בקשה לקיים עצרת

פסק-דין השופט א' רובינשטיין א. (1) העותרים עומדים, כנמסר בעתירה, בראש שני ארגונים ציבוריים, "התנועה לכינון המקדש" (עותר 1) ו"רבבה" (עותר 2), העוסקים בפעילות ציבורית להחלת הריבונות הישראלית על הר הבית לרבות העלאת יהודים לביקורים בו. הם מבקשים להוקיר את גבורת הצנחנים שפרצו לעיר העתיקה במלחמת ששת הימים ואת גבורת תושבי יו"ש ועזה כיום, וזאת על-ידי עצרת באיזור שער האריות - ממנו פרצו הלוחמים לעיר העתיקה - שתיערך ביום ירושלים החל מחר. (2) במשא-ומתן שהתנהל בין העותר 1 לאנשי המשטרה בדרגי הביניים, בעקבות בקשה שהוגשה בשם "התנועה לכינון המקדש ותנועות אחרות" דובר על אפשרות של קיום העצרת בשטח ציבורי הסמוך לשער האריות. ואולם, נתחוור למשטרה כעבור שעות כי תנועת "רבבה" היא בין מפרסמי העצרת יחד עם התנועה לכינון המקדש ותנועה נוספת, וכרוז מש/2 מטעם העותרות ותנועה נוספת כלל גם קריאה לעליה בהמונים להר הבית ביום ירושלים; הדבר פורסם בתקשורת ערבית, ובעקבותיו - כנמסר על-ידי מפקד מחוז ירושלים במשטרה, המשיב - הופנו קריאות לציבור המוסלמי להגיע להר הבית ביום 6.6.05 על מנת "להגן על המקום הקדוש". על יסוד זה, ונוכח רקע הקשור בתנועת "רבבה" (ראו להלן), החליט המשיב שלא לקיים את העצרת בסמוך לשער האריות; הוצעו לעותרים חלופות אחדות, אך הן לא נתקבלו על דעתם. מן המשטרה נמסר גם לכלי התקשורת הערביים כי האירוע לא אושר. (3) העותרים טוענים, כי לא היה מקום לדחות את הבקשה לאחר ההבנה הראשונית באשר למיקום, כי אין ארגון "רבבה" פסול לעריכת אירוע כזה, וכי על-ידי הגבלת תנועתם והיאספותם של יהודים נגרם ביטולה של הריבונות היהודית במזרח ירושלים ובעיר העתיקה. (4) (א) לטענת המשיב, מלכתחילה היה הדיון בבקשתו של העותר 1 כרוך בקושי רב, נוכח גישתו הכללית, שהתבטאה באמירה בתקשורת לעניין הר הבית כי "הרעיון זה לבוא, להגיע לתוך הר הבית. אם אני אוכל להיכנס להר הבית ... להכניס את המסר הזה... המלחמה היא הר הבית". ועוד, ביום ירושלים מגיעים עשרות אלפי ישראלים להשתתפות באירועים, והמשטרה נדרשת, כדבריה, למאמץ עילאי של שוטרים, להבטחת בטחונם של הבאים; יש למנוע כל חשש לעימות אלים. (ב) בתשובה הושם אף דגש על כך, שבבקשה לא גולתה השתתפות "רבבה", ארגון שבעקבות קריאות שלו לעליית "רבבות יהודים" להר הבית זה לא כבר הגיעה לשם רבבת מוסלמים, ואחד עשר אלף שוטרים עסקו באבטחה משך ארבעה ימים. (5) נטען איפוא, כי דין העתירה להידחות נוכח זהות המשתתפים (רבבה) והרגישות המיוחדת של הר הבית, לא כל שכן ביום ירושלים. ב. (1) בדיון בפנינו טען העותר 1 כי אין המדובר כלל בעליה להר הבית אלא בעצרת שמחוצה לעיר העתיקה. המשיב ובא כוח פרקליטות המדינה טענו לעומתו, כי פרסום העצרת כקשורה בעליה להר הבית והתהודה הקשה שעורר בין המוסלמים, במקום שהוא רגיש במיוחד בחודשים ובימים אלה, וכן הסתרת מעורבותה בעצרת של "רבבה", לנוכח פעילותה מן התקופה האחרונה, מצדיקים דחיית העתירה. (2) הצענו לעותרים, בנסיבות המיוחדות של המקום והזמן, ולנוכח העומס האדיר המוטל על המשטרה בכלל ובאירועי יום כיום ירושלים בפרט בהבטחת הבטחון והסדר הציבורי, לשקול לחזור בהם מן העתירה ולבחון חלופות אחרות; אך העותר 1 מסר, כי לא יוכל להסביר מעשיו אל מול הלוחמים שאישרו השתתפותם בעצרת. ג. המדובר, בסופו של יום, בנסיבות של בין הפטיש לסדן. מטבע הדברים, מבקש בית משפט זה לאשש ככל הניתן את חופש ההפגנה והאסיפה, זכות המוכרת בדין כאחת מזכויות היסוד של האזרח; אלא שזכות זו יש לאזן, בענייננו כבכל עת, אל מול שיקולי בטחון וסדר ציבורי (בג"צ 411/89 תנועת נאמני הר הבית וארץ ישראל נ' מפקד משטרת מרחב ירושלים, פ"ד מ"ג(2) 17, 320; השופט גולדברג). בהקשרים אלה על שיקוליו של בעל הסמכות - במקרה דנן המשיב -להיות זהירים ומדודים, ובתשתיתם הנדבך של חופש האסיפה וההפגנה, שעליו להיות קשוב לו, ועליו נדבכי השיקולים האחרים - בטחון וסדר ציבורי. אכן, קשה מאוד בנסיבות לנתק כליל את נושא העצרת בסמוך לשער האריות מנושא העליה להר הבית עצמו, אף שהעתירה תוחמה לעצרת; זאת - לא רק בגלל זהות העותרים, שראש מעייניהם (וזו זכותם, בגדרי החוק) הר הבית, אלא בראש וראשונה כיוון שבכרוז שהפיצו (מש/2) נכרכו בחדא מחתא העצרת ליד שער האריות -מזה, והקריאה לעליה להר הבית בהמונים - מזה. ואם ישאל השואל, ומה פסול בכך, והרי ניתנת עתה - מזה תקופה - האפשרות ליהודים לעלות להר הבית לאחר שנסגר במשך כארבע שנים, ומה פגום איפוא בהודעה ובפרסום לקראת יום ירושלים? אלא ששוברו של הדבר, למרבה הצער, בצדו; ככל שהקריאות הללו לובשות פנים של עליה הפגנתית להר הבית, להבדיל מעליה של מבקרים ללא סדר יום הפגנתי, באות בפני המשטרה ידיעות על פעילות שכנגד מטעם גורמים מוסלמיים, החשש לבטחון ולסדר הציבורי גובר, ועליה לגייס כוחות גדולים יותר להתמודדות, במיוחד ביום שבו כבר "מתחה את שריריה"; האירועים הקודמים הקשורים ב"רבבה" יוכיחו. ודוק: לא עצם האיום של מוסלמים פלונים להתאסף שם כנגד הפעילות היהודית הוא כשלעצמו הצריך להכריע את הכף כל עיקר, אלא השכל הישר, חובתנו כלפי הבטחון והסדר הציבורי שלא להוסיף מטלות לפעילות המשטרתית הכרוכה במשימות רבות וקשות ביום ירושלים; דבר זה היה עשוי להימנע, לפחות חלקית, אילולא הכרוז והפרסום (מש/2) מטעם העותרים. כללם של דברים, אין מקום בנסיבות להתערבות בשיקוליו של המשיב, שעל כתפיו מוטלת האחריות לבטחון ולסדר הציבורי, ולא מצאנו כי חרגו מן הסביר. לפיכך איננו רואים מנוס מאי העתרות לעתירה, ועדיין בידי העותרים לשוב ולהידרש לחלופות או להציע זולתן, וחזקה על המשיב כי יתן דעתו להצעות אם יבואו. חופש הביטוי