חוקת העבודה שלטון מקומי-דרגות

1. התובע עובד אצל הנתבעת בתפקיד של מנהל מחלקת תברואה החל מחודש פברואר 1988. התובע הגיש תביעה כנגד הנתבעת בגין הלנת שכר וזכויות אחרות, שהתנהלה בפני בית דין זה, בתיק עב 1589/00. במסגרת אותו הליך, הגיעו הצדדים להסכם פשרה (להלן: "הסכם הפשרה") לפיו התחייבה הנתבעת לשלם לתובע סך של 50,000 ₪ וכן סוכם כי החל מחתימת ההסכם - חודש יולי 2001 - יוסדרו זכויותיו של התובע כדלקמן: "5. הנתבעת תעניק לתובע דרגה 43, (בדירוג הנדסאים) ותשלם לו את כלל ההטבות ומרכיבי השכר הנלווים לדרגה זו. 6. הנתבעת תשלם לתובע תוספת כוננות בשיעור 20% מן השכר. 7. הנתבעת תשלם לתובע בגין מרכיב אחזקת רכב אגרת רישוי, ביטוח חובה, סכום חודשי השווה ל- 800 ק"מ כן עבור כלל הנסיעות שמעבר למכסה זו אשר נעשות במסגרת תפקיד התובע בהתאם לאישור הנתבעת ולדיווח התובע לנתבעת על כך. 8. הנתבעת תשלם לתובע עבור השעות הנוספות בהתאם לאישור הנתבעת ולדיווח של התובע לנתבעת על כך. 9. הנתבעת תמשיך לשלם לתובע באופן רצוף, תוספת סיכון בשיעור של 15% מן השכר". הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין על ידי כב' הנשיאה, השופטת ורד שפר, מיום 29.7.2001. התובע טען בתביעתו שהנתבעת, על אף התחייבותה, לא שילמה לו תוספת כוננות בשיעור 20% כפי שסוכם בהסכם. לפי האמור בכתב התביעה, תוספת זו שולמה עד לחודש יולי 2002 בלבד, והוא דורש תשלום החל מחודש 8.02. כן, לא שילמה הנתבעת כפי שהתחייבה אחזקת רכב מחודש יוני 2002 ורכיב זה שולם באופן חלקי מינואר 2003. כמו כן דורש התובע תשלום של אגרת רישוי וביטוח רכב בגין השנים 2002-2005.   בנוסף, טען התובע בכתב התביעה כי הנתבעת הפחיתה שלא כדין ממספר ימי העבודה שלו, ובגינם ביקש לחייב את הנתבעת בסך של 9,546 ₪ (יש לציין כי רכיב זה של התביעה אינו קשור להסכם הפשרה).   2. הנתבעת טענה בכתב ההגנה שהוגש מטעמה כי התובע אינו זכאי לתוספות ו/או לגמולים ו/או לסכומים הנטענים על ידו וכי הם הוענקו לו שלא כדין וללא זכות. כן טענה הנתבעת כי כל הורדה ו/או קיצוץ נעשה על דעת התובע ובהסכמתו ו/או בהסכמת ועד העובדים ו/או על פי תוכנית הבראה וכדין. בכל הנוגע להסכם הפשרה, טענה הנתבעת כי התובע לא מילא את תפקידו כראוי ובכך הפר את חובתו על פי ההסכם. בנוסף, טענה הנתבעת בכתב ההגנה כי היא שרויה במצב כלכלי קשה אשר חייב אותה ביישום תוכנית הבראה.   3. ב"כ הצדדים הסכימו במהלך הדיון בתיק כי יינתן פסק דין לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) מבלי לשמוע הוכחות ולאחר שיוגשו סיכומים בכתב. לאור ההסכמה הוגשו סיכומי הצדדים והתיק הועבר למתן פסק דין. לאחר מכן, ניתנה החלטה על ידי אב בית הדין, כדלקמן: התביעה שבפנינו מבוססת על הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, לגביו טוענת הנתבעת כי מדובר בהסכם בלתי חוקי ואף צורפה הודעה על "חריגות שכר לכאורה" מטעם משרד האוצר - האגף לשכר והסכמי עבודה ומשרד הפנים - האגף לכ"א ושכר ברשויות המקומיות, המתייחסת באופן ספציפי לתובע. לאור מהות התובענה, ועל אף הסכמת ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), כאשר כבר הוגשו סיכומי הצדדים, אני סבורה כי יש לקבל עמדת היועץ המשפטי לממשלה, בהתאם לסעיף 30 (א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969. מזכירות בית הדין תשלח עותק מכתבי הטענות ומסיכומי ב"כ הצדדים ליועץ המשפטי לממשלה, באמצעות פרקליטות מחוז צפון, אשר יודיע על עמדתו בתיק תוך 30 ימים מקבלת החלטה זו. 4. בעקבות אותה החלטה התקבלה עמדת הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר, ממנה עולה כי הסכם הפשרה לא הובא לידיעתו ועל כן לא ניתן אישור להסכם ובהעדרו, אין לפעול על פי הסכם זה. בהודעה אשר הוגשה לבית הדין ביום 20.9.07 נאמר כי ביום 29.7.07 נשלח מכתב של גב' אתי גבאי-מורלי, מנהלת תחום בכיר (אכיפה) לממונה על השכר, בו פורטו בפני התובע טענות הממונה, לפיהן תנאי השכר וההעסקה של התובע נוגדים לכאורה את הוראות סעיף 29(א) לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 (להלן:"חוק יסודות התקציב") והתבקשה התייחסותו של התובע לטענות אלה. עד ליום הגשת ההודעה לא התקבלה ההתייחסות המבוקשת לטענות. בהודעה מטעם המדינה שכותרתה התייחסות ספציפית לרכיבים הנדרשים בכתב התביעה, כדלקמן:  תוספת 20% כוננות - מדובר בתוספת מקומית, ששולמה לעובד בניגוד לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב. על פי הוראות הסכם מרץ 99, תוספות שכר שהונהגו לפני יום 31/8/98 ימשיכו לחול, כפי שהן מיושמות על כל עובד ועובד ערב חתימת ההסכם (2/99). מאחר שבחודשים 8/98 ו- 2/99 לא שולמה למר' אבו סעיד תוספת כוננות אחוזית זו, הרי שהינה תוספת בלתי חוקית. אם העובד יידרש להיות כונן, ניתן לשלם לעובד עבור שעות כוננות בהתאם לדיווח על ביצוע בפועל בלבד, וזאת בהתאם לפרק ח' סעיף 27.8 לחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות. אחזקת רכב גלובלית - ככלל, החזר הוצאות רכב הינו פררוגטיבה של ראש הרשות. אם וככל שבוחר ראש הרשות לשלם הוצאות רכב, עליו לשלם החזרים אלה, כמו גם את יתר רכיבי אחזקת הרכב לפי רמת הניידות שנקבעה לעובד, עד לתקרות המקובלות בהתאם להוראות החשב הכללי. בדומה לתוספת כוננות, אחזקת רכב משולמת על פי דיווח על ביצוע בפועל. אשר על כן, תשלום סכום חודשי עבור מכסה גלובלית אינו עולה בקנה אחד עם המקובל והנהוג בשירות המדינה.   5. לאור עמדת הממונה על השכר והסכמי עבודה החליטה אב בית הדין כי לא יינתן פסק דין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, אלא פסק דין כדין (החלטה מיום 24.9.07). בעקבות אותה החלטה הוגשו תצהירי עדות ראשית ונשמעו עדויות בתיק.   6. ראיות שנשמעו בדיון:   התובע הגיש תצהיר עדות ראשית שבו חזר על טענותיו בכתב התביעה לעניין זכאותו לרכיבים הנדרשים בתביעה. התובע הצהיר בעדותו בדיון כי לא קיבל הזמנה לשימוע בפני הממונה על השכר וכי לא נערך לו שימוע "אף פעם" (ראו ע' 11 לפרוטוקול הדיון). התובע נשאל בחקירה הנגדית לגבי הסכמתו לתרומה של שלושה ימי עבודה, במסגרת תוכנית הבראה וקיצוצים אחרים, והשיב כי לא הסכים להורדה של אחזקת הרכב, אלא הבטיחו לו כי ההטבה תוחזר לו. התובע אישר שהוא אכן עזר בתרומה של שלושה ימים. לגבי הרכיבים של כוננות ואחזקת רכב הצהיר התובע כי הוא פנה מספר פעמים לראש המועצה וזה הבטיחו שההטבות תוחזרנה, ומשלא כך נעשה, נאלץ להגיש תביעה לבית הדין (ראו ע' 13, ש' 2-10).   מטעם התובע העיד מר יוסף מלאכ, שהיה ראש המועצה בעת חתימת הסכם הפשרה - בשנת 2001 ועד לשנת 2003. מר מלאכ הסביר כי בהסכם הפשרה היה נסיון להפחית את הנזק למועצה, כאשר התיק של התובע עמד על כ-500,000 ₪ (ראו ע' 5 לפרוטוקול). מר מלאכ תיאר את תפקידו של התובע כמנהל מחלקת התברואה והצהיר כי היה עובד טוב ונאמן, שעבד אף בשעות לא שגרתיות ואמר כי הפסקת התשלומים לאחר הסכם הפשרה נבעה מהצורך לקזז בהוצאות המועצה במסגרת תוכנית הבראה, ולא מסיבות הקשורות לתובע.   מטעם הנתבעת העידו בדיון מר ווג'יה עזאיזה, גזבר המועצה (להלן:"הגזבר") ומוחמד עזאיזה, מנהל כוח אדם במועצה (להלן:"מנהל כ"א"). הגזבר הצהיר כי ידע על קיום תביעתו של התובע בהליך הקודם וכן על הסכם הפשרה, כשהוא הורה על ביצוע התשלום ולא הביע כל הסתייגות לגבי הסכם הפשרה מכוח תפקידו כגזבר, אלא רק הצהיר באשר לאי חוקיותו בהסתמך על אמירתו של היועץ המשפטי (ראו ע' 18, ש' 14-23). כן ידע הגזבר על המגעים לקראת גיבוש הסכם הפשרה (ראו ע' 20, ש' 9-10). בשונה מעדותו של מר מלאכ, העיד הגזבר כי היו בעיות בתיפקודו של התובע, בכללן העובדה שהוא לא הגיע לעבודה בזמן ולא הדפיס כרטיס נוכחות כפי שנדרש ממנו (ראו ע' 21). כך גם העיד מנהל כ"א, שאף אמר כי הייתה כוונה לפטר אותו על ידי כל ראשי הרשות, "מהראשון עד האחרון" (ראו ע' 25 לפרוטוקול הדיון). מנהל כ"א גם העיד לגבי הרכיבים שנדרשו בתביעה. לעניין אחזקת רכב הצהיר העד, כי ראש המועצה ביטל את ההטבה במסגרת תוכנית הבראה, וכי העובדים לא מקבלים ביטוח רכב עד היום. לגבי תוספת הכוננות נאמר על ידי העד כי התובע מקבל היום כוננות עד 60 שעות בחודש, שמשולמות בכפוף לדיווח, תשלום שמבוצע החל מחודש 11.08 (ראו ע' 28 לפרוטוקול הדיון).   מטעם הממונה על השכר העיד מר שאדי עאזם, מרכז בכיר (אכיפה) באגף השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר, שתיאר את השתלשלות העניינים החל משליחת המכתב של גב' אתי גבאי-מורלי, בו פורטו טענות הממונה לגבי תנאי העבודה של התובע. מר שאדי הצהיר לגבי הישיבה שהתקיימה ביום 12.5.08 אצל מר שמואל נחמני, סגן בכיר (אכיפה) לממונה על השכר, בה נכח התובע וכן מר נחמני, המצהיר, ב"כ המדינה, עו"ד מנחה, ומנהל כוח אדם של המועצה.  7. עמדת המדינה באשר לתנאי השכר של התובע:   הסתייגותו של הממונה על השכר באשר לתנאי השכר של התובע הועלתה לראשונה לאחר הגשת התביעה הנוכחית, ואף לאחר שהעניין הובא לידיעתו, בהתאם להחלטת בית הדין שהוזכרה לעיל. יש לציין כי התובע פנה לבית הדין בקשר לחלק מתנאי הסכם הפשרה שלא קוימו, לאחר כ-4 שנים מאז שההסכם קיבל תוקף של פסק דין, וחלפו עוד יותר משנתיים עד שנשלח לתובע מכתב ההסתייגות, שזה טוען שלא קיבל. ההסתייגויות של הממונה על השכר היו במספר מישורים, לא רק בגין הרכיבים אשר מהווים את בעילת התביעה, אלא גם באשר לתשלום של דרגה חורגת (43 במקום 41) ותוספת סיכון בשיעור 15%, במקום 10%.   על אף טענת התובע שהוא לא קיבל את מכתב ההסתייגות, הוא הודה בחקירתו בדיון כי הוא הוזמן והתייצב לישיבה שהתקיימה במשרדו של מר נחמני ביום 12.5.09, אז נשמעו טענותיו בעניין (ראו עדות התובע, ע' 15 לפרוטוקול הדיון). לאחר מכן ניתנה החלטה בעניינו של התובע, לפי סמכות הממונה בהתאם לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב, כדלקמן: 2. לאחר שעיינתי בתגובת המועצה מיום 15.11.07, ולאחר שלא התקבלה תגובה מטעם העובד הנני מחליט על פי סמכותי לפי סעיף 29ב לחוק כדלקמן: א. הסכם הפשרה: ב-11.6.00 נחתם הסכם פשרה בין מר אבו סעיד לבין המועצה המקומית דבוריה בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת, וזאת עקב תביעתו לתשלומים שונים (אחזקת רכב, שעות כוננות, דרגה ועוד). בהסכם הפשרה נקבע כי המועצה תשלם למר אבו סעיד תשלומים שונים: כוננות אחוזית בשיעור 20% - תוספת זו הינה תוספת מקומית שלא קיבלה אישור הממונה על השכר כמתחייב על פי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. אבהיר כי, כוננות ניתן לשלם בדיווח על ביצוע בפועל בלבד, ולפי הוראות חוקת העבודה פרק ח' סעיף 27.8. אחזקת רכב גלובלית של 800 ק"מ - אחזקת רכב ניתן לשלם על פי דיווח על ביצוע בפועל ולא באופן גלובלי. ככלל תשלום החזר הוצאות רכב הינו פררוגטיבה של ראש הרשות. אם בוחר ראש הרשות לשלם הוצאות רכב עליו לשלם החזרים אלו ויתר רכיבי האחזקה עד לתקרות המקובלות על פי הוראות פרק 4.4.6 באוגדן תנאי השירות. דרגה 43 בדירוג ההנדסאים - דרגה חורגת ממתח הדרגות החוקי המתאים לתפקידו של העובד על פי מסלולי הקידום המשותפים להסתדרות ולמרכז השלטון המקומי ולחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות כפי שיפורט בסעיף ב. תשלומים אלו הינם חריגים, בניגוד לחוקת העבודה ולהסכמים הקיבוציים הארציים המאושרים. יצוין כי, הסכם זה לא קיבל את אישור הממונה על השכר לפי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. ב. דרגה 43 בדירוג ההנדסאים: על פי מסלולי הקידום המשותפים להסתדרות ולמרכז השלטון המקומי ולחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, מתח הדרגות המתאים לתפקידו של מר אבו סעיד- מנהל מחלקת תברואה הינו 40-38 בדירוג ההנדסאים. מאחר והינו תברואן מוסמך, מר אבו סעיד זכאי לדרגה נוספת מעל מתח הדרגות המתאים לתפקידו כמנהל מחלקה- קרי לדרגה 41+ במקסימום. מהבדיקה עולה, כי שכרו משולם לפי דרגה 43, דרגה חורגת שאינו זכאי לה. יצוין כי ב-2/99 ערב חתימת ההסכם הקיבוצי מיום 3.3.99 שכרו שולם לפי דרגה 41. לאור האמור הנני מורה לרשות לשלם את שכרו של מר אבו סעיד לפי דרגה 41+. ג. תוספת סיכון בשיעור 15%: מהבדיקה עולה, כי מר אבו סעיד מקבל תשלום תוספת סיכון בשיעור 15%, תוספת חורגת שאינו זכאי לה. יצוין, כי ב-2/99 ערב חתימת ההסכם הקיבוצי מיום 3.3.99 תוספת זו שולמה לו בשיעור 10%. לאור האמור הנני מורה לרשות לשלם למר אבו סעיד תוספת סיכון בשיעור 10% בלבד. 3. הנני מורה בזאת לרשות לתבוע השבת כל סכום ששולם למר אבו סעיד החל מ-10/05 מעבר לשכר שאושר כאמור בסעיף 2 לעיל בתוספת הפרשי הצמדה. בהסכמת מר אבו סעיד, ניתן לפרוס את סכומי ההשבה ל-24 תשלומים חודשיים שווים. עיקר ההתייחסות של ב"כ המדינה בסיכומיה היא באשר לדרגה החריגה של התובע, שקיבל דרגה 43 במקום 41+ ולגבי תוספת סיכון, שצריכה להיות בשיעור 10% כפי שהוכשרה בהסכם 3/99, במקום 15%. לעניין תוספת כוננות בשיעור 20%, נאמר בסיכומי המדינה כי מדובר בתוספת מקומית שלא קיבלה את אישור הממונה על השכר, ותוספת זו ניתן לשלם בכפוף לדיווח על ביצוע בפועל בלבד, ולפי הוראות חוקת העבודה. בעניין אחזקת רכב גלובאלית של 800 ק"מ לחודש, קבע הממונה על השכר בהחלטתו כי אחזקת רכב ניתן לשלם על פי דיווח על ביצוע בפועל ולא באופן גלובלי, וכי כל החזר הוצאות רכב הינו פררוגטיבה של ראש הרשות. ככל שראש הרשות בוחר לשלם החזר הוצאות רכב לעובד, עליו לשלם החזרים אלה ויתר רכיבי האחזקה עד לתקרות המקובלות - על פי הוראות פרק 4.4.6 באוגדן תנאי השירות.   8. עילות ורכיבי התביעה: על אף התייחסות ב"כ הצדדים בסיכומיהם לדרגה של התובע ולתוספת סיכון, אנו בדעה כי אין להכריע לגבי רכיבים אלה בפסק הדין. כתב התביעה וכתב ההגנה לא התייחסו לכך, אלא מדובר בעילה שנולדה במהלך המשפט, ולא מצאה ביטוי מספיק בתצהירי הצדדים ובהוכחות שנשמעו. ההחלטה של הממונה על השכר, המהווה עילת המחלוקת באשר לאותם רכיבים, התקבלה במהלך ההתדיינות בתיק, מבלי שהתבקש כל תיקון של כתבי טענות בעקבות אותה החלטה. בשל כך, אנו סבורים כי הכרעתנו צריכה להתייחס לפלוגתאות שגובשו במשפט: תוספת כוננות ואחזקת רכב, כפי שסוכמו בהסכם הפשרה, וניכויים משכר התובע.   9. ביטול הסכם פשרה ופסק דין: פסק דין בהסכמה, הוא יציר כפיו של הסכם בין בעלי הדין, המורכב משני חלקים: מההסכם שבין הצדדים ומהגושפנקא של השופט אשר זה הטביע עליו (ראו י' זוסמן, סדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 787). נקבע בפסיקה כי הסכמים שקיבלו תוקף של פסק דין ניתנים לביטול אם נפל פגם בכריתת ההסכם המונח ביסוד פסק הדין. באשר לביטול הסכם פשרה בשל טעות והטעייה נקבעו בפסיקה העקרונות הבאים:   "ביטול פסק דין שבהסכמה אפשרי, אם נתגלה פגם, שבעטיו ניתן לבטל את ההסכם ששימש בסיס לפסק הדין. בין היתר, ניתן לבטל פסק דין כזה, אם צד להסכם טעה או רומה, וטעות או מעשה מרמה אלה היו יכולים לשמש עילה לביטול ההסכם גם אלמלא אושר בפסק הדין. נטל הוכחת הטענה, לפיה ההסכמה לתנאי החוזה ניתנה מתוך טעות, מוטל על מי שטוען לקיומה של טעות כזו." (ע"א 690/88 רובין נ' רובין, פ"ד מד (3) 459, ראו גם ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אטראש אליאס, פ"ד נא (1) 577).   עקרונות של סופיות הדיון וכיבוד הסכמת הצדדים, מחייבים את בתי המשפט להיות זהירים ביותר במקרים שבהם מבוקש לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. מדובר בסעד חריג, שלא יינתן אלא במקרים קיצוניים, שבהם הצדק מחייב זאת. לכן, נטל השכנוע להוכיח כי קיים פגם מהותי בהסכם, אשר מצדיק את ביטולו וכתוצאה מכך את ביטולו של פסק הדין המאשר את הסכם הפשרה, הוטל על הטוען.   10. ההוראות הרלוונטיות של חוק יסודות התקציב:   נצטט ההוראות הרלוונטיות שבחוק יסודות התקציב: "29. (א) גוף מתוקצב או גוף נתמך, לא יסכים על שינויים בשכר, בתנאי פרישה או בגמלאות, או על הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה, ולא ינהיג שינויים או הטבות כאמור, אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר, ... (ב) על אף האמור בכל דין, כל הסכם או הסדר בטל במידה שהוא נוגד את הוראות סעיף קטן (א). (ג) ראה שר האוצר כי גוף מתוקצב או גוף נתמך לא קיים את הוראות סעיף קטן (א) רשאי הוא להפחית סכום השווה לסכום ששולם עקב כך מן הסכומים שיש להעבירם לאותו גוף מתקציב המדינה לפי כל דין, ורשאי הוא להפסיק או להפחית כל מענק או השתתפות שהגוף היה מקבל מהממשלה אלמלא החריגה, כל עוד מבצע הגוף תשלומים בניגוד להוראות סעיף זה. .... "29.א. (א) ראה שר האוצר כי הסכם או הסדר בגוף מתוקצב או בגוף נתמך נוגד לכאורה את הוראות סעיף 29 (א), רשאי הוא - (1) להודיע לצדדים להסכם או להסדר כי החליט לבדוק אותו, וכי קיים חשש שההסכם או ההסדר בטל, כאמור בסעיף 29(ב), במידה שהוא נוגד את הוראות סעיף 29(א) (להלן - הסכם בבדיקה); (2) ליתן לצדדים להסכם בבדיקה, לאחר ההודעה כאמור בפסקה (1), ולמשך תקופה שלא תעלה על חודש ימים, הזדמנות להביא את טענותיהם בכתב וכן כל מידע כתוב שימצאו לנכון. (ב) ראה שר האוצר, על יסוד ראיות שבפניו, לרבות הטיעונים והמידע שהביאו הצדדים לפניו, כי ההסכם שבבדיקה נוגד לכאורה את הוראות סעיף 29(א) וכי נחוצה תקופה לבדיקתו רשאי הוא - (1) לקבוע תקופה, שלא תעלה על 4 חודשים מיום סיום התקופה שנקבעה לפי סעיף קטן (א)(2), לבדיקת ההסכם בבדיקה (להלן - תקופת בדיקה); בנסיבות המצדיקות זאת רשאי שר האוצר להאריך את התקופה האמורה בסעיף קטן (א) (2) ואת תקופת הבדיקה, לצורך השלמת הבדיקה; (2) להורות על גובה התשלום המותר בשל ההטבות הכספיות הקשורות לעבודה, כמשמעותן בסעיף 29, לפי ההסכם בבדיקה, שרשאי הגוף הנתמך או המתוקצב לשלם בתקופת הבדיקה (להלן - התשלום המותר); (3) לקבוע, על אף האמור בכל דין, הוראות בדבר הסדרי הפקדה של תשלומים מעבר לגובה התשלום המותר ואשר בהם התחייב גוף מתוקצב או גוף נתמך על פי ההסכם בבדיקה, וכן לקבוע דרכים לשמירת ערכם של הסכומים שהופקדו למשך תקופת הבדיקה; (4) הוראות חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, לא יחולו על תשלום שכר, שהוא מעבר לתשלום המותר בתקופת הבדיקה. "29.ב (א) הסכם או הסדר ששר האוצר ראה לגביו כי הוא נוגד את הוראות סעיף 29 (א) וכי חלות עליו הוראות סעיף 29(ב), לא יחולו עליו הוראות סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973".   חשיבות מיוחדת לגבי זכויות של צדדים שלישיים, ביניהם עובדים, הינו התיקון אשר הוכנס בסעיף 29 ב' (א) על פיו לא יחולו הוראות סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973, המעניק שיקול דעת לבית המשפט לפטור מחובת ההשבה. עם תיקון התשנ"ח אין עוד נפקות לנפסק בעניין זה בבג"צ 6231/92, 745/94 זגורי אלברט נ' בית הדין הארצי לעבוד ושירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ, פ"ד מט (4) 749.   עיון בהוראות שצוטטו לעיל מראה כי מדובר בסדרת הוראות בעלות אופי שונה, המכוונות כלפי מספר גורמים: ההוראה שבסעיף 29 (א) מכוונת אל הגוף המתוקצב ואוסרת עליו להנהיג הסכמים אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר. הוראה זו אינה משפיעה במישרין על החוזה החריג ועל הצדדים השלישיים, אלא מצמיחה סנקציות אותן מוסמך שר האוצר להטיל על הגוף המתוקצב.   הוראת סעיף 29 (ב) הופכת את ההסכם לבלתי חוקי ובטל. סעיף 29 א' מסמיך את שר האוצר לערוך בדיקה בדבר חשד לקיומו של הסכם בטל או הסכם הנוגד את סעיף 29 (א) וסעיף 29 (ב) מסמיך את שר האוצר להודיע על בטלות ההסכם לפי סעיף 29 (ב) ועל חובתו של הגוף המתוקצב להפסיק את ההטבות החריגות (ראו לעניין זה, ע"ע 1183/01, עמוס אהרון - המועצה האזורית מרחבים ומדינת ישראל, עבודה ארצי, כרך לג (56) 38).   באשר לאפשרות לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, מכוח הוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, הכריע בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1445/02 אמריק (יהודה) פרידמן נ' עיריית מגדל העמק, מיום 19.12.04, טרם פורסם (להלן:"עניין פרידמן").   שם אמר כב' השופט ש. צור:   "קופת הרשות המקומית היא קופה ציבורית לכל דבר והיא נועדה לצרכי הציבור הזכאי לקבל שירותים במימונה. הקופה הציבורית אינה נחלתו הפרטית של אדם או נושא משרה או חבר נבחרים. הקופה היא של הציבור וככזו עליה להתנהל במקצועיות, באחריות, בשקיפות ובכפיפות למנגנוני בקרה. כך, כפופה הרשות המקומית לביקורת מבקר המדינה, לבקרת משרד הפנים, לביקורת השיפוטית של מערכת המשפט ולכל מערך ראוי ומוסמך של בקרה ובקורת. אחד הנושאים להם נדרשת קופת הרשות המקומית הוא השכר ותנאי השרות של עובדיה ובתחום זה נכנס לתמונה הממונה על השכר במשרד האוצר".   11. תוספת כוננות:   בהתאם לחוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות בישראל (להלן:"חוקת העבודה") תפקיד של מנהל מחלקת תברואה מחייב בין השאר להיות כונן (מחוץ לשעות העבודה הרגילות) ויש לתגמל אותו בתוספת כוננת כפי שנקבעה בחוקת העבודה. על פי חוקת העבודה, עובדים הנדרשים לשהות בביתם לצרכי העבודה, אחרי שעות העבודה, יקבלו תשלום עבור כוננות לפי שעות (עד 5 שעות ושליש -100% שכר על כל שעה ובאופן חלקי לאחר מכן).   טענותיה של הנתבעת ושל הממונה על השכר באשר לאי חוקיותו של הסכם הפשרה עם התובע באשר לתשלום של "תוספת כוננות" נובעות משתי סיבות: א. מדובר בתוספת אחוזית ולא לפי שעות. ב. התובע לא הגיש דיווח כדין.   הממונה על השכר אף התייחס לכך שלא מדובר בהטבה שאושרה על פי ההסכם הקיבוצי לאישור ולמניעת חריגות שכר ובדבר תוספת אחוזית-שקלית מיום 3/3/99 (להלן: "ההסכם הקיבוצי מ-3/99"), אשר קובע:   "כל ההסכמים המקומיים שנחתמו, שהוסכמו, שנקבעו או שהונהגו מ-1/4/1982 ועד למועד הקובע, אשר לא אושרו ע"י הממונה וכפי שהם מיושמים על כל עובד ועובד ערב חתימת ההסכם, ימשיכו לחול על עובדים ותיקים, ככל שאין בהם כדי לגרום לשכרו של עובד ותיק להיות שכר גבוה כהגדרתו בהסכם זה, אלא אם תוקנו או בוטלו ע"י הוראה מהוראות הסכם זה, ויהיו מאושרים לפי סעיף 29 (א) לחוק כמפורט באישור הממונה על השכר בסיפא להסכם זה".   המועד הקובע אשר נקבע בהסכם הקיבוצי מ- 3/99 הוא 31/8/98. לפי עמדת המדינה אין זו תוספת ששולמה לתובע ערב חתימת ההסכם הקיבוצי מ-3.99 ולכן, אין התובע זכאי לתוספת אחוזית. על אף זאת, תוספת כוננות אינה תוספת חריגה או בלתי חוקית לתפקיד של מנהל מח' תברואה בהתאם לחוקת העבודה. הנתבעת - שהנטל הראייתי בנקודה זו כפי שנאמר לעיל הוטל עליה - לא הוכיחה כי תוספת של 20% חורגת מהתשלום בהתאם לחוקת העבודה לפי שעות הכוננות בפועל, וממילא לא נדרש לצורך תשלומה, אישור של הממונה. באשר לחובת הדיווח, התשלום לא הותנה בכך בהסכם הפשרה והנתבעת לא דרשה זאת מהתובע. ההפך הוא נכון. הנתבעת התחילה לשלם לתובע את התוספת וההפסקה נבעה אך ורק מצמצומים עקב בעיות כלכליות ששרויה בה, שבשום פנים ואופן אינן יכולות להצדיק הפרה חד-צדדית של הסכם הפשרה. הנתבעת והממונה על השכר לא ראו לנכון לפנות לבית הדין או לתובע תוך הסתייגות מזכאותו, אלא המועצה המתינה בטענותיה באשר לאי חוקיות עד שהתובע נאלץ להגיש תביעה לבית הדין בגין הפרת זכויותיו.   הוכח בהתאם לעדויות כי עבודת התובע כמנהל מח' תברואה מחייבת להיות כונן מחוץ לשעות העבודה, ואף היו בפועל קריאות בשעות לא שגרתיות, וכך הוכר בחוקת העבודה לגבי זכאות לתשלום כוננות. לכן, לא שוכנענו שמדובר בתוספת לא חוקית ואנו קובעים שהתובע זכאי לתשלום כפי שסוכם בגין תקופת העבר. באשר לזכאות העתידית, מאחר והתביעה כולל דרישה לצו עשה, אנו קובעים כי על התובע יהיה להגיש דיווחים חודשיים לגבי ימים ושעות הכוננות.   12. אחזקת רכב:   בהתאם להסכם הפשרה סוכם שהתובע יקבל אחזקת רכב - בשווי של 800 ק"מ לחודש, אגרת רישוי וביטוח חובה. בהתאם לעמדת המדינה, תשלום של הטבה זו היא פררוגטיבה של ראש הרשות, ובמידה והיא משולמת היא צריכה להיות עד לתקרות המקובלות לפי פרק 4.4.6 לאוגדן תנאי שירות.   אם מדובר ברכיב הנתון לשיקול דעתו של ראש הרשות, אין אנו רואים כל פגם בכך שראש המועצה הסכים להעניקו בהמסגרת הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק הדין. טענת אי חוקיות בעניין זה היא לכל הפחות תמוהה. אם למדינה טענות בנוגע להפעלת שיקול הדעת של ראש המועצה, אין בהן כדי להשליך על זכאותו של התובע. באשר לחובת הדיווח, ניתן לחזור על אמירותינו בכל הנוגע לתוספת כוננות: במסגרת הסכם הפשרה לא הותנה כלל התשלום בדיווח ולא יהיה זה נכון לשלול זכאות בשל אי קיום תנאי שלא היה קיים אז. ברם, ניתן לחייב את התובע בהגשת דו"חות בעתיד. כן לא הוכח כי התשלום שסוכם -800 ק"מ לחודש, חורג מן הסכומים המקסימאליים, בהתאם לרמת הניידות של התובע. מעבר לנדרש נציין כי בהתאם לחוזר החשב הכללי לעניין החזר הוצאות נסיעה בתפקיד ברכב פרטי - נספח א, מכסת הקילומטרים השנתית המקסימלית לבעל רכב שירות - ברמת ניידות ד' - היא 10,000 ק"מ, קרי, יותר מ-800 ק"מ לחודש שסוכמו עם התובע. בהתאם לכך, אנו סבורים כי התובע זכאי לקבל את הרכיב הזה בתביעתו. באשר לתשלומים הנדרשים בגין ביטוח ואגרת רישוי, הנתבעת לא חלקה ולא סתרה את אלה שלגביהם הצהיר התובע, ובהתאם לכך יש לחייבה.   13. סכומים שנוכו משכר התובע: התובע גם דרש בתביעתו החזר תשלום בסך 9,270 ₪ שנוכו שלא כדין בגין "תוכנית הבראה" מ-9.02 ועד 5.03 וכן סך של 9,546 ₪ בגין "הפחתת ימי עבודה" מ-8.01 עד 10.04. בנוגע לרכיבי תביעה אלה אין התייחסות בעמדת הממונה על השכר ומדובר במחלוקת שבה מעורבים התובע והנתבעת בלבד. באשר לסכום הראשון, טענת הנתבעת היא שהתובע הסכים ל"תרומה" של שכר של 3 ימים לחודש, החל מחודש 9.02 עד 3.03 במסגרת הסדר להבראת המועצה. התובע אכן חתום על ההסכמה כאמור במסמך שהוגש לבית הדין, מיום 16.9.02.   התובע מנהל מחלקה, ולא נטען ולא הוכח על ידו שהוא נאלץ להסכים לתרומה להבראת המועצה או שקיים פגם כלשהו בהסכמתו. על כן, דין התביעה בגין רכיב זה להידחות. לעניין הרכיב השני, מדובר בימים של "שביתה" או היעדרות לא מוצדקת של התובע, בגינם טענה הנתבעת כי הוא אינו זכאי לשכר עבודה. על התובע הנטל להוכיח כי הוא עבד באותם ימים שבגינם הוא לא קיבל שכר ולא הביא על כך כל ראיה. אין מדובר כטענת התובע ב"הפחתת שכר", אלא באי תשלום שכר בטענה כי באותם ימים התובע לא עבד. לאור זאת, גם רכיב זה דינו להידחות.   14. לסיכום: לאור האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סכומים כדלקמן: א. סך של 32,529 ₪, בגין תוספת כוננות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 15.3.05 (מועד הגשת התביעה) ועד לתאריך התשלום. ב. תוספת כוננות בשיעור 20% מהשכר החודשי בגין התקופה החל מחודש 3.05 ועד היום. הסכומים ישולמו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מ-1 שלאחר החודש בגינו מבוצע התשלום. החל מחודש הבא, על התובע יהיה לדווח לגבי ימי הכוננות, בהתאם לדרישות חוקת העבודה. ג. סך של 24,336 ₪, בגין אחזקת רכב, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 15.3.05 (מועד הגשת התביעה) ועד לתאריך התשלום. ד. אחזקת רכב בסכום השווה ל-800 ק"מ לחודש החל מחודש 3.05 ועד היום. הסכומים ישולמו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מ-1 שלאחר החודש בגינו מבוצע התשלום. החל מהחודש הבא, על התובע יהיה לדווח לגבי נסיעותיו בתפקיד, בהתאם לדרישות המועצה. ה. סך של 28,648 ₪, בגין אגרת רישוי וביטוח רכב, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 15.3.05 (מועד הגשת התביעה) ועד לתאריך התשלום. ו. תשלום עבור אגרת רישוי וביטוח רכבי החל משנת 2006, בכפוף להמצאת מסמכים הרלוונטיים.   על הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.   15. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. ניתן היום, י"ב סיון תש"ע, 25 מאי 2010, בהעדר הצדדים. יצחק רז רטהאוז, נציג ציבור ישראל פרידמן, נציג ציבור איצקוביץ עידית, שופטת חוקת העבודהדירוג שכר (דרגה)