רשות להתגונן מצומצמת בטענה אחת

רשות להתגונן מצומצמת בטענה אחת 1. זוהי בקשה למחיקת ערעור על הסף בטענה שלא עומדת למשיבים (המערערים), חברת דלקן א.ח.מ בע"מ וחיים אזולאי (להלן: "המשיבים") זכות ערעור על ההחלטה נשוא הערעור, אלא היה צורך להגיש בקשת רשות ערעור. 2. מדובר בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, שניתן ביום 14.12.09, על ידי כבוד השופט משה סובל, במסגרתו התקבל ערעור המבקשת (המשיבה בערעור), חברת דור אלון אנרגיה בישראל (1988) בע"מ (להלן: "המבקשת") ובוטלה, בעיקרה, ה רשות להתגונן שניתנה למשיבים. תמצית העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא 3. ביום 04.11.08 הגישה המבקשת בקשה לביצוע שטר חוב על סך 2,219,384 ₪ שנחתם על ידי משיבה 1, ובערבות משיב 2, להבטחת תשלום בגין מוצרי דלק שסיפקה המבקשת. המשיבים הגישו התנגדות לביצוע השטר, וביום 18.05.09, לאחר שהתקיים דיון ונחקרו עדי הצדדים, ניתנה, על ידי כב' הרשם אבי שליו, רשות להתגונן, שהותנתה בהפקדת ערובה בסך 250,000 ₪ (להלן: "ההחלטה הראשונה"). הן המבקשת והן המשיבים ערעורו על ההחלטה הראשונה: המבקשת - על עצמם מתן הרשות להגן, ואילו המשיבים - על התניית מתן הרשות להגן בהפקדת ערובה. 4. בית משפט קמא קיבל את ערעור המבקשת על החלטת הרשם, קרי ההחלטה הראשונה, וביטל בהחלטתו את ה רשות להתגונן שניתנה למשיבים (להלן: "ההחלטה השנייה"), תוך שהוא מציין כי למעשה טענת המשיבים בהתנגדות היא טענת קיזוז, וכי אין מקום ליתן רשות להגן בעילה זו נוכח ויתור על זכות הקיזוז. יחד עם זאת, בית המשפט נתן רשות להגן מצומצמת, בטענה אחת בלבד, שהתייחסה לעדכון הוצאות תיק הוצאה לפועל. המשיבים ערעורו על ההחלטה השנייה - וערעור זה הוא נשוא הבקשה שבפני. טענות הצדדים 5. לטענת המבקשת, דין הערעור להימחק על הסף, שכן מדובר "בגלגול שני" של ערעור כאשר לפי סעיף 96(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: "החוק" או "חוק בתי המשפט") היה על המשיבים להגיש בקשת רשות ערעור, ומשלא עשו כן במועד - יש לדחות את הערעור על הסף, ואין כל מקום ליתן עתה אורכה להגשת בר"ע בהעדר כל טעם מיוחד. 6. לטענת המשיבים, אין מקום למחוק את הערעור על הסף, שכן על פי הפסיקה, החלטה המסיימת את הדיון, שניתנה בהליך המתברר בבית משפט במסגרת ערעור על החלטה אחרת של רשם באותו בית משפט - ניתנת לערעור בזכות לבית המשפט בערכאה שמעליו. לטענתם, ההחלטה הראשונה וההחלטה השנייה, שניתנו שתיהן על ידי אותה הערכאה מהוות "גלגול ראשון", ולכן הערעור נשוא הדיון אינו ערעור ב"גלגול שני" והוא ערעור בזכות. מה גם שההחלטה השנייה הינה בגדר פסק דין ראשון שניתן ואשר מסיים את הדיון, וראוי שהערעור עליו יהיה בזכות. לחילופין, טוענים המשיבים, כי גם אם תתקבל טענת המבקשת, הרי שבכל מקרה יש לראות בכתב הערעור כבקשת רשות ערעור. לחילופי חילופין, מבקשים המשיבים ליתן להם אורכה בת 15 יום להגשת בקשת רשות ערעור. דיון 7. סעיף 96 לחוק קובע כדקלמן: "(א) פסק דין של רשם של בית משפט שלום או של בית משפט מחוזי, דינו, לענין ערעור, כדין פסק דין של בית המשפט שבו הוא משמש רשם. (ב) החלטה אחרת של רשם ניתנת לערעור לפני בית המשפט שבו הוא משמש רשם... (ג) החלטה של בית משפט שלום בערעור לפי סעיף קטן (ב) ניתנת לערעור לפני בית המשפט המחוזי אם ניתנה רשות לכך... ...". 8. לאור סעיף 96(ג) לחוק בתי המשפט, מאחר ומדובר בענייננו בערעור על החלטת בית משפט שלום בערעור על החלטה אחרת של רשם - ניתן לערער עליה רק אם ניתנה רשות לכך, ולא בזכות. 9. המשיבים טוענים, כי במקרה דנן עומדת להם זכות ערעור, וזאת על אף האמור בסעיף 96(ג) לחוק, ולאור ההלכה שנקבעה בבש"א 7338/01 וינברג-דורון ושות', עו"ד נ' כהנא, עו"ד, פ"ד נו(2)913 (להלן: "פס"ד וינברג") - שם דובר על החלטה בבקשה לדחיית תביעה על הסף - ונקבע, כי הערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בערעור על החלטה אחרת של רשם, המסיימת את הדיון באופן סופי ומהווה "פסק דין" - הוא ערעור בזכות. 10. אקדים ואציין, כי דין טענת המשיבים להידחות, שכן לא ניתן בנסיבות המקרה דנן ליישם את ההלכה שנקבעה בפס"ד וינברג, שם הנסיבות היו שונות, ואפרט. 11. כדי ליישם את ההלכה שנקבעה בפס"ד וינברג יש לבחון האם ההחלטה נשוא הערעור - ההחלטה השנייה - הינה בגדר "פסק דין" המסיים סופית את ההליכים שבין הצדדים, כמו שהיה בפסק דין וינברג, שם החלטת בית המשפט בערעור הייתה לדחיית התביעה על הסף, החלטה שמסיימת סופית את ההליכים שבית הצדדים, ללא צורך בכל החלטה או קביעה נוספת. רק אם כך הדבר תחול הלכה זו, והערעור יהיה בזכות. 12. בענייננו, לא יכולה להיות מחלוקת כי ההחלטה נשוא הערעור (ההחלטה השנייה) איננה בגדר "פסק דין", אלא בגדר "החלטה אחרת". בית משפט קמא התיר למשיבים להתגונן בעילה מסויימת, ומשמעות הדבר שהדיון לא הסתיים, ומדובר על כן ב"החלטה אחרת" שממנה מתחיל הדיון לגופו. אומנם, לגבי שאר העילות, ביטל בית משפט קמא את הרשות להגן, אולם אין בכך כדי לשנות את סיווג החלטתו כ"החלטה אחרת", שכן לא ניתן פסק דין סופי בתיק העיקרי, והלכה היא כי אפילו החלטה הדוחה בקשת רשות להתגונן (להבדיל מהחלטה על דחייה על הסף) היא בגדר "החלטה אחרת", וזאת כל עוד לא ניתן פסק דין המחייב בתשלום על פי כתב התביעה בתיק העיקרי (ע"א 26/88 שמאי נ' טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד מב(2)837; ח' בן-נון הערעור האזרחי (2004), בעמ' 155). 13. לאור כל האמור, דין הבקשה להתקבל. משהיה על המשיבים להגיש בקשת רשות ערעור במועדים הקבועים בתקנות, ולא עשו כן - דין הערעור להידחות על הסף. 14. אין מקום להיעתר לבקשת המשיבים ולראות בהודעת הערעור כבקשת רשות ערעור ולצורך כך ליתן אורכה להגשתה. לא הוצג כל טעם מיוחד המצדיק מתן אורכה, והגם שלעיתים יכולה אי בהירות בפרשנות הדין (או טעות שבדין) להוות "טעם מיוחד" לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (בן-נון, בעמ' 298 - 302), הרי שבמקרה דנן אינני סבורה כי ניתוח אובייקטיבי של הוראות הדין מעלה חוסר בהירות באשר למצב המשפטי המצדיק מתן אורכה. מה גם, שלגופו של עניין, מתן רשות ערעור במקרה זה משמעה, הלכה למעשה, דיון שלישי בבקשת הרשות להגן, כאשר עיקר הטענות הינן טענות קיזוז, וכפי שבית משפט קמא קבע, המשיבים ויתרו על זכות הקיזוז הן בשטר החוב עצמו והן במסגרת הסכמים אחרים בין הצדדים. זאת ועוד, כאשר מדובר בטענת קיזוז, פתוחה למשיבים, לכאורה, האפשרות להגיש תביעה נפרדת בגין טענותיהם. סוף דבר 15. לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה למחיקת הערעור על הסף להתקבל. המשיבים ישלמו למבקשת הוצאות ושכ"ט עו"ד בגין בקשה זו בסך 10,000 ש"ח, בצירוף מע"מ כדין. ההוצאות הנ"ל יועברו למבקשת מתוך הפיקדון שהפקידו המשיבים (המערערים), וזאת באמצעות ב"כ המבקשת. יתרת סכום הפיקדון יוחזר למשיבים (המערערים), באמצעות בא כוחם. בקשת רשות להתגונן