עיקול חשבון נאמנות

כספים בסך של כ- 42,000 ₪ השייכים למבקש (להלן: "כספי הנאמנות"), הופקדו בחשבון נאמנות ע"ש בא כוחו (להלן: "הנאמן" או "עו"ד וייס"), המתנהל בסניף בת ים של הבנק המשיב (להלן, בהתאמה: "חשבון הנאמנות" ו- "הבנק"). משהתבקשה העברת כספי הנאמנות מחשבון הנאמנות לחשבונו הפרטי של המבקש, הסתבר, כי התקבלה אצל הבנק הודעת עיקול מאת עיריית ירושלים (מחלקת החניה), לגבי כספים ונכסים של עו"ד וייס, וזאת במסגרת הליך גביית חוב אישי של עו"ד וייס לעיריית ירושלים. מדובר בצו עיקול צד ג', בסך 6,473 ₪, אשר הוטל באמצעות המדיה והתייחס, באופן כללי, ל"כספים/נכסים" של עו"ד וייס, ללא איזכור או התייחסות מפורשים כלשהם לחשבון הנאמנות ולכספים המצויים בו (נספח א' לכתב התשובה). בעקבות הודעת העיקול, רשם הבנק בספריו עיקול על כספי הנאמנות אשר בחשבון הנאמנות, אם כי נמנע מלהעבירם בפועל למעקלת ואף הודיע לה, כי מדובר בכספי חשבון נאמנות. במקביל, ובגין קיומו של הליך העיקול, לא נענה הבנק לפניית עו"ד וייס להעברת הכספים מחשבון הנאמנות לחשבון המבקש, והפנה את המבקש וב"כ לדאוג להסרת העיקול בכוחות עצמם, כתנאי לשחרורם של הכספים מחשבון הנאמנות. משעמד הבנק בסירובו הנ"ל להעברת הכספים, הוגשה התובענה נשוא הליך זה, במסגרתה עתר המבקש לביטול העיקול על כספי הנאמנות. לאחר הגשת התובענה, ובמקביל להגשת כתב תשובה מטעמו, פעל הבנק, באמצעות ב"כ בתיק, עו"ד ריזל, מול עיריית ירושלים והביא לביטולו של העיקול. להשלמת התמונה יצוין, כי לאחר הגשת התובענה עוקלו הכספים הנדונים אף ע"י עיריית רמת גן, ואף זאת בגין חובות חניה אישיים של הנאמן - עו"ד וייס. ב"כ הבנק פעל, בהצלחה, אף לביטולו של עיקול נוסף זה. משכך, התייתר בירור ההליך לגופו, וזאת, עוד בטרם התקיימה ישיבת בית משפט כלשהי, אם כי, כאמור, לאחר שהוגשו כתבי הטענות הראשונים מטעם הצדדים (תובענה וכתב תשובה). המחלוקת הטעונה הכרעה כיום הינה, האם בנסיבות המקרה דנן, זכאי המבקש לפסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד לטובתו. ב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב בסוגיה זו, ולהלן הכרעתי בעניין. אומר מיד, כי מהטעמים אשר יפורטו להלן, עמדתי היא, כי המבקש אכן זכאי לפסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד בגין הליך זה, באשר ניתן וראוי היה, כי הבנק יחסוך מהמבקש את הצורך בהגשתה של התובענה, על העלויות הכרוכות בכך. הטעמים הניצבים בבסיס עמדתי זו, הינם כמפורט להלן: עצם קיומו של נוהל בנקאי פנימי אצל המשיב, לפיו יש לרשום עיקול הנוגע לבעל החשבון וזאת גם אם מדובר בחשבון נאמנות ובכספים אשר ברור, כי אינם שייכים לבעל החשבון הרשום אלא לנהנה כלשהו, אין בו, לכשעצמו, כדי להכריע בשאלת תקינות התנהלותו של הבנק עובר להגשת התובענה. אף העובדה כי אין חולק שהבנק לא העביר את הכספים בפועל לגורם המעקל, אלא ביצע עיקול ברישום בלבד, לכשעצמה, אינה פוטרת את הבנק כליל מאחריות לעלויותיו של הליך זה, באשר די היה בקיומו של עיקול ברישום כדי למנוע את העברת הכספים למבקש - הנהנה ולהצריך את העתירה נשוא הליך זה. גם העובדה, כי הבנק עיכב אך את העברת הכספים בגובה סכום העיקול ואפשר את העברתם של כספים העולים על סכום העיקול, אינה מועילה לבנק. אפשרות זו, למשוך כספים העולים על סכום העיקול היא מובנת מאליה וקיימת בכל מקרה, אף לו אכן היה מדובר בכספים השייכים לעו"ד וייס. צו עיקול מוגבל, תמיד, לסכום הנקוב בו ובודאי שלא ניתן למנוע משיכת כספים העולים על סכום העיקול, וזאת גם כאשר אכן נתפסו בחשבון כספים השייכים לחייב אשר על נכסיו וזכויותיו הוטל העיקול. אין חולק, כי לבנק היה ברור לחלוטין, שבמקרה דנן מדובר בחשבון נאמנות ובכספי נהנה ולא בכספים השייכים לעו"ד וייס אישית. מכאן, שממילא ברור היה לבנק, ומכל מקום צריך היה להיות לו ברור, כי על פי הדין, לא ניתן לעקל כספים אלה בגין חוב אישי של עו"ד וייס ומכוח עיקול המופנה כלפי נכסיו של עו"ד וייס. בנסיבות אלה, כאשר החייב אשר על נכסיו הוטל צו העיקול הינו הנאמן וכאשר צו העיקול וההודעה בגינו לא איזכרו במפורש את חשבון הנאמנות, לא היה מקום כלל לרשום את העיקול על כספיו של המבקש - הנהנה. בפסקי דין אשר נדרשו לסוגיית עיקול כספי נאמנות, נקבעה העדפה ברורה לאינטרס הנהנה והנאמן על פני זה של המעקל ונקבע, כי על פי הדין, כספי נאמנות שאינם בבעלות הנאמן - החייב ואשר אין לו בהם זכויות כספיות כלשהן, אינם ברי עיקול ואין להטיל ולרשום עיקול עליהם בגין חוב של הנאמן. כן נקבע, כי באם הוטל עיקול כאמור על חשבון נאמנות בגין חוב של הנאמן, הרי שעל הבנק המחזיק להימנע מרישומו ובתשובתו לגורם המעקל, אותה הוא נדרש ליתן על פי הדין, עליו להשיב, כי לא נתפסו אצלו כספים של הנאמן - החייב, תוך ציון שישנם כספים בחשבון נאמנות המנוהל ע"י הנאמן - החייב. נקבע, כי לכל היותר, יכול היה הבנק לפנות לרשות המעקלת לקבלת הבהרות והוראות בעניין תחולתו של צו העיקול, אך זאת מבלי לרשום בספריו עיקול על כספי הנאמנות כל עוד לא קיבל הוראה מפורשת בעניין, המורה על רישום העיקול למרות היות החשבון חשבון נאמנות בו החייב משמש נאמן בלבד. [ראה בעניין זה: בר"ע 52/98 טיגר נ' טיגר, דינים מח כרך לב (2) 402; ה"פ 177121/01 עו"ד גלעדי ישי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח', דינים שלום, כרך יט, 219; כן ראה: ד"ר ר' פלאטו-שנער מגמות חדשות בעיקול חשבונות בנק, רבעון לבנקאות לט (תשס"ד, חוב' 153), 42]. יצוין, כי בפסק הדין בעניין עו"ד גלעדי, בית המשפט נדרש אף לשאלת חששו של הבנק, המועלה אף כעת, מפני חשיפה לתביעה מצד הגורם המעקל, באם לא ירשום את העיקול על חשבון הנאמנות ויאפשר את משיכת הכספים מהחשבון על ידי הנאמן או הנהנה. בפסק דין זה הוצעו פתרונות הן במישור פנייה של הבנק לרשות המעקלת בבקשה לקבלת הבהרות בטרם ירשם העיקול, והן במישור הגברת רמת הידיעה וההקפדה אצל הבנק לגבי היות החשבון חשבון נאמנות אמיתי, בו לא מופקדים כספים של הנאמן. בעניין זה לא למותר להזכיר עוד, את ההלכה הכללית, לפיה יש לפרש צו עיקול פירוש דווקני ואין לייחס למוציא הצו כוונה להחילו מעבר למה שנחזה על פניו בצו העיקול או בהודעת העיקול עצמה [ראה: ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי, פ"ד לז (2) 673]. סבורני, כי התנהלות באופן הנ"ל מצד הבנק, אכן מהווה התנהלות משפטית ומעשית מוקפדת, מושכלת וסבירה, העולה בקנה אחד עם מצב הדין והפסיקה, וניתן לצפות, כי בנסיבות כאלה, לא ישא הבנק באחריות כלפי הגורם המעקל, גם אם זה יבחר להגיש תובענה או בקשה לחיובו בחוב הפסוק בגינו הוטל העיקול. אציין, כי אני ערה כמובן לכך, שפסק הדין בעניין עו"ד גלעדי אינו מהווה תקדים מחייב או מנחה, באשר מדובר בפסק דינו של כב' השופט ורדי בתוארו, דאז, כשופט שלום. עם זאת, פסק הדין בעניין טיגר הינו פסק דין מנחה, המתייחס עקרונית לאותה סוגיה, ולא מצאתי כי קיימת הלכה מחייבת, או אף הלכה מנחה, שונה בנושא. מהטעמים שפורטו לעיל ואשר יפורטו להלן, אל הפסיקה הנ"ל אני מצרפת, בכל הכבוד, אף את עמדתי שלי בנושא. מכל מקום, בודאי שמעת שעוקלו הכספים ברישום, היה על הבנק לפעול בדחיפות להבהרת העניין מול הגורם המעקל המוסמך, ולהביא לביטולו של העיקול ושחרור הכספים לידי המבקש. במצב דברים זה, האחריות לטיפול בעניין היא של הבנק אשר רשם את העיקול בספריו ואשר מעכב את שחרור הכספים, והוא אינו רשאי להעבירה אל כתפי הנאמן או הנהנה בחשבון ולמשוך ידיו מהעניין. בעניין זה, אני זוקפת לחובת הבנק המשיב את העובדה, כי לא עשה די, ביוזמתו, כדי להביא להסרת העיקול מול הגורם המעקל, אלא הסתפק במהלכים מינוריים, של "גלגול" טענות הצדדים בין העיריה לבין המבקש, ואף לגרסתו הוא, הותיר את משימת ביטול העיקול עצמה על כתפי המבקש וב"כ. יודגש, כי עצם העובדה, כי לבנק אין אינטרס כלשהו בכספים הנדונים אינה מעלה או מורידה לענייננו, ובודאי שאינה פוטרת את הבנק מקיום הוראות הדין לגבי כספי חשבון נאמנות, ממש כשם שהוא כפוף לכל הוראת דין אחרת, ללא קשר לשאלת קיומו של אינטרס כספי לבנק ביחס לאותה הוראה. לפיכך, איני מקבלת טענת הבנק, כי הוא אינו צד לעניין כלל וכי היה על המבקש ועו"ד וייס לנהל את המערכה ישירות בינם לבין עיריית ירושלים אשר הוציאה את צו העיקול. מדובר בכספים המופקדים אצל הבנק ולמבקש בעל הכספים אין חוב כלפי עיריית ירושלים והעיקול לא הופנה כנגדו או כנגד נכסיו וכספיו. התסבוכת נשוא הפרשה לא נבעה מעצם הוצאת צו העיקול אלא מעיקולם של כספים שאינם שייכים לנאמן אישית, וזאת בניגוד לדין, ותסבוכת זו, מעת שנוצרה, שומה היה על הבנק לפעול במלוא המהירות והמסירות על מנת למצוא לה פתרון, מבלי שהדבר יצריך את הגשת העתירה. יתכן, ואיני קובעת מסמרות בעניין, כי בנוסף לבנק המשיב, היה מקום לצרף כמשיבה נוספת בעתירה את עיריית ירושלים, או לצרפה כבעלת דין נוספת, לו ההליך אכן היה מתנהל לגופו. ואולם, בכך אין כדי למנוע או לייתר את חובותיו של הבנק לפעול על פי דין ולהימנע מעיקול הכספים במקרה דנן, או לכל הפחות, לפעול בשקידה יעילה להסרת העיקול, לאחר שנרשם. עוד יודגש, כי איני מקבלת את עמדת הבנק, הנסמכת על חובתו הכללית לציית לצו העיקול ואת טענתו כי נוכח חובה זו, פעולתו ברישום העיקול, נעשתה לא רק בהתאם לנהליו אלא אף בהתאם לצו העיקול. כאשר הבנק, כצד ג', מקבל לידיו הודעת עיקול, עליו לבחון, בהתאם למצב הדברים העובדתי בכל מקרה ומקרה ובהתאם להוראות הדין, האם יש בידיו כספים הניתנים לעיקול. לבנק, כמו לכל צד ג' אחר, קיימת האפשרות להבהיר במסגרת תשובתו לצו העיקול, כי לא קיימים בידיו כספים הניתנים לעיקול על פי דין. יצוין, כי דברים אחרונים אלה נכונים לאו דווקא במקרה של חשבון נאמנות ועיקול המופנה לנאמן, אלא אף במקרים נוספים המגולגלים לפתחם של בנקים, חדשות לבקרים, כצדדי ג' המחזיקים בכספים. כך, למשל, שומה על הבנק שלא לעקל כספים המצויים בחשבונות לקוחותיו אשר מוגנים על פי דין מעיקול, כגון כספי קצבאות שונות המוגנים על פי דין מעיקול וכו'. על הבנק מוטלת האחריות להכיר את המצב המשפטי לגבי סוגי כספים ופיקדונות שונים המצויים בידיו וכן סוגי חשבונות שונים המתנהלים אצלו, וליישם את צו העיקול בהתאם ובכפוף להוראות הדינים הרלוונטיים. ודוק: הבנק לא היה רשאי להגן על עצמו הגנת יתר בדרך של רישום העיקול "ליתר בטחון" על כספים אשר לא ניתן לעקלם ועליו לקחת בחשבון, כי עיקול שלא כדין של כספים, בודאי לאורך תקופה, עלול לגרום ללקוחותיו לנזקים משמעותיים מסוגים שונים. בעניין זה, אני אף לוקחת בחשבון ונותנת משקל לעובדה, כי לא מדובר בהטלת אחריות, עלות או טרחה גבוהים במיוחד על הבנקים ועובדה היא, כי לאחר הגשת התובענה, הצליח הבנק לפעול באופן יעיל ומוצלח מול עיריית ירושלים ולהביא להסרת העיקול במהירות ויעילות, אשר ניתן היה לצפות כי יינקטו עוד בטרם הוגשה התובענה. מכל מקום, מדובר בחלק מתפקידו של הבנק המשיב וחלק מחובתו להתנהל על פי הדין המחייב ולא על פי נהלים פנימיים בלבד, בפרט כאשר אלה אינם משקפים בצורה מדויקת את הדין החל. עוד אציין, כי דווקא העובדה, כי הבנק, כמו גם בנקים אחרים במשק, מקבל עשרות אלפי עיקולים בשנה מהרשויות המוסמכות, מחייבת קיומו של מנגנון מעמיק, אחראי ויעיל של טיפול משפטי נכון בשלל עיקולי צד ג' המגיעים לפתחם של הבנקים כדבר שבשיגרה. ניתן היה לצפות, כי הבנק יהיה מגובה בחוות דעת והנחיות משפטיות מתאימות בכל הנוגע ליישומם של צווי העיקול, לרבות בנוגע לסוגיה נשוא הליך זה - היינו נושא רישום עיקול על חשבונות נאמנות, כאשר העיקול מתייחס לנאמן ולא לכספי הנהנה. בעניין זה אני דוחה לחלוטין את טענת הבנק, כי היה צריך לפעול על פי צווי העיקול "ללא כל שיקול דעת" (סעיףף 6(ב) לסיכומי הבנק). שאלת ביצועם ורישומם של עיקולים הינה, במובהק, שאלה הנוגעת ומצריכה הפעלת שיקול דעת של המחזיק, במקרה זה הבנק, ופעולה על פי המצב המשפטי המחייב, באשר כאמור לעיל, כאשר מגיע עיקול לידי מחזיק צד ג', עליו לבחון האם עיקול זה "תפס" נכסים של החייב המצויים אצלו, ובחינה זו כרוכה, בין היתר, בהכרת המצב המשפטי המחייב בנסיבות כל מקרה. לא למותר להזכיר, כי צדדי ג', המחזיקים, אינם תמיד בנקים. כך, למשל, כל מעסיק במשק, ויהא זה הקטן והפשוט ביותר, המקבל לידיו, כמחזיק, צו עיקול שכרו של עובד המועסק על ידו, מחויב לפעול על פי הדין, ואינו יכול לעקל באופן גורף את מלוא שכרו של אותו עובד. עליו להתחשב, בין היתר, בגובה השכר המוגן מעיקול, בשאלת קיומם של עיקולים הקודמים בזכות (כגון עיקול בגין חוב מזונות הקודם בזכותו) וכו'. אכן, לא תמיד יש בידי אותם צדדי ג' את מלוא המידע העובדתי והמשפטי ולעתים הם נדרשים לפנות לקבלת ייעוץ משפטי, להגיש בקשות למתן הוראות או אף לפנות ביוזמתם בתובענה מתאימה לבית המשפט. ואולם, ברור הוא, כי פתרונם של אותם צדדים שלישיים המקבלים הודעות עיקול, לא יכול להיות עיקול גורף על כל נכסי החייב, "ללא כל שיקול דעת", כפי שמציע הבנק במקרה דנן. יש לזכור, כי בעיקולים גורפים מסוג זה, לאו דווקא כשעסקינן בחשבונות נאמנות, טמון פוטנציאל נזק אדיר, בין לחייב עצמו ובין לצדדים שלישיים, כגון הנהנה בחשבון הנאמנות במקרה דנן. מהטעמים הנ"ל, על משקלם המצטבר, עמדתי היא, כי המבקש זכאי לפסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד בגין הצורך בנקיטתו של ההליך דנן. לעניין גובה הסכום שייפסק, אני לוקחת בחשבון, בין היתר את העובדה, כי נדרשה אמנם הגשתה של התובענה, אך עקב פעולה אפקטיבית של ב"כ הבנק מול הרשות המעקלת לאחר הגשת התובענה, הוסר העיקול ונחסך מהמבקש הצורך בבירור ההליך לגופו, על העלויות ופרק הזמן הכרוכים בכך. עם זאת, אני אף לוקחת בחשבון את העובדה, כי פסק הדין אשר ניתן בעניין עו"ד גלעדי, ניתן כבר בשנת 2000, כי הינו פסק דין חלוט, וכי הבנק המשיב שם, היה בנק המזרחי המאוחד בע"מ. ניתן היה לצפות, כי הבנק, לאחר שבעניין גלעדי, היות ומדובר היה בשאלה עקרונית, לא חויב בהוצאות למרות דחיית עמדתו, יפנים ויישם את הקביעות הברורות שנכללו בפסק דין זה, לעניין ההתנהגות וההתנהלות המצופות מבנק במקרה של קבלת הודעת עיקול המתייחסת לכספי נאמן, וזאת, באופן מערכתי ותוך התאמת נהליו של התאגיד הבנקאי הנוכחי במסגרתו הוא פועל כיום. התוצאה היא, כי אני מחייבת את הבנק בתשלום הוצאות המבקש בגובה סכום האגרה אשר שולמה בתיק, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התובענה ועד לתשלום בפועל. כן אני מחייבת את הבנק בתשלום שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד לתשלום בפועל. המזכירות תשלח פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום, 16.4.09, בהעדר הצדדים. שרון גלרֿֿאהרוני, שופטת נאמנותעיקול