הסבת חיובי ארנונה

פסק דין א. ההליך. זו היא עתירה, שעניינה בקשה להסבת חיובי ארנונה שהוטלו על העותר (להלן: "בדרנא") אל משיבה 2, המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע"מ ח-פ 51-157925-2 (להלן: "המכללה"), בגין דירה בקומת קרקע בטמרה (להלן: "המושכר") וכן לקבוע, כי המכללה שנוסדה ביום 13.6.91 תחת השם "המכללה הארצית להכשרה מקצועית בע"מ" ואשר שמה שונה לשם המופיע בכותרת פסק דין זה ביום 18.7.91, פטורה מארנונה. התקופה אליה מתיחסת העתירה היא 28.2.91 ועד 31.8.97. יצוין, כי לעתירה לא קדם כל הליך של השגה. במסגרת ההליך הנזכר הוגשה בקשה למתן צו מניעה כנגד עיריית טמרה (להלן: "העירייה") וכנגד בנק ערבי ישראלי בע"מ, סניף סכנין (להלן: "הבנק") למניעת העברת סכום של 71,188.80 שעוקל בבנק לפי דרישת מחלקת הגבייה של המשיבה 1 (להלן: "העיריה"), ולהפסקת פעולות האכיפה כנגד בדרנא. בהחלטתי קבעתי, כי יש לעכב את הליכי הוצאת מעוקלים ומכירתם עד לדיון במעמד הצדדים. כמו כן קבעתי, כי על בדרנא לצרף את המכללה כמשיבה. ב. טענות בדרנא. 1. בדרנא טוען, כי בתקופה שבין 28.2.91 ועד 31.8.97 שכר את המושכר מאחמד חמיד דיאב, עבור המכללה ולשימושה (להלן: "תקופת השכירות"). יצוין, כי בהסכמי השכירות מופיע רק שמו של העותר ואין המכללה נזכרת כלל, להוציא ההסכם לתקופה 28.2.91 עד 29.2.92 בו נכתב כי המכללה תשלם את הארנונה עבור המושכר. 2. לטענתו, חייבה אותו העירייה בגין חובות הארנונה עבור החזקת המושכר, ואף נקטה בפעולות גבייה נגדו, מכוח הסמכות שניתנה לה בפקודת העיריות [נוסח חדש], תשכ"ג1964- (להלן: "פקודת העיריות"), ופקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש], תשכ"ה1965-. בפעולות אלו נקטה העירייה למרות שידעה כי ההחזקה והשימוש במושכר הם בידי המכללה. אמנם מטעמי נוחיות בדרנא הוא זה אשר חתם על חוזה השכירות, אך הדבר נעשה בשם המכללה ועבורה. בפועל המכללה היא שניהלה במושכר סניף שלה, ונעשה בו שימוש למטרות לימוד. דמי השכירות בגין המושכר שולמו על-ידי המכללה וכן חשבונות הארנונה נשלחו על-ידי העירייה לכתובת המכללה. 3. לטענת בדרנא, הוא פנה פעמים רבות לעירייה והסביר כי הוא אינו המחזיק במושכר ואינו עושה בו כל שימוש. לענין זה הוא מפנה למכתב מיום 8.4.93 ועליו חתימתו כמנהל המכללה. במכתב זה, המופנה לגזבר העיריה, מתבקש שינוי שם החייב מהמערער לשם המכללה ובהמשך מתבקש פטור למכללה. מכתב נוסף נשלח ביום 13.8.95 ע"י עו"ד בדארנה אמין המציג עצמו כיועץ המשפטי של המכללה וגם בו מתבקש פטור מארנונה עבור המכללה. מכתב נוסף נכתב ע"י עו"ד אמין בדארנה בשם המכללה ביום 16.12.95. במכתב זה מאזוכר המכתב הקודם מיום 13.8.95 ומובעת בו טרוניה על אי קבלת תשובה למכתב זה והודעה כי אי מתן תשובה, כמוה כהסכמה לקיום הפטור. ביום 15.6.97 נשלח ע"י המכללה מכתב למחלקת הארנונה בעיריה חתום ע"י המערער כמנהל המכללה שבו מודיעה המכללה על הפסקת השימוש במושכר בתאריך 31.8.97. ביום 10.2.98 נשלחו למחלקת הגביה שני מכתבים: האחד, של העותר בו הוא מביע תדהמתו על חיובו האישי בארנונה והוא דורש להעביר את הדרישה למכללה שהוא מנהלה. המכתב השני הוא של הנהלת המכללה שבו היא נוטלת על עצמה את חיוב הארנונה, אך טוענת לפטור. על אף הודעות אלה של העותר והמכללה, מתעקשת העיריה שלא להעביר את חיובי הארנונה על שמה של המכללה, ומבקשת לגבות חיובים אלה ממנו באופן אישי. באשר לטענת העירייה, כי מכתבים שנשלחו בעניין מטעם המכללה לא נתקבלו במשרדי העירייה, טוען בדרנא מספר טענות: א. לא הומצא תצהיר מטעם גזבר העירייה, אליו מוענו המכתבים וממילא גם לא הובא הגזבר כעד לבית-המשפט. ב. העיריה הגישה אמנם תצהיר של מר ח'אלד עואד, אשר טען כי לא קיבל המכתבים של העותר לידיו, אך לא ברור מהו התפקיד אותו הוא ממלא בעירייה, ומדוע הוא זה אשר מצהיר כי הוא לא קיבל את המכתבים לידיו. 4. המכללה פטורה מתשלומים ארנונה כמפורט להלן, אך גם במידה ואין המכללה זכאית לפטור כאמור, הרי התחייבה המכללה ליטול על עצמה את כל חיובי הארנונה לגבי תקופת השכירות במושכר ולכן יש להסיר כל דרישת חיוב בעניין זה מבדרנא עצמו. 5. שינוי השם של המכללה, אינו משנה את הזהות של האישיות משפטית, שבשמה חתם על הסכם השכירות, ולכן גם תשלומי הארנונה חלים עליה, בשמה הנוכחי. 6. בהתחשב בנסיבות העניין, ולאור פניותיו החוזרות ונשנות של בדרנא לעירייה, אין לראות שיהוי בפרק הזמן שחלף בין שיגור המכתבים השונים על-ידו ועד להגשת עתירה זו (לענין זה מסתמך העותר על ע"א 6323/95 המכללה לחינוך סמינר הקיבוצים נ. עיריית ת"א). 7. הטענה בדבר הפטור למכללה מבוססת על כך שהמכללה מוכרת על-ידי משרד העבודה והרווחה ומשרד החינוך כמוסד לימוד להפעלת קורסים ובחינות במקצועות תחבורה והכשרה מקצועית, ומפעילה מכללות שונות ברחבי המדינה. לפיכך, זכאית המכללה לפטור מחיובי ארנונה בתור מוסד חינוכי. לענין זה מפנה בדרנא להוראת סעיף 4(IV) לפקודת מסי עירייה ומסי ממשלה [פיטורין], 1938 (להלן: "פקודת הפיטורין"), הקובע זכאות לפטור של מוסד חינוכי כאשר: "למרות כל האמור בפקודת העיריות, 1934: - (א) ארנונה כללית לא תוטל על כל בנין או קרקע תפושה אשר: - (IV) הבעלות והחזקה עליהם הן בידי כל מוסד-חינוך בתנאי שהבנין או הקרקע התפושה משמשים לאותו מוסד-חינוך:- (א) כגן-ילדים, בית-ספר, סמינר או בית-ספר מקצועי, או... בתנאי כי לא יפטרו ממס כל בנין או קרקע תפושה שהבעלות והחזקה עליהם הן בידי כל מדינה או כל אדם המחזיק מטעם... מוסד-חינוך, אם אותו.... מוסד-חינוך משתמשים בבנין או בקרקע התפושה לאיזה צורך שתכליתו הפקת ריווח כספי". בדרנא מתנגד לפרשנותה של העירייה, כי רק גוף העוסק בחינוך והרשום כבעל נכס, זכאי ליהנות מפטור מארנונה. לטענתו, ההגדרות של "בעל" ו"מחזיק" לעניין מועצות מקומיות אינן חופפות להגדרות על-פי חוק המקרקעין, ולא נדרש כי המכללה תהא אף הבעלים של המושכר כדי ליהנות מן הפטור. כך גם עולה מפרשנותו של בדרנא לסעיף 2 לפקודת הפיטורין, המפנה לסעיף 101 לפקודת העיריות בנוסחה הישן, ומשם ההפניה לסעיף 1 לפקודת העיריות. מבחינה עובדתית, בדרנא טוען כי חוזה השכירות בין המשכיר לבין המכללה עולה על שלוש שנים, ולכן המכללה עונה על רכיב זה בהגדרת "מחזיק" לצורך פקודת הפיטורין. כמו כן, הנכס נשכר על-ידי המכללה שלא למטרות הפקת רווח כספי. ראיה לכך מבקש בדרנא למצוא בעובדה, שסניפים אחרים של המכללה במקומות שונים בארץ זכו לפטור מארנונה. 8. מכל מקום טוען בדרנא, כי גם במידה ואין המכללה זכאית לפטור מחיובי הארנונה, הרי שיש להפחית את גודל השטח שלפיו בוצע חישוב הארנונה, משום שבתקופה שבין 28.2.91 לבין 31.12.95 החזיקה המכללה בשטח של 80 מ"ר ואילו בתקופה שבין 1.1.96 ועד לפינוי המושכר ביום 31.8.97 החזיקה בשטח של 40 מ"ר בלבד. כמו כן, יש לצמצם את התקופה שאליה מתייחס חיוב הארנונה, עד ליום 31.8.97, מועד תום תקופת השכירות, ולא עד 31.12.2000 כעולה מתדפיסי העירייה. 9. לסיכום מבקש בדרנא להשית את חובות הארנונה לתקופה שבין 28.2.91 ועד 31.8.97 על המכללה. כל חיוב שנוצר לאחר תום תקופה זו יש להפנות לבעלים של המושכר. בדרנא מבקש ליתן למכללה את הפטור מארנונה המגיע לה בדין. בנוסף מבקש בדרנא להורות לבנק לבטל את העיקול שהוטל על כספי בדרנא, ולהימנע מלהעביר כל סכום שהוא מחשבונותיו של בדרנא לזכות העירייה. המכללה מצדה מצטרפת לכל טענות בדרנא. ג. טענות העירייה. 1. בדרנא רשום בספרי העירייה כמחזיק של המושכר מאז תחילת שנת 1991. מאחר ולא חל כל שינוי בזהות המחזיק במושכר, הרי שיש להטיל את חיובי הארנונה משנת 1991 ועד 1999 על המחזיק הרשום - הוא בדרנא. לעניין זה מבקשת העירייה להסתמך על הקביעות הבאות: (א) העירייה שלחה הודעות לתשלום החיובים לבדרנא. החוק מקנה לבדרנא אפשרות להגיש השגה על חיוב ארנונה והשגה כזו לא הוגשה. (ב) המכתב מיום 8.4.93, אשר בין היתר מבקש להודיע כי יש לשנות את שם המחזיק במושכר מבדרנא למכללה, כמו גם המכתבים מיום 13.8.95 ו16.12.95- - לא התקבלו במשרדי העירייה. (ג) המכתב משנת 98' שצורף לצו המניעה לא התקבל אצל העירייה. מכל האמור לעיל עולה, כי בדרנא לא הודיע כי חדל להיות המחזיק במושכר, כפי שהוא נדרש לעשות בהתאם להוראת סעיף 325 לפקודת העיריות וכל עוד הוא המחזיק במושכר - נטל הארנונה מוטל עליו. 2. מכל מקום טוענת העירייה, כי בדרנא טוען ששכר את המושכר החל מיום 28.2.91 עבור המכללה, בעוד שהמכללה נוסדה ביום 13.6.91, רק כארבעה חודשים לאחר קבלת החזקה במושכר. לכן אין לטעון כי המושכר הושכר למכללה. הסכמי השכירות השונים נחתמו על-ידי בדרנא, ולא על-ידי "המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע"מ". שמה של המכללה כאישיות משפטית לא אוזכר באף אחד מהסכמי השכירות. בהסכם ביחס לתקופה החל מיום 8.5.95 הצהיר המשכיר, כי קיבל את דמי השכירות ותשלומים אחרים וביניהם ארנונה, מבדרנא עצמו. 3. העירייה תמהה על טענתו של בדרנא שבמהלך תקופת השכירות הוקטן השטח המושכר מ- 80 מ"ר ל- 40 מ"ר, וכי יש לחייב את המכללה בארנונה בהתאם. דמי השכירות אותם שילמה המכללה לכל אורך תקופת השכירות המצטברת היו קבועים, ובדרנא אף לא הודיע על הקטנת השטח המושכר. לא הוכח, והדבר לווה אף בתצהירו של מנהל הארנונה, כי המכתבים מיום 12.11.95 ומיום 15.6.97, המודיעים על שינוי בגודלו של המושכר ועל סיום תקופת השכירות, אכן שוגרו ונתקבלו אצל מנהל הארנונה. גם לו היה תיעוד לקבלתם, הרי שאין הם מהווים השגה על-פי חוק. מעל לכל מתנגדת העירייה לעצם העלאת טענה זו. הטענה נשמעה לראשונה בשלב התצהירים והסיכומים של ההליך, בלא לקבל את הסכמתה לכך, והיא אינה מוכנה לתת ידה להרחבת החזית (ע' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 14.3.01). 4. לעניין הטענה שהמכללה זכאית לפטור מארנונה טוענת העירייה, כי המכללה אינה מוסד חינוכי כמשמעו בחוק ולכן אין היא זכאית לפטור מארנונה. 5. המכללה הינה חברה משפחתית מוגבלת במניותיה, ומטרתה הפקת רווחים. לטענת העירייה, המכללה עסקה בסיוע לתלמידיה לעבור את בחינות רשות הרישוי, תמורת תשלום. 6. מנהל מחלקת הארנונה מר אבו רומי מציין בתצהירו, כי מנהל מחלקת החינוך בעירייה (העוסק בתפקיד זה החל מ- 8/91) לא ידע כלל על פעילות חינוכית במושכר. כמו כן אין אישור כי הפעילות במכללה הוכרה על-ידי גורם כלשהו כפעילות מזכה בפטור על-פי חוק. העובדה שסניפי המכללה במקומות אחרים בארץ זכאים לפטור מארנונה אינה מחייבת מתן פטור גם לסניף זה. כל סניף נבחן בהתאם לקריטריונים הנדרשים לקבלת הפטור, ובמידה ולא עמד בהם - לא יזכה בו. 7. העתירה הוגשה בשיהוי רב, ללא הצדקה. 8. בדרנא מושתק עתה מלהעלות טענה כלשהי בדבר רישום שגוי בלוח השומה, משום שמזה כשמונה שנים הוא הרשום כמחזיק במושכר, והוא מקבל את חיובי הארנונה ביחס למושכר. מאחר ולא ערער במשך תקופה זו על הרישום השגוי לכאורה, אין הוא יכול להעלות טענה זו כעת. ד. דיון ומסקנות. (א) שיהוי. 1. בבג"ץ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית קרית גת ואח', פ"ד מ"ב (1) 678, 694, קובע השופט (כתוארו אז) ברק את הדברים הבאים: "בהכריעו בטענת-שיהוי, על בית המשפט הגבוה לצדק לקחת בחשבון שלושה שיקולים: האינטרס של העותר בביטול הפעולה, האינטרס של המשיב בקיומה והאינטרס של הציבור בשלטון החוק. על בית המשפט לאזן בין אינטרסים אלה, תוך מתן משקל ראוי לכל אחד מהם. מטבע הדברים, שאיזון זה מותנה מעניין לעניין." בדרנא השתהה לכאורה בכך, שלא העלה כל טענה באשר לרישום השגוי של לוח השומה בפנקסי העירייה מאז שכירת המושכר, מזה כשמונה שנים. לטענת בדרנא, הוא שלח במהלך תקופה זו מספר מכתבים לעירייה בעניין זה, ואין לטעון כי ישן על זכויותיו. כפי שצוטט לעיל בפרשת אסולין, יש לבחון כל טענה של שיהוי לפי נסיבותיה. במקרה שלפניי לא הייתי רוצה להכשיל את העתירה רק מטעם זה. מוכן אני ללכת לקראתו של בדרנא, ולצאת מנקודת הנחה לעניין השיהוי בלבד, כי בדרנא שלח את המכתבים האמורים, אם כי היה מקום לצפות שבהעדר תגובה הוא יוודא שאכן המכתבים הגיעו ע"י משלוח מכתב נוסף בדואר רשום ואם על ידי מסירה אישית, אך אינני סבור שדי בכך כדי להכשיל את העתירה מראש. (ב) האם יש להזקק לעתירה בהעדר השגה וערר? הטענה המרכזית שבפי העותר היא, כי הוא אינו מחזיק בנכס. טענה זו היא אחת משלוש טענות לגביהן נקבעה דרך ההשגה והערר בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו1976- (להלן: "החוק"). העותר "דילג" על דרך זו ופנה ישירות אל ביהמ"ש בעתירה. נראה, שאין הוא רשאי לעשות כן, באשר קיימת הלכה פסוקה לפיה "- - כאשר קובע המחוקק דרך ייחודית לערעור או להשגה על החלטה כלשהי מנהלית או שיפוטית, אזי על המערער לפנות ולילך בדרך זו" (ראה דברי השופט ד. לוין בבג"צ 764/88 דשנים חומרים כימיים בע"מ נ. עיריית ק. אתא פד"י מ"ו (1) 793 ע' 799 סעיף 3). אפילו אין סמכות המינהל בהליך ההשגה בפני ועדת הערר לפי חוק בגדר סמכות יחודית (וראה סעיף 3(ג) לחוק), אין להזקק לעתירה בשל הדוקטרינה של "הסעד החילופי" (ראה דברי הנשיא ברק ברע"א 2425/99 עירית נס ציונה נ. י.ח. יזום והשקעות בע"מ ואח' הערה ג' בפסק דינו). מטעם זה בלבד, יש מקום לדחות את העתירה, באשר כל יתר הטענות נגזרות מטענה מרכזית זו. עם זאת, כדי להפיס את דעת העותר, נדון בכל זאת ביתר הטענות לגופן. (ג) העברת החיוב בארנונה מהעותר למכללה. 1. לפי הרישומים בפנקסי העירייה, בדרנא הוא הרשום כמחזיק במושכר, החל ממועד תחילת השכירות. 2. סעיף 318 לפקודת העיריות מקנה לפנקסים משקל ראייתי כראיה לכאורה לנכונות תכנם: "פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה לפי הפקודה יתקבלו -בלי כל ראיה אחרת - כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן". 3. כאמור, בדרנא רשום כמחזיק המושכר, ולכן חלה עליו החבות בתשלום מסי הארנונה לעירייה, כל עוד לא שונו הרישומים הרלוונטיים בפנקסים. יסודו של כלל זה הינו ייעול המערכת השלטונית - בקביעת כלל אחיד, הידוע לציבור, שיאפשר לרשות להפעילו באופן שווה לכל מחזיק. כל עוד לא יזם הפרט שינוי - אין הרשות נדרשת לפעול כדי לאתר בעצמה את זהות המחזיק בנכס בפועל. שיקול נוסף העומד בבסיס עקרון זה הוא שיקול של מדיניות - אין לחייב רשות מקומית להשקיע משאבים יקרים ב"בילוש" אחר זהות המחזיקים בנכס מסוים. לשם כך נוצר כלל, אשר אינו מאפשר לטעון השכם והערב כלפי הרשות כי היא לא עשתה די לבירור המצב העובדתי בכל נכס ונכס שבתחומה. 4. סעיף 325 לפקודת העיריות מתווה את דרך ההודעה על חדילת בעלות או החזקה: "חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כל בכתב לעירייה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה". הסעיף דורש ממחזיק לנקוט בפעולה אקטיבית, כדי לעדכן את העירייה בדבר שינוי בזהות המחזיקים בנכס, אחרת ימשיך המחזיק הרשום להיתפס בעיני העירייה כמחזיק בנכס. בעניין זה ראה דברי המלומד ה' רוסטוביץ' בספרו ארנונה עירונית (מהד' 4, תשנ"ו), ע' 304-305 וכן ע"א (ת"א) 1982/97 כהן צדוק נ' עיריית תל-אביב-יפו (לא פורסם): "...בכך ביקשה הפקודה להעביר את נטל הבדיקה והעדכון של מצב החזקות בנכסים השונים מכתפיה של העיריה אל כתפיו של המחזיק. ההגיון שבהעברת נטל זה ברור שכן, היקף הנכסים השונים המצויים בתחומי העיריה הינו עצום ורב והשינויים במצב ההחזקות של נכסים אלו מתרחשים חדשות לבקרים. במצב דברים זה, אין העיריה מסוגלת, מטבע הדברים, לעדכן את רישומיה באשר לשינויים אלה, באמצעות מקורות ומשאבים עצמיים". 5. צירוף סעיף 318 לסעיף 325 מביא למסקנה, כי הנטל להוכיח עמידה בתנאי סעיף 325 מונח לפתחו של בדרנא [ראה ת"א 8118/91 עיריית תל אביב נ' מרזן (לא פורסם), כפי שהובא בספרו של רוסטוביץ' הנ"ל, בע' 305]. הוראת סעיף 325 היא הוראה מהותית ולא טכנית בלבד, ולעירייה אף סמכות מכוח סעיף 287 לפקודת העיריות לדרוש מסמכים להוכחת שינוי המחזיקים. לפיכך יש לבדוק, אם ניתן להסתפק באיזה מן המכתבים ששלח בדרנא כדי לבסס את דרישת הכתב להודעה על שינוי מחזיקים. 6. מעיון במכתבים שהוגשו על-ידי בדרנא כראיות לפניי עולה, כי המכתבים שניתן לראות בהם בדרך זו או אחרת משום בקשה לשינוי זהות המחזיק - הם המכתבים מתאריכים 8.4.93, 13.8.95 ו- 16.12.95 (להלן: "מכתבי בקשות הפטור"). כזכור, טוענת העירייה, כי המכתבים לא התקבלו אצלה. טענה זו מסתמכת על שני תצהירים: הראשון, תצהירו של מר רחיב אבו רומי, מנהל הארנונה בעירייה החל משנת 1995, הטוען כי גזבר העירייה הודיע לו מפורשות, שלא קיבל את מכתבי הפטור. השני, תצהירו של מר ח'אלד עואד, המצהיר כי מכתבי בקשות הפטור לא התקבלו אצלו. דא עקא, לא צוין מה תפקידו של חאלד עוואד ולכן אתעלם מתצהיר זה. מן הצד השני, רשאית היתה העיריה להסתפק בתצהירו של מנהל הארנונה, אשר מאזכר את שיחתו עם הגזבר, שכן לפי תק' 5(ג) לתקנות בתי המשפט לענינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א2000- רשאי מצהיר להביא דברים למיטב ידיעתו ובלבד שציין את מקור ידיעתו ואמונתו. יתר על כן, בביהמ"ש לענינים מנהליים כמו בבג"צ, חלים כללי הראיות של המשפט המינהלי שהם גמישים ופחות מחמירים מדיני הראיות בדיון האזרחי (ראה זמיר, ראיות בבית המשפט הגבוה לצדק, משפט וממשל, כרך א' ע' 295 בע' 320-1). 7. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי העירייה לא צריכה הייתה לשנות את פרטי המחזיק במושכר משמו של בדרנא לשמה של המכללה, מהטעמים הבאים: (א) לא ברור אם וכיצד נשלחו המכתבים עליהם מסתמך העותר, האם בדואר או ביד? החזקה שבסעיף 57ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש] לא חלה במקרה זה, שכן העותר לא הוכיח שדיוור את המכתבים באמצעות הדואר. (ב) בדרנא לא הציג מכתבים מתקופה מוקדמת מהמכתב הראשון המצורף מיום 8.4.93, כך שלמעשה במשך כשנתיים לאחר גילוי הרישום המוטעה לטענתו, לא פעל לשם תיקונו. (ג) בהסכם השכירות הראשון נכתב כי השוכרת היא המכללה, בייצוגו של בדרנא. גם העירייה כותבת זאת בסיכומיה. יחד עם זאת, לא די בציון שמה של המכללה כשוכרת המושכר בהסכם בין שני הצדדים כדי להביא לשינוי הרישום בעירייה. מה גם, שבעת חתימת הסכם השכירות טרם נוסדה החברה הנושאת את שם המכללה. (ד) שילוט המתנוסס מעל המושכר אינו מספיק כדי ללמד על זהותו האמיתית של המחזיק. (ה) משלוח דרישות התשלום למענה של המכללה במושכר אינו מעלה ואינו מוריד לעניין זהות המחזיק במושכר. העירייה שלחה לכתובת המושכר את דרישות התשלום, ומיענה אותן למחזיק במושכר שהיה מבחינתה בדרנא. (ו) בדרנא שראה שמכתביו אינם נענים, לא עשה דבר במשך שנים כדי להביא לשינוי הרישום משמו לשם המכללה. הוא גם לא מצא לנכון להגיש השגה לפי סעיף 3(א)(3) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו1976-, בתוך 90 יום מיום קבלת הודעת התשלום. כדי לשנות את זהות המחזיקים במושכר היה על בדרנא להגיש לעיריה עותק מהסכם השכירות ולבקש את השינוי בהתאם לפרוצדורה המקובלת. לא ניתן לצאת ידי חובה במשלוח מכתבים או בשיחות טלפון עם ראש העירייה או עם גורם אחר בעירייה, שאינו אמון על הטיפול בארנונה. פטור מארנונה למכללה. 8. לאחר שקבעתי, כי לא היה מקום לשינוי רישום המחזיק במושכר לצורך החבות בארנונה, אני מוצא כי מתייתר הצורך לדון בשאלת הפטור מארנונה למכללה כפי שיפורט להלן. 9. בדרנא, בכובעו כאדם פרטי, ביקש להשתחרר מן החבות בארנונה ולהעבירה למכללה. לשם כך הוא ראה לנכון לעתור כלפי העירייה בלבד. ואולם, בעקבות הנחיית בית-המשפט, צורפה המכללה כמשיבה לעתירה זו. גם אם צודק בדרנא כי המכללה פטורה מארנונה, הרי אין טענה זו יכולה להישמע מפי בדרנא. המכללה אינה עותרת בהליך זה, אלא צורפה כמשיבה ביוזמת ביהמ"ש. לפיכך, אין מקום בהליך זה להעניק למכללה סעד שלא נתבע כלל על ידה. לעיצומו של ענין ולמעלה מן הצורך יצוין, כי תנאי למתן הפטור הוא שהמוסד החינוכי אינו משמש "לאיזה צורך שתכליתו הפקת ריווח כספי". דרישה זו יש לה טעם רב. שירותי חינוך הפכו כיום לעסק כלכלי כמו כל עסק אחר ואין כל הצדקה למתן פטור לעסק כזה. יש מקום להעניק פטור רק כאשר מדובר במוסד חינוכי המשמש את הרבים שלא מתוך הרצון לעשות רווחים לעצמו. יצוין, כי המכללה היא חברה ולא מלכ"ר ולכן אין אינדיקציות לכך שהיא פעלה ללא כוונה לעשות רווחים (השוה גם פס"ד של הנשיא גורן בה"פ 389/94 מכללת ארן למדעי העבודה, החברה והרוח פיסקה 6). בכל מקרה, הנטל להראות שמוסד נכנס בגדר פטור הוא על הטוען והעותר לא עמד בו (ע"א 852/86 פ"ש ירושלים נ. מ.ל.ל. חיפה עיבוד, פ"ד מ"ג (1) 686, 689; וכן ראה ע"ש (חי') 127/95 תשתיות נפט ואנרגיה נ. מועצה מקומית קרית טבעון, תקדין מחוזי 95(3) 790). גובה הארנונה ותקופת החיוב בה. 10. בתצהירו, שהוגש במועד המאוחר לדיון הראשון בבית-המשפט ובעקבותיו, העלה בדרנא טענות חדשות הן ביחס להקטנת שטחו של המושכר מ- 80 מ"ר ל- 40 מ"ר, והן ביחס לסיום השכירות במושכר ביום 31.8.97, בעוד שדרישת הארנונה מתייחסת לשטח של 80 מ"ר, ולתקופה שעד שנת 2000 כולל (שנת 1999 לגרסת העירייה). 11. טענות אלו מעלה כאמור בדרנא לראשונה בתצהירו מיום 1.3.01. אין זכר לטענות אלו בעתירתו שהוגשה ביום 13.2.01. ב"כ העירייה התנגד במהלך הדיון ביום 14.3.01, להרחבת החזית. התנגדות זו עלתה בשנית בתצהירו של מר אבו רומי. לפי תקנה 5(ב)(5) לתקנות בתי-משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א2000-, עתירה חייבת לכלול פירוט של הנימוקים העובדתיים והחוקיים עליהם היא מתבססת. לא זו בלבד, שטענה זו לא נשמעה כבר בכתב העתירה, כפי שדורשת התקנה, אלא שבדרנא מבקש להרחיב את חזית היריבות עם העירייה בשלב מאוחר יותר, הרחבה שאינה אפשרית כאשר הצד שכנגד מתנגד לה בתוקף. בעניין זה ראה בע"א 210/84 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ"א (2) 667, 670: "כדי להסיק שינוי חזית יש להראות, שלא זו בלבד שהתובע אכן שינה את חזית טענותיו במהלך הראיות, אלא כי השינוי היה בידיעת הצד שכנגד, שהסכים, לפחות מכללא, לשינוי זה". בענייננו אין להתיר את הרחבת החזית על-ידי בדרנא, ולכן אין להיזקק לטענות אלו לגופן. 12. יתר על כן, טענה בדבר השטח נכללת בגדר העילה שבסעיף 3(א)(2) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו1976- ועל כן חייב היה העותר להגיש השגה בגינה, מה גם שסעיף 3(ג) לאותו חוק לא חל על טענה זו. 13. יצוין עוד, כי לעניין הקטנת השטח טוען בדרנא, כי הודיע לעירייה במכתב מיום 12.11.95 על הקטנת שטח המושכר מ- 80 מ"ר ל- 40 מ"ר. לעומתו מצהיר מר אבו רומי, מנהל מחלקת הארנונה, כי הוא לא קיבל מכתב זה. גם בעניין זה הנטל על בדרנא להוכיח שנתן הודעה על השינוי בשטח המושכר. 14. לענין ההודעה על סיום השכירות, גם בעניין זה טוען אבו רומי כי לא קיבל את המכתב מיום 15.6.97 המודיע על הפסקת השכירות ביום 31.8.97 והעותר לא עמד בנטל להראות שהמכתב הנ"ל אכן נשלח ונתקבל. סיכום. העתירה נדחית על כל חלקיה. צו המניעה אשר ניתן במסגרתו של הליך זה בטל, והעירייה יכולה להמשיך בנקיטת הליכי הגבייה כנגד בדרנא, בכלל זה באמצעות הטלת העיקול על חשבונותיו של בדרנא בבנק. 3. בדרנא יישא בהוצאות עתירה זו בסך של 3,000 ש"ח לעיריית טמרה, וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ש"ח, בצירוף מע"מ וריבית כחוק. ארנונה