נכות פלסטית קטינה תאונת דרכים

נכות פלסטית קטינה תאונת דרכים 1. בפני תביעה לנזקי גוף של קטינה, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה 1975. הקטינה ילידת 21.06.92 נפגעה ביום 03.10.99 כהולכת רגל כאשר גלגל משאית מחץ את כף רגלה הימנית. התובעת היתה כבת 7 ביום התאונה. התובעת עברה מספר רב של אישפוזים על פני פרק זמן של מספר שנים וגם ניתוחים לנוכח בעיות רפואיות כמפורט להלן. סך הכול היא הייתה מאושפזת 173 ימים. נכות רפואית 2. בתאונה נגרמה לתובעת חבלת מעיכה מסוג degloving ושבר של הקלקנאוס בכף רגלה הימנית. היא עברה מספר ניתוחים לתיקון השברים וחסר ברקמות רכות בכף רגלה. מחמת הזדהמות התהליך הראשוני של ההתרפאות נסוג, כמפורט בחוו"ד ד"ר הלפרין. בסופו של דבר התובעת עברה 15 ניתוחים. בתחום האורתופדיה נקבעה לתובעת נכות של 19% בגין הגבלת התנועה בקרסול (10%) לפי סעיף 48 (ד) א לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"). וכן פגיעה במפרק הסוב לטרלי (10%) לפי סעיף 49 לתקנות הביטוח הלאומי. המומחה ד"ר הלפרין, גם קבע אחוזי נכות בגין הצלקות, אך בהסכמה מונה מומחה נפרד לתחום זה. כמו כן הוא מתייחס להפעלת תקנה 15. ב"כ התובעת טוען כי הנכויות בתחום הצלקות שקבע ד"ר הלפרין רלבנטיות ומצטברות לנכויות בתחום זה שקבע פרופ' וכסלר, מומחה בתחום כירורגיה פלסטית ואסתטית. ב"כ הנתבעים חולק על עמדתו וטוען כי בתחום הצלקות מדובר בנכויות חופפות, ולא ניתן לקבל פיצוי על אותה נכות פעמיים. פרופ' וכסלר בדק את התובעת במרץ 2003, אחרי ד"ר הלפרין שבדק אותה במאי וביולי 2002. פרופ' וכסלר התייחס בחוות דעתו לכך שבמועד בדיקתו נותר עדיין כיב בעקב שנפגע אשר מפריש ריח לא נעים; יש לתובעת צלקת בבית החזה משמאל לאחר שמהאיזור נלקח שריר; יש לתובעת צלקות בירכיים לאחר לקיחת עור להשתלה; וצלקות בכף הרגל. ד"ר הלפרין מתייחס בחוות דעתו לאותם צלקות (איזורי לקיחת השתלים - ירכיים; בית השחי והעקב). אני מסכימה עם בא כוח הנתבעים, עו"ד גוטמן, כי אין מדובר בנכויות מצטברות באותו תחום. לאור העובדה שפרופ' וכסלר ראה את התובעת אחרון, בהקשר זה, זה תחום ההתמחות שלו והוא גם קבע לתובעת אחוז נכות יותר גבוה בתחום הפלסטיקה מאשר ד"ר הלפרין, אני מעדיפה את עמדתו. לפיכך בתחום הפלסטיקה אני מקבלת כי לתובעת 24% נכות, לפי סעיף 75 (1) ב-ג, מותאם לתקנות הביטוח הלאומי.בתחום הנפשי, על פי חווה"ד האחרונה של המומחית, ד"ר רייס, נקבעה לתובעת נכות צמיתה של 10% לפי סעיף 34 ב' לתקנות הביטוח הלאומי בגין: "Reaction to severe stress unspecified”. המומחית בדקה את התובעת בפעם הראשונה בשנת 2004 ואז היא מצאה כי התובעת סובלת מפוסט טראומה ולפיכך היא קבעה נכות זמנית של 20% עם המלצות לטיפול פסיכולוגי פרטני, טיפול משפחתי, ואיבחון פסיכיאטרי חוזר. בבדיקה בשנת 2007, נקבעה הנכות הצמיתה וכן נקבעו הנכויות הזמניות הבאות: 30% ממועד הפציעה ועד 2004; 20% לשנים 2004 ועד 2006 ומשנת 2006 נכות צמיתה של 10%, כמפורט לעיל. יחד עם זאת המומחית המליצה על המשך טיפול פסיכולוגי ועיבוד האבל, על אבדן שלמות גופה. כמו כן היא מציינת כי אם התובעת תתקל בקשיים בפיתוח קשרים זוגיים עלולה להתפתח תסמונת נפשית בעלת אופי דכאוני. מעבר לאמירה זו אין עמדה מקצועית משלימה של המומחית. סך הכל נכות רפואית צמיתה: 44.6%, ללא התייחסות לתקנה 15. ראשי נזק נזק לא ממוני 3. התובעת אושפזה 173 ימים. נכותה היא : 44.6%. אני מעמידה את הפיצוי על סך של 180,428 ₪ ליום מתן פסק הדין, כפי שמוסכם על באי כוח הצדדים. אבדן כושר השתכרות 4. בא כוח התובעת עותר לקבוע למרשתו, תלמידת כיתה י"א, נכות תפקודית של 65%, תוך התיחסות לנכות האורתופדית, הפסיכיאטרית והפלסטית. בא כוח הנתבעים טוען כי האחוז הוא גבוה מדי ויש לקבוע אחוז הנופל מ- 20%, שלא על דרך של חישוב אקטוארי מלא, בשים לב לעובדה שכבר בשנת 2002 חזרה התובעת לתפקוד מלא, כעולה מסרט הוידאו של החוקר. החוקר צילם את התובעת הולכת לבית הספר, יחד עם אחיה, כאחד התלמידים, עם ילקוט על הגב ושקית בידה. הצילום של החוקר קדם אישפוז נוסף בן חודש בשנת 2003, שהוא האשפוז האחרון. רישום של ד"ר רייס הפסיכיאטרית שמונתה כמומחית מטעם ביהמ"ש, מפי התובעת בשנת 2004 הוא, כי אין לה כאבים והיא משתתפת בשיערוי ההתעמלות בבית ספרה (עמ' 6 לחוות דעתה מיום 2004). כמו כן התובעת אשרה שלמועד הצילום של החוקר היא למדה בבית ספר המרוחק מביתה בין 800 ל- 1,000 מטר, והיא הלכה לבית הספר הלוך וחזור ברגל (עמ' 23 לפרוטוקול מול שורות 19-20). התובעת נשאלה על ידי המותב מה מפריע לה נכון ליום מתן העדות והיא הסבירה כי היא סובלת מכאבים בעמידה של מעל חצי שעה, מכאבים תוך כדי הליכה שהיא "רגילה להם" ובעיקר מהכיעור, בין באיזור הפגיעה ובין מצלקות במקומות שונים מגופה שנוצרו בנסיונות חוזרים להשתיל עור בקרסול. כתוצאה מפגיעות אסטיות אלה, צוחקים עליה הילדים והיא לא הולכת לבריכה ולים (חוו"ד ד"ר רייס משנת 2007). התובעת נפגעה בגיל 7 ולצרכי יום יום היא אכן הסתגלה למומה כעולה מהליכתה החופשית בשנת 2002 לפני הניתוח בשנת 2003 וכעולה מדבריה היזומים לד"ר רייס, הפסיכיאטרית, בשנת 2004. הנזק שבסופו של דבר התגבש ברגלה הוא שכל האיזור של הקרסול הוא גוש בשר מכוער, אינו שמיש למטרתו, חסר תחושה והתובעת הולכת ברגל זו על כף הרגל הקדמית. המומחה האורתופדי נתן את חוות דעתו בשנת 2002 והנזק העתידי היחיד שהוא צפה היה כי החיידק שגרם לזיהום העצם, יתעורר ויחזור לפעילות (עמ' 5 לחו"ד דעת ד"ר הלפרין).לפחות עד למועד הדיון בשנת 2009 לא הוגשה חוו"ד משלימה כי הזיהום התחדש ולפי התיעוד הרפואי מסוף שנת 2003 אין לתובעת תלונות אורתופדיות. התובעת אף נועלת נעליים רגילות, נעלי ספורט של NEW BALANCE. היא רכשה מדרסים רק פעם אחת. הנכות הפלסטית של התובעת היא של צלקות מכוערות רבות. הנכות הפסיכאטרית הועמדה על פגיעה בדימוי עצמי של נערה והחשש שתתקשה ליצור קשרים זוגיים מחמת הנכות הפלסטית אשר יכול ותוביל לדכאון. התובעת העידה בביהמ"ש כי אין לה חברות למעט 2 חברות טובות אך זה לא הרושם של המומחית בתחום הפסיכאטריה, שראתה את התובעת פעמיים. בשנת 2004 ובשנת 2007, אחרי טיפולים של תרפיה באמנות. במפגש השני הפסיכיאטרית מציינת כי בניגוד לנערה שפגשה בשנת 2004, הרי שבשנת 2007 היא פגשה: "בהערכה הפסיכיאטרית החוזרת ב- 2007 הננו עדים לשיפור ושינוי משמעותי במצבה הנפשי של דניאלה שהתבטא בצורה מדהימה בזמן הבדיקה הפסיכיאטרית. מילדה פסיבית, נמנעת משיתוף פעולה, תלוית באימה, מנותקת ומסרבת לדבר, הפכה לנערה עירנית ושיתפה פעולה, היתה אסרטיבית ומוכנה לדבר חלקית על פציעתה וקשייה. דו"ח הטיפול של הריפוי באומנות מדבר גם הוא על שיפור במצבה הנפשי של דניאלה וכן הדו"ח הנוירופסיכולוגי החוזר מדבר על שיפור בתיפקודה כללי. יחד עם זאת הננו עדים להמשיך עיסוק של דניאלה בדימוי גוף, דימוי עצמי ובזהות המינית, מלווה בבושה ממראה גופה עקב הצלקות והכיב בעקב ימין. בושה המונעת ממנה ללכת לים או לבריכה." ד"ר רייס מצטטת גם מהדווחים של המרפאה בעיסוק, גב' לאה חייט מהם עולה כי לקראת סוף הטיפול ביולי 2006, התובעת נוהגת כבנות גילה, הולכת לביה"ס לבד, לקניון עם חברותיה, ולומדת בקורס אנגלית בקיץ. לא השתכנעתי כי ברמה החברתית התובעת מנודה, ואני מאמינה כי היא הצליחה לאפשר לנתוניה האישיים להתגבר על מומה, עד כמה שאפשר. התובעת נפגעה כקטינה והיא עדיין קטינה, תלמידת תיכון. לכאורה היא הסתגלה למומה אך עדיין היקף הפגיעה בכושר השתכרותה, בגין התאונה, אינו ברור, וקיימת עמימות ראיייתית לגבי מידת הפגיעה הממשית של אבדן כושרה בתחום העבודה. עמימות המושפעת מחד מחוסר יכולת להעריך למה היתה התובעת מסוגלת להשיג בהיבט הלימודי אלמלא התאונה והניתוחים הרבים והאם היום ניתן לכמת את השפעת התאונה. לא הוצגו ראייתיות ליכולת האקדמית של התובעת או יכולתה הפיזית, והנחה לפי מגדר דהיינו שהתובעת תמצא עבודה פקידותית אינה עולה בקנה אחד עם הזכות לשוויון בהזדמנויות בשוק העבודה [סע' 2 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988; בג"ץ 2911/05 אלחנתי נ' שר האוצר (טרם פורסם, 15.06.08)]. הנחה נוספת כעולה מטיעוני ב"כ הנתבעים כי כאשר התובעת תקלט בשוק העבודה כבר יושרשו הנורמות שאין להפלות מחמת מגבלות אישיות ונכויות, אף היא לוטה בערפל ואין מקום לבסס עליה, למועד מתן פסק הדין, את חישוב ההפסד של התובעת. הפסיקה קבעה כי קטין נופל בגדר אותם ניזוקים שקשה להעריך את הפסדו כי טרם החל את דרכו המקצועית והתעסוקתית, נדרש ביהמ"ש לעיתים לפסיקה גלובאלית ולחזקות עובדתיות שנתגבשו מכוח ניסיון החיים, כדי לחלץ את הנכות התפקודית מהנכות הרפואית. הכלי המרכזי, בקטינים היא הנכות הרפואית, בהעדר טעם לסטייה ממנו [ע"א 5148/05 קוגלמס נ' לוי (טרם פורסם, 20.02.08)]. לתובעת נכות רפואית המורכבת מנכות אותופדית של 19% נכות פסיכיאטרית של 10% ונכות פלסטית של 24%. לא מצאתי לסטות מאחוז הנכות האורתופדית שכן התובעת הולכת על החלק הקדמי של כף רגלה, היא העידה על כאבים קבועים בהליכה, כאבים בעמידה ממושכת. בכך תפגע חלופה של עבודה שתחייב עמידה או הליכה ממושכים. הנכות הפסיכיאטרית נקבעה בהקשר לצפי של פגיעה ביצירת קשרים חברתיים ובניית קשרים זוגיים מחמת הצלקות הרבות והקרסול המכוער. הפסיכיאטרית, ד"ר רייס גם הצביעה על אפשרות כי הפגיעה של הדמוי העצמי מחמת הכיעור שנגרם כתוצאה מהתאונה יכול ויביא גם לדכאון (עמ' 5 לחווה"ד מיום 01.11.07). השתכנעתי כי לא הועלתה הנמקה מספקת לסטייה מאחוז הנכות הפסיכיאטרית וע"כ אני מקבלת את אחוז הנכות הפסיכיאטרית במלואה כפוגעת בכושר עבודת התובעת. לעומת זאת הצלקות, לכשעצמן, אינן מגבילות את תפקודה של התובעת והם הטעם לנכות הפסיכיאטרית וע"כ אינני מקבלת אותם כתורמים לאבדן כושר העבודה של התובעת. המומחה בתחום האורתופדיה, המליץ על הפעלת תקנה 15. מאחר ומדובר על קטינה אשר כנגד נכותה הרפואית הראתה יכולת להסתגל למומה ברמת היום יום, והחישובים לגביה מונחים על פי ההנחיה של התבססות על הנכות הרפואית כאמור לעיל, לא מצאתי מקום לקבל את המלצתו להפעיל את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי. לאחר ששקלתי את מכלול הראיות והתרשמתי מהם, אני מעמידה את הפגיעה התפקודית של התובעת על 28%. 5. הצדדים אינם חלוקים כי החישוב של השכר יהיה על פי השכר הממוצע במשק. השכר עומד על 7,908 ₪ ברוטו נכון למועד כתיבת פסה"ד לפי הלמ"ס, וסך של 5,931 ₪ נטו לאחר ניכוי 25% מס הכנסה. ההפסד הוא למשך 46 שנות עבודה צפויות מגיל 21 ועד גיל 67. החישוב הוא אפוא 5,931 X 28% X 46 שנים, מקדם היוון 299.1951 = 496,867 ₪. התובעת ילידת 12.06.92 ולפיכך היא תגיע לגיל 21 בשנת 2013, בעוד 4 שנים. לפיכך הסכום מוכפל בהיוון כפול של 0.8885 (לפי 3%). סכ"ה: 441,466 ₪, נכון להיום. סיכויי התובעת להתגייס בהגיעה לגיל 18 בעוד שנה לוטים בערפל. אם היא לא תתגייס היא צפויה להכנס לשוק העבודה, אם לא תבחר ללמוד. לא הובאו ראיות ליכולותיה האקדמיות למעט השתתפות בקורס לאנגלית ביולי 2006. בנסיבות אלה אני מעריכה כי תצא לעבוד ביולי 2010. לצורך חישוב הפסדה, תוך ההתחשבות בכך כי התובעת אינה צפויה להרוויח בשנים הראשונות שכר ממוצע במשק, אלא פחות, אני מעמידה סכום זה על 4,000 ₪ (לפי מחצית השכר הממוצע במשק) ולצורך החישוב אני מניחה מס הכנסה שולי של 10% (לפי מדרגת מס ראשונה של 4,390 ₪). סכ"ה נטו: 3,600 ₪. ההכנסה מחושבת ל- 3 שנים כפול 28% נכות כפול 4 שנות היוון (מקדם היוון: 45.1787) = 45,540 ₪. כפול היוון כפול של 1 שנה (0.9709) = 44,215 ₪ (מעוגל כלפי מעלה). סכ"ה : 485,681 ₪. הפסדי פנסיה ראש נזק זה נתבע בכתב התביעה וגם מחייב לאחר שהוצא צו הרחבה לכלל העובדים במשק. בהעדר נתונים ההנחה היא כי ההפרשות לפנסיה תהיינה על פי צו ההרחבה וכך גם אחוז שנתי שניתן לצבור. ההנחה היא שהתובעת תעבוד מקסימום השנים למקסימום פנסיה של 70% (35 שנים). ההפסד חושב לפי 28% מהשכר הממוצע היום. סכום זה משוערך באמצעות המשערכת לפי תוחלת חיים של אשה יהודיה ועומד על סך של 51,948 ₪. החישוב מצורף בזה. אבדן השתכרות בעבר מאחר והתובעת טרם הגיעה לגיל 18 והיא תלמידת בי"ס אין לה נזק מיוחד של אבדן שכר בעבר. הוצאות רפואיות בעתיד המומחית בתחום הפסיכיאטרי הותירה פתח לצורך בטיפול פסיכולוגי עתידי אם התובעת תתקל בבעיות ביצירת קשרים רומנטיים וזוגיים מחמת מומיה. בא כוחה, עו"ד רסיוק נקב בסכומים צפוים, נכון להיום, לעלות טיפולים פסיכולוגיים, לפי העבר (400 ₪ לטיפול). הוא מציע לתת לתובעת פיצוי בגובה של 175,000 ₪ דהיינו 437.5 טיפולים, כ- 9 שנות טיפול לפי טיפול אחד לשבוע. אני סבורה כי זו הערכה מאוד פסימית. לתובעת לא רק ריבוי צלקות אך גם קרסול מכוער מאוד. לתובעת מגיע פיצוי על הצורך האפשרי בטיפול פסיכולוגי עתידי על בסיס הערכה של שנתיים טיפול של מפגש שבועי לפי 400 ₪ סכ"ה 38,400 ₪. סכום זה מהוון בהיוון כפול של 4 שנים (38,400 X 0.8885) = 34,118 ₪. באשר לאפשרות של זיהום עתידי כעולה מחו"ד האורתופד, ד"ר הלפרין משנת 2002, מחמת הריחוק של הסיכוי, לאור כ- 6 שנים שקטות והעובדה כי כל הטיפול יכוסה ע"י קופת חולים, לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד - 1994 אינני פוסקת על כך פיצוי כספי. עזרת זולת לעתיד לא הובאו ראיות כי התובעת מוגבלת בתפקודה היום יומי. פסקתי לה פיצוי נפרד על ניידות ששם אני צופה למגבלה עתידית אפשרית. כפי שפירטתי לעיל התרשמתי כי התובעת הסתגלה למומה ואף אינה נדרשת לנעל מיוחד. לכן את התביעה בראש נזק זה אני דוחה. ניידות לעתיד לא הובאו ראיות כי התובעת תזדקק לרכב בעתיד, או רכב מיוחד, למעט הראיות המפורטות בפרקים של ראשי הנזק נכות רפואית ואבדן כושר השתכרות בעתיד. בהתבסס על אותם ראיות אני קובעת לתובעת פיצוי גלובאלי בסך של 100,000 ₪ בשים לב לכך שהנכות האורתופדית היא על הגבלה תנועה בקרסול (10%) ופגיעה במפרק (10%). נזק מיוחד- נסיעות, הוצאות רפואיות וכדומה 6. התובעת עותרת להוצאות בעין של נסיעות, הוצאות רפואיות, תרופות, שכירת קביים וכיסא גלגלים שהוצאו ע"י הוריה בסך של 100,000 ₪. ככל שמדובר בקבלות שהוגשו הן אינן מגיעות לסכום הנתבע. אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 20,000 ₪ גלובאלי נכון להיום בשים לב לכך כי יש להניח כי ההורים לא שמרו כל קבלה, ולא רכשו כל משחה וכדומה רק דרך קופת חולים וגם בקופת חולים יש השתתפות עצמית. עזרת זולת בעבר בראש נזק זה נתבע סכום של 150,000 ₪ שאמור לייצג גם את הסיוע בפועל וגם הפסדי האם שלא יצאה לעבודה בתקופות הרלבנטיות. האם לא תבעה בנפרד את הפסדיה ולא הובאו ראיות לשווי הנזק לאם, בבחינת שעות עבודה שהיא הפסידה בפועל בתקופה שהיא כן עבדה (בשנת 2002). לא הובאו ראיות כי הפסידה מקומות עבודה כי נשארה בבית לטפל בבתה. עדותה של האם לא הייתה אמינה גם בדברים שלא הייתה סיבה שלא תעיד אמת. כגון זיהוי בתה בצילומים ותמונות הגם שהתובעת זיהתה את עצמה בחצר הבית או הולכת לבית הספר. אין מחלוקת כי התובעת היתה כבת 7 כשנפגעה, בתקופה של 4 שנים היו לה ימי אשפוז רבים, והיא היתה צעירה מדי להיות לבד. באשר לתיאורים של האם על מגבלות בתה- מדובר בהגזמה שאינה עולה בקנה אחד עם טיב הפגיעה; או כי בשנת 2002 נצפתה התובעת הולכת לבית הספר עם ילקוט על הגב ושקית ביד,ללא קביים או עזרה . האם עשתה הכל כדי לשכנע בדבר נכות הבת מהכחשת היותה המצולמת בודיאו של החוקר, ועד האדרת מצבה הרע כגון שהיתה צריכה ללמד את בתה ללכת אחרי כל ניתוח. אני מעמידה בראש נזק זה, לתובעת, פיצוי, על פי אמדנא, בסך של 80,000 ₪. סכום זה מניח כי אחד ההורים שהה עם התובעת בכל אחד מימי האשפוז, במקום אדם זר וכן הצורך בתקופות הניתוחים וההחלמות לסייע לתובעת לפחות בימים הראשונים. סוף דבר 7. הנתבעים ישלמו לתובעת, באמצעות הוריה אפוטרופסיה הטבעיים, ביחד ולחוד, את הסכומים הבאים: נזק לא ממוני - 180,428 ₪. הפסד השתכרות לעתיד - 485,681 ₪. הפסדי פנסיה - 51,948 ₪. הוצאות רפואיות לעתיד - 34,118 ₪. נדייות לעתיד - 100,000 ₪. נזק מיוחד - 20,000 ₪. עזרת זולת עבר - 80,000 ₪. מסכומים אלה ינוכו התשלומים התכופים ששולמו עד היום משוערכים מיום התשלום. כמו כן, ישאו הנתבעים ביחד ולחוד באגרה ששולמה ע"י התובעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ההוצאה ועד ליום התשלום המלא בפועל. הנתבעים ישלמו לתובעת שכ"ט עו"ד כדין מסך - הכל הנזק לפני ניכוי תשלומים תכופים בצירוף מע"מ כדין. נכותתאונת דרכיםקטיניםצלקת