מענק אשפוז מענק לידה לעובדת זרה   פתח דבר 1. בערעור שלפנינו עומדת לבחינה שאלת זכאותה של עובדת, מהגרת עבודה, שלא הועסקה בישראל "שישה חודשים רצופים לפחות בתכוף לפני הלידה", למענק אשפוז, מענק לידה וקצבת לידה. בבחינת הזכאות כאמור אנו נדרשים לפירוש הוראת סעיף 40(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן- חוק הביטוח הלאומי או החוק). לשלמות התמונה נציג את הוראת ס' 40(א) בשלמותה, וזו לשונה:   "40(א) מבוטחת למענק אשפוז, למענק לידה ולקצבת לידה היא אחת מאלה: (1) מבוטחת לפי פרק י"א או אשת מבוטח לפי פרק י"א, אף אם הלידה אירעה מחוץ לישראל. (2) עובדת או עובדת עצמאית המועסקת בישראל או אשת עובד או עובד עצמאי המועסק בישראל שישה חודשים רצופים לפחות בתכוף לפני הלידה, אף אם כל אלה אינם תושבי ישראל, ובלבד שהלידה ארעה בישראל...".   נקדים אחרית לראשית ונאמר, כי לשון הוראת החוק, כמו גם תכליתה, מביאים אותנו לכלל מסקנה, כי אין זכאות העובדת מותנית בכך שהועסקה בישראל "שישה חודשים רצופים לפחות בתכוף לפני הלידה". על הטעמים לכך, נעמוד בהמשך דברינו, בהרחבה.   הרקע העובדתי 2. המערערת הינה עובדת זרה, מהגרת עבודה שהגיעה לישראל בחודש נובמבר 1998 ושהתה בישראל לפי אשרה מסוג ב/1 עד הלידה. במשך 7 שנים הועסקה המערערת בישראל כמטפלת סיעודית. בחודש ספטמבר 2005 ילדה המערערת בת. אבי הילדה הוא תושב ואזרח ישראל, והילדה הוכרה כאזרחית ישראל. על פי קביעת בית הדין האזורי לא התקיים באבי הילדה הנדרש על מנת להכיר בו כ"ידוע בציבור" של המערערת במועד הרלוונטי. על קביעה זו של בית הדין האזורי אין ערעור לפנינו. המערערת הפסיקה את עבודתה בחודש מאי 2005 עת הייתה בהריון. באישור רפואי נושא תאריך 17.10.2007 מצוין: "במשך אותו הריון התקשתה בעבודה מאומצת. החל מ-15.4.2005 קיבלה המלצה למנוחה". המערערת הגישה למוסד לביטוח לאומי תביעה לתשלום מענק לידה ומענק אשפוז, וכן הגישה תביעה לתשלום דמי לידה. תביעת המערערת לדמי לידה אושרה, ותביעתה למענק לידה ומענק אשפוז נדחתה. כנגד החלטת המוסד שדחה תביעתה למענק לידה ומענק אשפוז הגישה המערערת תביעה לבית הדין האזורי בתל אביב. בית הדין האזורי (השופטת חנה טרכטינגוט; בל 3272/07) דחה את התביעה, ומכאן הערעור שלפנינו.   פסק הדין של בית הדין האזורי 3. בפסק דינו בחן בית הדין אם התקיימו במערערת התנאים השונים שבסעיף 40(א) לחוק הביטוח הלאומי לעניין הזכאות למענק אשפוז ולמענק לידה. בית הדין ציין, כי אין המערערת עונה על תנאי הזכאות לפי הוראת סעיף 40(א)(1) לחוק, וזאת נוכח העובדה שבעת הלידה החזיקה באשרת שהיה מסוג ב/1. בית הדין הפנה לעניין זה להוראת סעיף 2א(ב)(3) לחוק שלפיה לא יראו כתושב ישראל מי שבידו אשרה ורישיון לישיבת ביקור מסוג ב/1. בית הדין הוסיף וקבע, כי אין לראות במערערת "אשת מבוטח", באשר היא לא הציגה כל ראיה על חיי זוגיות ושיתוף עם אבי הילדה, ובנוסף לכך לא התקיים התנאי של מגורים משותפים.   4. מכאן פנה בית הדין לבחון אם התקיימו במערערת תנאי הזכאות לפי סעיף 40(א)(2) לחוק. בית הדין קיבל את פירוש המוסד לביטוח לאומי להוראת החוק, וקבע כי התנאי בדבר תקופת העסקה בת "שישה חודשים רצופים בתכוף לפני הלידה" מתייחס לעובדת כמו גם לעובד שאינו תושב ישראל, שאשתו ילדה בישראל. בהתייחס לתנאי האמור, ציין בית הדין כי המערערת הפסיקה לעבוד בחודש מאי 2005 וילדה בספטמבר 2005. בית הדין עמד על כך שאת המונח "בתכוף" יש לפרש "סמוך וצמוד למועד הלידה". עם זאת, לפי קביעת בית הדין: "משנקט המחוקק במונח תכוף, הותיר בידינו שיקול דעת, ובהתקיים נסיבות מיוחדות נכיר בעובדת כמבוטחת אם עבדה בארץ מעל שישה חודשים והעבודה הופסקה תקופה קצרה לפני הלידה אם כי לא בסמוך לה. כך אם למשל פוטרה תקופה קצרה לפני הלידה בניגוד לדין, שהייתה באבל בהתאם לדתה או הייתה בשמירת הריון אם אף אינה מבוטחת לצורך שמירת הריון". לעניין זה הפנה בית הדין לכך שאף המוסד לביטוח לאומי "הסכים להתייחס לעובדת הזכאית לדמי לידה שהפסיקה עבודתה 42 ימים לפני הלידה כמי שהתקיים בה התנאי שעבדה "בתכוף לפני הלידה".   5. בשים לב לאמור, בחן בית הדין האזורי את האישור הרפואי שהציגה המערערת והגיע למסקנה, כי אין באישור די כדי "להוות נסיבה אשר בה ניתן לראות הפסקת עבודה מעל 5 חודשים לפני הלידה כהפסקה בתכוף לפני הלידה". לפי קביעת בית הדין "מדובר באישור כללי ביותר אשר לא מפרט כל מגבלה רפואית למעט עצם הריון. הכרה במקרה זה כהפסקה בתכוף לפני הלידה משמעה, כי כל הפסקת עבודה בשלב כלשהו של הריון יהווה הפסקה בתכוף ללידה". תוצאה כזו סותרת לפי גישת בית הדין את הוראות החוק. בית הדין הוסיף וציין, כי לא הוכחה טענת המערערת כי בהיותה מטפלת סיעודית מדובר בעבודה פיסית שאין בכוחה של עובדת בהיריון לבצע. לאור כל האמור נדחתה התביעה.   הערעור   6. לטענת המערערת, בהוראת סעיף 40(א)(2) לחוק אין למצוא תנאי של עבודה רצופה של העובדת במשך שישה חודשים רצופים לפחות בתכוף לפני הלידה. התנאי כפי שהוא עולה מלשון החוק, כמו גם מן ההיסטוריה החקיקתית שלו, מתייחס אך לזכאות "אשת עובד", שאז, ורק אז, נדרש כי העובד הועסק בישראל שישה חודשים רצופים כאמור. המערערת הועסקה ושילמה דמי ביטוח אימהות במשך שבע שנים ואף קיבלת דמי לידה. ממילא היא עונה להגדרת "מועסקת" בסעיף 40(א)(2). אף אם נדרש קיום התנאי בדבר העסקת העובדת שישה חודשים רצופים בתכוף לפני הלידה, תנאי זה התקיים במערערת. כפי שעולה מן האישור הרפואי, המערערת הפסיקה עבודתה נוכח הריונה. עבודתה של המערערת כרוכה בהרמה וניוד של קשישים וחולים, ולאו דווקא קלי משקל. משנאלצה להפסיק עבודתה מטעמים הקשורים בהריונה, יש לקבוע כי התקיים בה התנאי של העסקה "בתכוף" לפני הלידה. משני הטעמים האמורים מבקשת המערערת לקבל את הערעור, ולהכיר בזכאותה למענק הלידה ומענק האשפוז.   7. המוסד לביטוח לאומי טוען בתגובה, כי מתוך הוראת החוק עולה בבירור, כי התנאי בדבר עבודה בת שישה חודשים רצופים "בתכוף" לפני הלידה חל על העובדת והעובד. לטענתו, מטרת החוק הייתה שלא להעניק מענק לידה או אשפוז למי שמגיעה לישראל כעובדת או למי שמגיעה לישראל כאשת עובד רק על מנת ללדת בישראל. לעניין זה אין להבחין בין אשת עובד לבין עובדת. הפסקת העבודה לתקופה בת כחמישה חודשים לפני מועד הלידה, אינה יכולה להיחשב כעבודה ב"תכוף ליום הלידה". המילה "בתכוף" מצביעה על דרישה לסמיכות וצמידות לתאריך מסוים. המוסד אף קבע שני קריטריונים מרחיבים לטובת המבוטחת, והיא תהיה זכאית למענקים על פי הוראת הסעיף אם הפסקת העבודה הייתה בחודש הקלנדרי של הלידה, וכאשר "הפסקת העבודה הייתה במהלך התקופה בה שולמו דמי לידה". המערערת לא עמדה באף אחד משני הקריטריונים האלה. המוסד לביטוח לאומי אף מוכן להסכים, כי אם היה מתברר מן האישור הרפואי כי הפסקת העבודה נבעה מטעמים המזכים בגמלת שמירת הריון, היינו, סכנה למערערת או לעוברה, היה מקום לראות בהפסקת העבודה כהפסקה "בתכוף לפני הלידה". אלא שמהאישור שהוצג לא עולה, כי המערערת סבלה מבעיה רפואית שאילו הייתה ממשיכה לעבוד, היה בכך כדי לסכן את עצמה או את העובר. לפיכך מבקש המוסד כי הערעור ידחה.   דיון והכרעה 8.            נכונה בעינינו גישת המערערת בנוגע לתנאי הזכאות למענק האשפוז ולמענק הלידה, לפיה אין בהוראת סעיף 40(א)(2) תנאי בדבר היות העובדת מועסקת ששה חודשים ברציפות בתכוף לפני הלידה. לטעמנו, מלשון הסעיף עולה באופן ברור כי תנאי לזכאות העובדת הינו היותה "עובדת או עובדת עצמאית המועסקת בישראל", ואילו התנאי בדבר העסקה במשך שישה חודשים בתכוף לפני הלידה מתייחס ל"אשת עובד או עובד עצמאי המועסק בישראל שישה חודשים רצופים בתכוף לפני הלידה" (ההדגשה שלי, ר.ר.). בעוד שהתנאי בדבר העסקה בישראל במשך שישה חודשים רצופים בתכוף לפני הלידה מתייחס מפורשות לאשת העובד המועסק בישראל, ולא לעובדת המועסקת בישראל, הוראת הסעיף בהמשך "אף אם כל אלה אינם תושבי ישראל", מתייחסת לעובדת המועסקת בישראל, כמו גם לעובד.   9. על הפירוש הלשוני כאמור ניתן ללמוד, ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים גם מן ההיסטוריה החקיקתית של הוראת הסעיף, שבמקורו, בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשכ"ח - 1968, היה סעיף 92. נמצאנו למדים כי בסעיף 92 (א)(2) נקבע בשעתו כך: "(א) מבוטחת למענק לידה היא אחת מאלה: (1)..... (2)        עובדת או עובדת עצמאית המועסקת בישראל או אשת עובד או עובד עצמאי המועסק בישראל, אף אם כל אלה אינם תושבי ישראל, ובלבד שהלידה ארעה בישראל".   בהצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 57) התשמ"ד - 1984 (הצעת חוק 1675, התשמ"ד עמ' 196), הוצע תיקון להוראת הסעיף, כך ש"בפסקה (2), אחרי התיבה 'המועסק בישראל', יבוא '12 חודשים רצופים לפחות בתכוף לפני הלידה' " (בסופו של יום, בתיקון כפי שהתקבל בהתייחס לאותה הצעה נקבע פרק זמן של 6 חודשי העסקה ולא 12 חודשים כפי שהוצע). בדברי ההסבר להצעת החוק נמצא כדברים הבאים:   "(2) אשתו של מי שאינו תושב ישראל זכאית למענק לידה, אם בעלה מועסק בישראל והיא ילדה בישראל. לפיכך, די בכך שבעלה של היולדת שבאה לישראל כדי ללדת כאן, עבד בישראל תקופה קצרה ביותר, כדי לזכותה במענק לידה, הכולל גם הוצאות אשפוז וגם מענק לידה המשולם ישירות ליולדת. כדי למנוע מצב זה, מוצע להתנות את הזכאות למענק לידה במקרה האמור, בכך שהעובד היה מועסק בישראל תקופה של 12 חודשים רצופים בתכוף ללידה".   10. על ההיסטוריה החקיקתית, כמקור מידע לפרשן על תכלית החקיקה, נמצא בספרו של פרופ' אהרן ברק "פרשנות במשפט", בין השאר, את הדברים הבאים:   " חקיקה אינה נעשית בחלל. היא נעשית על רקע מציאות חברתית ומשפטית. מציאות זו נמצאת בתנועה מתמדת. הכרת המציאות, אשר במסגרתה נעשית החקיקה, חשובה היא לפירושה של החקיקה. מציאות זו מהווה מקור אשר עשוי להצביע על תכלית החקיקה. חיקוק הוא יצור שסביבתו העניקה לו חיים. סביבה זו מהווה מקור ממנו ניתן לעמוד על תכלית החקיקה ומטרותיה. מכאן העניין שיש לפרשן בהיסטוריה של החקיקה..."(אהרון ברק, פרשנות במשפט, כרך שני פרשנות החקיקה, נבו הוצאה לאור 1994, עמ' 351).   הנה כי כן, ההיסטוריה החקיקתית של הוראת ס' 40(א)(2) מלמדת על תכליתה. התיקון לחוק העוסק בקביעת פרק זמן מינימאלי של עבודה בתכוף לפני הלידה כתנאי לזכאות למענקים, בא למנוע, כעניין של מדיניות, מצב דברים שבו תזכה במענק מי שהיא אשת עובד, שבעלה עבד בישראל תקופת זמן קצרה ביותר. אין בתיקון כל התייחסות למשך תקופת העבודה של העובדת בישראל, בין בתכוף לפני הלידה ובין בכלל. לא זו אף זו, מדברי ההסבר עולה כי התיקון בא למנוע ניצול הוראת החוק, כך שלצורך קבלת המענק יכנסו לישראל מי שאינם תושבי ישראל, ויעבדו פרק זמן קצר ביותר, על מנת שנשותיהם תזכינה במענק. אין צורך לומר כי קשה יותר לתאר מצב דברים שבו אישה בהריון שאיננה תושבת ישראל, תגיע לישראל במהלך חודשי הריונה המאוחרים על מנת לעבוד בה, ואף תיקלט בעבודה, והכל על מנת לזכות במענק הלידה והאשפוז.   11. נקודת המוצא הינה אפוא כי עובדת המועסקת בישראל, שילדה בישראל והיא משלמת דמי ביטוח, זכאית למענק לידה ומענק אשפוז אף אם איננה תושבת ישראל. ומכל מקום, ככל שיש טעם וצורך בקביעת תנאי או תנאים נוספים לזכאותה של מי שהיא "עובדת המועסקת בישראל", על התנאים לבוא לידי ביטוי מפורש בחוק, ואין לקרוא לתוך החוק, סייג לזכאות שאין בו. מה עוד שהכלל הוא, כי ככל שיש ספק, יפורש החוק לטובת המבוטח. ויודגש, אין למוסד טענה, כי במועדים הרלוונטיים לא הייתה המערערת "עובדת המועסקת בישראל". לפיכך, משהמערערת ילדה בישראל, כי אז התקיים בה הדרוש לתשלום מענק הלידה ומענק האשפוז על פי הוראות החוק.   12. משמצאנו כי התנאי בדבר העסקה במשך "שישה חודשים רצופים בתכוף לפני הלידה" אינו חל על "העובדת המועסקת בישראל" שאינה תושבת ישראל, ממילא אין לנו צורך להיזקק לפירוש הביטוי "בתכוף לפני הלידה". מאותו הטעם, אף לא מתבקשת התייחסותנו למחלוקת שבין הצדדים בעניין מצבה הרפואי של המערערת, כפי שעולה מן האישור הרפואי שהציגה.   13. סיכומם של דברים- משלא נטען כי אין המערערת עונה על התנאי בדבר היותה "עובדת המועסקת בישראל", ובהיעדר דרישה בחוק להיות העובדת מועסקת במשך "שישה חודשים ברציפות בתכוף לפני הלידה", כי אז דינו של הערעור להתקבל. בהתאם לכך אנו קובעים כי זכאית המערערת למענק האשפוז ומענק הלידה כפי שנתבע על ידה.     14. סוף דבר - הערעור מתקבל. משהתקבל הערעור אנו מחייבים את המשיב לשלם למערערת שכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסך של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה ישולם למערערת בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.   לידהרפואהמענק לידהמענקעובדים זרים