החלטה כנגד המבקשים הוגש לבית-משפט השלום (תעבורה) בנתניה כתב אישום (ת.פ. 20078/01), המייחס להם עבירות של עשיית שירות במחיר מעל המחיר הקובע לפי סעיף 11(א)(1) לחוק הפיקוח על מחירים, מצרכים ושירותים, תשנ"ו-1996; שימוש במחירון לא מורשה ואי החזקת מחירון מורשה לפי סעיף 4 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות), תשל"ד-1974 בזיקה לתקנה 510(ב) ו- 514 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. המבקשת 1 חברה פרטית, הינה הבעלים של רישיון קו שירות למוניות מתל-אביב לנתניה ובחזרה. המבקש 2 הינו מנהלה הפעיל של המבקשת 1. המבקש 3 הינו הבעלים של מונית שעובדת בשירות המבקשת 1. על-פי הנטען בכתב האישום, גבה המבקש 3 מכל אחד מנוסעי המונית שכר הסעה בסך 11 ש"ח, בעוד ששכר ההסעה המקסימאלי המותר לפי צו הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (מחירי נסיעה במוניות), התש"ס-2000, שחוקק על-פי סעיף 12 לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, קובע בחלק ב' של התוספת את מחיר נסיעת השירות מתל-אביב לנתניה כ- 9.80 ש"ח. אין חולק, כי מחירון זה לא היה במונית המבקשים וכי הסכום שנגבה מן הנוסעים היה גבוה מן הסכום הקבוע במחירון. אין גם חולק, כי במונית המבקשים היה מחירון אחר, שהסכומים בו גבוהים יותר. בית-משפט השלום (תעבורה) בנתניה (כבוד השופט י' הלוי) קבע, כי המשיבה (להלן: המדינה) הוכיחה את התשתית העובדתית והמשפטית והרשיע את המבקשים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום, וגזר על המבקשת 1 - קנס בסך 4,000 ש"ח; על המבקש 2 - קנס בסך 3,000 ש"ח, ועל המבקש 3 - קנס בסך 2,500 ש"ח. על הכרעת הדין וגזר-הדין הגישו המבקשים ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אחיטוב) דחה את הערעור בקובעו, בין היתר, כי צו הפיקוח על מחירי הנסיעה במוניות השירות הוצא בסמכות וכדין והיה על המבקשים לנהוג על פיו. מכאן בקשת רשות הערעור בפני, בגדרה שבו המבקשים על טענותיהם אותן העלו בפני בית-המשפט המחוזי. עיקר טענותיהם הוא, כי הצו שמכוחו הועמדו המבקשים לדין הוצא בחוסר סמכות. כמו-כן, טוענים המבקשים בדבר קיומו של חוק ספציפי אחר מכוחו היה יכול להינתן הצו - וכוונתם לסמכות הנתונה לשר התחבורה בסעיף 71(3) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961. עוד מוסיפים המבקשים וטוענים, כי לא חלים בעניין נסיעה במוניות שירות, התנאים הנקובים בסעיף 6 לחוק הפיקוח, הקובעים את הבסיס להחלת החוק על מצרך או שירות. טענות נוספות אותן טענו המבקשים הינן טענת אפליה, טענה לפגיעה בחופש העיסוק וטענה כי הצו לוקה בחוסר סבירות. מנגד, תומכת המדינה יתדותיה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, הצו חוקק על-פי הסמכות האמורה בחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, כאשר בכותרתו נכתב באופן ברור וחד משמעי, כי הצו חוקק "לאחר התייעצות עם ועדת המחירים לפי סע' 13 לחוק...". כמו-כן, לטענתה, גם טענת המבקשים בדבר קיומו של חוק ספציפי אחר מכוחו היה יכול להינתן הצו - סעיף 71(3) לפקודת התעבורה - אינה יכולה להתקבל. שכן, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, רישיונם של המבקשים הוצא על-ידי המפקחת על התעבורה מכוח תקנות התעבורה. ברישיון עצמו נקבע, כי מחיר הנסיעה לא יעלה על המחיר הנקוב בצו הפיקוח, או על המחיר שיקבע בכל דין אחר. מאחר שאין כל דין אחר, צו הפיקוח הוא הקובע, והדבר הודע למבקשים עצמם באופן ברור. החלטתי לדחות את הבקשה. צו הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (מחירי נסיעה במוניות), התש"ס-2000 (להלן: הצו), אשר חוקק בהתאם לסעיף 12 לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, קובע בחלק ב' של התוספת את מחיר נסיעת השירות מתל-אביב לנתניה כ- 9.80 ₪ (להלן: המחירון). סעיף 2 לצו קובע, כי "מחיר ההסעה המירבי במוניות לא יעלה על הנקוב בתוספת". אין מחלוקת, כי מחירון זה לא היה במונית המבקשים וכי הסכום שנגבה מן הנוסעים היה גבוה מן הסכום הקבוע במחירון. הצו חוקק על-פי הסמכות האמורה בחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, כאשר בכותרתו של הצו עצמו נכתב באופן ברור וחד-משמעי, כי הצו חוקק "לאחר התייעצות עם ועדת המחירים לפי סע' 13 לחוק...", כך שהתנאי המוקדם לחוקיות הצו - בנוגע לחובת ההתייעצות - התקיים ולא הובאה כל ראיה לסתור זאת. טוענים המבקשים, כי הצו יכול היה להינתן על-ידי הסמכות הנתונה לשר התחבורה בסעיף 71(3) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961. אין בידי לקבל טענה זו. חזקה על המבקשים, כי יודעים הם את הוראות החוק ובכללם את ההגבלה המוטלת על התעריפים שמותר לבעל מונית לגבות. בית-המשפט המחוזי קבע בפסק-דינו, כי רישיונם של המבקשים הוצא על-ידי המפקחת על התעבורה, מכוח תקנות 495 ו- 496 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. ברישיון עצמו - בו אוחזים המבקשים - נקבע בסעיף 3: "מחיר הנסיעה לא יעלה על המחיר שייקבע מעת לעת בצו פיקוח על מצרכים ושרותים (מחיר נסיעה במוניות) כפי שיהיה בתוקף מעת לעת או בכל דין אחר שיבוא במקומו". בענייננו, מאחר שאין כל דין אחר, צו הפיקוח הוא אשר קובע את המחיר, כאמור בסעיף 3 הנ"ל, והדבר הודע למבקשים עצמם. מעבר לדרוש יוער, כי עניינם של המבקשים נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולארי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקשים לא הצביעו על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123). אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. מונית