל את ימי החופשה להם היה זכאי בתלושי השכר. כאמור, הנתבעת אף ציינה רכיב של 'ימי חופשה' בשני תלושים (מ-12.03 ומ-1.05). לא מצאנו תשלום של דמי חופשה בתלושי השכר בשנתיים האחרונות להעסקת התובע, וככל שהוכיחה, ניתן להפחיתם מ-24 הימים הנ"ל. אף שמקובלת עלינו טענת הנתבעת כי התובע לא עבד בימי חול המועד פסח ובחגים המוסלמיים, לא הוכיחה הנתבעת במידה מספקת כי בגין ימי היעדרות אלה שילמה לתובע דמי חופשה. לאור האמור, לא הוכיחה הנתבעת תשלום דמי חופשה בשנתיים האחרונות להעסקת התובע. לפיכך, איננו סבורים שהנתבעת הוכיחה את נכונות יתרת ימי החופשה שעמדה לתובע כפי שזו פורטה בתלוש מ-6.07. לאור האמור, תביעת התובע לפדיון חופשה בסך 3,034 ₪ מקובלת עלינו. התביעה לפדיון דמי הבראה התובע טען כי מגיע לו סך 1,800 ₪ דמי הבראה אשר צויינו בתלוש השכר לחודש 1/07 אך בפועל לא שולמו. בכתב הגנתה ובתצהיר מר שם-טוב טענה הנתבעת כי סוכם מראש עם התובע שדמי ההבראה ישולמו בפריסה חודשית על מנת להקל על הנתבעת וכי בפועל דמי ההבראה שולמו לתובע מדי חודש. הנטל להוכיח את סילוק חוב דמי ההבראה לעובד מוטל על המעביד. גרסת הנתבעת בכתב הגנתה ובתצהיריה היתה כי דמי ההבראה שולמו מדי חודש. בעדותו חזר בו מר שם-טוב מגרסתו וטען כי דמי הבראה שולמו לתובע פעם בשנה (עמ' 34 לפרוטקול). הסברו של מר שם-טוב לסתירה זו, כפי שמופיעה בעמ' 34 לפרוטקול (חודש בחודשו זה נצבר ושלם פעם בשנה), אינו מקובל עלינו. אם כן, תלושי השכר של התובע אינם תומכים בגרסת הנתבעת בדבר אופן סילוק חובה לתובע בגין דמי הבראה. אשר לסך 1,800 ₪ שמופיע בתלוש חודש 1,800 ₪: התובע טען כי סכום זה לא שולם לו בפועל, שכן כאשר קיבל תשלום בפועל בגין משכורת חודש 1/07, הסכום שהופיע בתלוש כ"נטו לתשלום" (סך 5,249 ₪) לא שולם לו, אלא שולם לו סך שהוא נמוך ב-1,800 ₪ מסך זה (עמ' 6-7 לפרוטוקול). ב"כ הנתבעת ביקש להציג לתובע ספח של שיק על סך העולה על 5,000 ₪ שלטענת הנתבעת נתנה לתובע בגין משכורת חודש 1/07, אך התובע טען שלרוב קיבל את משכורתו במזומן ולא בשיקים. בסופו של דבר, לא הוגש לבית הדין כראיה ספח השיק שב"כ הנתבעת הציג לתובע בחקירתו ולא באה כל עדות מטעם הנתבעת בדבר תשלום הסכום של 1,800 ₪ כדמי הבראה לתובע במסגרת חודש 1/07. כאמור, גרסת הנתבעת היתה כי דמי ההבראה שולמו לתובע בפריסה חודשית. בנסיבות אלה אנו קובעים כי הנתבעת לא הוכיחה את טענתה כי שלמה לתובע דמי הבראה, ויש לחייבה לשלם לתובע דמי הבראה בסך 1,800 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.07 עד לתשלום בפועל. התביעה שכנגד קבענו לעיל כי התובע התפטר ללא הודעה מוקדמת. בכך הפר את חובתו לפי חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001). על פי סעיף 7(ב) לחוק חייב התובע (הנתבע שכנגד) לשלם לנתבעת (התובעת שכנגד) פיצוי בשיעור שכר של חודש ימים (סעיף 3(3) לחוק). הנתבעת (התובעת שכנגד) העמידה את התביעה שכנגד על סך 3,929 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. התובע (הנתבע שכנגד) לא הכחיש בכתב הגנתו טענה זו. תלושי השכר שהוגשו לבית הדין תומכים במידה מספקת בסכום זה. סיכום תביעות התובע לגמול בעד עבודה בשעות נוספות ולפיצויי פיטורים - נדחות. תביעת התובע לפדיון חופשה בסך 3,034 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.07 עד לתשלום בפועל - מתקבלת. תביעת התובע לפדיון דמי הבראה בסך 1,800 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.07 עד לתשלום בפועל - מתקבלת. התביעה שכנגד לתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות בסך 3,929 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.07 עד לתשלום בפועל - מתקבלת. אשר על כן, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סך 905 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.07 ועד לתשלום בפועל. בהתחשב בתוצאה ובכך שהתובע חזר בו לפני הסיכומים מתביעתו לגמול בעד עבודה בשעות נוספות, התובע ישלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪ בצירוף מע"מ. הערעור על פסק דין זה הינו בזכות. הודעת ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. ניתן היום, כ"ד בסיון, תשס"ט (16 ביוני 2009) בהעדר הצדדים. ד. גולדברג, שופט התפטרותשעות עבודה ומנוחה