להלן החלטה בבקשת בנושא זכות עיון בהחלטת המנהל: החלטה רקע 1. תביעה כספית להשבת דמי היתר ששילמו התובעים לממ"י. (מנהל מקרקעין ישראל) המחלוקת - זכות העיון בהחלטת ממ"י 2. למקרא כתב התביעה וכתב ההגנה, סברתי כי המחלוקת בין בעלי-הדין הינה משפטית גרידא. אמרתי את אשר אמרתי בהקשר זה בקדם-המשפט, במגמה לחסוך את שלב ההוכחות ולגשת היישר לשלב הסיכומים. דא עקא, שבפנינו מכשול. לשם ביסוס תביעתם, דורשים התובעים לעיין בהחלטה 1672 של הנהלת ממ"י מיום 1.7.98. לדידם, החלטה זו הינה חלק בלתי-נפרד מהחלטת מועצת ממ"י 402 מיום 19.12.88, החלטה אשר סעיף 5 שבה קובע כי "לא יגבה המינהל דמי היתר עבור תוספת בנייה למגורים אם שטח המבנה הקיים יחד עם שטח תוספת הבניה המבוקשת לא יעלה על 160 מ"ר". החלטה 1672 עניינה בהסדר עין-כרם, מקום בו שוכן ביתם של התובעים. לא יעלה על הדעת - טוענים התובעים - שהחלטה 1672, החלטה רשמית של ממ"י, שמהותה היא הסדר דמי-היתר בעין-כרם, תוגדר על-ידי ב"כ ממ"י כמסמך פנימי, כזה אשר ממ"י אינה חייבת בגילויו. 3. מנגד, הודיע ממ"י "כי הוא מתנגד לגילויו של המסמך, הקרוי החלטה 1672, ולמתן אפשרות לתובעים לעיין במסמך", וטעמיו עימו: "ההחלטה היא למעשה סיכומו של דיון, אחד מני רבים, שנערכו בהנהלת הנתבע בעניין זכויות חלק מהתושבים בשכונת עין כרם... החלטת הנהלה זו אינה בגדר הנחיה מינהלית, ועל כן מהווה מסמך פנימי, ואינה חייבת בגילוי על פי דין... החלטה הנוגעת להסדר ספציפי הוא הסדר עין כרם, אינה בגדר הנחיה מינהלית" (סעיפים 2 - 6 לתגובת ממ"י). לדברי ב"כ ממ"י, אין מדובר אלא בסיכום דיון פנימי על אודות נכסים ספציפיים ומשפחות מסויימות שלגביהם התעוררו בעיות. ההחלטה אינה עומדת בתנאי הכלליות. 4. מוסיפה ב"כ ממ"י לטעון, בהסתמך על סעיף 6 לחוק חופש המידע, התשנ"ח - 1998, כי גם אם מדובר היה בהנחיה מינהלית הרי שגם אז אין חובה להעמידה לעיון התובעים, באשר אין לה נגיעה או חשיבות לציבור. ועוד זאת, שגם אם בהנחייה מינהלית עסקינן, וגם אם יש בה חשיבות לציבור הרי שאין חובה לאפשר את העיון בה, על יסוד הוראת סעיף 9 (ב) (4) ו - (5) לחוק חופש המידע, התשנ"ח - 1998, שזו לשונה: "רשות ציבורית אינה חייבת למסור מידע שהוא אחד מאלה: ... (4) מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, או של דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי, וכן חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה, למעט התייעצויות הקבועות בדין; (5) מידע הנוגע לניהול פנימי של הרשות הציבורית שאין לו נגיעה או חשיבות לציבור; ...". בתמצית, זו טענת ממ"י: בהיות החלטה 1672, סיכומו של דיון, בעניין ספציפי, הנוגע לקבוצת אנשים מסויימת, ולניהול הפנימי של ממ"י, ומכיוון שאין בה תרומה לעניינם של התובעים, אין חובה לגלותה לתובעים. דיון והכרעה 5. ב"כ הצדדים מיקדו את טענותיהם בהוראות חוק חופש המידע, התשנ"ח - 1998. באין טיעון על יחסי הגומלין שבין זכותו של בעל-דין לעיין במסמך שנמצא אצל יריבו, בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, לבין חוק חופש המידע, התשנ"ח - 1998, לא אדרש לאלה. עם זאת, חשוב לזכור כי עיקר חידושו של חוק חופש המידע "הוא בהכרתו בזכותו של אזרח ישראלי או של תושב לקבל מהרשות הציבורית מידע בעל אופי ציבורי, שאין לו בו עניין אישי מיוחד" [ז' סגל, הזכות לדעת באור חוק חופש המידע, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין (תש"ס - 2000), 11]. התובע דנן, בא בשם עצמו בלבד, לא כאזרח או תושב, אלא כבעל-דין, לצורך עניין אישי ובגדרי התובענה דנן, תביעה כספית נגד ממ"י. בנסיבות אלה, יותר משחולשות על ענייננו הוראות חוק חופש המידע, עושות כן, תקנות סדר הדין האזרחי. בסימן ג' לפרק ט' שעניינו - בגילוי מסמכים. אך משטענו ב"כ הצדדים בהתבסס על חוק חופש המידע, אבחן את מצב הדברים, לאורו. 6. לגופו של עניין. הנחיות מינהליות, "הן כללים גמישים, שרשות מינהלית קובעת לעצמה כדי שידריכו אותה בעת שהיא מפעילה את סמכותה" (ז' סגל, שם, בעמוד 153); "הכללות נורמטיביות לא פורמליות וגמישות שרשות מינהלית קובעת לעצמה על מנת שידריכו אותה במסגרת פעולותיה" [י' דותן, הנחיות מנהליות, המכון למחקרי חקירה ולמשפט השוואתי ע"ש הארי סאקר, הפקולטה למשפטים האוניברסיטה העברית (תשנ"ו - 1996), 28]. הכותרת - החלטה; והמספר - 1672, מלמדים לכאורה על כלליות. אך באלה אין די כדי להגיע למסקנה כי מדובר בהנחייה מינהלית. לגבי התוכן, מטבע הדברים לא באה בפניי אלא רק עמדת ממ"י. יכולתי לבקש את ההחלטה לעיוני-שלי, אך לא ראיתי לעשות כן, מכיוון שסיווגה יכול להישאר בצריך עיון. גם אם נניח כי לא בהנחיה מינהלית עסקינן, "בכל מקרה, עומדת על מכונה הזכות הכללית לקבל מידע ציבורי, שטיבו לא הוגדר בהוראה מפורשת בחוק" (ז' סגל, שם, בעמוד 98). 7. אכן, כטענת ב"כ ממ"י, ישנו מידע [סעיף 9 (ב) לחוק] אשר הרשות הציבורית אינה חייבת למסרו. ב"כ ממ"י ציינה את שיקוליה של ממ"י, בהתאם לסעיף 10 לחוק. דא עקא, דומני שממ"י לא עמדה בנטל לשכנע כי תנאי סעיף 9 (ב) (4) ו - (5), מצדיקים בנסיבות העניין, את סירובה לאפשר עיון בהחלטה 1672. בזוכרנו את רום-מעלתה של הזכות לדעת; ביודענו כי "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית, בהתאם להוראות חוק זה" (סעיף 1 לחוק חופש המידע); בהתחשב בעוצמתה של הזכות המדוברת, הרי שהנטל שעל הרשות הציבורית לשאת בו, כדי להצדיק סירוב למסור מידע בנסיבות המנויות בסעיף 9 (ב) לחוק, הינו כבד. גם פרשנות אותן הוראות אשר פוטרות את הרשות הציבורית ממסירת מידע, תיעשה בקפיצת-יד. יש צורך בנימוקים משכנעים להצדקת מניעת העיון. מוטב יבואו אלה בתצהיר. בענייננו לא ניתן תצהיר, אך לא בזה העיקר. עיקר הוא כי לא שמענו כלל איזו רעה תצמח ממסירת המידע המבוקש. פרופ' ז' סגל (שם, בעמוד 116) סבור כי "פרשנות ראויה להוראת חוק מגבילת-המידע היא זו שלפיה ייסוג חופש המידע רק נוכח סכנה ברורה ומוחשית לפגישה קשה, רצינית וחמורה באינטרס אחר בעל עוצמה, בנסיבות יוצאות דופן של מקרה מסויים". בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' גל), אימץ מבחן זה לגבי רוב המקרים שבהם מדבר סעיף 9 (ב) לחוק חופש המידע [עת"מ (ירושלים) 344/01 איגוד בתי אבות נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-מח 2002 (1) 12366, בפיסקה 13]. כשלעצמי, הסתפקתי אם נכון להחיל את המבחן האמור על סוגי המידע שסעיף 9 (ב) לחוק חופש המידע מדבר בהם. יכול שהוא מכביד יתר על המידה. ואולם, לענייננו, דיינו אם נאמר כי גילוי וחיסוי כאשר קיימת מניעה מפני גילוי [סעיף 9 (א) לחוק חופש המידע] - חיסוי עדיף; וכי גילוי וחיסוי כאשר קיימת רשות שלא לגלות [סעיף 9 (ב) לחוק חופש המידע] - גילוי עדיף [השוו: ת.א. (תל-אביב) 2060/99 לשכת עורכי-הדין נ' שר המשפטים, פ"מ תשנ"ח (3) 385, מפי כב' השופט ע' מודריק]. 8. לא שמענו כלל מה נזק ייגרם לממ"י, אם בכלל, או למאן דהוא, אם ייתאפשר לתובע לעיין באותה החלטה 1672. ב"כ ממ"י טוענת כי על ממ"י לשקול את השיקולים המנויים בסעיף 10 לחוק חופש המידע. אכן כך, אך השיקולים כאמור שם אינם ממצים. דומני, כי אצל ממ"י לא נשקל כלל, אם בנסיבות העניין, יש רע כלשהו בגילוי. המילים דיון-פנימי אינן מילות-קסם שבכוחן להצדיק, א-פריורי, חיסוי. אין די בסברת ממ"י כי לא תצמח לתובע תועלת מאותו מסמך, וכי אין לו נגיעה או חשיבות לציבור. באין כל טענה, כאמור, על נזק שיכול להיגרם בעקבות הגילוי, הרי שאנו פטורים מעיקר מלאכת איזון האינטרסים, שיקלולם וקביעת סדרי העדיפויות [כמתואר בת.א. (ת"א) 2060/99 הנ"ל]. כיוון שכך, לא סתר ממ"י את נקודת המוצא לענייננו, ואשר היא גילוי וחיסוי - גילוי עדיף. 9. גם על-פי תקנות סדר הדין האזרחי, אין הצדקה לממ"י להשתמט מחובת הגילוי. היטב ראתה ב"כ ממ"י לפרט בסעיף 16 לכתב ההגנה את עמדת ממ"י, גבי הסדר עין-כרם, וההחלטה שבמחלוקת. דומני כי לשם קיום דיון הוגן בתביעה, וכדי לרדת לחקר האמת, יש לאפשר לתובע לעיין בהחלטה 1672, כמבוקשו. מסמכיםזכות העיון